פסקי דין על אברהם רובינשטיין ושות' חברה קבלנית | פסקי דין על אספן בניה ופיתוח | פסקי דין על ארסן ניהול | פסקי דין על עו"ד דורון טישמן בתפקידו ככונס נכסים של חברת צ.ס. נכסי הדרכה טכנולוגיים | פסקי דין על כונס הנכסים הרשמי |

2195/02 פשר     02/05/2004




פשר 2195/02 אברהם רובינשטיין ושות' חברה קבלנית בע"מ,אספן בניה ופיתוח בע"מ,ארסן ניהול בע"מ נ' עו"ד דורון טישמן בתפקידו ככונס נכסים של חברת צ.ס. נכסי הדרכה טכנולוגיים בע"מ,כונס הנכסים הרשמי




1
בתי המשפט
פשר 002195/02
בשא 3360/04
בית משפט מחוזי תל אביב-יפו
02/05/2004

כב' השופטת אלשיך ורדה

בפני
:

1. אברהם רובינשטיין ושות' חברה קבלנית בע"מ

2. אספן בניה ופיתוח בע"מ

3. ארסן ניהול בע"מ

ע"י ב"כ עוה"ד ישראל קנטור
המבקשות:

-- נ ג ד --
1. עו"ד דורון טישמן בתפקידו ככונס נכסים של חברת צ.ס. נכסי הדרכה טכנולוגיים בע"מ

(לשעבר ג'ון ברייס הדרכה בע"מ)

2. כונס הנכסים הרשמי

ע"י ב"כ עוה"ד גלי נווה

המשיבים:

החלטה

מונחת בפני
בקשתן של המבקשות, כי אכיר בחובה של חברת צ.ס. נכסי הדרכה טכנולוגיים בע"מ (לשעבר ג'ון ברייס הדרכה בע"מ; להלן: "החברה") כלפיהן כדמי שכירות הנהנים ממעמד של חובות בדין קדימה לפי סעיף 354(א)(3))(ג) לפקודת החברות, וזאת עבור 12 החודשים שלפני מתן צו הכינוס כנגד החברה.

ואלו הן העובדות הצריכות לענייננו;

1. המבקשות 1 ו-2 הינן חברות שבבעלותן בניין משרדים הממוקם בדרך מנחם בגין 37 בתל אביב, והידוע כ"בית רובינשטיין". ביום 17.9.2000 נחתם בין המבקשות 1 ו-2 (להלן: "המשכירות") לבין החברה הסכם לפיו שכרה החברה את שתי הקומות הראשונות בבניין לתקופה של 36 חודשים (להלן: "הסכם השכירות"). במקביל לחתימת הסכם השכירות חתמה החברה גם על הסכם ניהול עם המבקשת 3, שהינה חברת הניהול של הבניין, ונמצאת בבעלותן המשותפת של המבקשות 1 ו-2.

בעקבות התדרדרותה הכלכלית של החברה, אשר נבעה מהטלטלה בשוק ההיי-טק, ביקשה החברה, בחודש אוגוסט 2001, לסיים את הסכם השכירות והודיעה למשכירות על רצונה למצוא שוכר חלופי. לאחר מספר חודשים, ביום 13.3.2002, הודיעה החברה על החזרת החזקה במושכר לידי המשכירות ועל מסירת מפתחות המושכר לאב הבית של הבניין. אין חולק כי ההודעה נמסרה באופן חד צדדי וחרף התנגדות המשכירות.

2. ביום 13.6.2002 נכרת בין הצדדים הסכם על פיו תשא החברה בתשלום דמי השכירות עד ליום 31.12.2002. כן הוסכם על פריסת תשלום דמי השכירות באופן אשר יאפשר לחברה לעמוד בתשלומים (להלן: "הסכם הסיום המוקדם"). כאן המקום לציין כי החברה לא עמדה בתשלומים שנקבעו, ולפיכך מימשו המשכירות את הערבות הבנקאית שניתנה להן בקשר עם הסכם השכירות, בסך של כ-.523,000 ₪, וזאת ביום 20.11.2002.

צו לכינוס נכסי החברה ניתן ביום 11.12.2002, ורק בתחילת שנת 2003, עת נמכרו נכסי החברה לחברת "מאטריקס", פונו מהמושכר פריטי ריהוט רבים שהותירה בו החברה. כונס הנכסים של החברה טוען כי המושכר נותר מרוהט כדי להקל על מציאת שוכר חלופי, והדבר גם בא לידי ביטוי בהסכם הסיום המוקדם.

טענות הצדדים;
3. לטענת המשכירות יש להכיר בחוב דמי השכירות ודמי הניהול בגין 12 החודשים שקדמו לכינוס הנכסים כחוב בדין קדימה, וזאת על אף שהחברה לא עשתה שימוש במושכר מאז מרץ 2001.

כונס הנכסים של החברה, מאידך גיסא, טוען כי אין לראות בחוב כחוב בדין קדימה, לאור העובדה כי בתקופה הנדונה לא עשתה החברה כל שימוש בנכסים, ולפיכך אין לראות בה כלל כמי ששכרה את הנכס. מעבר לכך, טוען כונס הנכסים כי משנחתם הסכם הסיום המוקדם, הרי שאין לראות עוד בחוב בגין תקופה זו כ"דמי שכירות", אלא, לכל היותר, פיצוי "רגיל" שנקבע בהסכם המאוחר, אשר ביטל את הסכם השכירות שקדם לו.
כמו-כן טוען כונס הנכסים לענין דמי הניהול כי אין להכיר בהם כחוב בדין קדימה. זאת הן בשל העובדה כי אין המדובר בדמי שכירות, כמשמעם בפקודה, והן בגלל שבתקופה זו לא קבלה החברה כל שירותי ניהול מחברת הניהול, שכן לא עשתה שימוש בנכסים.

כונס הנכסים הרשמי
הצטרף לעמדת המשכירות בכל הנוגע לדמי השכירות וזאת מהטעם כי "חוזים יש לקיים" וכי אין באפשרותה של חברה להתנער מחוזה באופן חד צדדי, כמו כן סבור הכנ"ר כי הסכם הסיום המוקדם מהווה המשך להסכם השכירות ולא ניתן לראות בו כהסכם פיצוי נפרד. עם זאת, דחה הכנ"ר את טענותיהן של המשכירות בכל הנוגע לדמי הניהול, וזאת מהטעם כי אין מקום להכליל בדין קדימה חובות אשר לא נקבעו מפורשות בפקודה.

עד כאן תמצית העובדות וטענות הצדדים, ולהלן החלטתי:
4. על פי סעיף 354(א)(3)(ג) לפקודת החברות, חוב בגין דמי שכירות בעבור התקופה של 12 החודשים שקדמו למתן צו הכינוס יוכרו כחובות בדין קדימה. לענייננו, נחלקו ביניהם הצדדים ארוכות בשאלה האם חלה על החברה החובה לשלם דמי שכירות בגין התקופה שבה לא עשתה שימוש בנכס, כאשר עיקר הדיון התמקד במישור החוזי.

איני רואה לנכון להכנס ולדון כלל בשאלה זו, שהרי הדין בה ברור וידוע, ואין כל חולק כי במהלך העסקים הרגיל הייתי מקבלת את טענותיהן של המשכירות ומחייבת את החברה להמשיך בתשלום דמי השכירות עד למועד הקבוע בהסכם השכירות.

עם זאת, מרגע שהופכת חברה לחדלת פרעון, מקבלים דיני החוזים - ככל דין אחר - נופך שונה, שהרי מול הצד הנפגע מהפרת החוזה לא עומדת עוד אותה החברה אשר חתמה עליו והפרה אותו, אלא שאר הנושים, אשר גם הם נפגעו ממעשיה ומחדליה של החברה. משכך, העקרון המנחה את בית המשפט אינו עוד הכלל הקובע כי "חוזים יש לקיים", אלא דווקא עקרון השוויון בין הנושים.

5. אציין לעניין זה, כי ככל שהפכתי בסוגיה, לא יכולתי למצוא ולו טעם אחד להעדפת משכיר של נכס על פני כל נושה אחר של חברה אשר נקלעה לחדלות פרעון. יתרה מכך - תוצאת המצב הקיים היא כי בעל נכס המושכר לחברה בקשיים יעדיף להמשיך ולדבוק בהסכם השכירות, מתוך הידיעה כי מוקנה לו מעמד של נושה מועדף, במקום לנסות ולצמצם את נזקיו ואת נזקי החברה, על ידי השכרת הנכס לצד שלישי - דבר אשר יהיה בו כדי להביא תועלת כלכלית לכל הנוגעים בדבר.

יפים לעניין זה דבריה של המלומדת, פרופ' צפורה כהן, בספרה "פירוק חברות" [ההוצאה לאור של לשכת עורכי הדין, תש"ס - 2000], בעמ' 631:

"עדיפות זו למשכיר מקרקעין נעוצה במשפט המקובל האנגלי, שהכיר בזכותו של משכיר לסעד עצמי באופן שמוקנית לו זכות עדיפה על נושים אחרים של השוכר. הדין הישראלי מכיר בזכותו של משכיר מקרקעין רק במצבים של פירוק ושל פשיטת רגל, ולעדיפות כזו אין כל הצדקה. אין הגיון במתן עדיפות למשכיר מקרקעין על נושים אחרים של החברה. משכירי מקרקעין מסוגלים לדאוג ולהגן על עצמם מפני מצב של חוסר סולבנטיות טוב יותר מאשר נושים אחרים של החברה, דוגמת לקוחות, שהקדימו תשלום כספים לחברה לפני קבלת המוצרים, או ספקים קטנים של החברה. ראוי, לדעתי, לבטל עדיפות זו, שאינה מוכרת היום גם בחוק האנגלי." (ההדגשה שלי - ו.א).

אין לי אלא לקוות כי המחוקק, בבואו להמיר את הפקודות המיושנות בחיקוק חדשני ומקיף לדיני חדלות הפרעון, ישכיל לתקן גם עיוות זה, אשר אפילו מערכת המשפט האנגלית, ממנה נשאב הדין במקור, השכילה זה מכבר לתקנו ולהסיר מעצמה את ההעדפה הבלתי מוצדקת בעליל של נושה-משכיר על פני כל נושה אחר.

לאור זאת, אני סבורה כי מן הראוי ליתן למונח "דמי שכירות" המופיע בפקודה פרשנות מצמצמת, וכבר בשלב זה אבהיר כי פרשנות כזו לא יכולה שתכיל דמי ניהול, או כל תוספת אחרת לדמי השכירות אשר אינה מהווה "דמי שכירות" כפשוטם.

6. 6. לעניין דמי השכירות, נראה כי השאלה אותה יש לבחון אינה האם החברה חייבת למשכירות את הסכומים הנקובים בבקשה - שהרי בשאלה זו אין חולק. השאלה היא אם חוב זה יסווג כחוב בגין "דמי שכירות", הזכאי למעמד של דין קדימה, או שמא מדובר בחוב "רגיל", שאין להעדיפו על פני חוב אחר.

בשאלה זו, נראה לי כי הצדק עם עמדתו של כונס הנכסים, אם כי לאו דווקא מהטעמים שננקבו בתגובתו.

7. סעיף 2 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) התשל"א - 1970 (להלן: "חוק התרופות") קובע כי:

"הופר חוזה, זכאי הנפגע לתבוע את אכיפתו או לבטל את החוזה, וזכאי הוא לפיצויים, בנוסף על התרופות האמורות, או במקומן, והכל לפי הוראות חוק זה".

אין חולק כי אי תשלום דמי השכירות מהווה הפרה יסודית של כל חוזה שכירות. במצב כזה, עומדת למשכיר, למעשה, האפשרות לעמוד על קיום החוזה ועל תשלום דמי השכירות, או לבטל את חוזה השכירות ולתבוע פיצויים.

לכאורה, אין כל הבדל בין האפשרויות, שהרי פיצויי ההסתמכות להם יהיה זכאי המשכיר, במקרה כזה, יעמדו על הסכום אשר היה צפוי לקבל אילו היה החוזה מקויים, היינו - סכום הזהה ליתרת דמי השכירות הצריכים להשתלם.

לענייננו, עם זאת, ישנה נפקות לאבחנה זו, שהרי אם ייקבע כי למשכיר עומדת הזכות לאכיפת החוזה, וכי על החברה חדלת הפרעון לקיימו ככתבו וכלשונו, הרי שאז החוב הנזקף לזכות המשכיר ייחשב כחוב בגין דמי שכירות, שהוא חוב בדין קדימה. אם ייקבע, לעומת זאת, כי החוזה בטל, הרי שאז זכאי המשכיר לפיצוי בגין הפרת חוזה, שדינו כדין כל חוב אחר.

8. סעיף 3 לחוק התרופות מסייג את הזכות לאכיפת החוזה ע"י הצד הנפגע, וקובע בזו הלשון:

" הנפגע זכאי לאכיפת החוזה, זולת אם נתקיימה אחת מאלה:
(1) (1) החוזה אינו בר ביצוע;
...
(4) אכיפת החוזה היא בלתי צודקת בנסיבות העניין"

נראה לי שבכל אחת מהחלופות שצוטטו לעיל יש כדי להצדיק את הגישה לפיה אין לאכוף חוזה שכירות, שעה שהשוכרת הינה חברה חדלת פרעון אשר חדלה מלעשות שימוש בנכס.

9. לגבי האפשרות המנויה בס"ק 4, הרי שלפי האמור לעיל, אכיפת חוזה השכירות תוביל לתוצאה בלתי צודקת של העדפת נושה בעל חוזה שכירות על פני נושה אחר. משחדלה החברה לעשות שימוש בנכס, הרי שכל שנותר מחוזה השכירות המקורי הינו החיוב הכספי, ולעניין זה כבר קבע בית המשפט העליון כי ישנן נסיבות בהן אכיפתו של חיוב כזה תהא בלתי צודקת.

כך נקבע בע"א 254/86 יוסף ניניו נ' משכן בנק הפועלים למשכנתאות, פ"ד מב(1)1, (להלן: "עניין ניניו"), בעמ' 3 לפסק הדין:

"לאור ההגדרה של "אכיפה" בסעיף 1 לחוק הנ"ל מוכנים אנו להניח, מבלי לפסוק, שקיימים מקרים נדירים בהם רשאי בית המשפט לקבוע שאכיפת חוזה היא בלתי צודקת בנסיבות הענין, גם כשמדובר בחיוב כספי..."

[ר' גם ע"א 1233/91 ג'רבי נ' בן דוד, פ"ד מה(5)661]

בפסה"ד בעניין "ניניו", אמנם קבע בית המשפט כי לא היה בנסיבות אותו עניין כדי למנוע אכיפת החיוב, אך הסביר זאת גם בכך שאין כל טעם במניעת אכיפתו של חיוב כספי, שהרי ממילא יוכל הנפגע לתבוע את אותו הסכום על דרך של פיצויים. וכלשון פסק הדין:

"...ושנית, סעיף 3(4) איננו יתד לתלות בה ביטול החיוב אלא הוא מתייחס לסעד. אילו נבצר מן המשיב לתבוע "אכיפה" של החיוב הכספי יכול היה לתבוע לפי סעיף 2 לחוק האמור פיצויים בשל הפרתו ששיעורם כשיעור ההלוואה."

לעניינו, כאמור, ישנה השלכה מהותית להחלטה באם להתיר אכיפת הסכם השכירות אם לאו, שהרי אם ייקבע כי הפסקת תשלום דמי השכירות מהווה הפרה הגוררת ביטול החוזה, הרי שאז זכאיות המשכירות לכל היותר לפיצוי בגין הפרת החוזה, שהוא, אמנם, שווה בערכו הכספי לדמי השכירות שהיו אמורים להיות משולמים לה, אך אינו נהנה מדין קדימה.

10. על כל אלו יש להוסיף כי על פי סעיף 354(4) לפקודת פשיטת הרגל יש בסמכותו של בית המשפט - אם הדבר נראה לו צודק בנסיבות העניין - לקבוע כי על חוב מסוים לא יחול דין קדימה, ונראה לי כי נכון יהיה לעשות שימוש בסמכותי זה גם בעניין כגון זה.

11. גם על פי החלופה המנויה בס"ק 1 (חוזה שאינו בר ביצוע) ניתן לקבוע כי אין מקום לאכוף את חוזה השכירות. אין ספק כי משנכנסה החברה להליכי חדלות פרעון ולמעשה חדלה מלהיות גוף משפטי, אין עוד חוזה השכירות - ולעניין זה, כל חוזה אחר בו התקשרה חברה כזו - בר ביצוע.

אמר לעניין זה כב' השופט בייסקי בע"א 391/80 לסרסון ואח' נ' שכון עובדים בע"מ, פ"ד לח(2), 237 ,בעמ' 247-248:

"גם סעיף3(1) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970, מוציא מכלל אכיפה חוזה שאינו בר-ביצוע, "ואין נפקא-מינה מי או מה גרם לכך שהחוזה אינו בר-ביצוע, ואין נפקא מינה אם היה משולל-ביצוע כבר בזמן כריתתו, או שאי האפשרות לבצע התהוותה אחר כריתת החוזה, או אפילו לאחר הפרתו"...וגם ההלכה קובעת "שבית- המשפט לא יצווה על ביצוע-בעין, כאשר נבצר מן הצד המפר לבצע את החוזה, ויהא זה אפילו עקב פעולת אותו צד מפר עצמו".

יתרה מכך, חוזים שאינם ברי ביצוע - וחוזי שכירות בפרט - ייכללו בדרך כלל תחת הקטגוריה של חוזים מכבידים, אשר למפרק החברה עומדת הזכות לבטלם על מנת להגדיל את מסת הנכסים העומדים לחלוקה בין הנושים.

12. סיכומו של דבר - מקום בו חברה אשר היתה קשורה בחוזה שכירות נקלעה לקשיים, ובשל כך פינתה את המושכר וחדלה מלעשות בו שימוש תוך מסירת הודעה על כך למשכיר, ולאחר מכן נכנסה להליכי חדלות פרעון, יכול בית המשפט לקבוע כי לא התקיימה שכירות בפועל וכי החוב הנובע מחוזה השכירות אינו חוב בגין "דמי שכירות" הנהנה ממעמד מועדף, אלא פיצוי בגין הפרת חוזה, שמעמדו כשל חוב רגיל.

תוצאה זו נראית לי הוגנת יותר כלפי נושיה האחרים של החברה, ויש בה כדי להביא למניעת המצב בו נכסים של חברות בקשיים יוחזקו ריקים ונטושים, כאבן שאין לה הופכין, כך שבסופו של יום יביא הדבר להגדלת העוגה הכלכלית כולה.

13. בנוסף, נראה לי כי שיקולים של חובת תום הלב וחובת הקטנת הנזק - השאובים מדיני החוזים ואשר חלים לענייננו בעיקר על המשכיר - מחזקים גם הם את המסקנה אליה הגעתי.

ומן הכלל אל הפרט;

14. לענייננו, אין חולק כי החברה פינתה את הנכס כבר בחודש מרץ 2001 ולא עשתה בו כל שימוש מאז. בוא בעת, אף מסרה החברה למשכירות הודעה על הפסקת השכירות ופינוי הנכס - הודעה אשר נדחתה על ידיהן בשתי ידיים. אמנם החברה הותירה במושכר פריטי ריהוט שונים, אך כעולה מסעיף 10 להסכם הסיום המוקדם, נעשה הדבר על דעת המשכירות, וכדי להקל על מציאת שוכר חלופי, ועל כן אין לראות בכך כהמשך ההחזקה בנכס.

לאחר שנשלחה ההודעה על הפסקת השכירות, ונדחתה על ידי המשכירות, נחתם הסכם הסיום המוקדם, אשר לגביו חלוקות הדעות, אם ניתן לראות בו הסכם לפיצוי או המשך להסכם השכירות המקורי. איני רואה לנכון להכנס למחלוקות אלו שבין הצדדים, שכן הן מתייחסות לשני ההסכמים כאילו נכרתו בנסיבות רגילות, ואילו אנו, כאמור, עוסקים בחברה חדלת פרעון.

15. יש וראוי, לציין כי בעניין זה פעלו המשכירות כשורה ואפשרו לשוכרת לסיים את הסכם השכירות מוקדם מהקבוע בהסכם המקורי ואף לפרוש את התשלומים הצפויים, ולמצוא שוכר חלופי. ייתכן ובנסיבות אחרות היה בידי לזקוף עובדה זו לזכות המשכירות, אך חוששתני כי משנכנסה החברה לחדלות פרעון אין עוד ביחסים שבין החברה לבין המשכירות כדי להשליך על החלטתי, שכן כפי שציינתי בראשית דברי, העומד כיום אל מול המשכירות אינה החברה אלא נושיה האחרים.

16. עם זאת, ובהתחשב באמור לעיל, נראה לי כי ראוי יהיה לקבוע תקופה נוספת, בת 90 יום, אשר הינה תקופה סבירה למציאת שוכר חלופי, ואשר גם החוב בגינה יוכר כחוב דמי שכירות. לפיכך אני קובעת כי חוב דמי השכירות עד ליום 13.6.2002 יוכר כחוב בדין קדימה, כאשר מסכום החוב בגין תקופה זו יש לנכות את הסכומים ששולמו בפועל, למעט הערבות הבנקאית. חובה של החברה למשכירות בגין התקופה שמ-13.6.2002 ועד ליום מתן צו הכינוס יוכר כחוב רגיל.

17. יוער כי בית משפט זה כבר קבע בעבר כי נושה אשר חלק מסכום נשייתו בדין קדימה, וחלקה האחר חוב רגיל, ואשר מחזיק בערבות בנקאית לכיסוי חובו, לא חלה עליו חובה לחלט את הערבות לטובת כיסוי החובות בדין קדימה דווקא, והוא יכול להפרע מקופת הפירוק את החוב שבדין קדימה, ורק לאחר מכן לחלט את הערבות על חשבון החוב הרגיל.

הטעם לכך הוא שערבות בנקאית (או כל ערובה אחרת, לאותו עניין) אינה מהווה אלא התחייבות של צד שלישי לעמידתה של החברה בהתחייבויותיה כלפי נושה מסוים, ואינה משנה את מקומו של אותו נושה מבחינת סדר הקדימויות בנשייה. אני סבורה כי קביעה זו ראוי שתוחל גם במקרה דנן.

18. לגבי החוב בגין התקופה שלאחר מתן צו הכינוס; אין חולק כי המדובר בחוזה שכירות המהווה נכס מכביד, ואיני רואה לנכון לחייב את קופת הכינוס בתשלום דמי שכירות כלשהם בגין תקופה זו.
לעניין דמי הניהול, הרי שאלו, כאמור, אינם מהווים דמי שכירות ואיני רואה מקום להכיר בהם כחוב בדין קדימה.
בנסיבות העניין, איני עושה צו להוצאות.

המזכירות תודיע לצדדים על המצא ההחלטה לרשותם החל מהיום.
ניתנה היום י"א באייר, תשס"ד (2 במאי 2004) בהעדר הצדדים.
אלשיך ורדה
, שופטת








פשר בית משפט מחוזי 2195/02 אברהם רובינשטיין ושות' חברה קבלנית בע"מ,אספן בניה ופיתוח בע"מ,ארסן ניהול בע"מ נ' עו"ד דורון טישמן בתפקידו ככונס נכסים של חברת צ.ס. נכסי הדרכה טכנולוגיים בע"מ,כונס הנכסים הרשמי (פורסם ב-ֽ 02/05/2004)