פסקי דין על שלמה קליין בע"מ | פסקי דין על רון צבי | פסקי דין על אינג'ינר |

58032/08 א     09/03/2011




א 58032/08 שלמה קליין בע"מ נ' רון צבי, אינג'ינר





בית משפט השלום בתל אביב - יפו
09 מרץ 2011

ת"א 58032-08 שלמה קליין בע"מ
נ' אינג'ינר

כב' השופט דן מור
, שופט בכיר
בפני

שלמה קליין בע"מ

על ידי עו"ד בן ציון רזניק

תובע

נגד

רון צבי
, אינג'ינר

על ידי עו"ד ט. בן סימון

נתבע
פסק דין
1. התביעה שבפני
עניינה בתביעת התובעת לפיצויים בגין נזקי רשלנותו של הנתבע, מי ששימש כמומחה מטעם בית המשפט בתהליך אחר, ת.א. (שלום ב"ש) 1146/04, תובענה שהסתיימה בהסכם פשרה לו ניתן תוקף של

פסק דין
.

2. העובדות הנחוצות לענייננו, שלמעשה אינן שנויות במחלוקת, הינן כדלקמן:

א. התובעת, חב' שלמה קליין בע"מ
, הינה חברה המתמחה בעבודות קבלניות שונות, כולל ביצוע קידוחים אופקיים תת-קרקעיים. שלמה קליין עצמו היה בעל השליטה בחברה. הנתבע הינו מהנדס בניין ושמאי מקרקעין אשר ממונה מפעם לפעם לשמש כעד מומחה הנדסי, אם מטעם בעלי דין ואם מטעם בית המשפט.

ב. בשנת 1994 פורסם מכרז באמצעות משרד הבינוי והשיכון, מחוז הנגב, שמספרו 161/94, שעסק בהטיית מסילת הרכבת וביצוע עבודות ניקוז באזור באר שבע. במכרז זכתה חב' נדיר קבלנות והנדסה בע"מ (להלן: "נדיר"), והודעה על זכייתה נשלחה אליה בתאריך 11.2.94. בתאריך 12.5.95 נחתם חוזה ביצוע העבודה (החוזה - נספח ב' לתיק מוצגי התובעת, ולהלן - הנספחים).

ג. נדיר פנתה לחברה הנדסית אחרת, כקבלן משנה, לביצוע חלק מעבודות המכרז, הוא ביצוע מובל, תעלה חצובה תחת הסוללה עליה כביש ת"א - ב"ש, לצורך ניקוז מי גשמים, וזאת בציר נחל הכובשים (להלן: "המובל"). אולם כשהתקרב מועד תחילת ביצוע העבודות, נאלצה חברה זו לעבור לביצוע עבודה אחרת, שאז פנתה נדיר לתובעת לביצוע המובל וזו קיבלה על עצמה את ביצועו.

ד. ההסכם בין התובעת ובין נדיר היה כי התובעת תקבל, בתמורה עבור ביצוע המובל, כאמור וכמפורט במכרז, סך של 80% מהתמורה שישלם משרד השיכון לתובעת בגין חלק זה מעבודות המכרז.

ה. תאריך התחלת העבודה וכניסת נדיר לשטח העבודות, כמוכתב על ידי משרד השיכון, היה ביום 7.5.95. התובעת הגיעה לשטח לביצוע המובל בתאריך מאוחר הרבה יותר, בין היתר בגין הצעתה, שהתקבלה על ידי מר אלי רון, המפקח על העבודות מטעם משרד השיכון, לשנות את חציבת התעלה מעגולה לתעלה מרובעת. לבסוף, כשהגיעה התובעת לשטח, התברר כי עבודות ביצוע המובל מתנגשות עם עבודות קבלנים אחרים המבוצעות באתר, ונציגי הצדדים, נדיר, התובעת ומשרד השיכון, החלו לחפש פתרון לקושי שנוצר.

ו. הפתרון שנמצא ואושר היה שהתובעת תחצוב ותבנה את המובל בתוואי אחר מזה הנזכר במסמכי המכרז, צפונה לתוואי המקורי, כשהתוואי החדש ייחצב אלכסונית כך שיהיה ארוך יותר. שינוי התוואי גרר אף שינוי בסוג הקרקע בו מתבצעת החציבה, ובמקום לחצוב ב"שפך" הסוללה, נאלצה נדיר לחצוב באדמת סלעים. עוד הוחלט שנקודת תחילת החציבה תהייה ממערב ותסתיים במזרח, בניגוד לתוכניות המכרז לחציבה ממזרח למערב. היות ושיטת עבודת החציבה הינה בדחיקה, באמצעות מנוע הידראולי, וכשהתברר שהחציבה ממערב למזרח הינה אף בזוית עליה לה דרוש כח נוסף, הרי שתוך כדי העבודה הופסקה הדחיקה ממערב והחלה שוב ממזרח למערב, עד לחיבור שתי החפירות. בסופו של התהליך, השלימה התובעת את העבודה, כולל עבודות הבטון והיציקה של הכניסות והגישות לתעלת הניקוז, לשביעות רצון מזמין העבודה, משרד השיכון.

ז. שינויים אלו, שלטענת התובעת ונדיר, נכפו עליהן ואומצו על ידי נציג משרד השיכון, הוסיפו לעלויות העבודה, הן בגין התוספת לאורך התוואי הנחצב (120 מ' במקום 90 מ'), וכן עקב השינוי בסוג הקרקע. נציגי המזמין הכירו בעלויות הנוספות המתבקשות מהשינויים, ולטענת התובעת הוסכם, בפגישות שנערכו עם נציגים בכירים של המשרד במחוז הנגב, כי נדיר, באמצעות התובעת, תמשיך ותסיים את העבודה ועל תוספת לתמורה בגין השינויים בעבודה, ידובר ויוחלט עם סיומה. נדיר והתובעת הסתמכו על הבטחות אלו, וכאמור, העבודה בתוואי החדש הסתיימה לשביעות רצון המזמין.
ח. עם סיום העבודה, העבירה התובעת למזמין בכתב את חישוב העלויות הנוספות, על פי תחשיבו של המהנדס מאיר נבעה, בסכום כולל של 1,897,341 ₪ (נספח יג'). אולם המהנדס אלי רון (ללא כל קשר משפחתי לנתבע, צבי רון), מציע לאשר עבור התובעת, וזאת במכתבו למנהל המחלקה הטכנית במשרד השיכון מחוז הנגב, פיצוי של 473,000 ₪ בלבד, והוא אף מודיע על כך לנדיר (ראה נספחים טו' ו - טז'). ניתן להבין ממכתב זה כי הסכום נכון לתאריכי התכתובת. אולם, המזמין, ולכאורה, בניגוד להבטחותיו והתחייבויותיו, סרב לשלם גם לא סכום זה - אם כי שולם פיצוי נוסף לנדיר, שאינו מענייננו - והתובעת, בתאום עם נדיר, החליטה לתבוע את המגיע לה, להבנתה, בבית המשפט.

ט. עובר להגשת התביעה, וכשההסכם בין נדיר והתובעת היה שהתובעת זכאית ל - 80% מהתמורה שתקבל התובעת מהמזמין עבור ביצוע המובל, נערכה פגישה במועד הסמוך לתאריך 10.6.03, בין עו"ד רזניק, ב"כ התובעת, נציג נדיר, נציג התובעת, הוא שלמה קליין, ומאיר נבעה, ובמהלכה סוכם ונחתם הסכם בכתב, לפיו תוגש תביעה בשם נדיר, באשר היא זו הזוכה במכרז כקבלן המבצע, אך התובעת תסייע בניהול התביעה, ובתשלום שכר טרחתם על עו"ד רזניק, שיגיש וינהל את התביעה, ושל מר נבעה, האמור לתמוך בתחשיבי התביעה, יישאו נדיר והתובעת על פי חלקם בתמורה, כאמור לעיל. התובעת אף תשא באופן יחסי, כאמור לעיל, בתשלום אגרת המשפט (ההסכם נספח יח').

י. בתאריך 12.1.04 הוגשה התביעה לבית המשפט השלום בבאר שבע (תיק 1146/04), ולאחר הגשת כתב הגנה, הונח התיק לשמיעתו על שולחנו של כב' השופט עידו רוזין (נספח יט'). במהלך הדיון ובמסגרת קדם המשפט החליט כב' השופט על מינוי מומחה הנדסי מטעם בית המשפט, הוא הנתבע, אשר יחווה את דעתו בסוגיות שבמחלוקת, ובין היתר יחווה את דעתו על מהות העבודה שהוטלה על התובעת, טיב העבודה כפי שבוצעה, עלותה, הסיבות לשינויים בביצוע העבודה ביחס לתוואי התוכניות הראשונות, מהי הדרך הטובה והיעילה ביותר לביצוע העבודה המוזמנת ופירוט חשבונאי של יתרת זכות העומדה, אם עומדת, לזכות התובעת שם - נדיר. החלטה זו (נספח כג') ניתנה בתאריך 19.9.06. הנתבעת בת.א. 1146/04, מדינת ישראל, משרד הבינוי והשיכון, הגישה לבית המשפט בקשה לביטול מינוי המומחה, ובתאריך 12.12.06 נדחתה הבקשה בהחלטת כב' השופט רוזין, היא נספח כד'.
יא. בינתיים נקלעה נדיר לקשיים כלכליים והחלו הליכי פירוקה בבית המשפט המחוזי בבאר שבע. התובעת, שלא היתה, כאמור, בעלת הדין בתביעה בת.א. 1146/04 הנ"ל, עניינה היה כי הליכים אלו ימשכו. על כן הוסכם בין נדיר, באמצעות המפרק שמונה, התובעת, עו"ד רזניק ומר נבעה, כי נדיר תפעל, באמצעות מפרקה, לקבלת הוראות בית המשפט של הפירוק להמשכת הליכי התובענה, כשחלקה של נדיר, לקופת הפירוק, מכל סכום שיפסק לזכותה יהיה בשיעור של 30% מהתמורה שתקבל, בעוד שחלקה של התובעת יקטן ל - 70% . עו"ד רזניק ימשיך בניהול התביעה (ההסכם - נספח כ'). בעקבות הסכם זה פנה המפרק, עו"ד אביב פריצקי, לבית המשפט של הפירוק בבקשה למתן הוראות להמשיך בהליכי התביעה בת.א. 1146/04 (נספח כא'), והבקשה אושרה בהחלטת כב' השופט ש. דברת, מתאריך 8.11.06 (נספח כב'), וההליכים נמשכו.

יב. בתאריך 5.9.07 ניתנה חוות דעת הנתבע. על פי האמור בה, זכאית נדיר לפיצוי בגין השינוי בעבודות ביצוע המובל, לסכום של 120,000 ₪ נכון למחירי המכרז במועד פרסומו (נספח כז'). ב"כ התובעת שם, עו"ד רזניק, העביר, בתאריך 29.10.07, שאלות הבהרה למומחה, וביום 7.3.08 השיב הנתבע לשאלות ההבהרה, ועל פי האמור שם, ובכפוף להכרעת בית המשפט בסוגיות מסוימות, התובעת זכאית לסכום נוסף של 130,000 ₪ מעבר לאמור בחווה"ד (ראה נספח כט').

יג. בתאריך 24.3.09 התקיימה ישיבת קדם משפט נוספת בת.א 1146/04. על פי פרוטוקול הדיון (נספח ל"א), מתברר כי עו"ד רזניק נמנע מלזמן את המומחה, הנתבע, לחקירה נגדית על האמור בחווה"ד, ואף לא הפקיד את הסכום שנדרש להפקידו להבטחת שכר עדות המומחה, ובשלב זה מסר כב' השופט לצדדים את הצעתו לפשרה ולסיום ההליכים ביניהם, תשלום בסך 500,000 ₪ לתובעת שם, נדיר. לאחר התייעצות בה השתתף גם שלמה קליין, מסר עו"ד רזניק לבית המשפט את הסכמתו להצעה. ב"כ הנתבעות שם ביקש שהות של 10 ימים ליתן את הסכמתו או לסרוב לה, לבית המשפט. בהחלטת בית המשפט שם נאמר כדלקמן:

"...בית משפט נתן לצדדים הצעה לסיומה של התובענה בפרשה, בין היתר בהסתמך על הסיכויים, הסיכונים וחוות דעת המומחה מטעם בית משפט... במידה והצדדים לא יצליחו לסיים את המחלוקת בהסכמה, קובע מועד לשמיעת חקירתו הנגדית של המומחה מטעם בית המשפט ליום...."

יד. לבסוף הסכימה אף הנתבעת להצעת הפשרה, וזאת לאחר הליך גישור, ספק אמיתי וספק לצרכי השגת החזר אגרה. בתאריך 11.5.08 הוגש הסכם הגישור לאישור בית המשפט ולמתן תוקף כ

פסק דין
(ראה נספח ל"א ול"ב), וביום 11.5.08 ניתן להסכם הפשרה תוקף של

פסק דין
, וזאת על סך של 433,000 ₪ בצירוף סכום המע"מ, נכון ליום פסק הדין. הסכום, או יותר נכון יתרת סכום פסק הדין, חלקה של התובעת בניכוי חלקה של נדיר, הועבר לשלמה קליין, מנהל התובעת, בשיק על סך 228,725 ₪, לתאריך 15.7.08 (נספח ל"ג).

טו'. לאור דברי כב' השופט רוזין בהחלטתו הנ"ל, שם אוזכרה חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט, הוא הנתבע, כאחד מהנתונים שהביאו לגיבוש הצעת הפשרה, ולאור טענת התובעת כי חוות דעת זו רשלנית ונגועה בכל פרטי הרשלנות כמפורט בכתב התביעה שבפני
, הזדרזה התובעת והגישה את תביעתה לבית משפט זה, וזאת בתאריך 24.12.08.

3. ב"כ הנתבע הגיש, בתאריך 2.2.09, בקשה לסילוק התביעה על הסף ממספר טעמים, כמפורט בבקשתו (בש"א 203793/09). טעמי הבקשה היו העדר יריבות, חסינותו של הנתבע, כמומחה בית המשפט, מתביעת רשלנות בגין חוות דעתו כמומחה שכזה, השתק פלוגתא ועקרון סופיות הדיון, העדר חובת זהירות מושגית בין הנתבע לתובעת, העדר קשר סיבתי בין עדות המומחה או חוות דעתו ובין הנזק הנטען כי נגרם לתובעת ממתן פסק הדין בת.א 1146/04, וכן בגין רשלנות תורמת מצד התובעת, המאיינת כל רשלנות, אם קיימת שם, של הנתבע. ב"כ התובעת הגיב לבקשה ובתאריך 13.5.09 ניתנה החלטת כב' השופטת חנה ינון, הדוחה את הבקשה. לאחר מכן עבר התיק לשמיעתו בפני
כב' השופטת אביגיל כהן, בפני
ה התקיימו ישיבות קדם המשפט, וכן הוגשו, על פי החלטתה, תצהירי החקירה הנגדית של בעלי הדין וכן חוות דעת מומחים מטעמם, והתיק הונח על שולחני לשמיעת ההוכחות. לאחר חקירתם הנגדית של הצדדים והמומחים והגשת סיכומי הצדדים, הגיע מועד מתן פסק הדין.

4. במהלך המשפט, התלבט בית המשפט, בפומבי, בשאלות ובסוגיות נשוא הבקשה לסילוק על הסף שנדחתה, כאמור לעיל. יתכן שבגין התבטאויות אלו, ואפשר שללא קשר אליהן, חזר ב"כ הנתבע, בסיכומיו שבכתב, על רוב טענותיו בבקשת המחיקה על הסף, ואף הוסיף עוד על נימוקיו שם. ב"כ התובעת, הן בסיכומיו והן בסיכומי התגובה, טען כי לאחר החלטת בית המשפט בבקשת הסילוק ודחייתה, מנוע הנתבע מלשוב ולטעון טענות אלו. אין דעתי כדעתו. לדעתי, אף אם החלטה לדחיית הבקשה לסילוק על הסף היתה ניתנת על ידי, עדיין חופשי מותב זה לשקול שוב את הדברים ולהחליט אחרת. החלטת בית המשפט בבקשת הביניים, אינה מחייבת. גם אם אפשר ונימוקי בית המשפט בהחלטת דחיית הבקשה טובים ונכונים מטעמי

פסק דין
זה בסוגיות אלו, עדיין ידי בית משפט זה אינן כבולות והחלטת הביניים אינה סופית ומחייבת.

ב"כ התובעת סומך את טענתו זו על האמור בתקנה 411 לתקנות סדר הדין האזרחי, הדוברת בזכות ערעור על החלטה שניתנה בערכאה הדיונית, בהליכי ביניים, שאינה פסק הדין, ולא הוגשה בגינה בקשת רשות ערעור. אולם אין בתקנה זו ולענייננו - דבר. בתקנות 100 ו - 101, העוסקות בסילוק על הסף, לא נאמר דבר על סופיות הדיון בסוגיות שנידונו בבקשה לסילוק על הסף, או על האמור בהחלטה הדוחה בקשה שכזו, כהחלטה מחייבת, ושבית המשפט מנוע מלסטות ממנה.

אומנם, נימוקי בקשת הסילוק על הסף במקרה זה הינם, כעיקר, משפטיים, כשהבסיס העובדתי לטענות הבקשה נותר ללא שינוי, או לפחות ברובו, גם לאחר סיום פרשת ההוכחות, אולם עדיין רשאי בית משפט זה לבחון שוב ומחדש את טענות הנתבע, לאור כל הראיות והעדויות שהוגשו ונשמעו במהלך המשפט. אף יש לציין כי הנימוק העיקרי להחלטת הביניים, דחיית הבקשה לסילוק על הסף, הינה ההלכה שסילוק על הסף של תובענה הינו "צעד דרסטי", ובית המשפט ינקוט בצעד שכזה רק במקרים נדירים ועדיף כי תינתן הכרעה עניינית ולאחר שניתן לתובע יומו בבית המשפט. כב' השופטת אף נמנעה מלדון בחלק נכבד מטענות הבקשה לסילוק על הסף, וגם נימוקיה לגופן של חלק מהטיעונים ניתנו בקצרה, ורוח הדברים הינה כי בית המשפט מותיר את הדיון בסוגיות אלו לשלב המתאים, כך לדעתה, בסיומו של ההליך כולו.

מכל מקום, כאמור לעיל, דעתי שונה, ונראה לי כי אין כל מקום להיכנס לדיון בשאלת רשלנותו הנטענת של הנתבע לגופה, ודין התביעה להידחות וממספר טעמים.

5. הטעם הראשון הוא השתק עילה כמעשה בית-דין. ב"כ הנתבע טוען כי עניינו בהשתק פלוגתא, אך לטעמי, עילת תביעתה של התובעת כבר נבלעה בפסק הדין שבת.א. 1146/04 הנ"ל, דהינו, ענייננו דווקא בהשתק עילה.

תורת "מעשה בי"ד" מושתתת, כידוע, על שני כללים עיקריים. הראשון הוא, שמקום שתביעה נידונה לגופה והוכרעה על ידי בית משפט, שוב אין להזדקק לה בתביעה נוספת בין אותם צדדים או חליפיהם, אם זו מבוססת על עילה זהה. והשני הוא, שאם במשפט הראשון הועמדה במחלוקת שאלה עובדתית מרכזית מסוימת והיא הוכרעה לגופו של עניין, בעלי הדין או חליפיהם מושתקים מלהתדיין לגביה שוב במשפט השני (ראה ע"א 246/66, שמואל ורחל קליז'נר נ' דנה שמחוני, פד"י כב' (2) 561). הכלל העיקרי הראשון הוא "השתק עילה", ונאמר שעילת התביעה נבלעה בפסק הדין הבא כיום במקום העילה שאיננה עוד. תורת "מעשה בית-דין" מבוססת בעיקרה על עקרון "סופיות הדיון" ועל העיקרון שאין להטריד בעל דין שכנגד בתביעות חוזרות ונשנות בגין אותה עילה. שיקולים אלו שלובים יחדיו. כאשר קיימים לבעל דין הכלים הדיוניים המאפשרים לו למצות את זכויותיו הדיוניות תחת קורת גג אחת של התדיינות, אין הוא זכאי לחזור לבית המשפט פעם נוספת בנסיון להשלים את אשר החסיר בהזדמנות הקודמת (ראה ספרה של המלומדת נ. זלצמן, "מעשה בית דין בהליך אזרחי", (להלן: "זלצמן" ), עמ' 15. )

עקרון "סופיות הדיון" פירושו שאין להטריד שוב את בית המשפט, כמו את היריב, פעם שניה, בדיון באותה עילה. היה לתובע "יומו בבית המשפט", ושעת הכושר להביא את כל ראיותיו וטענותיו לבית המשפט. הוא מיצה את זכויותיו הדיונות (ראה: זלצמן, עמ' 17). בכל מקרה אחר, לא רק שבית משפט יוטרד פעמיים בדיון באותה עילה, אלא אף יתכנו פסקי דין שונים ונוגדים באותו עניין ממש. כזכור, במשפט הראשון בת.א. 1146/04, היתה לתובעת, השולטת בהליך מאחורי גב נדיר, התובעת הפורמאלית, ובאמצעות עורך הדין המשותף לשתיהן, "שעת הכושר" לברר את שאלת הנזק שנגרם להן, באופן מלא וממצה, באמצעות חקירתו הנגדית של הנתבע על חוות דעתו, או בשמיעת עדים מומחים אחרים הסותרים את ממצאי חוות דעת הנתבע, ולנסות לשכנע את בית המשפט שם ברשלנות הנתבע ובחוסר הגיון מסקנותיו. התובעת בחרה לוותר על כל זאת ולהסכים לפשרה, ועתה, במשפט שני, מנסה להשלים את אשר החסירה בהזדמנות הקודמת. הויתור, כאמור, מקים, לכשעצמו, מניעה מניהול משפט שני באותו עניין ממש.

עדיין בפי ב"כ התובעת מספר טענות כבדות משקל כנגד השימוש בעיקרון השתק העילה, והם, ראשית, כי אין מדובר באותם צדדים או חליפיהם בשני המשפטים, שנית, עילת התביעה בשני המשפטים שונה, כשבת.א. 1146/04 עילת התביעה היתה חוזית או תביעה לשכר ראוי, בעוד שעתה העילה היא בעריכת חוות דעת רשלנית, ושלישית, שבמשפט הראשון לא הוכרעה, בממצאים פוזיטיביים, המחלוקת לעניין רשלנות הנתבע, וממילא משפט זה הסתיים בפשרה.

אתייחס עתה לכל אחת ואחת מטענות אלו, אם כי לא לפי סדרן.

6. עסקינן, כאמור, בהשתק עילה, ומכאן שהכלל השני, כאמור לעיל, של פלוגתא המוכרעת לגופו של ענין בין בעלי הדין, השתק פלוגתא, אינו לענייננו. השאלה היא בפרשנות המונח "עילה" לצורך הסוגייה שבפני
. בנוסף לכך כשמדובר דווקא בהשתק עילה, הרי גם

פסק דין
המאשר הסדר פשרה כמוהו כ

פסק דין
שלאחר הכרעה עניינית בגמר ההתדיינות בין הצדדים, מכח העיקרון של הבלעות העילה בפסק הדין. אין לאפשר לבעל הדין שהיה לו יומו בבית המשפט לחזור ולהטריד את יריב, ואף ולהעמיס על בית המשפט, בירור נוסף של אותה עילה. הרי פסק הדין המאשר הסכם פשרה ניתן על סמך הסכמת הצדדים ביחס לפלוגתאות כתבי הטענות באותו משפט. ההסכמה מחליפה את ממצאי בית המשפט. פסק הדין שבהסכמה עדיין הינו אקט שיפוטי, הנתון אף לשיקול דעתו של בית המשפט המבקש והבוחן את הודיית הצדדים במחלוקות שבפני
ו (ראה זלצמן, עמ' 330-332).

7. לגבי זהות בעלי הדין, הרי ברור כי התובעת הינה חליפתה של נדיר, התובעת במשפט הראשון. מעמדה של התובעת במשפט בת.א. 1146/04 הוא כשל "זר לתובענה השולט בניהולה". נדיר היא התובעת הפורמאלית, אך היא מנהלת, בפועל, את תביעת התובעת, המעוניינת העיקרית בתוצאת ההליך. מלכתחילה, התובעת היא הזכאית ל - 80% מהכספים שיפסקו לנדיר, ושלמה קליין, בעל השליטה בתובעת, הוא שמשתתף בשכירת שירותיו של עו"ד רזניק, ומשתתף בשכרם של עוה"ד ושל המומחה ההנדסי, מר נבעה. מר קליין משתתף בישיבות בית המשפט והוא אף השתתף בהתיעצות ובהחלטה להסכים להצעת הפשרה. בהמשך הדרך, כשמונה לנדיר מפרק, קליין הוא היוזם, לבדו או עם אחרים, את פניות המפרק לבית המשפט של הפירוק לקבלת ההוראות להמשיך בדיון, אפילו מוסכם כי חלקה של התובעת בסכום שיפסק לזכות נדיר יקטן ל - 70%, ועדיין מדובר בשותף הגדול מהשניים בניהול ובציפיות מתוצאות ההליך. למעשה, נדיר פועלת אך כמייצגת את ענייניה של התובעת, שהרי היא זו שביצעה את המובל, כחלק מזכיית נדיר במכרז למכלול העבודות המוזמנות. אדם, גם שאינו בעל דין, אך הוא השולט בניהול התביעה, קשור בפלוגתאות המשפט כאילו היה בעל דין, ולו עניין כספי ישיר בהכרעת בית המשפט, אם בשאלות של עובדה, אם של חוק, ביחס לאותה "עסקה" נשוא המשפט, יראוהו כאילו היה בעל דין (ראה ע.א. 718/75, עמרם נ' סוקרניק, פד"י לא' (1), 29, וכן זלצמן, עמ' 387 ואילך).

המבחן לאפשרות שבו צד שלא משתתף פורמאלית בהתדיינות אחת ייחשב כצד יריב בהתדיינות השניה, הוא משולש. האינטרס שיש לזר בהתדיינות, מידת השתתפותו בהתדיינות וידיעת בעל הדין שכנגד על השתתתפותו של זר בהתדיינות (זלצמן עמ' 388-389).
בפרשתנו האינטרס המירבי בהתדיינות הוא לתובעת, מנהלה הוא המשתתף בהתדיינות, כמפורט לעיל, והנתבע, צבי רון, היה עד, בשני ההתדיינויות, למעורבותו ועניינו של מר שלמה קליין, כמנהל התובעת, בהליך. גם נציגי הנתבעת בת.א. 1146/04, ידעו יפה על מעורבותו המכרעת של קליין בהליכים, כמעוניין העיקרי בתוצאות המשפט.

על כן, יש לראות בתובעת כאן כבעל הדין, תובעת, גם בתביעה שבת.א. 1146/04.

8. בית המשפט אף אינו מקבל את הטענה כי בשני המשפטים העילות שונות. כידוע, הביטוי "עילת תביעה" עשוי להיות בעל משמעות אחת למטרה אחת ובעל משמעות אחרת למטרה אחרת. (ראה דברי כב' השופט זוסמן בע"א 167/63, ג'ראח נ' ג'ראח, פד"י יז', 2617). "עילת תביעה" לענין "מעשה בית-דין" אינה זהה ל"עילת תביעה" לענין חובתו וכוחו של בית המשפט לפסוק בתובענה. במשמעות הראשונה, המבחן רחב יותר, וכאן קובע השיקול שבמדיניות הראויה שמין הדין שלא לפתוח שוב את הדיון בנושא שכבר מוצה ב

פסק דין
קודם. יש למצות את ההליך בדיון אחד.

על בית משפט למנוע התדיינות נוספת באותו ענין, גם אם הנושא לובש צורה אחרת, או כשהתובע מנסה כיום לבסס את תביעתו על כלל משפטי אחר. נקודת המוצא הינה הפגיעה בזכותו של הנתבע. בהליך הראשון, תביעת התובעת היתה לפיצוי לו היא זכאית בגין העבודות הנוספות שהיא ביצעה בחציבת המובל, וכשהתובעת נכשלה, כך לדעתה, מקבלת מלוא הפיצוי המגיע לה לדעתה, היא חוזרת לבית משפט אחר, ותובעת שוב את אותו סעד ממש, החזר נזקיה מאותם התרחשויות, מאותה עיסקה, אך בדרך חדשה, הפעם בטענת רשלנות המומחה מטעם בית המשפט. ה"עילה" לצורכי ההשתק הינה אותה עילה. בשני המשפטים דורשת התובעת את תיקון נזקיה מאותה עיסקה ממש. האינטרס הנפגע, לתובעת, זכותה של התובעת למלוא המגיעה לה מעבודות ביצוע המובל, כעובדה - זהה בשני המשפטים. על כן, ענייננו בעילת התביעה הנבלעת בפסק הדין שבת.א. 1146/04.

עדיין נותר עניינו של בעל הדין האחר. הנתבעת במשפט הראשון הינה משרד השיכון, והנתבע במשפט השני - העד המומחה מטעם בית המשפט. גם בכך אין כדי למנוע את ההשתק כנגד התובעת. לכאורה, פסק הדין בת.א. 1146/04, משפיע אך על כל הצדדים הישירים להתדיינות, והנתבע כאן לא היה בעל דין שם. אולם עדיין לו "קרבה משפטית" (privity) עם הצד הנתבע, בהתדיינות הראשונה. אם טענת התובעת היא כי הנתבע התרשל במתן חוות דעתו בהליך הראשון, והסכום שקבע שם נמוך מהסביר ומהמגיע לה בנסיבות המקרה, שהרי מכאן שמסקנות הנתבע בחוו"ד הנידונה תומכות דווקא בעמדתה וטענותיה של הנתבעת שם, ועתה לשניהם אינטרס זהה - הדיפת טענת התובעת כי ביצוע המובל כפי שהתבצע, מזכה אותה בסכום גבוה יותר מאשר זה ששולם לו. אין למעשה כל יריבות עניינית בין הנתבעת בהליך הראשון לבין הנתבע בהליך זה, אלא להפך. הנתבע כאן הפך ל"שותפו" של משרד השיכון בדחית טענות התובעת. המצב הופך לזהה למקרה בו מוגשת תביעה כנגד אחד משני מעוולים משותפים, ובית המשפט יקבע את שיעור נזקו של הניזוק, האם לא יושתק הניזוק בתביעה שניה, בגין אותו נזק, כנגד המעוול השותף האחר, לגבי גובה נזקו? האם שאלת גובה הנזק שגרם המזיק הנתבע תפתח מחדש? ומכאן עיקר משקל נימוקי ההשתק כנגד התובעת: בית המשפט כבר פסק בת.א. 1146/04 את גובה הפיצוי המגיע לתובעת בגין עבודת ביצוע המובל. זו פסיקה סופית בנושא זה. עתה מבקשת התובעת, בהתדיינות שניה, כי בית משפט אחר יפסוק לה יותר מאשר כבר נקבע כסכום לו היא זכאית בגין אותה "עיסקה" - העבודה נשוא שני המשפטים. לטעמי, התובעת אינה זכאית לכך ויש בכך פגיעה קשה בעיקרון סופיות הדיון.

9. כאמור, אחת ממטרות כלל מעשה בי"ד הוא לצמצם את האפשרות היווצרותם של פסקי דין סותרים. בקשר לאותה עילה, במובנה הרחב, לא יתכן כי בתובענה שבפני
אפסוק לתובעת יותר מאשר נפסק לזכותה בתביעתה הקודמת, התביעה למלוא נזקיה מהשקעתה בביצוע המובל. בהליך הראשון, הסכימה התובעת והודתה כי היא זכאית לסכום הפשרה, ובכך מוצתה עילתה בפסק הדין. התובענה שבפני
הינה ניסיון לעקוף את הכרעת בית המשפט ולטעון כי התובעת זכאית לסכום גבוה יותר, ובהעדר השתק קמה האפשרות לסתירה מהותית ועניינית בין שתי הכרעות שיפוטיות, ובית המשפט לא יתן ידו לכך.

10. ומכאן אף נובעת מסקנה נוספת. אחת מיסודות תביעה בעוולת הרשלנות הוא קיומו של נזק, כאמור בסיפא לסעיף 35 לפקודת הנזיקין: "...הגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה". אולם, כשקבע בית המשפט בת.א. 1146/04 ובהסכמת התובעת, כחליפת נדיר, כי סכום פסק הדין שם הוא הסכום הנוסף לו זכאית התובעת בגין עבודתה בביצוע המובל, בגין השינויים שנדרשו, ולא יותר, הרי אין התובעת זכאית לטעון עתה כי היא זכאית לסכום נוסף, עבור אותה עבודה, שנשלל ממנה אך בגין מעשיו או מחדליו של הנתבע. היא תובעת בתביעה שבפני
לנזק שהסכימה בתביעה הקודמת כי כבר פוצתה בגינו, בהסכם הפשרה שאושר כ

פסק דין
. במילים אחרות: לאור הסכמתה להסדר הפשרה, היא נחשבת מודה שאין ושלא נגרם לה כל נזק נוסף, ובמיוחד שהיא קיבלה בפועל את כל המגיע לה, כאמור בפסק הדין. מכאן שאין לתובעת כל נזק שהיא זכאית לתובעו, בכל הקשור לעבודת המובל. לאחר פסק הדין בתביעה הראשונה, כבר לא "נותר" נזק שנגרם לה בגין אותה "עיסקה".

11. כפי שכבר נאמר, ההשתק כנגד התובעת מלחזור ולתבוע את נזקיה והפעם מהנתבע כמי שהתרשל בחוות דעתו, הינה גם מכח הויתור על השימוש בכל הכלים הדיוניים שהיו בידיה למיצוי זכויותיה בהתדיינות הראשונה. הנתבע היה מחוייב לעמוד בחקירה נגדית, אם היה נקרא להעיד, אך בא כוחה של נדיר ושל התובעת בחר שלא לזמנו. התובעת אף יכלה היתה שלא להסכים להצעת הפשרה, לחקור נגדית את הנתבע ולזמן לבית המשפט מומחים אחרים מטעמה. בית המשפט שם לא מנע זאת ממנה. בא כח התובעת אף ויתר על הזכות הנתונה לו בדין, לנסות לשכנע את בית המשפט בטעויותיו של הנתבע במסקנות חוות דעתו. הליכי התביעה הסתיימו בכל הנוגע לתובענה שכנגד משרד השיכון, מזמין העבודה, זה שאמור היה לשלם לתובעת את המגיע לה, והמשרד "יוצא מהתמונה". עקב ויתור זה, משנה הנתבע את מצבו לרעה. הוא נחשף עתה לתביעה אישית כנגדו, על אף שאין הוא אלא עד מומחה מטעם בית המשפט, בתביעת התובעת כנגד משרד השיכון, ושאין לו כל עניין כספי ישיר בתוצאת תביעה זו. ענייננו בויתור מצד התובעת אשר משנה לרעה, באופן סופי ומוחלט, את מצבו של הנתבע.
12. בנוסף לכל זאת, נראה לי כי עילת התביעה, במובנה הצר, בתובענה זו, כנגד הנתבע, חסרת בסיס ראייתי ומשפטי, במובן זה שאין כל קשר סיבתי/משפטי בין רשלנות הנתבע, גם בהנחה כי אכן התרשל, ובין הנזק הנטען על ידי התובעת בהליך שבפני
. אמנם, בית המשפט בת.א. 1146/04 התבטא בהחלטתו מתאריך 29.3.09 (ראה נספח לא'), שהצעת הפשרה מטעמו, ההצעה שהתקבלה על ידי שני הצדדים, מבוססת, בין היתר, גם על חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט, קרי, הנתבע, אך זאת רק בנוסף ל"סיכונים ולסיכויים" כדבריו, כפי שבית המשפט הנכבד התרשם לאחר עיון בכתבי הטענות, בתצהירים, במוצגים שהוגשו ולאחר שמיעת טיעוני הצדדים בישיבות בית המשפט שהתקיימו. אין לדעת מה חלקה של חווה"ד הנתבע בשיקולי בית המשפט. הנתבע עצמו טוען בעדותו כי בשיערוך הסכומים שלדעתו זכאית התובעת, או נדיר, בגין השינויים בתוכניות העבודה, נכון לתאריך הדיון שם, בהתאם לחווה"ד ותשובותיו לשאלות ההבהרה, עולים על סכום הצעת הפשרה. אף יתכן שבית המשפט התרשם מהסכום בו נקב המפקח, המהנדס אלי רון, כסכום המגיע לתובעת, במכתביו נספחים טו' וטז', סכום של כ - 473,000 ₪. הטענה המשתמעת מהתביעה שבפני
, כפי שהוגשה, היא שאם היה מומחה בית המשפט קובע בחוות דעתו סכום גבוה יותר, צפוי היה כי בית המשפט היה משפר את הצעת הפשרה מטעמו, אך אין זו אלא השערה בלבד. אין לשכוח כי התובעת שם, אפשר היה לה שלא להסכים להצעת פשרה בסכום גבוה יותר, ואפשר שהיתה מצליחה לשכנע את בית המשפט לדחות את התביעה שם מכל וכל. הטענה כי הצעת בית המשפט קשורה בלעדית, בקשר סיבתי/משפטי, לחוות הדעת, גורלה להידחות. כפי שציין ב"כ הנתבע בסיכומיו, חוות דעת המומחה אינה אלא ראיה במשפט ואינה באה במקום שיקול דעת בית המשפט, וברור שחוות הדעת הינה אך נדבך אחד מתוך מכלול הראיות העומדות בפני
בית המשפט (ראה בש"א (חי) 166192/02, יצחק סימון נ' זלמה וינבלט (לא פורסם, והפסיקה המצוטטת שם). ברור שהמצב זהה גם לגבי הצעת פשרה הנשמעת מפי שופט במהלך הדיון.

13. כאן אף המקום לדחות את טענת ב"כ הנתבע להעדר חובת זהירות מושגית על הנתבע כלפי התובעת (ראה, לענין החובה, ע.א. 145/80, ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פד"י לז' (1) 113.) הטענה היא כי בפרשתנו לא תיתכן קיומה של חובת זהירות מושגית על הנתבע דווקא כנגד התובעת, שהרי הנתבע כלל לא היה מודע לה, כמי שכלל לא היתה צד להתדיינויות. כפי שכבר ציינתי, המבחן המשפטי להכרה בתובעת כחליפה לנדיר, לצורך הפעלת עקרון מעשה בית- דין, מבוסס, בין היתר, על מודעותו של בעל הדין היריב לאינטרס הכספי ולמעורבות צד זר בהליך. ב"כ הנתבע שטען להשתק מכח מעשה בית דין, מנוע עתה מלטעון, בד בבד, טענה הסותרת את עמדתו. מכל מקום, ברור כי הנתבע ידע יפה כי מסקנות חוות דעתו נוגעות דווקא לעבודת התובעת בביצוע המובל, כקבלן משנה של נדיר, ועל האינטרס הכספי של התובעת בתוצאת המשפט, ועל כן טעם זה להעדר חובת זהירות מושגית - לא יישמע.

14. נימוק נוספת לדחיית התביעה היא להעדר אפשרות בדין הישראלי לתביעת ופסיקת פיצוי בגין נזק הנגרם בגין רשלנות עד מומחה מטעם בית המשפט. המומחה הממונה מטעם בית המשפט הינו "עד" לכל דבר ועניין. חוות הדעת המוצגת היא ראיה בכתב המוגשת בפני
בית המשפט, ולבעל הדין הזכות לחקור את מגיש ומכין חווה"ד בבית המשפט. דין חוות הדעת כדין "עדות בשבועה" (ראה סעיפים 20, 24, 25, 26 לפקודת הראיות (נוסח חדש)).

ההלכה הפסוקה בארץ היא כי אין לתבוע עדים בנזיקין. בע"א 572/74, מרדכי רויטמן נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פד"י כט' (2) 53, 74, אומר כב' בית המשפט כדלקמן:

"...העולה מן האמור ביחס לחקיקה בארץ, שאין שום הוראה לפיה ניתן לתבוע עד בנזיקין בשל עדותו, ואין סיבה לסטות מן הפסיקה האנגלית בעניין זה. טובת הציבור היא שלא לתת ביד נאשם כלי לרדוף ולהטריד את העדים על-ידי הגשת משפטים כדי שהם יסרבו לבוא להעיד. לפיכך כדי לקיים משפט הוגן בין אדם לחברו או במשפט פלילי, יש להגן על העדים שיתנו את עדותם באופן חופשי ללא פחד מפני התנכלות להם על-ידי סיבוכם במשפטים, מהם יהיו צפויים אף לכך שעדי שקר יעידו נגדם ויחייבום שלא כדין. זאת ועוד, המדינה מחייבת כל אדם היודע דבר עדות לבוא ולהעיד, והיא אף כופה אותו לכך על-ידי הטלת קנסות ומאסר, לכן על המדינה לנצור מכל משמר את החופש של העדים ולשחררם מכל לחץ ואיומים...".



פסק דין
זה עסק בעד תביעה שנטען כנגדו כי עדותו כנגד הנאשם, המערער, היתה עדות שקר שניתנה בזדון. אם פסק בית המשפט שגם עד המוסר עדות שקר בזדון חסין מתביעת נזיקין, על אחת כמה וכמה שכך הוא המצב בעד שמסר עדות רשלנית. בכל מקרה אחר, כל עד ראייה, שיטעה בזיהוי, בתום לב אך ברשלנות, חשוף לתביעת נזיקין. הדעת אינה סובלת מצב דברים שכזה. אין כל מקום להחריג עד מומחה מהעקרון הכללי כאמור בפרשת רויטמן הנ"ל. ב"כ התובעת סומך טיעוניו בנושא זה על החלטת בית המשפט השלום בקריית גת, בבש"א 2106/01, רפאל-מהנדס נ' מ' ערד-חב' להנדסה פיתוח ובניין בע"מ (לא פורסם), מפי כב' השופטת רחל ברקאי, שלדעתה - "מעמדו של עד מומחה שונה מן העד הרגיל בשל מהות העדות אותה מסר". בהמשך החלטתה נאמר כדלקמן:

"...מאידך, אין להתעלם משיקולים של הרתעת יתר לפיהם, אם תוכר אחריות של עדים מומחים מטעם בית משפט עלול הדבר להרתיע מומחים מליתן חוות דעת לבית המשפט. כמו כן, עלול הדבר להביא לעלויות משפט גבוהות כמו גם לעלויות חברתיות גבוהות, מאחר ומומחים מטעם בית משפט ידרשו שכר גבוה למימון פוליסות אחריות מקצועית אותו יידרש הציבור לממן. כשלאלה מתווסף החשש מהצפת בתי המשפט בתביעות סרק כנגד מומחים רפואיים, כמו גם החשש מפני פגיעה בעיקרון "סופיות הדיון". בדיעה זו החזיק בית המשפט המחוזי בת"א בע"א 2609/00, אברהם רוזנצוויג, רו"ח נ' ארז לוסטיג (טרם פורסם - אשר דחה על הסף תביעה כנגד מומחה בית המשפט).
מנגד, יאמר כי מומחה בית משפט, רופא, מהנדס, אדריכל וכדומה הנותן חוות דעת מקצועית עליה מסתמכים הצדדים ולעיתים אף פועלים על פיה, מן הראוי כי יחשף לאחריות לנזקים ממוניים או כלכליים אותם גרם, אם גרם, בדומה לכל מקרה בו נגרם נזק כלכלי בעקבות חוות דעת רשלנית. משמע כי אין לאבחן בין מומחה הנותן חוות דעת מחוץ לבית משפט למומחה הנותן את חוות דעתו בין כתלי בית משפט, וכי החשש להרתעת יתר לאו חשש הוא.

אשר לחשש העומד בבסיס העיקרון של "סופיות הדיון", נאמר כי, חשיפת עדים מומחים לתביעות עלולה להוות אמצעי עקיף שבאמצעותו ניתן יהיה לחזור ולתקוף את ההליך המשפטי שהגיע לסופו, באופן העלול להביא לפגיעה בעקרון סופיות הדיון. דהיינו, מקום שצד להליך השיפוטי הפסיד בתביעתו, בשל פסיקת בית משפט המאמצת חוות דעת מסויימת, עלול אותו מומחה להיחשף לתביעה על רשלנות מקצועית, ובכך לחזור לתקוף באופן עקיף את פסיקת בית המשפט שהפכה לסופית, אשר אימצה חוות דעתו.

אל מול הטיעונים הללו, וכדי לאזן בין הטעונים, סבורתני כי, המדיניות הרצויה בה צריך בית משפט לנקוט, היא בדרך של הכרה באחריות של עד מומחה מטעם בית משפט רק במצבים של רשלנות רבתית חמורה או הטעיה ביודעין ואף בזדון ולא לקבוע באופן גורף כי אין אחריות מושגית של עד מומחה מטעם בית משפט כלפי הצדדים להליך..."
( הדגשות - לא במקור )

אין דעתי כדעתה. החשש לפגיעה אנושה בעקרון "סופיות הדיון", כאמור לעיל, גובר על כל שיקול אחר. השופטת המלומדת אינה נותנת כל משקל לעובדה כי בידי בעל הדין היו כל הכלים הדיוניים לתקוף את חוות הדעת הרשלנית בהתדיינות הראשונה בה היה המומחה עד במשפט. ניתן לחקרו נגדית, לבקש הגשת חוות דעת נגדית, וניתן לנסות ולשכנע את בית המשפט כי טעה המומחה במסקנותיו. הנסיון להעביר הליכים אלו ממש למשפט שני, יש בו הטרדה מיותרת של בית המשפט ובעיקר פגיעה בזכויות של המומחה, המודע לכך שחוות דעתו אינה אלא ראיה אחת מבין האחרות, ושאינה אמורה להחליף את שיקול דעת בית המשפט.

מכל מקום, גם השופטת המלומדת רואה לסייג את ההכרה באחריותו של עד מומחה מטעם בית משפט רק למצבי רשלנות "רבתי" ו"חמורה", וכן - "ביודעין ובזדון", ואין לקבוע באופן גורף כי אין, או יש, להכיר באחריות מושגית לעד שכזה כלפי הצדדים להליך. בפרשתנו לא נשמעה כל טענה לזדון או להטעייה ביודעין, וספק בעיני אם טענה בדבר "רשלנות רבתי" ראויה היתה להישמע ולהתקבל, אולם, כאמור, בית משפט זה דוחה את הטענה כי עליו להיכנס לגופה של טענת הרשלנות.

דעה שונה, לה מצטרף בית משפט זה, נשמעה בת.א (מחוז ת"א), 2100/01, פרופ' זלסלבסקי דן נ' א. ספקטור ושות' בע"מ (לא פורסם), שם נאמר כדלקמן:

"האפשרות לתבוע אישית את המומחה עלולה להביא לגל תביעות חדשות, אשר נועדו לשפר את מצבם של אלה שנדחו בהליך המשפטי בו חיווה המומחה דעתו. יש בכך סכנה לפגיעה קשה בעקרון סופיות הדיון, פיצול הסכסוך המקורי לסכסוכי משנה וחשש מהצפת בתי המשפט בתביעות סרק. יתרה מזאת, הכבדת יתר על המומחים תהיה בעוכרי בעלי הדין עצמם. מומחים יחששו להיתבע אחר כך באופן אישי ויסרבו לתת חוות דעת. חלופה נוספת היא כי ידרשו עבורן תשלום גבוה, בהתחשב בסיכון שהם נחשפים לו. כל אלה יכבידו על ניהול הליכי משפטים יעילים, מעל ומעבר לתועלת הצפויה לציבור הרחב מהכרה באחריות מושגית של מומחה הנותן חוות דעת לצרכי הליכים בבית המשפט."

גם שם נדחתה תביעה לעוולת הרשלנות כנגד מומחה מטעם בית המשפט, על הסף.

15. ב"כ הנתבע אף טוען לרשלנות תורמת "מכרעת" של התובעת לקרות הנזק, ככל שנגרם לה נזק, וזאת בהימנעות ב"כ התובעת, אז, נדיר, מלחקור נגדית את המומחה הנתבע על חוות דעתו ולהמנע מכל שאר הכלים הדיוניים שבידיו על מנת למצות את זכויותיו, ועל כן אין לתובעת להלין אלא על עצמה. בעניין זה מצטט ב"כ הנתבע את דברי כב' הש' קיטאי בפרשת סיוון נ' וינבלט הנ"ל, כדלקמן:

"אין לאפשר לצד לפתוח חזית עצמאית כנגד המומחה בין אם לא מיצה בדרכים הפתוחים בפני
ו במהלך בירור התובענה על גלגוליה השונים ובין אם מיצה אותן וטענותיו נדחו. למשיבים היה יומם בבית המשפט בבירור תביעתם .... במסגרת זו פרשו המשיבים את השגותיהם לגבי חוות דעת המומחה בפני
בית המשפט, זה השתמש בשיקול דעתו ופסק את אשר פסק" (פסקה 16 לפסה"ד).

בית המשפט סבור כי בנושא זה עסקינן, שוב, בהתנהגות התובעת, כמי שהיתה מעורבת בהתדיינות הראשונה, בויתור על מיצוי טענותיה ומהלכיה כנגד הנתבעת שם, ובכך נגרם לנתבע כאן נזק שאינו ניתן לתיקון, וכן, כאמור, בפגיעה ממשית בעקרון סופיות הדיון, ודי בכך לענייננו.

16. לאור כל האמור לעיל, התביעה נדחית.

התובעת תשלם לנתבע את הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד, כולל, בסך של 20,000 ₪, נכון להיום.

ניתן היום, ג' אדר ב' תשע"א, 09 מרץ 2011, בהעדר הצדדים.









א בית משפט שלום 58032/08 שלמה קליין בע"מ נ' רון צבי, אינג'ינר (פורסם ב-ֽ 09/03/2011)