פסקי דין על חילוצית | פסקי דין על הדר | פסקי דין על חברה לביטוח ואח' | פסקי דין על אולישיצקי | פסקי דין על שמעון בן דוד | פסקי דין על חרל"פ ואח' |

2598/06 עא     27/02/2011




עא 2598/06 חילוצית בע"מ, הדר, חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' אולישיצקי, שמעון בן דוד, חרל"פ ואח'








בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו
בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים

ע"א 2598/06 חילוצית בע"מ ואח'
נ' מזוז ואח'
27.02.11


בפני
הרכב:
כב' השופט י' שנלר
- אב"ד


כב' השופט ד"ר ק' ורדי


כב' השופטת ר' לבהר שרון


בעניין
:
1. חילוצית בע"מ
2. הדר
, חברה לביטוח בע"מ
3. אבנר - איגוד לביטוח נפגעי רכב



ע"י ב"כ עוה"ד
אלמגור ושפירא
המערערות והמשיבות שכנגד


נ ג ד



1. מזוז אסתר



ע"י ב"כ עוה"ד
אולישיצקי
המשיבה
והמערערת שכנגד


2. שמעון בן דוד

(ניתן

פסק דין
חלקי ביום 30.01.10)



ע"י ב"כ עוה"ד
חרל"פ
המשיב בערעור ובערעור שכנגד


3. "קרנית" קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים
(ניתן

פסק דין
חלקי ביום 30.01.10)



ע"י ב"כ עוה"ד
בלגה


פסק דין

השופטת רות לבהר שרון

בפני
נו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בהרצליה, שניתן על ידי כב' השופטת, סגנית הנשיאה, מיכל שריר, בת.א.11867/98, ביום 28.05.06, במסגרתו התקבלה תביעת המשיבה 1, מזוז אסתר, לפיצוי בגין נזקים שנגרמו לה בתאונת דרכים שארעה ביום 09.06.94.

יצוין, כי בתיק זה הוגש על ידי המערערות, חילוצית בע"מ
, הדר
, חברה לביטוח בע"מ, ואבנר - איגוד לביטוח נפגעי רכב (להלן: "המערערות") ערעור הן לגבי החבות, והן לגבי גובה הנזק, בטענה שהסכומים שנפסקו למשיבה מוגזמים. המשיבה 1, מזוז אסתר, היא התובעת (להלן: "המשיבה" או "התובעת"), הגישה ערעור שכנגד לגבי גובה הנזק, בטענה שהסכומים שנפסקו הם על הצד הנמוך ומקפחים אותה.

לאחר מספר דיונים בפני
נו חזרו בהן המערערות מהערעור ככל שהוא מתייחס לשאלת החבות, וניתן בעניין זה

פסק דין
חלקי (ביחס למשיב 2 ומשיבה 3), בהתאם להחלטתנו מיום 30.01.10, וכל שנותר במחלוקת הוא טענות הצדדים בקשר לגובה הנזק.

העובדות ופסק דינו של בית משפט קמא

1. המשיבה, ילידת 24.05.61, נפגעה בתאונת דרכים ביום 09.06.94, בהיותה כבת 33 (להלן: "התאונה"). כתוצאה מהתאונה, נגרם למשיבה שבר בכתף, והיא עברה ניתוח לשיחזור וקיבוע השבר. מיום התאונה (09.06.94) ועד ליום 30.08.94 הייתה המשיבה באי כושר, עברה טיפולי פיזיותרפיה מרובים, ונזקקה לניתוח נוסף להחלפת פרק הכתף לפרק מלאכותי. גם בעקבות הניתוח השני, נזקקה לטיפולי פיזיותרפיה וטיפולים תרופתיים ממושכים והייתה באי כושר מיום 24.02.97 ועד ליום 24.04.97.

2. התאונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה, כשבסופו של יום, ולאחר מספר עררים, נקבעה נכותה הרפואית של המשיבה בגין התאונה כדלקמן: בגין הפגיעה בכתף בשיעור 35%, בגין צלקות בשיעור 10%, ובסך הכל עוגלה נכותה והועמדה על ידי המל"ל על שיעור של 42%.

לאור הוראות סעיף 6 ב לחוק הפלת"ד, ומשלא הובאו כל ראיות לסתור, הועמדה הנכות הרפואית של המשיבה על ידי בית משפט קמא על 42%.

3. בית משפט קמא ציין כי פחות משלושה חודשים לאחר התאונה חזרה המשיבה לעבודתה ב"איתורית", ולאחר מכן עזבה את "איתורית", ועברה מייד לעבוד בחברת "סלקום", תוך שיפור שכרה. בית המשפט ציין, כי העובדה שהמשיבה התקבלה באופן מיידי לעבודה אחרת, תוך השבחת שכרה, מעידה כי היא לא הייתה מוגבלת במידה כה רבה, כטענתה.

בניגוד לטענת המשיבה, לפיה בשל התאונה היו לה קשיים בביצוע עבודתה במרכז השירות ב"סלקום", ובתוך כך טענותיה כי היא נעדרה תקופות ארוכות מהעבודה, לא ביצעה כלל שעות נוספות ונזקקה לכסא מיוחד ולהיתר לעבוד בישיבה, בניגוד למקובל ב"סלקום", ציין בית המשפט, כי לא הוכח חוסר בשעות עבודה בהתאם לתלושי השכר, וכי באופן תמוה עולה מתוך תלושי השכר כי היו למשיבה שעות נוספות כמעט באופן קבוע, וכי מבלי להקל ראש בנכותה הקשה של המשיבה בכתף, למזלה היא לא נפגעה כלל בגפיים התחתונות, ובית המשפט לא התרשם מכל הקשיים להם טענה המשיבה.

באשר לפיטורי המשיבה מסלקום, בנובמבר 2001, ציין בית המשפט, כי אין במכתב הפיטורין זכר לטענותיה של המשיבה הקושרות את הפיטורין למגבלותיה כתוצאה מהתאונה, ולא הייתה הצדקה שלא תמשיך ותבצע עבודתה, כפי שעשתה לאחר התאונה, למרות פגיעתה הלא קלה. בית המשפט קבע, כי לא הוכח הבדל במהות העבודה בה עבדה המשיבה במשמרות בוקר, לבין מהות העבודה הנדרש במשמרות ערב, אותן סירבה המשיבה לבצע, סירוב שהוביל, בין היתר, לפיטוריה.

בית המשפט ציין, כי מאז התאונה, וגם לאחר ההחמרה במצבה, ועד פיטוריה מסלקום ביום 4.11.2010, המשיבה עבדה באופן רצוף לשביעות רצון כל הממונים עליה, תוך התקדמות בתפקידה והשבחת שכרה, וכי הירידה בהיקף המשרה ל-2/3 משרה, באוגוסט 1999, נבעה משיקולים שאינם קשורים לתאונה. בית המשפט לא קיבל את טענת המשיבה, לפיה מאז פיטוריה לא חזרה למעגל העבודה בשל קשייה כתוצאה מהתאונה, וציין, כי המשיבה לא פנתה למל"ל בניסיון לשיקום, ולא מילאה חובתה להקטנת נזקיה. בית המשפט לא מצא כל הסבר להימנעותה של המשיבה מכל עבודה שהיא מאז פיטוריה, לרבות העבודות שעשתה כבר לאחר התאונה.

בית המשפט פסק למשיבה פיצויים כדלקמן:

א. הפסדי השתכרות לעבר -
(1) לגבי תקופת אי הכושר הראשונה, ממועד התאונה ועד ליום 30.08.94 - בית המשפט העמיד את בסיס השכר לצורך חישוב הפסדי ההשתכרות בתקופה זו, כאשר עבדה באיתורית, על השכר הממוצע בו השתכרה באיתורית, בסך 2,250 ₪ לחודש, בתוספת ריבית והפרשי הצמדה ממחצית התקופה, ובסך כולל של 16,516 ₪.
(2) לגבי תקופת אי הכושר השנייה, לאחר הניתוח השני, מיום 24.2.97 עד ליום 24.4.97, בו עבדה המשיבה בסלקום, קבע בית המשפט כי המשיבה הפסידה בגין תקופה זו שכר בסך של 10,119 ₪, וזאת בעבור חודשיים, בהתאם לשכרה הממוצע בחברת "סלקום" באותה תקופה, בתוספת ריבית והפרשי הצמדה מאמצע התקופה, ובסה"כ - 18,967 ₪.
(3) בית המשפט קבע, כי לא שוכנע שהמעבר ל-2/3 משרה, באוגוסט 1999, בחברת סלקום, נבע מהפגיעות בתאונה, וקבע כי אין מקום לפצותה עבור הירידה בשכר מאז.
(4) בית המשפט ציין, כי לא הייתה הצדקה לכך שהמשיבה בחרה שלא לעבוד כלל מאז פיטוריה, והדבר אינו נובע מהתאונה. יחד עם זאת, ובהתחשב בשיעור נכותה הגבוה, החליט בית המשפט לפצותה עבור התקופה שממועד פיטוריה (04.11.01) ועד למועד מתן פסק הדין, בשיעור של 35% משכרה האחרון המוכח בסלקום - שכר חודש אוקטובר 2000, ולאחר שצמצמה משרתה ל-2/3 משרה, בתוספת ריבית והפרשי הצמדה מאמצע התקופה, דהיינו 4,525 ₪, ובסך כולל של 89,381 ₪.

ב. לגבי הפסדי שכר לעתיד ממועד פסק הדין ועד גיל 67, קבע בית המשפט פיצוי על בסיס אותו שכר של 4,525 ₪ לחודש, ונכות תפקודית בשיעור 35%, בסך כולל של 299,499 ₪.

ג. עזרה במשק הבית ובטיפול בילדים - בית המשפט ציין כי לאור נכותה לא יכול להיות ספק שהדבר מקשה על ביצוע עבודות משק הבית ועל הטיפול בילדים, אם כי הוסיף וציין, שמטבע הדברים, גם כאם עובדת נזקקה המשיבה לעזרה בבית ובטיפול בילדים, עוד לפני התאונה וכשעבדה בסלקום, אותה קיבלה מהוריה ואחותה וכן באמצעות מטפלת ששכרה לילדים. על כן, ציין בית המשפט, כי לא ניתן לייחס את כל העזרה לקשייה בעקבות התאונה, אם כי בית המשפט קיבל את עדותה שאינה יכולה לשטוף את הבית, מתקשה לרחוץ את בנה הקטן או לגהץ, ועל סמך זאת קבע, כי היא זכאית לעזרה שבועית של 15 שעות בממוצע בעלות של 30 ₪ לשעה, 10 שעות נוספות של שמרטפות בעלות של 20 ₪ לשעה, ותוספת עבור מסירת גיהוץ למכבסה, ובסך הכל 4,000 ₪ לחודש, בהתחשב בכל הצרכים המשתנים עד הגיע המשיבה לגיל 70.

בהתאם לכך, בראש הנזק של עזרת צד ג' לעבר, קבע בית המשפט על בסיס הצורך של 4,000 שח לחודש, סך של 576,000 ₪, ולעתיד עד גיל 70 - 843,217 ₪.

ד. ניידות - בהיעדר כל פגיעה ברגליים, ולאור התרשמות בית המשפט כי לא היה למשיבה קושי לעמוד במהלך כל החקירה הממושכת, ולאור העובדה כי לא הוצגו קבלות על הוצאות בחלוף כל השנים הרבות עד למועד פסה"ד, לא מצא בית המשפט לנכון לפסוק כל פיצוי בגין ניידות.

ה. מספרה - בגין הוצאות מספרה לעתיד, קיבל בית המשפט את הדר
ישה של 150 ש"ח לחודש עד סוף תוחלת חיים, בהתחשב בקשייה לחפוף את שערה, והעניק לה פיצוי בסך 39,344 ₪ בגין ראש נזק זה. בהעדר הוכחה לגבי הוצאות לא פסק פיצוי בראש נזק זה לעבר.

ו. כאב וסבל - בהתאם לתקנות, ועל בסיס של 42% ו-18 ימי אשפוז, קבע בית המשפט כי המשיבה זכאית לפיצוי בסך 104,204 ₪.

עוד ציין בית המשפט כי מסך כל הפיצוי שנפסק, יש לנכות את התשלומים התכופים ואת תגמולי המל"ל.

טענות הצדדים בערעור

4.
בערעור מטעמן, טוענות המערערות, כי שגה בית המשפט כאשר חישב את הפסדי השכר לעבר ולעתיד על בסיס נכות תפקודית בשיעור 35%, בחישוב אקטוארי מלא, זאת על אף שקבע, כי למשיבה לא נגרמו למעשה הפסדי שכר בתקופת עבודתה, וכי היא נמנעה מכל עבודה מאז פיטוריה בנובמבר 2001 ללא קשר לפגיעתה בתאונה.

עוד טוענות המערערות, כי שגה בית משפט קמא כאשר פסק למשיבה פיצוי בגין עזרת הזולת לעבר ולעתיד בסך כולל של 1,419,217 ₪ על בסיס הוצאה חודשית מוערכת של 4,000 ₪ לחודש, וזאת על דרך אומדנא בלבד, ללא שהובאו ראיות בעניין זה, ומבלי שהמשיבה ערכה רישום כלשהו לגבי הוצאותיה בפועל. מוסיפות וטוענות המערערות, כי שגה בית המשפט כאשר פסק למשיבה פיצוי מיוחד עבור הוצאות מספרה בסך של כ-40 אלף ₪, כאשר לא הונחה כל תשתית ראייתית להוצאה זו, גם לא ממועד התאונה ועד למועד פסק הדין.

5. המשיבה טוענת בערעור שכנגד שהוגש מטעמה, כי בית המשפט המעיט בפסיקת הפיצויים באופן קיצוני, ובתוך כך היה צריך להעמיד את הנכות התפקודית על שיעור גבוה יותר, וכן היה מקום לקבוע את בסיס השכר על סכום גבוה יותר. כך, לגבי הפסדי השכר לעבר, טוענת המשיבה, כי קביעתו של בית המשפט לפיה אין כל ראיות בתיק האישי שלה לעובדה שהיא הורדה ל-2/3 משרה, למשרה זוטרה, היא קביעה שגויה מעיקרא, ומפנה למסמך "סלקום" המאשר בלשון חדה וברורה את כל טענותיה, הן לגבי הורדתה למשרה זוטרה, הן לגבי הורדתה ל-2/3 משרה בשכר ובתנאים מופחתים. לטענתה, על בסיס טעות זו של בית משפט קמא שלל בית המשפט מהמשיבה כל פיצוי בגין תקופה בת 27 חודשים (מהמועד בו עברה לעבודה ב-2/3 משרה, באוגוסט 1999, ועד לפיטוריה, בנובמבר 2001), בה נגרמו לה הפסדי שכר כבדים בעבר, שמסתכמים, למועד פסק הדין, בסך של 151,200 ₪.

לגבי הפסדי שכר לעתיד, טוענת המשיבה, כי בית המשפט התעלם מהדיווח של "סלקום" למל"ל לגבי שכרה, שבו אישר המעביד, כי שכרה בשנת 1998 עמד על ממוצע חודשי נומינלי בסך של כ-9,000 ₪ לחודש, לא כולל תנאים סוציאליים, שמסתכם בשערוך להיום בסך של 11,000 ₪ לחודש, ראיה שלא נסתרה, לטענתה. לפיכך היה מקום, לטענתה, לערוך את החישוב על בסיס שכר זה, ועל בסיס מלוא הנכות, דהיינו 42%, הכולל גם את הנכות בגין הצלקות, כשחישוב נכון בהתאם לנתונים אלה מסתכם ב- 1,500,000 ₪, בעוד שבית המשפט ב"טעות זועקת לעין" פסק לה רק 299,499 ₪, ובכך קיפח אותה, שעה שהוא קבע זאת במנותק לחלוטין מהראיות שלא נסתרו.

עוד טוענת המשיבה, כי שגה בית המשפט כאשר לא העניק לה פיצוי בגין הפסד תנאים סוציאליים, על אף שהוכיחה כי בעבודתה הייתה זכאית לתנאים סוציאליים מיטיבים ששיעורם 25%, שמסתכמים בסך כולל של 487,500 ₪.

לבסוף טוענת המשיבה, כי בית המשפט קמא קיפח אותה שעה שלא פסק לה כל פיצוי בגין ניידות, על אף שבשל נכותה, הנסיעה בתחבורה ציבורית מסוכנת עבורה.

6.
לגבי הערעור שכנגד שהגישה המשיבה, טוענות המערערות, כי אין להתערב בקביעת בית המשפט באשר לבסיס השכר, לאחר שבית המשפט קבע, כי לא שוכנע שהמעבר ל-2/3 משרה ב"סלקום" נבע מפגיעות המשיבה בתאונה, וכי העובדה שלאחר התאונה עזבה המשיבה עבודתה ב"איתורית" כדי לעבוד בחברת "סלקום", שם השביחה את שכרה - מלמדת כי היא לא הייתה מוגבלת כטענתה וכי לא נגרמו לה כל הפסדי שכר בתקופת עבודתה, וכי העובדה שמאז פיטוריה בנובמבר 2001 ועד למועד פסק הדין נמנעה המשיבה מכל עבודה, אינה נובעת מפגיעתה בתאונה, ובכך היא הפרה את חובתה להקטנת הנזק. מוסיפות המערערות וטוענות, כי יש לדחות את טענת המשיבה, לפיה יש להעמיד השכר הקובע על ממוצע חודשי בסך 9,000 ₪ לחודש, בערכי קרן דאז, שכן הדבר עומד בסתירה לתלושי השכר מ"סלקום" לתגובה אליה מתייחסת המשיבה עצמה, שבחישוב ממוצע עומד על 4,709 ₪, כאשר לא צורפו תלושים לחודשים פברואר ודצמבר, וכי בכל מקרה, הואיל ומדובר בתביעה על פי חוק הפלת"ד, הרי שיש להביא כבסיס את השכר נטו לאחר ניכוי מס הכנסה.

ד י ו ן

7.
התערבות בית המשפט בפסיקת פיצויים - יש לזכור, כי הלכה היא שאין זה מתפקידה של ערכאת הערעור לבחון לעומק כל ראש נזק מכל ראשי הנזק הרבים המרכיבים את הסכום הסופי שנפסק אלא את הסכום הכולל שנפסק על רקע נתוני יסוד מסויימים ואם מסתבר כי הסכום הכולל של הנזק הנטען הינו סביר, אין צורך לקיים בחינה מעמיקה של ראשי הנזק, אלא מקום שמתגלה טעות כוללת, כאשר הכלל הינו שרק במקרים חריגים יתערב בית המשפט בסכומי הפיצוי שנפסקו [ע"א 741/10 כהן נ' צים חברת השיט הישראלית בע"מ (פורסם בנבו, 12.10.10, פסקה 8]; ע"א 10758/08 ג'בארין נ' נוגה חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו, 04.01.11, פסקה 17)].

8.
הנכות התפקודית - אין חולק שפגיעתה ומגבלותיה של המשיבה, שעברה שני ניתוחים בכתף, היא מגבלה קשה, שהעניקה לה נכות רפואית בשיער 35%, כאשר כפי שקבע, בצדק, בית משפט קמא, כל הנכות הזו היא תפקודית לחלוטין. יחד עם זאת, הנכות הנוספת בשיעור 10% בגין הצלקות אינה תפקודית. במקרה זה ולאור מגבלותיה של המשיבה, אינני סבורה שיש מקום לשנות מקביעת בית המשפט קמא שכל 35% הנכות בכתף הם תפקודיים, ובמקרה זה יש הצדקה מלאה לעריכת חישוב אקטוארי מלא, על סמך בסיס השכר הקובע. מחד, אין מקום להיזקק לטענת המשיבה ולייחס את העובדה שלאחר פיטוריה לא חזרה לעבודה, כנובעת במישרין מהתאונה, כאשר בהקשר זה הוכח בפני
בית משפט קמא שהמשיבה חזרה לעבודתה באיתורית כשלושה חודשים לאחר התאונה, ובהמשך עברה לעבוד בסלקום במשרה מלאה, תוך השבחת שכרה, אך מאידך, אין להקל ראש בפגיעה הקשה שנגרמה למשיבה עקב התאונה, ואין כל מקום להפחית משיעור הנכות התפקודית שנקבעה על ידי בית המשפט בחישוב אקטוארי מלא, כך גם אין מקום לשלול מהמשיבה כל פיצוי לעבור בתקופה שמיום שמשרתה פחתה ל-2/3 משרה ועד ליום פיטוריה, כפי שיפורט בהמשך.

9.
בסיס השכר הקובע והפסד השתכרות לעבר - לגבי תקופות אי הכושר לעבר, בית המשפט פסק למשיבה פיצוי מלא בגין התקופות שהוכחו כי בהן הייתה באי כושר מלא. עיון בתלושי השכר בתקופות אלה מלמד כי בצדק קבע בית משפט קמא את בסיס השכר בתקופות אלה כפי שקבע.

ליתרת התקופה עד למועד פסק הדין, בית משפט קמא העמיד את השכר הקובע על סך של 4,525 ₪ לחודש, וזאת כאשר קבע כי זה "שכרה האחרון המוכח" מחודש אוקטובר 2000, דהיינו השכר בתקופה שעבדה ב-2/3 משרה, כשהוא משוערך ליום פסק הדין, ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממחצית התקופה.

ואולם, בית המשפט לא פסק למשיבה כל פיצוי בגין התקופה בעבר שממועד הפחתת משרתה ל-2/3 משרה ועד לפיטוריה, דהיינו מאוגוסט 1999 עד נובמבר 2001 - 27 חודשים, תוך שנימק זאת בכך שהפחתת המשרה לא נבעה מפגיעות המשיבה בתאונה, אלא ממצבה האישי והולדת ילדיה. הגם שאין מקום להתערב בקביעה עובדתית זו, הרי שבצדק טוענת המשיבה שלא היה מקום לשלול ממנה לחלוטין, לאור שיעור נכותה הגבוה, כל פיצוי בגין תקופה זו. אני סבורה כי על אף קביעת בית המשפט, שהפחתת המשרה לא נבעה במישרין מהתאונה, זכאית המשיבה לפיצוי כלשהו בגין הפסד השתכרות גם לתקופה זו, אותו אציע לחברי להעמיד על פיצוי גלובלי בסך 40,000 ₪.



10.
לגבי התקופה שממועד הפיטורים, בנובמבר 2001, ועד מועד מתן פסק הדין - כאמור, בית משפט קמא העמיד את בסיס השכר לצורך הפסדי השתכרות על 4,525 ₪, דהיינו על שכרה עבור 2/3 משרה, כאשר ציין כי המשיבה לא ניסתה כלל לחזור למעגל העבודה, וזאת ללא קשר לתאונה. בהתחשב במצבה המשפחתי באותה עת, אני סבורה שהפיצוי שניתן על ידי בית משפט קמא לתקופה זו הוא ראוי ואין מקום להתערבותנו.

11.
הפסד השתכרות לעתיד - שונים פני הדברים לגבי חישוב הפסדי השכר לעתיד, דהיינו ממועד פסק הדין ועד הגיע המשיבה לגיל 67, למשך 22 שנה, שבית משפט קמא העמיד את בסיס השכר על אותו הסכום של 4,525 ₪, שמתייחס ל-2/3 משרה.

אני סבורה, שבסיס השכר המחושב לעתיד צריך להביא בחשבון את שכרה המשוערך בתקופה שהמשיבה עבדה משרה מלאה בסלקום, שכן יש להביא בחשבון את האפשרות שהמשיבה הייתה חוזרת לעבודה מלאה עם בגרותם של ילדיה, וייתכן שאף הייתה משביחה את שכרה. לאחר שעיינתי בנתוני השכר של המשיבה, ותוך עריכת האיזון הראוי, אני סבורה שנכון להעמיד את בסיס השכר לצורך חישוב הפסדי השכר הממוצע לעתיד על שכר של 6,500 ₪ נטו לחודש למועד פסק הדין. יצוין, כי לא מצאתי ביסוס לטענות המשיבה כי יש להעמיד את בסיס השכר על 9,000 ₪.

לאור האמור, המשיבה זכאית לפיצוי בגין הפסדי השתכרות לעתיד ממועד פסק הדין ועד הגיעה לגיל 67 כדלקמן: 35% (נכות)
x
6,500 ₪ (בסיס שכר)
x
193.089 (מקדם היוון), דהיינו, סך כולל של 439,277 ₪, וזאת במקום הסכום שנפסק על ידי בית משפט קמא, 299,499 ₪, דהיינו תוספת של 139,778 ₪.

12.
עזרת צד ג' -
אני סבורה שהקביעה של 4,000 ₪ לחודש, כפיצוי בגין עזרת צד ג' לעבר ולעתיד, הינה על הצד הגבוה. אומנם, מדובר במגבלה ממשית בכתף שמגבילה את האפשרות לביצוע עבודות הבית הקשות, אך לא מדובר במי שאינה מסוגלת לשום עבודת בית, או שהיא מוגבלת לחלוטין. זאת ועוד, אין להתעלם מאשר ציין בית משפט קמא, שגם לפני התאונה נזקקה המשיבה, כאם עובדת, לעזרה, כשעבדה מחוץ לבית ב"איתורית" ו"בסלקום", הן עזרה במשק הבית והן עזרה עם הילדים.

הלכה פסוקה היא שערכאת הערעור אינה מחליפה את שיקול דעתה של הערכאה הדיונית, אלא רק בוחנת את סבירות הקביעה. במקרה זה המשיבה לא הביאה כל ראיות לגובה ההוצאה החודשית לה היא נזקקת, ולמעשה כל אשר קבע בית משפט קמא הוא על דרך של אומדנא בלבד.

בנסיבות העניין, ובהעדר ראיות, ותוך שכלול כל הגורמים שפורטו לעיל אותם יש להביא בחשבון,
נראית לי הקביעה של הוצאה חודשית בסך 4,000 ₪ על הצד הגבוה. בנסיבות אלה אני סבורה, כי ראוי להעמיד את הפיצוי על סך 2,700 ₪ לחודש, שמספיקים ל-90 שעות חודשיות בהוצאה ממוצעת של
30 ₪ לשעה, וגם זאת על הצד הגבוה.

לפיכך, יש להפחית 32.5% מהסכומים
שנפסקו על ידי בית משפט קמא עבור עזרת צד ג' לעבר ולעתיד, דהיינו, הפחתה של 461,245 ₪ (לעבר ולעתיד למועד פסק דינו של בית משפט קמא).

13.
לגבי ההוצאות שנפסקו על ידי בית משפט קמא עבור מספרה, אני סבורה שאין מקום להתערב, שכן בית המשפט נימק בצדק שהמגבלה הקשה של המשיבה בכתף, תקשה עליה לסדר את שערה לבד, ואכן סביר שתיזקק לשירותי מספרה, ואם כך הדבר, הסכום שנפסק הוא סביר.

14.
מאידך, אינני סבורה שהיה מקום לקפח את המשיבה ולא לפסוק כל סכום בראש הנזק של ניידות, לא לעבר ולא לעתיד. מדובר בפגיעה קשה בכתף, שגם אם המשיבה לא הביאה ראיות כלשהן לעבר, ראוי היה, ולו על דרך האומדנא, להעניק לה פיצוי כולל, אותו אני להעמיד את הפיצוי בראש נזק זה על סך של 40,000 ₪.
15.
לאור כל האמור לעיל, ולאור החישובים המפורטים לעיל, אני סבורה, כי בשקלול הכולל, יש מקום להתערבות, באופן שמסכום פסק הדין של בית משפט קמא, יופחת ההפרש שבין הסכומים שיש להוסיף לפסק דינו של בית משפט קמא, לבין הסכומים שיש להפחית מפסק הדין, כדלקמן:
תוספת סך של 40,000 ₪ בגין הפסד שכר לעבר ;
תוספת של 139,778 ₪ בגין הפסד שכר לעתיד;
תוספת של 40,000 ₪ בגין ניידות;
הפחתה של 461,245 ₪ בגין עזרת צד ג' לעבר ולעתיד.

סוף דבר

16.
לו נשמעה דעתי אציע לחבריי להרכב לקבל באופן חלקי הן את הערעור והן את הערעור שכנגד, כאשר בסופו של דבר יופחת מפסק דינו של בית משפט קמא סך כולל של 241,467 ₪, בתוספת שכ"ט עו"ד, למועד פסק דינו של בית משפט קמא.

ככל שהמערערת שילמה למשיבה סכומים העולים על סכום פסק הדין המתוקן - הן יושבו, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום התשלום.

בנסיבות העניין, כל צד ישא בהוצאותיו בערעור.

רות לבהר שרון, שופטת









השופט י' שנלר
, אב"ד
אני מסכים.

ישעיהו שנלר, שופט
אב"ד

השופט ד"ר ק' ורדי
אני מסכים.

ד"ר קובי ורדי, שופט


הוחלט כאמור בפסק דינה של כב' השופטת רות לבהר שרון.

המזכירות תעביר עותק פסה"ד לב"כ הצדדים.

ניתן היום כ"ג באדר א', תשע"א (27.02.11), בהעדר הצדדים.




ישעיהו שנלר, שופט
אב"ד

ד"ר קובי ורדי, שופט

רות לבהר שרון, שופטת







עא בית משפט מחוזי 2598/06 חילוצית בע"מ, הדר, חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' אולישיצקי, שמעון בן דוד, חרל"פ ואח' (פורסם ב-ֽ 27/02/2011)