פסקי דין על אילת פלר | פסקי דין על ירון חזן | פסקי דין על דניאל דורון | פסקי דין על יוכבד מרינוב |

51463/07 א     10/03/2011




א 51463/07 אילת פלר נ' ירון חזן, דניאל דורון, יוכבד מרינוב








st1\:*{behavior: }
בית משפט השלום בתל אביב - יפו

ת"א 51463-07
10 מרץ 2011

לפני כבוד השופטת יעל אילני






תובעת
אילת פלר
ע"י ב"כ עו"ד משה אוהד


נ
ג
ד

נתבעים
1. ירון חזן
ע"י ב"כ עו"ד כהן
, ולדמן
ושות'
2. דניאל דורון
ע"י ב"כ עו"ד תומר כנפי
3. יוכבד מרינוב
ע"י ב"כ עו"ד אליה אוריה




פסקֿֿדין

מבוא

1.
ביום 28.1.05 בילתה התובעת עם חברים בבית-הקפה "ג'ורג'יה" ברחוב קינג ג'ורג' 97 בתל-אביב.

2.
בית-הקפה היה ממוקם במבנה (חנות) בשטח של כעשרים מ"ר עם גלריה בשטח של כשלושה עשר מ"ר (להלן: הנכס או המבנה).

3.
הנכס היה בבעלות הנתבעת מס' 3 והוא הושכר על ידה לנתבעים מס' 1 ו-2 (בתקופות שונות, כפי שיפורט בהמשך), לצורך ניהול עסק של בית-קפה.

4.
במהלך שהותה בבית-הקפה פנתה התובעת לחדר השירותים שהיה ממוקם בקומה השניה של המבנה, ואשר הדרך להגיע אליו היתה באמצעות גרם מדרגות עשוי מתכת.
בדרכה חזרה, בעת שירדה בגרם המדרגות, נפלה ונחבלה בעיקר במרפק ובכף ידה השמאלית (להלן: התאונה).



5.
התובעת טענה בתביעתה כי התאונה ארעה כתוצאה מרשלנות הנתבעים כבעלי הנכס או מחזיקיו, וכמפעילי בית-הקפה.

6.
ביום 6.7.09 הגיעו הצדדים להסכמה לפיה ישולם לתובעת פיצוי בסכום של 150,000 ₪ בצירוף שכר טרחת עו"ד בשיעור 17.5% ומע"מ ואגרה. הוסכם כי הדיון ימשך בשאלת חלוקת האחריות והפיצוי ישולם לתובעת בהתאם להכרעה בשאלה זו (ר' פרוטוקול הדיון מיום 6.7.09).


7.
פסק הדין ידון אפוא בשאלת אחריות הנתבעים ושיעור חלקו של כל אחד מהם באחריות, ככל שתמצא.

העובדות כפי שהוכחו

מן הראיות שהובאו בפני
י הוכחו העובדות והממצאים שיפורטו להלן:

הצדדים וזיקתם לנכס

8.
הנתבעת מס' 3 (להלן: הנתבעת) היא בעלת הנכס (ר' תצהיר הנתבעת). במשך שנים, ככל הנראה מאמצע שנות התשעים, השכירה הנתבעת את המבנה לאחרים, לצורך ניהול בית קפה.

9.
הנתבע מס' 1 שכר את הנכס מהנתבעת והפעיל בו את בית הקפה במשך מספר שנים, עד שבחודש ינואר 2005 העביר את העסק לנתבע מס' 2 ומכר לו את הציוד שבו.

ביום 1.1.05 נחתם בין הצדדים הסכם למכירת ציוד בית הקפה לנתבע מס' 2 על מנת שזה יפתח במקום בית קפה משלו, כפוף להסכמת הנתבעת להשכיר את הנכס לנתבע 2 לצורך כך.


יצוין כי בית הקפה לא היה זר לנתבע מס' 2. הוא ניהל אותו בעבר, משנת 1995, במשך מספר שנים, בחלקן יחד עם הנתבע 1.



10.
בעקבות העברת העסק לנתבע 2 נחתם, ביום 30.12.04, הסכם שכירות בינו לבין הנתבעת, על פיו הושכר לו הנכס לצורך ניהול בית-הקפה החל מיום 1.1.05 (ר' הסכם השכירות נ/1).

11.
הוכח כי בפועל הסכימו הנתבעים 1 ו-2 כי הנתבע מס' 1 ימשיך בהפעלת בית הקפה עד ליום 31.1.05 ובמועד זה יפנה את המושכר, וזאת על אף שבהסכם השכירות עם הנתבעת נקבע כי תקופת השכירות של הנתבע 2 תחל ביום 1.1.05. בחוזה המכירה הסכימו הצדדים כי הנתבע מס' 1 יישא בכל הוצאות העסק והמושכר (לרבות דמי השכירות) עד למועד הפינוי ביום 31.1.05. כך עולה מחוזה המכירה (ר' תצהיר הנתבע 2 וההסכם אליו הפנה) ומעדות הנתבע 2 שלא הוכחשה על ידי הנתבע מס' 1.


מן האמור עולה כי ביום בו ארעה התאונה היה זה הנתבע מס' 1 אשר החזיק במבנה וזה אשר הפעיל וניהל את בית הקפה, והעסק, כמו גם ההחזקה במבנה, טרם הועברו לידי הנתבע מס' 2.

12.
גרם המדרגות המדובר נבנה שנים קודם לתאונה, בשנת 1995 או בקירוב. מהעדויות ניתן לקבוע כי הוא לא נבנה על ידי הנתבעת בעלת הנכס אלא על ידי שוכר הנכס באותה תקופה, בהסכמת הנתבעת.

נטען כי הנתבע 2 בנה את המדרגות, בעצמו או על-ידי מי מטעמו, בעת שהפעיל את בית הקפה בשנת 1995 או בסמוך.

הנתבע 2 הכחיש את הנטען וטען כי גרם המדרגות נבנה על ידי גרושתו שניהלה באותן שנים את בית הקפה יחד עם שותף אחר, כשהוא עצמו לא היה מעורב באותה עת בניהול העסק (ר' סעיף 16 לתצהיר הנתבע 2 ועדותו).


הטענה כי הנתבע 2 בנה את גרם המדרגות או היה אחראי לבנייתו לא הוכחה. לא הובאו ראיות באשר למועד בו נבנו המדרגות, לא הוכח מי בנה אותן ומי הפעיל או הקים את בית הקפה בעת שנבנו. יתרה מכך, לא הוכח כי במועד בו נבנה גרם המדרגות החזיק הנתבע 2 בנכס כשוכר או באופן אחר. טענתו כי לא היה מעורב בבניה וכי באותה עת היה העסק בבעלות גרושתו ושותף נוסף, לא נסתרה. הן הנתבעת והן הנתבע מס' 1 אישרו בחקירתם כי אינם בטוחים שהיה זה הנתבע 2 שבנה את גרם המדרגות (ר' עדות הנתבע 1 בעמ' 5-6 לפרוטוקול ועדות הנתבעת בעמ' 13).

יצוין כי עדות הנתבע 2 כי הוא יודע שהמדרגות נבנו בפיקוח אדריכלי אינה מצביעה על מעורבותו בבניה, בהינתן העובדה שמי שעסקה בכך היתה גרושתו והעובדה כי ניהל את בית הקפה במשך מספר שנים לאחר הקמת המדרגות.


לכן אני קובעת כי לא הוכח שהנתבע מס' 2 נטל חלק בבניית המדרגות והקמתן.

נסיבות התאונה והגורמים לה

13.
מעדות התובעת, שהיתה כנה ומהימנה, עולה כי היא נפלה כתוצאה ממבנה המדרגות שהיה לקוי ומסוכן. התובעת העידה כי: "המדרגות שם מאד תלולות ומבחינתי כמו לרדת מסולם". ובהמשך: "אני נפלתי כי המדרגות האלה מסוכנות. אם מי מהנוכחים היה מגיע לאותו בית קפה היה רואה שצריך לרדת מאד בזהירות כי השיפוע הוא כמו של סולם".


התובעת צירפה לתביעתה חוות דעת שערך מר אלון אפשטיין בעל מומחיות בתחום הבטיחות. המומחה ביקר במקום, בדק את גרם המדרגות, ומצא את הממצאים הבאים:
-גרם מדרגות עשוי פח המורכב משני מהלכים, בראשון תשע מדרגות, אחריו משטח ביניים ובמהלך השני שלוש מדרגות;
-מצד שמאל יש מאחז יד חלקי, שאינו מלווה את כל מהלך המדרגות;
-לא קיים מעקה תקני;
-רום המדרגות 14 ס"מ, שלח 23 ס"מ;
-ישנה חפיפה בשלח מדרגות עוקבות כך שהשטח הפנוי להנחת רגל בירידה קטן מ-20 ס"מ;
-גרם המדרגות תלול בזוית הדומה להצבת סולם.

בחוות דעתו קבע המומחה כי בעת החלקה או נפילה כמעט בלתי אפשרי לאחוז במאחז היד הקיים בשל מיקומו וחסרונו בחלק מהמהלך. עוד קבע כי משטח הדריכה צר מהנדרש. לדעתו, הנפילה נגרמה בשל שלח קצר מאד המקשה על הנחה יציבה של הרגל על פני המדרגה בעת הירידה, וזאת בשל החפיפה בין המדרגות.

בחוות דעתו ציין המומחה כי גרם המדרגות אינו עונה לדרישות תקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות) תש"ל-1970 העוסקות במבנה ציבורי.

הנתבעת טוענת כי אין לקבל את חוות הדעת מן הטעם שהמבנה אינו בגדר "בנין ציבורי" כהגדרתו בתקנות, שכן לא ניתן להושיב בו למעלה מ- 25 סועדים.


אני סבורה כי יש לראות בבית-הקפה כ'בנין ציבורי'. מעדויות הצדדים עולה כי נוסף לשולחנות הסועדים שבתוך מבנה בית הקפה הוצבו שולחנות נוספים על המדרכה שבסמוך לו. הנתבע 1 העיד כי בתוך המבנה הוצבו כחמישה-שישה שולחנות בהם כעשרים סועדים, ומחוץ למבנה הוצבו כאחד עשר שולחנות נוספים (ר' עדותו בעמ' 7 לפרוטוקול). יוצא כי בסך הכול סעדו בבית הקפה (בתוך המבנה ומחוצה לו) למעלה מעשרים וחמישה סועדים.

לטעמי, לצורך הגדרת המבנה כ'בנין ציבורי' על פי התקנות יש לראות את כלל המבקרים בבית הקפה כסועדים בו ולא רק את היושבים בתוך המבנה, במיוחד לאור תכלית החקיקה בעניין זה, ועל כן יש לראות בנכס 'בנין ציבורי'. המסקנה העולה מן האמור היא שגרם המדרגות בבית הקפה לא עמד בדרישות החוק.


גם לו התקבלה גישת הנתבעת לפיה אין לראות בבית הקפה 'בנין ציבורי', הרי שעל-פי חוות דעת המומחה גרם המדרגות לא עמד בדרישות החוק גם ביחס למדרגות בדירת מגורים, בהעדר מעקה לאורך מהלך המדרגות כולו ובהיות משטח הדריכה צר מהנדרש.


יתרה מכך, כבר נקבע בפסיקה כי העובדה שחובה חקוקה אינה חלה על מזיק מסוים, אין בה כדי לפטור את אותו מזיק מאחריות בעוולת הרשלנות, מקום בו אי נקיטת אמצעי הזהירות שעוגנו באותו חוק גרם לנזק ובית המשפט מצא כי אדם סביר היה נוקט באותם אמצעי זהירות. לעתים קרובות מלמדת החובה החוקית על רמת הזהירות הנדרשת לצורך עוולת הרשלנות ויכולה לשמש אינדיקציה לסטנדרט הזהירות שחייב בו האדם הסביר (ר' 4597/91 קיבוץ אפיקים נ' כהן פ"ד נ(2) 111).

דרישות התקנות בכל הקשור למדרגות, מידותיהן והקשור להן, מהוות אינדיקציה לאמצעי הבטיחות והזהירות הנדרשים בבניית מדרגות, במיוחד במבנה בעל אופי ציבורי שהציבור מוזמן לבקר בו ולהשתמש במתקניו. ולכן, גם אם החיקוקים שפורטו לא חלים על בעלת הנכס או על מחזיקיו, אין בכך כדי להוביל למסקנה כי אלה לא התרשלו בכך שלא נקטו באמצעי הזהירות שנקבעו בהם.





זאת ועוד, הסכנה הטמונה בגרם המדרגות נשוא התביעה ניכרת לעין, כפי שניתן להיווכח ממראהו בתמונה שסומנה כמוצג במ/1. על פניו נראה כי מדובר בגרם מדרגות תלול הבנוי באופן שמקטין את שטח הדריכה והופך את העליה והירידה בו למסוכנות.

14.
הועלתה אפשרות כי התובעת החליקה כתוצאה מרטיבות ו/או פסולת מזון שנמצאה על המדרגות, וזאת בעקבות כך שהמלצרים במקום השתמשו במדרגות להעברת המזון מהמטבח לסועדים, ולא מן הנמנע שבתוך כך מצאו נוזלים ושיירי מזון את דרכם למשטח המדרגות.

אכן, הוכח כי על אף שהעברת המנות מן המטבח נעשתה בדרך כלל באמצעות מעלית שיוחדה לכך, ביום התאונה המה בית-הקפה סועדים ונוצר לחץ שאילץ את המלצרים לעשות שימוש גם בגרם המדרגות. התובעת אף העידה כי בדרכה לחדר השירותים נאלצה לפנות את הדרך למלצר שהגיע מהמטבח (ר' עדויות התובעת והנתבע 2, שחוזקו גם בעדות הנתבע 1 אשר אישר כי בימי ששי היה בית הקפה מלא וכי אינו יכול לשלול שהמלצרים עשו שימוש גם במדרגות).


למרות האמור, לא הוכח כי קיים קשר בין עובדות אלה לנפילת התובעת. התובעת העידה כי אינה יודעת אם החליקה כתוצאה מרטיבות. מעדותה עולה כי אפשרות זו הועלתה כהשערה בלבד שבוססה על מעבר המלצרים במדרגות. גם הצפיפות שנוצרה עקב ריבוי הסועדים לא גרמה לתאונה. התובעת העידה כי היא נאלצה לפנות את הדרך למלצר בעת שעלתה לחדר השירותים. נפילתה ארעה במהלך הירידה אז היתה לבדה על גרם המדרגות ללא צפיפות או דוחק.

15.
מסקנתי ממכלול הראיות היא כי התובעת נפלה כתוצאה מהמבנה הלקוי והמסוכן של גרם המדרגות. אלמלא משטח הדריכה הצר היתה עמידתה על המדרגות יציבה והיא לא היתה נופלת, ולו היה מותקן במקום מעקה תקין ורציף סביר שהיתה מצליחה לבלום את נפילתה באמצעות אחיזה בו.




האחריות לתאונה

הנתבע מס' 1

16.
עיקר האחריות מוטלת על הנתבע מס' 1 אשר במועד התאונה החזיק במבנה והפעיל את בית הקפה. הנתבע חב חובת זהירות כלפי מוזמניו, באי בית הקפה ועליו לדאוג לבטיחותם. באופן קונקרטי היה עליו לדאוג ולוודא כי גרם המדרגות המשמש את אורחיו יהיה תקין ובטוח.

העובדה כי שכר את המבנה כפי שהוא, על גרם המדרגות שבו, אינה יכולה לשחררו מאחריות כלפי מוזמניו. בטרם פתח את בית הקפה ובטרם הזמין אליו את הציבור, היה עליו לבדוק ולוודא כי כל מתקניו בטוחים וכי אין בהם מכשול.

כפי שכבר ציינתי, הסכנה בגרם המדרגות לא היתה נסתרת או חבויה
אלא גלויה לעין, ועובדה זו מעצימה את מידת אחריותו של הנתבע אשר לא טרח לתקן או להחליף את גרם המדרגות במשך כל השנים בהם החזיק בנכס והפעיל את בית-הקפה, או לנקוט בכל אמצעי זהירות סביר אחר.


גם בעובדה שבהסכם השכירות נאסר על הנתבע לבצע שינויים במבנה ללא אישור הנתבעת, אין כדי להסיר ממנו אחריות לתקינות מתקניו. על הנתבע היה לדרוש את תיקון המדרגות ובאם לא היה מקבל את אישור הנתבעת לכך - מה שנראה כבלתי סביר - היה עליו להימנע מהעמדת המדרגות לשימוש הקהל או להימנע מהפעלת בית-הקפה. משלא עשה כן, הפר את חובת הזהירות שהוא חב כלפי התובעת.

הנתבע מס' 2

17.
כפי שקבעתי, הוכח כי אף שהנתבע 2 שכר את הנכס מיום 1.1.05, הלכה למעשה הסכימו הצדדים (הנתבעים 1 ו-2) כי העברת העסק לידיו תבוצע ביום 31.1.05, ועד לאותו מועד המשיך הנתבע מס' 1 להחזיק בבית הקפה ולהפעילו על כל הזכויות והחובות הנובעות מכך.

יוצא כי במועד בו ארעה התאונה, הנתבע 2 לא החזיק במבנה ולא הפעיל את בית הקפה שבו, ועל כן לא היתה עליו חובת זהירות קונקרטית כלפי באי המקום והתובעת בינם.


אשר לטענה כי הנתבע 2 בנה את המדרגות ולכן יש להטיל עליו אחריות לבנייתן באופן שאינו תקין ואינו בטוח, הרי שקבעתי כי טענה עובדתית זו לא הוכחה.


גם בעובדה כי בעבר החזיק הנתבע 2 בנכס והפעיל בו את בית-הקפה (בין היתר בשותפות עם הנתבע 1), אין כדי להטיל עליו אחריות לאירוע שהתרחש במועד שבו לא היתה לו כל זיקה למבנה ולעסק.


לאור האמור, אני קובעת כי לא מוטלת על הנתבע 2 אחריות לתאונה.

הנתבעת מס' 3

18.
הנתבעת היא בעלת הנכס. הלכה פסוקה היא כי בעל מקרקעין חב חובת זהירות כלפי המבקרים במקרקעיו. העברת החזקה בנכס לאחר, לרבות בהסכם השכירות, אין בה כשלעצמה כדי לשחרר את בעל המקרקעין מחובתו זו.

ברע"פ 4348/08 אפרים מאיר נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 8.7.10, פורסם בנבו) דן בית המשפט בשאלת חובותיו ומידת הזהירות הנדרשת מבעל מקרקעין שהעביר את החזקה בו לאחר וכך, בין היתר, נאמר בו
(כשהדברים נכונים הן לעבירת הרשלנות במישור הפלילי והן באשר לעוולת הרשלנות הנזיקית):

אחריות המחזיק ואחריות הבעלים בקרקע הושוותה זו לזו בתיקון לפקודת הנזיקין
(מס' 4) בתש"ל-1970 (
ע"פ 305/58 עמידר החברה הלאומית לשכון עולים בישראל בע"מ נ' היועץ המשפטי, פ"ד יד
1685 (1960) וע"א 387/62
רשות הפיתוח נ' קואן, פ"ד יז
1098 (1963)) ומכוחו, על שניהם חלה חובה שלא להתרשל ביחס לנכס שבבעלות ובחזקה (השופט י' כהן בע"א 780/76
מועלם נ' רשות הפיתוח, פ"ד לא
(2) 630, 636 (1977)). ככלל, הבעלות במקרקעין, באשר היא, מטילה חובת זהירות מושגית על הבעלים לטובת המבקרים במקרקעין, גם אם החזקה בהם הועברה לאחר:

"אין הבעלים והמבקר זרים זה לזה. הבעלות במקרקעין יוצרת זיקה בין הבעלים לבין הסיכונים שנוצרו במקרקעין בתקופה שהמקרקעין היו בשליטתו;
הבעלות במקרקעין יוצרת לעיתים אפשרות למנוע סיכונים גם לאחר שהשליטה נסתיימה.
מכאן הצידוק שבהטלת חובת זהירות מושגית ביחסים שבין בעלים לבין מבקר במקרקעין. עם זאת, האחריות בגין נזק ספציפי תיקבע אך ורק לאחר שתוכר ותופר חובת זהירות קונקרטית. אכן, בעלים שלא יצר סיכון ושאין בכוחו למונעו אינו נושא באחריות בגין אותו סיכון, שכן לא הופרה חובת זהירות קונקרטית" (ענין
ועקנין
, בעמ' 124-125).

מתן זכות חזקה לאחר בנכס של הבעלים אינה גורעת, אפוא, מאחריותו המושגית של הבעלים כלפי מבקרים בנכס לקיומם של סיכונים הטמונים בו, העלולים לפגוע בשלומו או בבטחונו של אדם. עם זאת, העברת החזקה בנכס לאחר מעלה שאלה ביחס לקיומה של חובה קונקרטית על הבעלים ביחס לסיכונים הנובעים מהנכס והיקפה. שאלה זו נענית בהתאם למבחן הזיקה של הבעלים לנכס, ויכולתו וחובתו לצפות קיומם של סיכונים הטמונים בו שבתורת בעלים עליו לשאת באחריות להסירם. העובדה בלבד כי אחריות קונקרטית דומה עשויה לחול גם על המחזיק בפועל בנכס אינה גורעת בהכרח מחובתו הקונקרטית של הבעלים, ומקום שחובה זו קיימת, לא ניתן להסירה על ידי גלגולה לשכמו של גורם אחר. האחריות הקונקרטית של בעלים לסיכונים בנכס שהושכר לאחר תחול בדרך כלל על עניינים הקשורים בבטיחות הבסיסית והיסודית של המבנה, שהבעלים אחראי לה הן לפני השכרת הנכס והן לאחר השכרתו, ככל שהוא יכול וצריך לדעת על קיומם של סיכונים מובנים בו, ועליו לנקוט אמצעים להסרתם כדי להבטיח את שלומם של באי המקום. אחריות זו אינה ניתנת לגלגול לכתפיו של האחר, וגם אם המחזיק בפועל בנכס אחראי באחריות דומה מכח החזקה הנתונה בידיו, אין הדבר גורע מאחריותו של הבעלים, ובלבד שאין מדובר באותם סיכונים שהמחזיק יצר במו ידיו, בלא ידיעתו של הבעלים, ומבלי שזה האחרון יכול וצריך היה מבחינה נורמטיבית לדעת אודותם (השוו:
ע"א 3124/90 סבג נ' אמסלם, פ"ד מט
(1) 102, 110 (1995)).

19.
בעניינו, אף שהנתבעת העבירה את החזקה בנכס לשוכר, לא נותקה זיקתה לנכס באופן מוחלט, ושליטתה בנכס אפשרה לה לפקח על מצבם של הנכס ושל מתקניו ולדרוש כי ינקטו כל אמצעי הבטיחות להבטיח את שלומם של באי המקום.


גרם המדרגות נבנה באישורה של הנתבעת, ולצורך קיום העסק שלשמו השכירה את הנכס. היה עליה לבדוק כי גרם המדרגות נבנה באופן ראוי ובטוח ומשלא נעשה כך היה עליה לעמוד על תיקונו. הנתבעת צריכה היתה לצפות את הסיכונים הטמונים בגרם המדרגות, ולדאוג להסרתם.


איני מקבלת את הטענה כי לנתבעת לא נותרה שליטה או פיקוח על אופן ניהול העסק. הגורם לנזקי התובעת אינו קשור לאופן ניהול העסק שאינו בשליטת הנתבעת. התובעת נפלה כתוצאה ממפגע במבנה עצמו, באחד ממתקניו הקבועים בו ומהווים חלק ממנו. על אלה נותרה הנתבעת, כבעלת הנכס, בעלת שליטה ויכולת פיקוח.

הנתבעת העידה כי ביקרה בבית הקפה וכי "אני הבעלים. אם יש צורך אני מגיעה למקום" (עמ' 12). בנוסף, כבעלת הנכס זכאית היתה לבדוק אותו ואת מתקניו, זכות שעוגנה מפורשות בסעיף 14.3 להסכם השכירות.

לאור האמור, ובמיוחד משקבעתי כי הפגם במדרגות היה גלוי לעין, איני מקבלת את טענת הנתבעת כי לא ידעה ולא צריכה היתה לדעת על הסיכון הטמון בגרם המדרגות.


מעדות הנתבעת עולה כי היא דרשה ממי שהקים את גרם המדרגות בנכס שהדבר יעשה כדין ובפיקוח אדריכל. עם זאת, היא לא עשתה די על מנת לוודא שהמדרגות נבנו באופן בטיחותי, היא לא בדקה את תקינותן ובטיחותן במשך כל השנים עד למועד בו ארעה התאונה, היא לא פעלה לתיקון המדרגות או החלפתן, ולא דרשה משוכרי הנכס לעשות זאת. בכך כשלה הנתבעת והפרה את חובתה לדאוג לבטיחות המבקרים במקרקעין שבבעלותה, ובכללם התובעת.

20.
הנתבעת מפנה להסכם השכירות בו נקבע כי השוכר "יהא אחראי בלעדי לכל נזק שיגרם לצד ג' כלשהו… בשל אירוע שבתוך החנות, ואם תוגש תביעה נגד המשכיר בשל אירוע כנ"ל, יהא השוכר חייב לשאת מיידית בכל הוצאה שתגרם למשכיר בגין תביעה כזו".

הנתבעת טוענת כי האמור בהסכם מצביע על כוונת הצדדים כי השוכר יטול על עצמו את מלוא האחריות על הנעשה בבית הקפה, וכי כפועל יוצא סבירה היתה הנחתה כי השוכר נקט בכל אמצעי הזהירות לשמירה על בטיחות המבקרים בו. אכן, נראה כי הנתבע נטל על עצמו את האחריות לדאוג לשלומם ובטיחותם של אורחי בית הקפה, אך אין בכך כדי להסיר מן הנתבעת את אחריותה כלפי אותם מבקרים, כבעלת המקרקעין.


אעיר כי לא נדרשתי לשאלה האם ההסכם מטיל על הנתבע 2 חובה לשפות את הנתבעת על ההוצאות שתוציא בתביעה זו בגין חלקה באחריות, משלא נשלחה נגדו הודעה לצד ג' ולא הועלתה טענה בעניין זה בסיכומי הנתבעת. עם זאת אציין כי מנוסח ההסכם עולה כי התחייבות הנתבע מתיחסת לנזק שנגרם כתוצאה מ"אירוע שבתוך החנות". נראה כי
בכך כיוונו הצדדים לנזק שנגרם כתוצאה מניהול בית הקפה – שאינו בשליטת הנתבעת – ולא לנזק שנגרם בגין רשלנותה של הנתבעת בבעלת הנכס. גם הנתבעת ציינה בסיכומיה כי סעיף זה של הסכם נקבע מהטעם שלא נותרה בידיה כל אפשרות שליטה או פיקוח על אופן ניהול העסק. נראה אפוא שהצדדים לא התכוונו להטיל על הנתבע חיוב לשאת בהוצאות הנובעות מרשלנותה של הנתבעת אלא בכאלה שנגרמו כתוצאה מניהול העסק על ידו, בחלק שאין לנתבעת כל שליטה או פיקוח עליו.

21.
אשר לשיעור אשמה של הנתבעת, סבורתני שזה נמוך במידה ניכרת מזה של הנתבע 1 אשר החזיק במקום והפעיל בו את בית הקפה, אם כי יש להתחשב בכך שהנתבעת השכירה לנתבע את המבנה עם גרם המדרגות שבו.

לאור האמור, אני קובעת כי חלקה של הנתבעת באחריות הוא בשיעור של 25%.

סוף דבר

22.
אני קובעת כי האחריות לתאונה מוטלת על הנתבע מס' 1 והנתבעת מס' 3.
חלקו של הנתבע מס' 1 באחריות – 75%, וחלקה של הנתבעת – 25%.
אחריותם כלפי התובעת היא יחד ולחוד.
לא הוכחה אחריות הנתבע 2 לתאונה והתביעה נגדו נדחית.


לאור הסכמת הצדדים באשר לפיצוי התובעת והוצאותיה, אין צו להוצאות.


ככל שיש צורך תגיש התובעת פסיקתה לחתימה.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ד'
אדר ב תשע"א (10 מרץ 2011), בהיעדר הצדדים.













א בית משפט שלום 51463/07 אילת פלר נ' ירון חזן, דניאל דורון, יוכבד מרינוב (פורסם ב-ֽ 10/03/2011)