פסקי דין על עו"ד מנשה כהן | פסקי דין על עו"ד רון דלומי | פסקי דין על כפיר קבלנות בניין | פסקי דין על עו"ד יונה וידר | פסקי דין על עו"ד דב שרף ואח' |

59605/06 א     07/03/2011




א 59605/06 עו"ד מנשה כהן, עו"ד רון דלומי נ' כפיר קבלנות בניין בע"מ, עו"ד יונה וידר, עו"ד דב שרף ואח'





תובעים
1. עו"ד מנשה כהן

2. עו"ד רון דלומי

ע"י ב"כ עו"ד אורי קידר ועו"ד סימה סלע פלקס


נגד

נתבעים
1. כפיר קבלנות בניין בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד גרשון שניידר

2. עו"ד יונה וידר

ע"י עו"ד ערן לב

3. עו"ד דב שרף – בעצמו
4. אביבה שרף – נמחקה בהסכמה ביום 17.5.05
פסק דין
1. התובע 1 (להלן: "כהן") והתובע 2 (להלן: "דלומי") (להלן ביחד: "התובעים") הגישו ביום 25.10.2006 כתב תביעה כנגד הנתבעת 1 (להלן: "החברה" או "כפיר") וביום 1.3.2007 צורפו, לבקשת התובעים, הנתבעים 2, 3 ו-4 (נתבעת 4 נמחקה בהסכמה). התובעים תבעו מכל הנתבעים סך כולל של 1,132,466 ₪ כשכר טרחת עורך דין. התובעים הם עורכי דין, ששימשו כבאי כח עורך הדין אוריאל לין (להלן: "המפרק"), מפרק החברה פינת הרדוף בע"מ (בפירוק) (להלן: "הרדוף"). ביום 6.7.1997 נכרת הסכם ובו הרדוף מכרה לנתבעת 1 (להלן: "החברה") מגרש הידוע כחלקות 173 ו 174 בגוש 7142 בבת ים (להלן: "המגרש") (להלן: "ההסכם"). התובעים טוענים כי בהתאם להסכם ומכח ייפויי כח שקיבלו התובעים מהמפרק, העניקו התובעים לחברה שירותים משפטיים שונים, שעיקרם הוא פעולות רה פרצלציה (איחוד וחלוקה מחדש), פעולות לרישום בית משותף ורישום יחידות משנה בבית משותף וכי שכרם בגין פעולות אלו לא שולם להם.
2. הנתבע 2 (להלן: "וידר") והנתבע 3 (להלן: "שרף") (להלן ביחד: "הנתבעים") היו באי כוחה של החברה במועדים הרלוונטיים לתביעה, ולטענת התובעים, הנתבעים גבו שכר טרחה בגין שירותים שהיו אמורים להעניק במשותף עם התובעים ואף העניקו, וזאת מבלי לתת לתובעים את חלקם בשכר הטרחה.

רקע עובדתי
3. ביום 3.2.1989 ערכה הרדוף הסכם קומבינציה עם חברת א.ר.י. מזרחי ובניו בניה והשקעות בע"מ (להלן: "מזרחי"). בהתאם להסכם זה בנתה מזרחי על החלק הדרום מזרחי של המגרש בנין מגורים בן 8 קומות בצירוף מקומות חניה (להלן: "הבניין הראשון") ובו 28 דיירים. הרדוף קיבלה על עצמה התחייבויות כלפי רוכשי הדירות בבנין הראשון לפיהן ירשם הבניין הראשון כבית משותף וכן ירשמו הדירות בו כיחידות משנה בבית המשותף וכן יוצמדו וירשמו חניות לדירות. הדירות בבנין הראשון נמכרו לרוכשים והבניין אוכלס בשנת 1990.
4. על פי ההסכם בין הרדוף לבין החברה, שנערך כאמור ביום 6.7.1997, מכרה הרדוף לחברה את כל הזכויות שיש לה במגרש, כאשר, כאמור, באותו מועד כבר הוקם הבניין הראשון על החלק הדרום מזרחי של המגרש והוא היה מאוכלס. בשלב זה, הבניין הראשון לא היה רשום עדיין כבית משותף ולצורך ביצוע ההסכם, היה צורך לבצע במגרש רה פרצלציה, רישום בית משותף, ורישום הדירות בו כיחידות משנה בבית משותף. החברה הקימה על המגרש שני בניינים (להלן: "הבניינים החדשים") ובהם 148 יחידות דיור. הצורך בהסדר של איחוד וחלוקה מחדש של שתי החלקות מהם הורכב המגרש נדרש על מנת ליצור חפיפה בין החלוקה המחודשת לבין החלוקה שיצר ההסכם עם מזרחי וההסכם עם החברה ורק כך ניתן יהיה לרשום את הבנין הראשון כבית משותף. אין מחלוקת כי אכן בוצעה רה פרצלציה של המגרש, הבנין הראשון נרשם כבית משותף, 28 הדירות בו כיחידות משנה וכן הוקצו ונרשמו החניות (למעט חניה אחת- ראו עדות כהן עמוד 75).
5. בסעיף 5 להסכם נכתב כי החברה יודעת על קיומו של הבניין הראשון ועל התחייבויות המפרק כלפי רוכשי הדירות בבנין הראשון וכן נכתב בסעיף 5(ב) כי הצדדים יצרו מנגנון נאמנות "כאמור בנספח ד', אשר יקח על עצמו להשלים ולבצע" את התחייבויות המפרק כלפי רוכשי הדירות בבנין הראשון.
6. להלן אביא את האמור בסעיף 5(ב) להסכם במלואו:
"יחד עם אישור הסכם זה על ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב, יובא בפני
בית המשפט לאישור מנגנון נאמנות כאמור בנספח ד', אשר יקח על עצמו להשלים ולבצע את התחייבויות המוכר להעביר ולרשום הזכויות על שם מזרחי בהתאם להסכם הקומבינציה, ולרשום את הבנין הקיים כבית משותף יחד עם הבנין הנוסף שיבנה על החלקה או כבית משותף נפרד ואת הדירות וההצמדות על שם רוכשי הדירות בלשכת רשום המקרקעין, וכן מבלי לפגוע באמור לעיל, לבצע ביצוע שלם ומלא של כלל ההתחייבויות כלפי רוכשי הדירות בכל הקשור ברישום הבית המשותף, הקצאה, יחוד והצמדה של מגרשי חניה והסדרת רישום מכלול הזכויות במקרקעין. הקונה מתחייב לשתף פעולה באופן מלא על מנת לאפשר לנאמנים לממש ולבצע את התחייבויות המוכר כאמור." (ההדגשה הוספה- ע.ר.).
7. בנספח ד' להסכם נכתב כי מנגנון הנאמנות מורכב מהתובעים כנציגי המפרק, והנתבעים, נציגי הקונה, ומנגנון הנאמנות ידאג לביצוע ההתחייבויות של הרדוף לרישום בית משותף ולרישום יחידות משנה בבנין הראשון. בסעיף 3 לנספח ד' להסכם נכתב כי עורכי הדין יפעלו במשותף להבטחת ביצוע התחייבות המוכרת, היא הרדוף, לרבות איחוד וחלוקה מחדש של החלקות באופן שיאפשר לקונה, היא החברה, למצות את זכויותיה במקרקעין תוך שמירה על זכויות רוכשי הדירות בבנין הראשון, וכן יפעלו במשותף להסדרת רישום מכלול הזכויות במקרקעין על ידי רישום הבניינים כבתים משותפים, רישום הדירות וההצמדות על שם רוכשי הדירות, ובכלל זה הקצאה, ייחוד והצמדה של מגרשי חניה ורישום הבעלות בלשכת רישום המקרקעין.
8. בסעיף 4 לנספח ד' להסכם נקבע כי חתימת אחד מנציגי המפרק יחד עם חתימת אחד מנציגי הקונה תחייב את הנאמנות. בסעיף 5 לנספח ד' להסכם נקבע כי לשם ביצוע האמור לעיל, הקונה מתחייב להעביר לקופת הנאמנות סכום השווה ל 0.6 אחוז בתוספת מע"מ כחוק ממחיר המכירה הכולל של כל דירה חדשה שתימכר בבניינים שיבנו במקרקעין, וזאת מיד לאחר חתימת כל הסכם עם רוכש דירה חדשה. בסעיף נכתב:
"סכום זה ישולם מייד לאחר חתימת כל הסכם עם רוכש דירה וכי חלק מהוצאות הטיפול ברישום הזכויות אשר יתקבלו מרוכשי הדירות בבניינים החדשים. סכום זה יחולק בין נציגי המפרק לבין נציגי הקונה בחלקים שווים (מחצית מנציגי המפרק ומחצית לנציגי הקונה). במידה ומנגנון הנאמנות סיים את תפקידו קודם למכירת כל הדירות במקרקעין, מתחייב הקונה להעביר לקופת הנאמנות סכום השווה ל – 0.6 אחוז בתוספת מע"מ כחוק משווי הדירות שנותרו לבניה ו/או למכירה. "
9. היות והמכירה בוצעה על ידי מפרק, סעיף 11 להסכם קבע כי להסכם תנאי מתלה והוא, אישורו על ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב המפקח על הפרוק. ואכן ההסכם הובא לאישורו של כב' השופט לויט וביום 3.9.97 נערך דיון בבקשה לאישור ההסכם במסגרת תיק פרוק 177/95 (להלן: "הדיון בבית המשפט"). בדיון בבית המשפט נכחו לפי הפרוטוקול, בין היתר, המפרק, כהן ושרף. לאחר טיעון של הצדדים בפני
כב' השופט לויט ניתנה החלטתו ובה אישר את הסכם המכר, אך את מנגנון הנאמנות לא אישר וקבע כך:
"מסתבר, שעל חלק מחלקה 174 שהיא ביחד עם חלקה 173 מהווים את המימכר, נבנה בית על ידי חברה בשם מזרחי ובניו בע"מ, בעסקת קומבינציה... והבנין מאוכלס...
רוכשי הדירות בבנין מזרחי והבנקים בעלי הערות האזהרה לא הוזמנו לדיון היום. כל החלטה שניתנה או תינתן היום לא יכולה לפגוע בזכויותיהם באשר הם אינם בעלי דין.
לפיכך המכר שאושר על ידי היום כפוף לכך, שמלוא הזכויות של רוכשי הדירות בבנין מזרחי ובעלי הערות אזהרה אחרים, נשמרות ללא פגע.
לאור האמור, ההסדר בדבר מנגנון הנאמנות שבסעיף 5 לחוזה שבין החברה הרוכשת לבין המפרק, לא יוכל להתאשר על ידי בית המשפט. במקום זאת החברה הרוכשת מסרה למפרק יפוי כח בלתי חוזר, המסמיכו לפעול בשמה, כדי למלא את ההתחייבויות כלפי רוכשי הדירות בבנין מזרחי וכלפי הערות אזהרה אחרים.
החברה הרוכשת תפעל בתיאום עם המפרק, כדי לקדם את איחוד ו/או החלוקה של החלקות. כך שניתן יהיה לרשום את בנין מזרחי כבית משותף ולרשום את הדירות לרבות חניות צמודות להן, כיחידות רישום במסגרת הבית המשותף בכל ההקדם.
הרוכשת תפעל ביעילות וברציפות בענין זה, בתיאום עם המפרק. המפרק מוסמך לפעול על פי יפוי הכח הבלתי חוזר הנ"ל אם וכאשר יסבור שהחברה הרוכשת אינה עושה די לקידום רישום הבית המשותף של בנין מזרחי.
...
החברה הרוכשת תישא בהוצאות הפרצלציה ובהוצאות רישום בנין מזרחי כבית משותף, לרבות החניות. ".
(להלן: "החלטת לויט" או "החלטת בית המשפט המחוזי")
10. עוד יש לציין כי במסגרת ההסכם חתמה החברה על יפוי כח בלתי חוזר הממנה את התובעים ואת הנתבעים להיות באי כוחה ולעשות בשמה ובמקומה, בין היתר, פעולות של רישום בית משותף, חלוקה של הבית המשותף בין בעלי הדירות השונים וכו'. אין מחלוקת כי פעולות הרישום שנדרשו הסתיימו בהצלחה וביום 27.1.97 הודיע שרף למפרק כי פעולות האיחוד והחלוקה הסתיימו ונרשמו בלשכת רישום מקרקעין, כך ש"חלק המקרקעין שנמכר לכפיר נרשם כחלקה מס. 203 וחלק המקרקעין עליו נמצא בנין א.ר.י מזרחי... נרשם כחלקה מס. 204 ביחד עם כל ההערות האזהרה המתייחסות לרוכשי הדירות בבנין." ראו נ/4 וחקירת המפרק בעמוד 24.
11. אין גם מחלוקת כי ביום 4.1.04 שלחו התובעים מכתב לחברה ובו כתבו כך: "1. עם סיום הליכי הרישום של הבנין בחלק הדרום מזרחי של החלקות שבנדון, הרינו לפנות אליך לקבלת הסכומים עליהם התחייבת לשלם בגין הטיפול בהסדרת מכלול הזכויות בחלקות שבנדון". באותו מכתב דרשו התובעים סכום השווה ל 0.3% בתוספת מע"מ ממחיר המכירה של הדירות שמכרה החברה בחלקות שבנדון. למכתב זה נשלחה תשובה של החברה מיום 5.2.04 ובו נכתב כי החברה קיבלה את המכתב בהפתעה וכי לא ברור למנהל החברה, מר בובליל, על מה נסמכת התביעה ועוד נכתב במכתב: "כפי הידוע לך איננו גובים מהדיירים שכר טרחה בגין רישום הבנין בטאבו אלא הדיירים משלמים שכר טרחה ישירות למשרד שרף את וידר". ביום 26.10.06 הגישו התובעים תביעה כנגד החברה לתשלום שכר טרחה בגין הענקת שירותים משפטיים בהקשר לבנין מזרחי.
12. בהמשך, נשלח ביום 11.12.06 מכתב של ב"כ התובעים לנתבעים ובו נדרשו לשלם לתובעים 0.6% ממחיר הדירות שנמכרו וזאת בתוספת ריבית והפרשי הצמדה כדין. ביום 24.12.06 השיבו הנתבעים כי מכתב ההתראה אינו ברור ותמוה ביותר. באותו מכתב הם טענו כי הם ייצגו את החברה ברכישת המגרש מהמפרק וכי תנאי לרכישה היה מחויבותו של המפרק לגרום לרישום הבנין הקיים כבית משותף וכן רישום הדירות על שם רוכשיהם. באותו מכתב הם מסבירים כי על מנת לבצע את הרישומים הנ"ל הם ביצעו חלוקה של החלקה וזאת הם ביצעו בשם החברה כעורכי דין של החברה ואילו רישום הדירות על שם רוכשיהם נעשה על ידי עורך דין פנחס מנדלוביץ, שהיה עורך הדין של הבנין הראשון (להלן: "מנדלוביץ") בשיתוף פעולה עם הנתבעים. כל זאת לטענתם בלא שקיבלו שכר כלשהו מהחברה או מהדיירים או מהמפרק. לפיכך טענו הנתבעים במכתב כי אין כל בסיס לטענה כי הם גבו מרוכשי הדירות החדשות סך של 0.6% עבור הפעולות הנ"ל. עוד הם טענו במכתב הנ"ל כי הטענה של התובעים כי התובעים ביצעו את רובה המכריע של העבודה אינה נכונה.

טענות התובעים
13. לטענת התובעים הם ביצעו שרותים משפטיים לחברה החל משנת 1997 ועד לשנת 2004. על פי הסיכומים התובעים טענו כי העבודות המשפטיות היו צריכות להתבצע על ידי החברה ובפועל הם בוצעו על ידי התובעים והתובעים לא קיבלו שכר טרחה בגין ביצוע העבודות. לטענת התובעים מדובר בעבודה בהיקף עצום של כ 2,000 שעות עבודה.
14. לטענת התובעים החברה היא שהיתה צריכה לטפל ולשאת בעלויות הכרוכות בכל הקשור לפעולות הדרושות לרישום הדירות בבנין הראשון וזאת כאשר היא תגבה 0.6% מן הדיירים בבניינים החדשים.
15. התובעים טענו כי הנתבעים חייבים בתשלום שכר הטרחה בשל כל אחד מהנימוקים הבאים: התחייבות של החברה בהסכם, מכח החלטת בית המשפט, מכח התחייבויות של החברה על פי הסכמות שנערכו בין הצדדים מחוץ לכותלי בית המשפט, מכח מכתבי המפרק לחברה ולנתבעים, מכח תכתובות נוספות בין הצדדים, מכח התנהגות הצדדים, מכח הודאת החברה.
16. התובעים טענו עוד כי הם ביצעו עבודה משפטית רחבת היקף מורכבת ביותר בכך שפעלו לקידום הליכי האיחוד והחלוקה, התכתבויות ודיונים ארוכים עם כל אחד ואחד מדיירי הבנין הראשון, נקיטת הליכים בבית המשפט, לרבות הגשת סידרה של בקשות לבית משפט מחוזי לצורך הגעה להסדרים עם הדיירים, ניהול משא ומתן לענין החניות, ניטרול ההתנגדויות ופעולות נוספות. התובעים טענו עוד כי לענין הרישום עבדו בשיתוף פעולה מלא עם מנדלוביץ וכי הנתבעים לא היו כמעט מעורבים ברישום הבית המשותף וברישום הדירות על שם רוכשי הדירות.
17. עוד טוענים התובעים כי הנתבעים צריכים לשלם להם שכר טרחה בסך של 0.6 אחוז ממחיר כל הדירות שנבנו בבניינים החדשים.

טענות הנתבעים
18. החברה והנתבעים טוענים כי מנגנון הנאמנות מעולם לא נכנס לתוקף מאחר ובית המשפט המחוזי לא נתן אישר למנגנון זה בהחלטתו, לפיכך אי אפשר להסתמך על סעיף 5 להסכם ובוודאי שלא על נספח ד' ועל כל מנגנון הנאמנות כמטיל חבות על החברה או על הנתבעים.
19. החברה והנתבעים טוענים עוד כי אין בסיס לטענת התובעים כי היתה הסכמה במסדרון בית המשפט למנגנון הנאמנות.
20. עוד טוענים החברה והנתבעים כי החלטת בית המשפט המחוזי הטילה על החברה את התפקיד לקדם את הליך האיחוד והחלוקה של החלקות במגרש, תוך שהמפרק נשאר מחוייב להתחייבויותיו כלפי דיירי הבנין הראשון. הנתבעים טוענים כי אכן בוצעה פעולת האיחוד והחלוקה על ידי החברה והנתבעים.
21. עוד טוענים החברה והנתבעים כי ההסכם הטיל את החבויות הנוגעות להסדר זכויות דיירי הבנין הראשון על המפרק בלבד וכאשר התובעים פעלו בנוגע לרישום הדירות של דיירי הבנין הראשון, הרי שהם פעלו בשם המפרק ולשם ביצוע התחייבויותיו.
22. אין כל יריבות חוזית בין התובעים לבין הנתבעים אלא אך ורק בין התובעים לבין החברה. הנתבעים לא היו חתומים על ההסכם ורק החברה חתמה על ההסכם. לוידר טענה נוספת כי הוא לא היה נוכח כלל בבית המשפט במועד מתן ההחלטה ולכן ממילא אי אפשר גם לטעון כלפיו להסכמה שהושגה במסדרון בית המשפט.
23. עוד טוענים הנתבעים כי אין לתובעים עילת תביעה כנגד הנתבעים מכח הוראות חוק עשיית עושר ולא במשפט משום ששכר הטרחה ששילמו הדיירים של הבניינים החדשים לנתבעים לא נובע ולא קשור לפעולות שביצעו התובעים לטובת דיירי הבנין הראשון ומדובר בשכר טרחה אשר היה משולם לנתבעים בכל מקרה.
24. הנתבעים טוענים עוד כי לגבי חלק ניכר מהתביעה היא נגועה בהתיישנות. התביעה הראשונה כנגד החברה הוגשה ביום 25.10.2006 צירוף הנתבעים היה ביום 1.3.2007. גם אם מקבלים את טענת התובעים שמנגנון הנאמנות הוחיה במסגרת הסכמת המסדרון טוענים הנתבעים כי המנגנון קובע "מייד לאחר חתימת כל הסכם עם רוכש דירה" צריך להשתלם שכר הטרחה. מכאן שמרוץ ההתיישנות מתחיל עם חתימת כל חוזה וחוזה ולכן מירב התביעה התיישן. בהקשר זה הנתבעים טוענים כי התביעה גם נגועה בשיהוי משום שלראשונה פנו התובעים לנתבעים בדרישה לקבלת כספים רק ביום 13.12.06, 9 שנים לאחר שהחלו להמכר הדירות בבניינים החדשים. בכך נעשה מצב של ויתור ואף הנתבעים סבלו נזק ממשי כתוצאה מן השיהוי ומצבם שונה לרעה משום שהנתבעים שילמו את כל סכומי המע"מ בגין סכומי שכר הטרחה, שילמו זה מכבר את כל המקדמות לתשלומי מס ההכנסה. לו היו התובעים מעוררים את הנושא בסמוך לחתימת החוזים הראשונים בשנת 1998 היה הנושא מתברר ונדחה כבר אז, או לחילופין במקרה של מחלוקת ניתן היה להגביל את שכר הטרחה שנגבה מן הדיירים, או להגיע להסדר עם החברה.
25. הנתבעים טוענים עוד טענות קשות לענין מהימנות התובעים כאשר הטענה העיקרית היא לענין מה שכונה "נספח ט"ו" לבקשה לשכר טרחה שהגיש המפרק לבית המשפט המחוזי. הנתבעים טוענים כי התובעים הסתירו מהם במשך זמן רב את בקשות שכר הטרחה שהגיש המפרק לבית המשפט המחוזי וזאת על מנת להסתיר את העובדה כי המפרק ביקש שכר טרחה עבור הטיפול באיחוד וחלוקה וכל הנלווה להם מבית המשפט של הפרוק. עוד טוענים הנתבעים כי גם לאחר שהתובעים העבירו להם את המסמך נספח ט"ו הרי שהוא עבר בצורה לקויה תוך שהושמטו ממנו הסעיפים העיקריים והמהותיים להוכחת התביעה.

דיון והכרעה
שיהוי
26. החברה והנתבעים טוענים לשיהוי רב בהגשת התביעה. הם טוענים כי קופת נאמנות לא הוקמה מעולם, דבר שאינו מוכחש, ולמרות זאת התובעים לא פנו לאף אחד מהצדדים בדרישה לפתוח חשבון נאמנות, וזאת כאשר הדירה הראשונה נמכרה כבר ב 7.6.98 והמכתב הראשון לקבלת שכר טרחה שנשלח מהתובעים אל החברה היה מכתב שתאריכו 4.1.04. החברה טוענת כי כתוצאה מהתנהגות התובעים היא שינתה את מצבה לרעה בצורה בלתי הפיכה, משום שהיא לא גבתה את שכר הטרחה בעצמה, אלא נתנה לנתבעים לגבות זאת ישירות מהדיירים ולכן אינה יכולה לחזור היום אל הדיירים ולדרוש מהם לשלם לה עוד 0.3% שכר טרחה כדי לשלם לתובעים. לטענתה, התובעים שלא דאגו להקים את קופת הנאמנות ולא דאגו לדרוש את שכרם במועד גרמו לכך שהחברה כיום איננה יכולה למלא את ההסכם כפי שהתובעים טוענים לו.
27. הנתבעים טוענים גם הם לשיהוי ומוסיפים על הטענות של החברה כי הם שילמו את כל סכומי המע"מ בגין שכר הטרחה ששולם להם על ידי הדיירים ואף שילמו מקדמות ותשלומי מס הכנסה בגין זה ועוד הם טוענים כי לו היו התובעים מעוררים את הנושא בסמוך לחתימת החוזים הראשונים בשנת 1998 היה הנושא מתברר כבר אז וניתן היה במקרה של מחלוקת להגדיל את שכר הטרחה הנגבה מן הדיירים או להגיע לכל הסדר אחר.
28. לענין זה טוענים התובעים בקצרה כי החברה לא הצביעה ולו על מקרה אחד בו נדחתה תביעה מחמת שיהוי ולשם כך נקבעו בדין כללי ההתיישנות. לכן דחיית תביעה שלא התיישנה בשל שיהוי משמעו עקיפת הוראות חוק ההתיישנות.
29. נראה לי כי במקרה זה מן הראוי היה לדחות את התביעה מחמת שיהוי משמעותי בהגשתה אשר גרם נזק של ממש לנתבעים.
30. סעיף 27 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 מאפשר לדחות תובענה גם מחמת שיהוי:
"אין חוק זה בא לפגוע בתקופת ההתיישנות הקבועה לענין פלוני בדין אחר, אלא אם נאמר כך במפורש בחוק זה; ואין חוק זה בא לפגוע בכל סמכות, לפי כל דין, לדחות תובענה או לסרב למתן סעד מחמת שיהוי."
31. דוקטרינת השיהוי מקורה בדיני היושר האנגליים, והיא מתקיימת לצד הוראות ההתיישנות הסטטוטורית, כאשר ההתיישנות מהווה גבול עליון לחסימת זכות התביעה, בעוד השיהוי יכול שיחול בתוך תקופת ההתיישנות (ראו ע"א 485/90 מזאריב נ' מזאריב, דינים עליון לב 517, פסקה 12; ע"א 4682/92 עזבון המנוח סלים עזרא שעיה ז"ל נ' בית טלטש בע"מ, פ"ד נד(5) 252, 281). השיהוי בהגשת תובענה נוצר מקום שנעשה שימוש לא נאות בזכות התביעה העומדת לתובע וארעה פגיעה בציפייה הלגיטימית של הנתבע שלא להיתבע, עד כדי ניצול לרעה של ההליך השיפוטי (ראו רע"א 4928/92 עזרא נ' מועצה מקומית תל-מונד, פ"ד מז(5) 94).
32. שני תנאים עיקריים נבחנים על-ידי בית המשפט כאשר מועלית טענת שיהוי: האחד, האם השיהוי מבטא ויתור על הזכות מצד התובע; והשני, האם במשך הזמן שינה הנתבע את מצבו לרעה. לעיתים, הוסף אף תנאי שלישי שעניינו שיהוי שנגרם עקב חוסר תום ליבו של התובע (ראו ע"א 403/63 תמיר נ' שמואלי, פ"ד יח(1) 47, 53; ע"א 410/87 עזבון ליברמן נ' יונגר, פ"ד מה(3) 749, 755-6).
33. תובענה תיחסם מטעמי שיהוי מקום שמאזן הצדק בין הצדדים, והשגת תכליות שבאינטרס ציבורי מצדיקים זאת (ראו ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הועדה המקומית לתכנון ובנייה בירושלים, פ"ד נז(5) 433 להלן: "עניין תלמוד תורה הכללי"); ע"א 7853/02 דוידי נ' חברת מצפה אבו טור בע"מ, פ"ד נח(5) 681). בפסק הדין בעניין תלמוד תורה הכללי נקבע שהשיהוי הנטען במסגרת תקופת ההתיישנות הוא אמצעי שיש לעשות בו שימוש בנסיבות חריגות בלבד, והוא נוצר מקום שיש בהשתהות בפני
יה לבית המשפט משום שימוש לא נאות בזכות התביעה הנתונה לתובע ופגיעה בציפייה הלגיטימית של הנתבע שלא להיתבע, שימוש המגיע כדי ניצול לרעה של ההליך השיפוטי.
34. מטרת טענת ההגנה של שיהוי היא רצון להגן על הנתבע במקרים המתאימים, מפני תביעות המוגשות באיחור בלתי סביר בנסיבותיו של כל מקרה, משלושה טעמים עיקריים: ראשית- הקושי המוטל על הנתבע לשמור הוכחותיו וראיותיו לזמן רב ובעקבות כך הקושי להוכיח הגנתו, שנית- לאפשר לאדם (או לחברה) לתכנן את חייה ולכלכל את מעשיה (ובכלל זה להכין תקציבים ולתכנן תזרים מזומנים צפוי) ולא להיות מופתעת לאחר שנים מתביעה מפתיעה, ושלישית- השתהות התובע בתביעתו יוצרת מצג אצל הנתבע, כי זה ויתר על תביעתו. לעניין זה ראו את פסק דינו של כב' השופט שיינמן בש"א (ת"א) 177443/08 לאה שפירא נ' טלסקופ ניהול תיקים (פורסם במאגרים, 15.1.09) וכן פסק דינה של כב' סג"נ השופטת ד"ר פלפל בת.א. (ת"א) 1049/05 אורי אדיר נ' יצחק עובדיה (פורסם במאגרים, 28.12.09).
35. במקרה זה שלפני מתקיימים הטעמים לדחיית התביעה עקב שיהוי. התובעים לא פנו לנתבעים וגם לא לחברה בדרישה כלשהי ממועד החלטת בית המשפט המחוזי ביום 3.9.1997 (אשר לא אישר את מנגנון הנאמנות) ועד המכתב ביום 4.1.2004, בדרישה להקמת מנגנון נאמנות, לפתיחת חשבון נאמנות, להפקדת 0.3% משכר הטרחה בחשבון כלשהו וכיו'. אמנם הם נתלים במכתב שכתב המפרק לנתבעים בספטמבר 1997 (נספח ד' לתצהיר), לפני מכירת הדירה הראשונה, ובמכתב נוסף שכתב המפרק לשרף ביוני 1999 (ת/2) אך מכתבים אלה אין בהם כל דרישה של התובעים, משום שלא נכתבו על ידם ממילא, והם כלל אינם מפרטים דרישה לכסף או לשכר טרחה וכמובן אין בהם כל דרישה לפתיחת חשבון נאמנות לתשלום אחוזים משכר טרחה, וכל זאת כאשר הצדדים ידעו היטב כי מנגנון נאמנות מעולם לא אושר, כפי שאקבע בהמשך.
36. בנסיבות שכאלה פניה כמעט שבע שנים אחרי ההסדר הנטען ולאחר שבוצעו כל העסקאות למכירת הדירות בבניינים החדשים, כאשר הדירות החלו להימכר בשנת 1998, ושכר הטרחה כבר התקבל במלואו ולדרוש חלק משכר הטרחה - נראה לוקה בשיהוי חמור.
37. אני מקבלת את טענת החברה והנתבעים כי הם הרעו את מצבם באופן ממשי עקב השיהוי של התובעים. החברה העבירה את נושא גביית שכר הטרחה במלואו, כמקובל, לעורכי הדין שלה והייתה נוהגת אחרת לו הייתה מקבלת התראה על צורך בתשלום לתובעים. הנתבעים שילמו מס הכנסה, מקדמות ומע"מ על סכומי שכר הטרחה האלה. הנתבעים הניחו, והיו זכאים להניח, בהעדר תביעה או פנייה במשך כל אותם שנים, כי שכר הטרחה נגבה במלואו לכיסם. לו היו התובעים מתריעים על דרישתם במהלך כל השנים הללו ניתן היה להגיע להסדר ואולי להעלות את שכר הטרחה הנדרש מדיירי הבניינים החדשים, אולם כאשר הפנייה לא נעשתה במועד הרי שמצבם של הנתבעים הורע באופן ממשי.
38. יש להדגיש כי במקרה זה מדובר בתובעים שהם עורכי דין, שחזקה עליהם שהם מודעים לעניין השיהוי ולמשמעויותיו ולכך שהנתבעים פועלים שלא על פי ההסדר הנטען ביניהם במהלך כל השנים ובכל זאת לא פנו במהלך כל השנים ודרשו פתיחת חשבון נאמנות, אלא הניחו להם לשלם את כל המיסים בגין הסכומים במלואם – הרי שיש בכך שיהוי של ממש וניתן היה להניח כי התובעים וויתרו על תביעה זו.
39. לטעמי, מדובר בשיהוי משמעותי היורד לשורשה של התביעה ולכן ניתן היה לדחות את התביעה בשל השיהוי. יחד עם זאת, אמשיך ואבחן את התביעה גם לגופה.

האם נכרת הסכם בין הצדדים לעניין שכר טרחת התובעים
40. מחלוקת עיקרית בין הצדדים היא בשאלה האם נכרת בין הצדדים הסכם לעניין שכר טרחה שצריכים החברה והנתבעים לשלם לתובעים.
41. התובעים מפנים בראש ובראשונה לסעיף 5(ב) להסכם ולנספח ד' בהסכם לתשלום שכר טרחה, אולם אין מחלוקת בין הצדדים, כי סעיף 5(ב) ונספח ד' הנובע ממנו, אשר קבעו את מנגנון הנאמנות - לא אושרו על ידי כב' השופט לויט בהחלטת בית המשפט המחוזי, ולכן מעולם לא נכנסו לתוקף. לפיכך אי אפשר להסתמך על ההסכם לקביעת מנגנון הנאמנות ולתשלום שכר הטרחה.
42. כב' השופט לויט לא קיבל את מנגנון הנאמנות, ככל הנראה, משום שלא ראה במנגנון זה מכשיר שיש בו כדי להבטיח את האינטרסים של דיירי הבניין הראשון, שעל משמר זכויותיהם עמד בית המשפט כבית משפט לפירוק. בניגוד לעמדת התובעים, איני רואה כיצד מנגנון הנאמנות שבו כל עורכי הדין מקבלים את שכרם מהחברה הוא מנגנון שבא להבטיח את זכויות דיירי הבניין הראשון מפני פעילות החברה. כב' השופט לויט גם הוא ראה זאת כך ולכן לא אישר את המנגנון. אי האישור לא נבע מכשל טכני של אי התייצבות הדיירים, כפי שטענו התובעים, אלא משום שראה בכך בעייה כלפי זכויותיהם וללא הסכמה מושכלת שלהם למנגנון שכזה - לא היה מוכן לאשרו.
43. כב' השופט לויט לא הסתפק בכך שלא אישר את סעיף 5(ב) ונספח ד', מנגנון הנאמנות, אלא המשיך וקבע בהחלטתו הסדר אחר: "החברה הרוכשת תפעל בתיאום עם המפרק כדי לקדם את איחוד ו/או החלוקה של החלקות כך שניתן יהיה לרשום את בניין מזרחי כבית משותף ולרשום את הדירות לרבות חניות צמודות להן כיחידות רישום במסגרת הבית המשותף בכל ההקדם... החברה הרוכשת תישא בהוצאות הפרצלציה ובהוצאות רישום בניין מזרחי כבית משותף לרבות החניות."
44. התובעים מבקשים להסיק מהחלטה זו של השופט לויט כי נקבע כי חובתה של החברה לטפל ולשאת בעלויות הכרוכות באיחוד וחלוקה וברישום הבניין הראשון, לרבות רישום הדירות על שם הדיירים. לאחר שבחנתי את החלטת בית המשפט המחוזי אינני מוצאת שניתן לקבל את הפרשנות שנתנו התובעים להחלטה זו. בדיקה של לשון ההחלטה מעלה שעל החברה הוטל לפעול בתאום עם המפרק כדי לקדם את האיחוד והחלוקה של המגרש. לא נקבע בהחלטה כי החברה תבצע את רישום הבית המשותף או את רישום הדירות בבנין הראשון על שם דייריהם. עוד עולה מן ההחלטה כי המפרק ממשיך להיות האחראי לרישום הבית המשותף. החברה אמנם נתנה יפוי כח על מנת שניתן יהיה לבצע את כל הפעולות ללא שיתוף פעולה של החברה היה והחברה לא תפעל במהירות הנראית למפרק. אולם המפרק הוא שהיה אחראי לביצוע הרישום. רק בסעיף 5(ב) להסכם נכתב כי מנגנון הנאמנות "יקח על עצמו להשלים ולבצע את התחייבויות המוכר", כלומר העברת האחריות לביצוע הרישום על מנגנון הנאמנות, דא עקא שסעיף זה והמנגנון שנקבע לא אושרו ולכן לא הועברה האחריות לרישום מהמפרק לחברה או לכל גוף אחר.
45. בסיום ההחלטה נכתב כי החברה תישא ב"הוצאות הפרצלציה והוצאות רישום בנין מזרחי כבית משותף". במשפט זה אי אפשר לראות חיוב של החברה לשלם שכר טרחה לתובעים. ראשית, משום שבהסכם כתוב במפורש שהמפרק הוא שקיבל על עצמו את ההתחייבויות כלפי רוכשי הדירות בבנין הראשון ואין כל שחרור של המפרק מהתחייבויותיו במסגרת ההסכם או במסגרת ההחלטה. שנית, כב' השופט לויט בהחלטתו גם קבע כי החברה תמסור למפרק יפוי כח בלתי חוזר על מנת להבטיח שההתחייבויות כלפי רוכשי הדירות בבנין הראשון ימולאו, כך שהמפרק יוכל תמיד לפעול במקום החברה ככל שזו לא תתקדם במהירות הנדרשת, כלומר, שהמפרק ממשיך להיות האחראי לרישום של הבית המשותף והיחידות.
46. יתר על כן, המפרק ביקש מבית המשפט שכר טרחה, בין היתר, בגין טיפול ביחד עם החברה לענין האיחוד והחלוקה וכן בגין ישיבות וסיכומים עם הדיירים לשמירה על האינטרס שלהם. עוד ביקש המפרק שכר טרחה ביום 7.9.03 וכתב בבקשתו כי "מאז חודש אוגוסט 2000, במשך תקופה זו טיפל המפרק, יחד עם עו"ד מנשה כהן
, בבעיות שונות הקשורות ברישום הבית המשותף; ערך ישיבות ודיונים עם רוכשי הדירות ועם עורכי הדין, עד להשגת הסכמה של כל רוכשי החניות (25 במספר) על השינוי במיקום הפיזי של החניות, והקצאה של כל חניה לכל רוכש דירה; דיון עם עורכי הדין של החברה הרוכשת... תיאום פעולות עם עורך דין מנדלוביץ בכל הנוגע לרישום הבית המשותף; רישום הבית המשותף בלשכת רישום המקרקעין... בשלב זה, מבקש המפרק אישור לתשלום 20,000 $ בתוספת מע"מ כחוק למפרק, על חשבון שכר טרחתו הסופי בעתיד". נראה מהגשת הבקשה לשכר טרחה כי המפרק אכן ראה עצמו מחוייב ואחראי לרישום הבנין הראשון ולרישום הדירות על שם הדיירים ואף דרש שכר טרחה בענין זה מתיק הפרוק.
47. התובעים מפנים גם למה שמכונה "הסכמת המסדרון", דהיינו הסכמה שלטענתם הושגה בין הצדדים במסדרון בית המשפט, למרות החלטתו של כבוד השופט לויט ובניגוד אליה. טענה זו משמעותה שהצדדים החליטו לפעול בניגוד להחלטת כב' השופט לויט וזה בלתי מתקבל על הדעת.
48. טענת התובעים היא כי נערכו שיחות בנוכחות כהן, המפרק, מנכ"ל החברה ושרף ובמסגרת השיחות הללו במסדרון בית המשפט הובהר כי החברה תישא בעלות הכרוכה בביצוע האיחוד והחלוקה ורישום הבית המשותף. התובעים מפנים לענין זה של "הסכמת מסדרון" למכתבים שכתב המפרק ביום 3.9.1997 וב – 29.9.1997. המכתב מיום 3.9.97 צורף כנספח ג' לתצהיר התובעים ונשלח על פי הנטען לחברה. מנהל החברה העיד כי מעולם לא קיבל את המכתב. יש לציין כי המכתב שהוגש כנספח ג' אינו חתום והמפרק לא זכר האם המכתב נשלח אם לאו. אשר למכתב מיום 29.9.97 אשר צורף נספח ד' לתצהיר התובעים, הרי שהוא נשלח לתובעים ולנתבעים ומכתב זה חתום על ידי המפרק. במכתב זה כותב המפרק בין היתר בסעיף 4 כי בתוקף תפקידו כמפרק ומכח יפוי הכח שניתן לטובתו על ידי החברה הוא מייפה את כוחם של התובעים ושל הנתבעים לפעול בשמו ובמקומו במשותף בהתאם לנספח שצורף למכתב, כאשר הנספח הוא אותו מנגנון נאמנות אשר היה נספח ד' להסכם ואשר כזכור לא אושר על ידי בית המשפט של הפרוק.
49. שני המכתבים הללו אינם יכולים להרים את נטל ההוכחה כי בין הצדדים נחתם הסכם כפי שטוענים לו התובעים. המכתבים, גם בהנחה כי נספח ג' אכן נשלח, הנחה שקשה לקבלה לנוכח העובדה שהמכתב אינו חתום, אינם יכולים לשנות את החלטת בית המשפט לפרוק שהיא המחייבת ועל פיה יכולים הצדדים לפעול. ככל שמנגנון הנאמנות לא אושר על ידי בית המשפט של הפרוק לא יכול המפרק להחיות את המנגנון ולכפות אותו על הצד השני. יש לציין כי ביום 10.6.99 שלחו הנתבעים מכתב למפרק ובו ציינו בין היתר בסעיף 7 למכתב כי מנגנון הנאמנות לא אומץ על ידי בית המשפט (ראו נספח ג/3 לתצהיר שרף).
50. התובעים אף מפנים למכתב שהגישו לבית המשפט כת/1 ואשר נשלח ביום 3.8.98 מן התובעים לחברה. באותו מכתב חוזרים התובעים בין היתר על עיקרון מנגנון הנאמנות וכן מבקשים כי הצדדים יפעלו כך שהחברה תרשום את זכויות הבעלות במגרש על שמה בכפוף להערות האזהרה. לענין זה טענו הנתבעים כי הרקע למכתב זה הוא דרך ביצוע האיחוד והחלוקה. מן המכתבים שצירף שרף לתצהירו (ג/2 וג/3) עולה כי היתה מחלוקת בין התובעים לבין הנתבעים על הדרך הנכונה לביצוע רישום האיחוד והחלוקה. הנתבעים סברו שהחלק של מזרחי צריך להרשם על שם הרדוף ואילו התובעים סברו שכל המגרש צריך להרשם על שם החברה. העובדה שבאותו מכתב בסיומו מוזכר מנגנון הנאמנות ככזה שנועד להסדיר את רישום הזכויות בדרך של שיתוף פעולה בין התובעים לנתבעים אינה יכולה לחייב, כאשר כאמור המנגנון לא אושר. העובדה שהנתבעים לא מיהרו להכחיש זאת ולא התייחסו לכך במפורש במכתב תגובה אינה מעלה ואינה מורידה, הן משום שמטרת האזכור היתה להדגיש את שיתוף הפעולה אליו מחוייבים הצדדים, כאשר הנתבעים מעולם לא חלקו על כך, בהתחשב בכך שזו היתה החלטת בית המשפט המחוזי, והן משום שבמכתב זה, למרות שכבר החלו דירות רבות להימכר, לא דרשו התובעים תשלום בגין המכירות הללו וכך אף תקופה ארוכה מאוד לאחר מכן, למעשה עד לאחר הגשת התביעה בתיק זה.
51. התובעים טוענים עוד כי ניתן ללמוד על הסכמות אליהם הגיעו הצדדים בבחינה של התנהגות הצדדים לאורך התקופה שלאחר אישור החוזה בידי בית המשפט המחוזי. התובעים רואים בעובדה שביצעו עבודה משפטית רחבת היקף במשך שנים הכרוכה באיחוד וחלוקה וכן ברישום הבנין הראשון כהתנהגות המעידה על חובתם לעשות זאת ובתמורה. לטענתם הם ביצעו עבודה רבה שכללה החתמת הדיירים על כתבי הסכמה וטיפול ביפוי כח.
52. לענין זה אני מקבלת את טענת הנתבעים כי התנהגות הצדדים אינה יכולה במקרה זה ליצור הסכם שלא היה קיים ולא יכול היה להיות קיים בהעדר אישור בית המשפט של הפרוק. יתר על כן, התנהגות התובעים דווקא אינה עומדת לזכותם משום שקופת נאמנות מעולם לא הוקמה והתובעים אף לא דרשו להקים קופה שכזו; התובעים לא ביקשו ולא דרשו לקבל שכר טרחה מן הדירות שנמכרו בבניינים החדשים וזאת למרות שידעו כמובן שדירות כאלה נמכרות כל הזמן; המפרק ביקש מבית המשפט שכר טרחה עבור הפעולות שבוצעו על ידי התובעים.
53. יש לציין כי אין מחלוקת כי הנתבעים קיבלו מהמפרק שכר טרחה בסכום של כ 500,000 ₪ וזאת עולה מן החשבוניות שאותן הגישו לבית המשפט. אולם התובעים לא יכלו לציין בעבור אלו עבודות שולם שכר הטרחה.

יפוי הכח
54. הצדדים התייחסו לייפוי כח בלתי חוזר שניתן על ידי החברה על פי סעיף 5(ג) להסכם. בסעיף 5(ג) להסכם נכתב: "הקונה יחתום על יפוי כח בלתי חוזר לטובת המוכר ו/או המפרק עורך הדין אוריאל לין ו/או עו"ד מנשה כהן
ו/או עו"ד רון דלומי
ו/או מי שהמפרק יקבע לצורך כך ו/או הנאמנים, בנוסח המצורף כנספח ג1, המיפה את כוחם לפעול לביצוע כל התחייבות הקונה כמפורט בסעיף זה בפרט ובהסכם זה בכלל". החברה נתנה ביום 6.7.97 במועד החתימה על ההסכם יפוי כח בלתי חוזר ובו יפתה את כוחם של התובעים והנתבעים להיות באי כוחם בכל הנוגע למגרש וכל חלק ממנו על מנת לעשות פעולות המנויות ביפוי הכח לרבות איחוד וחלוקה וכן רישום הבנין הקיים על המגרש כבית משותף.
55. בהחלטת לויט, שניתנה כאמור ב 3.9.97, התייחס כב' השופט לויט ליפוי הכח בכותבו כי יפוי הכח אשר כבר נמסר למפרק יהיה במקום מנגנון הנאמנות, אשר פורט בסעיף 5 וכי מטרת יפוי הכח היא להסמיך את המפרק לפעול בשם החברה, כדי למלא את ההתחייבויות כלפי רוכשי הדירות בבנין הראשון. ועוד הוא קובע כי המפרק מוסמך לפעול על פי יפוי הכח הבלתי חוזר הנ"ל "אם וכאשר יסבור שהחברה הרוכשת אינה עושה די לקידום רישום הבית המשותף של בנין מזרחי".
56. התובעים טוענים בהקשר ליפוי הכח כי הוא מהווה עיגון לחובותיה של כפיר וכי בין הפעולות שפורטו ביפוי הכח נמצאות פעולות הקשורות לאיחוד וחלוקה של המגרש וכן לרישום הבנין הראשון כבית משותף נפרד, פעולות שכולן הוטלו הן על התובעים והן על הנתבעים, כאשר כולם פועלים בשמה של החברה.
57. הנתבעים טוענים בענין זה כי מהותו של יפוי הכח נקבע על ידי השופט לויט בהחלטתו כיפוי כח שניתן כבטחון בלבד, שמטרתו להבטיח שאם החברה לא תמלא את המוטל עליה על פי החלטת השופט לויט יוכל המפרק לפעול במקומה. היות ואין מחלוקת שהמפרק מעולם לא סבר שהחברה אינה עושה את המוטל עליה, ולפיכך מעולם לא עשה שימוש ביפוי הכח, הרי שיפוי הכח לא בא לכדי מימוש ואי אפשר ללמוד ממנו על מינוי התובעים כמייצגי החברה. עוד טוענים הנתבעים כי התובעים הוכנסו ליפוי הכח כמייצגי המפרק ועל פי בקשת המפרק והם אינם באי כוחה של החברה.
58. בענין יפוי הכח אני מוצאת כי הדין עם הנתבעים. בהחלטת לויט נקבע כי יפוי הכח הבלתי חוזר נמסר לבטחון בלבד ולכן אין בו כדי להוות הוכחה לחלוקת העבודה בין הצדדים. החברה לא מינתה את התובעים לביצוע כל הפעולות הרשומות ביפוי הכח ולכן אין לראות ביפוי הכח הבלתי חוזר שנמסר למפרק כבטחון בלבד כמינוי התובעים לעורכי דין של החברה.
59. יפוי הכח לא היה "חלק ממכלול כללי של הסכמות שהושגו בין הצדדים לצורך העבודה המשותפת", כפי שהציג זאת כהן בעדותו (עמוד 52-53 לפרוטוקול), אלא הוא ניתן כבטחון לשעת משבר אם והיה והמפרק "יסבור שהחברה הרוכשת אינה עושה די לקידום רישום הבית המשותף של בנין מזרחי", כלשון בית המשפט ולכן יפוי הכח לא יכול לשמש בסיס לטענות התובעים.
על מי החובה לרשום את הבנין הראשון כבית משותף
60. הצדדים חלוקים בשאלה על מי הייתה החובה לבצע את רישום הבית המשותף. התובעים טוענים כי נטל זה הוטל על החברה ונסמכים על החלטת השופט לויט והמשפט בהחלטה: "החברה הרוכשת תפעל בתיאום עם המפרק, כדי לקדם את איחוד ו/או החלוקה של החלקות. כך שניתן יהיה לרשום את בנין מזרחי כבית משותף ולרשום את הדירות לרבות חניות צמודות להן, כיחידות רישום במסגרת הבית המשותף בכל ההקדם." (עמודים 56-58 לפרוטוקול) ואילו החברה טוענת כי נטל זה היה מאז ומעולם על המפרק ולא הועבר אליה.
61. אין מחלוקת כי המפרק במסגרת תפקידו הוא האחראי ועליו הנטל לסיים את פעולות רישום הבית המשותף לטובת דיירי הבית הראשון. השאלה היא האם בשלב מסויים הועבר נטל זה של רישום הבית המשותף, להבדיל מהאיחוד והחלוקה, על כתפי החברה. העברת נטל זו צריכה הייתה לבוא לידי ביטוי במפורש בהסכם בין הצדדים או לחילופין בהחלטת לויט. לא מצאתי כי החלטת השופט לויט, כפי שצוטטה לעיל, מעבירה נטל זה לחברה. כל שנקבע הוא שהחברה תפעל לביצוע איחוד וחלוקה, כך "שניתן יהיה לרשום את בנין מזרחי כבית משותף". הביטוי "ניתן יהיה לרשום" אינו קובע על מי מוטל הנטל לרישום ולכן אין בהחלטת לויט כדי להעביר את הנטל מכתפי המפרק לכתפי החברה. גם ההסכם אינו קובע כי החברה צריכה לבצע את רישום הבניין הראשון כבית משותף, לפיכך רישום הבניין הראשון כבית משותף נותר לאחריות ולביצוע המפרק באמצעות עורכי דינו הם התובעים.
62. פעולת האיחוד והחלוקה הוטלה על החברה ואף בוצעה על ידה באמצעות הנתבעים. פעולת רישום הבית המשותף ויחידות הדיור היתה מוטלת על המפרק. המפרק הסכים בעדותו כי שלב הרישום על שם הדיירים היה באחריותו (ראו עמוד 9 לפרוטוקול). פעולת רשום הבית המשותף, שמשמעה רישום הדירות על שם הדיירים, בוצעה על ידי מנדלוביץ, שקיבל עבור כך שכר טרחה מדיירי הבניין הראשון, ובסיוע התובעים בכל הנוגע לחניות. גם הנתבעים סייעו בכך. עולה מן העדויות כי כל הצדדים עבדו בשיתוף פעולה וסייעו לקידום הנושא. ראו למשל בעדות המפרק:
"האמת היא שפעלנו במידה רבה תוך שיתוף פעולה כדי להשיג את היעדים המרכזיים שאף אחד מאיתנו לא היסס לעזור לצד האחר כשהיה צריך לעזור לצד האחר. לא היה מצב שנקטנו בעמדה פורמלית ואמרנו פה אתה חייב לבד לטפל ופה אני לבד באופן טבעי טיפל כל אחד בחלק שבו היתה לו את התרומה הטובה ביותר ותוך כדי סיוע הדדי היתה פה דינמיקה משותפת ורצון טוב." (עמוד 6 שורות 24 עד 28).
"נוצרה דינמיקה של הרבה מאוד עבודה והרבה שיתוף פעולה ולא תוך דקדוק מה אתה חייב ומה אני חייב. הדינמיקה היתה של עבודה משותפת." (עמוד 10 שורות 24 עד 26).
אולם שיתוף הפעולה הטוב והראוי לשבח אין בו כדי להטיל על צד חובות ואחריות שלא הוטלו עליו בהסכם או בהחלטת לויט.

העבודות שביצעו התובעים
63. המפרק העיד כי את מסמכי האיחוד והחלוקה ביצעו הנתבעים ואת ההוצאות לאיחוד והחלוקה שילמה הנתבעת (ראו עמוד 23 שורות 18-21 ועמוד 70 שורות 18-22). אשר לרישום הבית המשותף את החומר החל להכין שרף, החברה שילמה לאדריכל עבור הכנת תשריט הבית המשותף, אולם בשלב מסוים התעוררה מחלוקת בין הדיירים על החניות ובשלב זה צריך היה המפרק להתערב ולטפל בכך. אכן המפרק והתובעים פעלו בענין זה והסדירו את נושא החניות, כאשר את רישום הדירות על שם הרוכשים עשו עורכי הדין מנדלוביץ וחייט, אשר היו מעורכי הדין אשר ערכו את חוזה המכר בבנין הראשון והם ביצעו זאת עד לסיום נושא רישום הבית המשותף, כאשר התובעים סייעו בכל הנוגע לקבלת הסכמת הדיירים לחלוקת החניות, כך שניתן יהיה לרשום לדירות חניות צמודות. כך שנושא זה של רישום הבית המשותף היה באחריות המפרק ולכן פעולות שביצעו התובעים כסיוע לרישום הבית המשותף היו חלק מפעולות הפירוק.

התיישנות
64. לחילופין, החברה טוענת כי גם אם היו מתקבלות כל טענות התובעים כנכונות, הרי שתביעתם בכל הנוגע לחוזים שנחתמו עם דיירים לפני 25.10.99 (37 דירות) התיישנה, משום שכתב התביעה הוגש רק ב- 25.10.06. הנתבעים טוענים כי תביעת התובעים כלפיהם התיישנה בכל הנוגע לשכר טרחה לחוזים שנחתמו עם דיירים לפני יום 1.3.00 וזאת משום שהנתבעים צורפו כנתבעים לפי החלטת בית המשפט בתאריך 1.3.07 ולכן בכל הנוגע לתביעה כלפיהם 49 דירות התיישנו.
65. לענין זה טוענים התובעים כי הטוען להתיישנות עליו הנטל להוכיח, והנתבעים לא הצביעו על המועד בו התקבלו כספי שכר הטרחה בגין מכירת הדירה ולכן לא הוכיחו את טענתם. איני מקבלת טענה זו של התובעים, משום שגם החברה צירפה רשימה אשר צורפה כנספח א' לתצהיר מנהל החברה בה פורטו התאריכים בהם נחתמו ההסכמים עם דיירי הבניינים החדשים ואף התובעים צרפו כנספח יא לתצהירו של כהן את רשימת חוזי המכר שנעשו עם דיירי הבניינים החדשים. לפיכך קיימת רשימה שהתובעים עצמם מסתמכים עליה וממנה ניתן להסיק את מועדי ההסכמים.
66. התובעים טוענים כי אמנם ידוע מתי נחתמו חוזי המכר, אולם הנתבעים לא הוכיחו את מועד התשלום של שכר הטרחה בכל דירה ודירה. עוד הם טוענים כי על פי גירסתם שכר הטרחה הנתבע הוחזק בנאמנות ולכן בהיותם נהנים חל עליהם כלל אחר לענין התיישנות משום שהחזקת נאמן בנכס אינה "החזקה נוגדת" המתחילה את מרוץ ההתיישנות, שכן הנאמן מחזיק בנכס כנאמן של הנהנה ואין הוא יכול להישמע בטענת התיישנות.
67. צודקים הנתבעים בטענתם כי לו אכן חל היה מנגנון הנאמנות לפי נספח ד' הרי שנכתב בו במפורש כי הסכום "ישולם מייד לאחר חתימת כל הסכם עם רוכש דירה". מכאן שמועד תחילת היווצרות העילה היה "מייד לאחר חתימת כל הסכם", דהיינו שמועד ההתיישנות הינו במועד חתימת כל הסכם ולכן צודקים הנתבעים בטענתם כי חלק מן התביעה התיישן.
68. לגבי הטענה כי מדובר בכספים המוחזקים בנאמנות, הרי שטענה זו וודאי אינה חלה על החברה ולכן עומדת לה הגנת התיישנות בכל הנוגע לשכר טרחה של 37 הדירות הראשונות.
69. אשר לטענה זו כלפי הנתבעים, הרי כפי שקבעתי אין כל מנגנון נאמנות בין הצדדים מכיוון שמנגנון זה לא אושר בהחלטת בית המשפט המחוזי, ולכן אין בין הצדדים מערכת של נאמן-נהנה אלא רק תביעה רגילה אשר התיישנה בחלקה. יוער, כי גם אם היה נקבע כי קיימים יחסי נאמן נהנה בין התובעים לנתבעים, הרי שהטענות המשפטיות במקרה זה מאפשרות טענת התיישנות של הנאמן. ראו ב

פסק דין
ע"א 3322/95 יצחק גמזו נ' דניאל גושן פ"ד נ(4) 520, 526-527:
"החזקת נאמן בנכס אינה החזקה נוגדת, שכן הנאמן מחזיק בנכס כנאמנו של הנהנה ואין הוא יכול להישמע בטענת התיישנות, שהיא, למעשה, טענה לבעלות. ראו: ע"א 34/88 ג' ר' רייס ואח'
נ' עיזבון המנוחה חנה אברמן ז"ל ואח'
, בעמ' 286-287; ע"א 410/87 עיזבון המנוחה רבקה ליברמן ז"ל ע"י יורשיה ואח'
נ' ל' יונגר, בעמ' 754-755 ואולם, כלל זה אינו ישים כאשר הנאמן כופר בהחזקתו את הנכס כנאמנו של הנהנה או מפר את חובתו כנאמן. במקרים כאלה נולדת עילת התביעה מרגע הכפירה או הפרת החובה, ובכפיפות להוראות סעיפים 7 ו-8 לחוק מתחילה תקופת ההתיישנות באותו מועד...
ההסדר, המחיל בסייגים האמורים את דיני ההתיישנות הכלליים על תביעת נהנה כנגד נאמן, מתיישב עם הטעמים שביסוד מוסד ההתיישנות: ראשית, לנתבע קשה לשמור על ראיות תקופה ארוכה; שנית, הימנעות מהגשת תביעה במשך תקופה ממושכת מצביעה על ויתור מצד התובע על זכותו; שלישית, ההשהיה מציגה כלפי הנתבע מצג שהוא רשאי לסמוך עליו כי התובע אינו דורש ממנו דבר; ורביעית, האינטרס הציבורי דורש כי בתי המשפט יעסקו באירועים אקטואליים ולא באירועים שאירעו לפני שנים רבות. ראו: ע"א 158/54 דה בוטון ואח'
נ' בנק המזרחי בע"מ, ת"א ואח'
, בעמ' 695; ע"א 165/83 בוכריס נ' דיור לעולה בע"מ ואח'
, בעמ' 558 ; ד"נ 36/84 ר' טייכנר ואח'
נ' אייר פרנס נתיבי אוויר צרפתיים, בעמ' 602-603, ראו והשוו גם י' ויסמן, "ההתיישנות והמדינה" משפטים יד (תשמ"ד-מ"ה) 3, 4-5."
70. כך גם במקרה זה, הטענה אינה להחזקה נוגדת, אלא להפרה של חובת נאמנות נטענת, אשר גם אליבא דהתובעים החלה מייד עם תשלום בעבור הדירה הראשונה כאשר הסכום לא הופרש לטובת התובעים.

תביעה לשכר ראוי
71. התובעים טוענים כי ביצעו עבודה משפטית רחבת היקף ומורחבת ביותר ולחילופין הם זכאים לשכר ראוי מהחברה והנתבעים. לטענתם פעלו לקידום הליכי האיחוד והחלוקה; פעלו עם כל אחד ואחד מדיירי בנין מזרחי; נקטו הליכים בבית המשפט לקידום עניינים אלה; הגיעו להסדר עם הדיירים; ניהלו מו"מ עד להחתמת כל רוכשי החניות (25 במספר) על הסכמה לתוכניות חניות לפי סדר בחירת החניות שנקבע על ידי התובעים; נטרול התנגדויות ופעולות נוספות לרישום הבית המשותף. לטענתם הם ביצעו למעלה מ – 2,000 שעות עבודה שביצעו מאז שנת 1997 ועד להשלמת הליכי הרישום של הבית המשותף בשנת 04'. כל הפעולות האלה לטענתם הם ביצעו לטובת מימוש ההתחייבויות של החברה.
72. התובעים טוענים כי לחילופין הם זכאים לשכר טרחה ראוי בגין ביצוע העבודות שהוטלו על החברה ואשר התובעים ביצעו אותן עבור החברה. לעניין זה קבעתי כי החברה לא הייתה מחויבת בביצוע רישום הבניין המשותף, דבר שהיה מחובתו של המפרק ומשלא היו עורכי הדין של החברה ולא ביצעו פעולות שהיו מוטלות עליה – אין מקום לתביעת שכר ראוי לא כלפי החברה ולא כלפי הנתבעים.

תביעות שכר הטרחה של המפרק ונספח ט"ו
73. התובעים טענו כי לא קיבלו כל שכר מקופת הפירוק בגין ביצוע פעולות הקשורות באיחוד וחלוקה, רישום הבית המשותף והעברת הדירות על שם הדיירים. החברה והנתבעים טענו כי המפרק שילם לתובעים סך הכל כ- 500,000 ₪ שכר טרחה, כאשר התובעים נמנעו מלציין בחשבוניות שהוציאו עבור מה שולם הסכום, אולם מבקשות שכר הטרחה שהגיש המפרק לבית המשפט של הפירוק עולה כי הם קיבלו שכר בעבור הפעולות הללו. מכאן שהתובעים קיבלו את מלוא שכרם מהמפרק.
74. יתר על כן הנתבעים טענו כי מסמך שנמסר להם על ידי התובעים והתיימר להיות העתק נכון של נספח לאחת מבקשות שכר הטרחה, המתאר את הפעולות שעשו המפרק ובאי כוחו, נספח טו, שהוגש לבית המשפט לתיק הפירוק – לא היה זהה למסמך שהוגש בבית המשפט של הפירוק והשוני בין המסמכים היה דווקא בנושאים הרלוונטיים לתביעה זו.
75. המסמך המקורי שהוגש לבית המשפט של הפירוק, הוגש לתיק זה, ובו פורטו בין הפעולות שעשה המפרק ובגינן ביקש שכר טרחה, הפעולות הבאות:
"8. טיפול ביחד עם החברה הרוכשת, על פי החלטת בית המשפט, באיחוד וחלוקה מחדש של המגרש.
9. ישיבות וסיכומים עם הדיירים בנושאים אלה, וכן שמירה על האינטרסים שלהם."
76. צודקים הנתבעים והחברה בטענה כי מסמך זה מפרט פעולות שבגינן מבוקש שכר טרחה גם בתיק זה. התובעים טענו בתיק זה כי הפעולות שבהם הסדירו את האינטרסים של הדיירים בעיקר נושא החניות היו פעולות שנעשו לטובת החברה (ראו לדוגמא בסעיף 154 עד 155 לסיכומי התובעים) ולכן מגיע להם שכר טרחה מהחברה ומהנתבעים, ואילו מנספח ט"ו מתברר כי המפרק ביקש שכר טרחה בגין פעולות אלה כפעולות שנעשו במסגרת תיק הפירוק ובעבור התובעים כבאי כוחו. לפיכך למרות שמסמך זה הוא ממאי 1998 ואין מחלוקת כי העבודה נמשכה גם לאחר מכן, יש במסמך זה כדי לסייע לנתבעים בטענתם כי מדובר בפעולות שהיו חלק מתיק הפירוק ולעמוד כנגד גרסת התובעים בעניין זה.
77. באשר למסירת מסמך שגוי לנתבעים, טענו התובעים כי מדובר במסמך, שהוצא מקלסרים ישנים במשרד, כאשר עותק שאינו העותק האחרון של המסמך שהוגש לבית המשפט של הפירוק נשמר בקלסרים והוא שנמסר לנתבעים וכי מדובר בטעות גרידא. איני סבורה כי לצורך ההכרעה בתיק זה, עלי להכריע בשאלה כיצד קרה שמסמך שגוי נמסר לנתבעים, אך מן הראוי היה שהתובעים ינהגו יתר זהירות כאשר הם מוסרים לצד השני מסמך, שהם מציגים אותו כמסמך המהווה את "הנספח הרלוונטי מבחינתכם הוא נספח ט"ו..." (מכתב ב"כ התובעים מיום 25.6.2009) ויהיו משוכנעים שהוא אכן מסמך נכון המייצג נאמנה את בקשת שכר הטרחה.
סוף דבר
78. אני דוחה את התביעה.
79. התובעים ישלמו לכל אחד מהנתבעים 1-3 הוצאות בסך של 3,000 ₪ לכל אחד, וכן שכר טרחת עורך דין בסך של 20,000 ₪ לכל אחד.
80. הפיקדון שהופקד בקופת בית המשפט על ידי התובעים בסך של 1,000 ₪, יוחזר לב"כ התובעים.

ניתן היום, א' באדר ב' תשע"א, 7 במרץ 2010, בהעדר הצדדים.
בית משפט השלום בתל אביב - יפו
בפני
כבוד השופטת עינת רביד
ת"א 59605-06 עו"ד כהן ואח'
נ' כפיר קבלנות בניין בע"מ
ואח'


1 מתוך 24








א בית משפט שלום 59605/06 עו"ד מנשה כהן, עו"ד רון דלומי נ' כפיר קבלנות בניין בע"מ, עו"ד יונה וידר, עו"ד דב שרף ואח' (פורסם ב-ֽ 07/03/2011)