פסקי דין על זויה טל |

52035-02/11 עח     10/03/2011




עח 52035-02/11 זויה טל נ' מדינת ישראל








בית המשפט המחוזי בבאר שבע

ע"ח 52035-02-11 טל נ' מדינת ישראל




בפני

כב' השופטת
חני סלוטקי

העוררת:
זויה טל


נגד

המשיבה:
מדינת ישראל


החלטה

1. בפני
ערר על החלטת בית משפט השלום לתעבורה בקרית גת מיום 09/02/11 (כב' השופט א. איינפלד), לפיה הורה בית משפט קמא על פסילת רישיון העוררת עד לתום ההליכים נגדה.

כנגד העוררת הוגש לבית משפט קמא כתב אישום המייחס לה עבירה של גרם מוות ברשלנות, בכך שביום 24/10/10, בשעה 09:30 בבוקר, בהיותה נוהגת ברכב מסוג
gmc
, וכאשר הגיעה אל מעגל תנועה שלפניו מסומן מעבר חצייה להולכי רגל, פגעה בהולכת רגל אשר הסיעה עגלת תינוק ריקה, במעבר החצייה וגרמה למותה.

הרשלנות המיוחסת לעוררת בכתב האישום היא בכך שלא הבחינה בהולכת הרגל, המנוחה, עוד בטרם החלה לחצות את הכביש במעבר החצייה, בכך שלא אפשרה להולכת הרגל להשלים החצייה בבטחה, בכך שלא שמה לב שפגעה במנוחה על מעבר החצייה, בכך שלא שמה ליבה לנעשה בקרבת מעבר החצייה ולא נתנה את זכות הקדימה להולכת הרגל ובכך שלא נהגה כפי שנהג מהישוב היה נוהג בנסיבות אותו עניין.

במקביל להגשת כתב האישום, הוגשה לבית משפט קמא, ביום 30/01/11, בקשת המשיבה לפסילה עד תום ההליכים.

2. בית משפט קמא עיין בתיק תאונת הדרכים ודחה טענת העוררת, לפיה אין ראיות לכאורה כנגדה. בית משפט קמא קבע, כי אין חולק כי העוררת נהגה ברכב מסחרי ופגעה בהולכת הרגל, קשישה כבת 80, אשר דחפה לפניה עגלת תינוק ריקה, ובעגלת התינוק וכי אין חולק כי הקשישה נהרגה מפגיעה זו.
בית משפט קמא קבע, כי אפילו היו הראיות מלמדות, כי המנוחה חצתה את הכביש באלכסון בכיכר, כטענת העוררת, אין בכך כדי לשכנע כי אינה מסוכנת, שכן המדובר בצומת, במקום בו יש לצפות להפתעות. כאשר מדובר בהולכת רגל אשר הייתה כבת 80, הרי שיש להניח כי תנועתה הייתה איטית ונהג סביר היה צריך לראות אותה חוצה באופן מסוכן, במיוחד בצומת. יתרה מזאת, העובדה, כי דחפה לפניה עגלה, צריכה ללמד, כי המנוחה עם העגלה היוו פרט גדול למדי בתנועה אל הכביש, אשר נהג זהיר וסביר צריך היה להבחין בו על נקלה. ואילו העוררת, טענה שלא ראתה דבר ורק שמעה רעש. העובדה שלא ראתה דבר מלמדת, לכאורה, כך לדברי בית משפט קמא, כי העוררת התרשלה באופן ממשי וממילא על מסוכנותה.

בית משפט קמא היה ער לסתירות שבין שני עדי הראייה ובעניין זה קבע, כי :

"אין ספק שהדבר אינו נובע מבעיית מהימנות, אלא אולי מטעות כלשהי בקליטה".

לדברי בית משפט קמא, עדת הראייה שימרית, מחזקת את הראיות הנסיבתיות המלמדות על מסוכנות.

3. בעררו טען ב"כ העוררת, כי המדובר בתאונה בלתי נמנעת, היות והמנוחה היא זאת שגרמה לתאונה בחוסר זהירותה. לדברי ב"כ העוררת, העוררת עצרה את רכבה, בדקה כי דרך נסיעתה פנויה ולא הייתה כל רשלנות מצידה.
עוד טוען ב"כ העוררת, כי הבוחן סמך מסקנותיו על עדויות העדים שיש סתירות ביניהן ועל כן אינן יכולות להועיל למשיבה.
בנוסף, טוען
ב"כ העוררת, כי הבקשה לפסילת העוררת עד לתום ההליכים נגדה הוגשה בשיהוי ולאחר שרישיונה של העוררת הוחזר לה, משחלפו 90 ימי הפסילה המנהלית. בכך יש להעיד, כך לטענתו, על
אי מסוכנותה של העוררת.
ב"כ העוררת הוסיף וטען, כי לעוררת אין כל עבר תעבורתי מאז קיבלה את הרישיון בשנת 2008. בכך הרימה העוררת את הנטל המוטל עליה להוכיח, כי אינה מסכנת את הציבור בהמשך נהיגתה.

4. עיינתי אף אני בתיק החקירה ושוכנעתי כי קיימות ראיות לכאורה מוצקות כנגד העוררת. מתרשים הבוחן עולה, כי החריצים בכביש, בזירת התאונה, שנוצרו מעגלת התינוק (הריקה) שדחפה המנוחה, שנתפסה ברכבה של העוררת, החלו מיד בסמוך למעבר החצייה ומכך יש ללמוד כי המנוחה אכן חצתה את הצומת במעבר החצייה.
בסמוך לחריצים, הנמשכים עד למקום עצירתה של העוררת את רכבה ומקום מציאת עגלת התינוק הריקה, נמצאו, גם כן בסמוך למעבר החצייה, סימני התאונה ובהם כתם דם המעיד על מקום פגיעת העוררת במנוחה.
המדובר, אפוא, בממצאים אובייקטיבים.

בוחן התנועה ערך ניסוי שדה ראייה ממנו עולה, כי ניתן לראות, מכיוון נסיעתה של העוררת, את מעבר החצייה והמדרכה ממנה ירדה הולכת הרגל והדבר נראה בתמונות שצילם. כזכור ארעה התאונה בשעת בוקר, באור יום.
הממצאים האובייקטיבים תומכים בעדות עדת הראייה – גברת שימרית פרץ, אשר ראתה את התאונה, ראתה את המנוחה עם עגלה של תינוק, יורדת לכביש במעבר החצייה ואת העוררת אשר נהגה לאט ופגעה במנוחה
וגררה אותה לכיכר. העוררת המשיכה בכיכר עד למקום עצירתה.
אכן, עד ראייה נוסף – מר מארק שניידרמן, העיד, כי העוררת עצרה לפני מעבר החצייה ואפשרה להולכי רגל לחצות את המעבר ואז החלה להיכנס לכיכר ותוך כדי כך הבחין בעוררת, גוררת עגלה של תינוק. הוא סימן לה לעצור אך היא המשיכה בנסיעה, אז ניגש אליה ושוב סימן לה לעצור. העוררת נעצרה והעד אמר לה שיש לה עגלה של תינוק מתחת לרכב. לדברי העד, לא ראה באותו שלב שיש הולכת רגל שנפגעה ולא הבחין במנוחה בשום שלב, אלא רק בעגלת התינוק אשר גם אותה לא ראה על מעבר החצייה.
מכאן, כי העד לא ראה את שלב חציית המנוחה את מעבר החצייה.
גם העוררת, כפי שציין בצדק בית משפט קמא, לא ראתה את המנוחה חוצה את מעבר החצייה ולא קודם לכן. לדבריה של העוררת בחקירתה, לא היה שום הולך רגל במעבר החצייה או בצידיו, כשהתקרבה למעבר החצייה. בכך סותרת העוררת בעצמה את דברי העד שניידרמן, כאילו העוררת אפשרה להולכי רגל לחצות את המעבר.
העובדה, כי העוררת לא ראתה את הולכת הרגל המנוחה בטרם החלה לחצות הכביש ובעת החצייה, מלמדת על רשלנותה של העוררת.

5. המחוקק הביע דעתו למקרים מעין זה שבענייננו, וקבע בסעיף 46 ב. לפקודת התעבורה (נוסח חדש), כי רישיון נהיגה של מי שהיה מעורב בתאונת דרכים בה קופחו חיים, יפסל אוטומטית. וזו לשון הסעיף:
"(א) הוגש כתב אישום נגד בעל רישיון נהיגה בעבירה שגרמה לתאונת דרכים בה נהרג אדם, יורה בית המשפט על פסילתו מהחזיק ברישיון נהיגה עד למתן

פסק דין
בעניינו.


(ב) בטרם יורה בית המשפט על פסילה כאמור בסעיף קטן (א), ייתן בית המשפט לנאשם הזדמנות נאותה לטעון טענותיו, ורשאי הוא שלא להורות על פסילה כאמור, אם שוכנע, מנימוקים שיפרש, כי אין בנהיגה על ידי הנאשם משום סכנה לציבור".

לעניין זה יפים דבריו של כבוד השופט רובינשטיין בבש"פ 6757/09 דוד מזרחי נ' מדינת ישראל
(ניתן ביום 14/09/09):

"הסעיף מקים חזקת מסוכנות לנהג שהיה מעורב בתאונת דרכים קטלנית, ומונע ממנו המשך נהיגה. אולם, אם הוכיח הנהג כי אין בהמשך נהיגתו מסוכנות, רשאי בית המשפט שלא להורות על פסילה
(ראו בש"פ 6282/09 תראווה נ' מדינת ישראל
(לא פורסם) (השופטת חיות)...) מלשון החוק משתמע, כי די בהגשת כתב אישום כדי להורות על פסילה כאמור, כך גם עולה מדברי ההסבר להצעת החוק..." בהתאם להצעת החוק, יפסול בית המשפט באופן אוטומטי נהג כאמור שהוחלט להעמידו לדין, מהחזיק ברישיון נהיגה, והפסילה תהיה עד תום ההליכים המשפטיים"... קרי, הגשת כתב האישום היא היוצרת את חזקת המסוכנות, מתוך הנחת המחוקק כי כתב אישום מבוסס על ראיות לכאורה שנשקלו בידי התביעה, ואין הכרח בשלב זה של ההליך המשפטי לדון בראיות לכאורה העומדות נגד הנאשם אלא משביקש הנאשם לשכנע בקשר להן, כי אין בנהיגתו סכנה לציבור... בנידון די דן חזקת הסכנה לציבור קיימת מכוח עצם כתב האישום". (ההדגשות אינן במקור).

בית משפט קמא וכן בית משפט זה, אפשרו לעוררת לטעון טענותיה ביחס לראיות לכאורה העומדות בבסיס כתב האישום ואשר יוצרות את חזקת המסוכנות הסטטוטורית שקבע המחוקק. כאמור לעיל, כתב האישום מבוסס היטב.
אין בעברה הנקי של העוררת בעבירות תעבורה כדי לסתור חזקה זו משמדובר ברישיון נהיגה שהתקבל אך בשנת 2008.
גם בהגשת כתב האישום בשיהוי קל, של מספר ימים, לאחר שהסתיימה הפסילה המנהלית, אין כדי לסתור את חזקת המסוכנות העולה מהגשת כתב האישום.

לאור האמור אני דוחה את הערר.

המזכירות תודיע תוכן ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, ד'
אדר ב תשע"א, 10 מרץ 2011, בהעדר הצדדים.








עח בית משפט מחוזי 52035-02/11 זויה טל נ' מדינת ישראל (פורסם ב-ֽ 10/03/2011)