פסקי דין על דיסקונט ליסינג בע"מ | פסקי דין על עו"ד חגי יפה

107614/99 א     11/05/2004




א 107614/99 דיסקונט ליסינג בע"מ נ' עו"ד חגי יפה




1


בתי המשפט
בית משפט השלום תל אביב-יפו
א 107614/99


בפני
:
כב' השופט אטדגי יונה

תאריך:
11/05/2004



בעניין:
דיסקונט ליסינג בע"מ

התובעת

נ ג ד


1 . מלך חגי – ניתן

פסק דין

2 . חגי יפה


הנתבעים

פסק דין


רקע.
1. הנתבע 1 (להלן: "הנתבע") שכר מהתובעת שני רכבים בעסקה מסוג שכירות מימונית (ליסינג, להלן : "העסקה").
העסקה נעשתה בהסכם מיום 26/03/98 (להלן: "ההסכם").
הנתבעת 2 (להלן: "הנתבעת"), אשתו של הנתבע, ערבה לעסקה על פי כתב ערבות מאותו יום.
בחודש ינואר 1999 עזב הנתבע את הארץ והפסיק לשלם את תשלומי השכירות החודשיים.
מספר חודשים לאחר מכן נתפסו הרכבים ונמכרו על ידי התובעת.
כן מומשה תוכנית חסכון של הנתבעת 2, ששועבדה להבטחת תשלומי העסקה.
התביעה היא לתשלום יתרת דמי השכירות על פי העסקה והוצאות נלוות שנדרשו למימוש הבטוחות, בניכוי הסכום שהתקבל בגין מכירת הרכבים ומימוש תכנית החסכון.
הנתבעת נתבעה כמי שערבה לחיובי הנתבע על פי העסקה.
כנגד הנתבע, שלא התגונן, ניתן

פסק דין
. באופן מעשי, לא ניתן היה לגבות מהנתבע דבר, לאחר שזה ברח לחו"ל, ונותר בירור התביעה כלפי הנתבעת.

2. שתי טענות הגנה מרכזיות בפי הנתבעת:
האחת – הערבות בוטלה, מיד לאחר חתימתה, בנסיבות שיפורטו להלן.
השניה – הכחשת גובה החוב הנתבע בגין הפרת העסקה.
טענה שלישית, בעלת חשיבות פחותה בהרבה מקודמותיה מבחינת הסכום הנתבע, נוגעת לצורך שהיה בהוצאות שנילוו למימוש הבטוחות.

הטענה בדבר ביטול הערבות.
3. טוענת הנתבעת (סעיף 5 לתצהיר עדותה הראשית): "מיד לאחר חתימת כתב הערבות, בסמוך אליו, באותו יום או למחרתו, פנה אלי מר יוסי מונטקיו, שהוא עובד התובעת ו/או עובד הבנק ו/או פנה מטעם המשיבה, ובעבר עבד באגף כוח אדם בבנק דיסקונט והוא מכיר אותי אישית, והודיע לי כי בהיותי עובדת של הבנק וע"פ הוראות המפקח על הבנקים או הוראות פנימיות של הבנק או של המשיבה, אסור עלי, בהיותי עובדת הבנק לחתום על ערבות אישית".
בהמשך (סעיף 6 בתצהיר), מוסיפה הנתבעת, הציע לה מונטקיו, לפתוח תוכנית חסכון, "במקום הערבות", שתשועבד להבטחת חוב הנתבע, "מר מונטקיו הדגיש כי הערבות עליה חתמתי תבוטל".
בעקבות כך, פתחה תוכנית חסכון והפקידה בה סכום השווה ל-10% מסכום העסקה "כפי שנאמר לי", והיא שועבדה מיד לטובת התובעת (סעיף 7 לתצהיר).
מוסיפה הנתבעת (סעיף 8 לתצהיר), כי בהיותה עובדת הבנק, נתנה אמון בתובעת כי תבטל את הערבות שניתנה ולא דרשה את החזרת כתב הערבות אליה.

4. יוסי מונטקיו שימש באותה עת כמנהל שיווק בחברה התובעת, ותפקידו לא נגע לקביעת בטחונות במסגרת הסכמי הליסינג (סעיף 2 לתצהיר עדותו הראשית).
לדבריו, השיחה עם הנתבעת, אותה לא הכיר באופן אישי, התקיימה לפני חתימת הערבות, והיא נערכה לאחר שיחה קודמת עם אחד בשם יעקב אשכנזי, עובד בנק דיסקונט, שביקש ממנו לפעול לקבלת "תנאי הסכם טובים" עבור עסקת ליסינג שהנתבע ביקש לעשות (סעיף 4 לתצהיר).
הנתבעת ביקשה בשיחה זו לקבל מידע כללי לגבי עסקאות ליסינג וציינה כי היא אמורה לחתום כערבה בהסכם (סעיף 6).
מונטקיו, על פי דבריו, הסביר לה מהי עסקת ליסינג. "לגבי ערבותה, הבהרתי לה כי אני באופן אישי איני חותם כערב לחובות אחרים, וכך אני ממליץ למקורבי" (סעיף 7).
לאחר שיחה זו, הנתבעת לא פנתה אליו עוד (סעיף 8), והוא כלל לא היה מודע לקיומה של העסקה (סעיף 9).
מונטקיו הכחיש נמרצות את טענת הנתבעת, לפיה יעץ לה לפתוח תוכנית חסכון כבטוחה להסכם, ובכך לפטור אותה מערבותה, כמו גם את הטענה, לפיה אמר לה שנאסר עליה לחתום כערבה על פי נוהלי הבנק, ולמיטב ידיעתו גם אין נוהל כזה (סעיף 10 לתצהיר).

5. בחקירתה, השיבה הנתבעת (עמ' 3 לפרוטוקול), כי לא ראתה נוהל, לפיו נאסר עליה לחתום כערבה לחובות אחרים כלפי הבנק, למרות שמתוקף עבודתה עברו תחת ידיה נוהלים רבים.
למעשה, הנתבעת איננה טוענת, כי אכן קיים נוהל כזה, וכמובן לא הציגה נוהל כנטען.
היא עמדה על גרסתה, לפיה שיחתה עם מונטקיו נערכה לאחר חתימת הערבות (עמ' 4).

6. מונטקיו העיד (עמ' 7 לפרוטוקול), שהנתבעת התקשרה אליו כדי להתעניין ולשאול בקשר לעסקה עתידית, שצריכה להתבצע, וזאת על פי אופי השאלות ששאלה אותו, היא לא אמרה לו שכבר חתמה על ערבות.
הוא חזר וסיפר (עמ' 6), כי השיחה עם הנתבעת נערכה בעקבות שיחה קודמת עם אשכנזי, עובד בנק דיסקונט, אותו הכיר, שביקש לעזור לבעלה של הנתבעת, עובדת הבנק, לקבל תנאים מועדפים בעסקת הליסינג.
כן חזר על גרסתו, לפיה הוא "מניח" שאמר לה להימנע מלתת ערבות אישית, כפי שהוא אומר לכל אחד (עמ' 8 לפרוטוקול).
הוא הכחיש חד משמעית את טענת הנתבעת, לפיה אמר לה לעשות תוכנית חסכון במקום הערבות (עמ' 9 לפרוטוקול).

7. התובעת המציאה לבית המשפט את פרוטוקול וועדת האשראי, שאישרה את העסקה והביטחונות הנדרשים לה.
הפרוטוקול הוא מיום 23/03/98, 3 ימים לפני חתימת העסקה והערבות.
על פי הפרוטוקול נדרשו כבטוחות (נוסף לשווי הרכבים עצמם) גם בטחון נזיל בשווי של 4,350 דולר וגם ערבות אישית של הנתבעת.
התובעת הראתה בסיכומיה (סעיפים 61-62), כי שוויו של הביטחון הנזיל, על פי שער הדולר היציג באותה עת היה כסכום שהפקידה הנתבעת בתכנית החסכון המדוברת.
מכאן, ששתי הבטוחות נקבעו עוד קודם לחתימת הערבות על ידי הנתבעת, ובניגוד לגרסתה.
יצוין, כי פרוטוקול זה הוגש על פי דרישת ב"כ הנתבעת, תוך כדי חקירתו של עד התובעת רמי ישונסקי, בהסכמת ב"כ התובעת, ומתוקף החלטת בית המשפט (עמ' 12).
בישיבה האחרונה דרש ב"כ הנתבעת לחקור את עורך המסמך. דחיתי את בקשתו, גם משום שב"כ הנתבעת דרש את הצגת המסמך בלבד ולא את חקירת עורכו, וגם משום שהוא לא טרח לזמנו כדין לקראת הדיון (פרוטוקול מיום 28/12/03, עמ' 2).

8. אני דוחה את הטענה הנדונה של הנתבעת בדבר ביטול הערבות, מפאת כל הנימוקים דלהלן:
א. הנטל להוכחת טענה זו מוטלת על הנתבעת, כהוכחת כל טענה או עובדה החשובה לעמדתו של צד במשפט (א. הרנון, דיני ראיות, חלק ראשון, עמ' 200).
קל וחומר, כאשר מדובר בטענה יוצאת דופן, לפיה ערבות שניתנה בוטלה מיד לאחר מכן בהסכמת התובעת.
לכל הפחות ניתן לומר, כי עדותה של הנתבעת בנדון לא הייתה אמינה יותר מזו של מונטקיו, ומכאן שיש לדחות טענה זו.
ב. עדותו של מונטקיו בנדון הייתה אמינה לגמרי בעיני. היא הייתה עקבית ובלתי מתחמקת. כך, למשל, העיד כי יתכן ויעץ לה שלא לחתום כערבה, למרות שיכל להכחיש כי בכלל דיבר איתה בעניין זה. הוא הוסיף, כי כך הוא יועץ גם לאחרים. גם אם עצה זו נאמרה לנתבעת בלבד, אין בכך פסול. יתכן ומצא לנכון ליעץ לה כך, מאחר והופנתה אליו על ידי אשכנזי, כפי שסיפר בעצמו (פרוטוקול, עמ' 9). אולם, מכאן ועד לאימרה שנאסר על הנתבעת לחתום כערבה על פי נוהלי הבנק, ובוודאי מכאן ועד להבטחה להסרת הערבות אם תפתח תוכנית חסכון שתשועבד כבטוחה, הדרך ארוכה.
ג. אין כל סיבה שמונטקיו, שאינו עובד בנק דיסקונט ואינו ממלא בו תפקיד כלשהו, יהיה חרד לנוהלי הבנק.
ד. בפועל, לא הוכח כי אכן יש נוהל כזה, ויש להניח כי אילו היה, הוא היה מוצג על ידי הנתבעת. גם זה תומך בגרסת מונטקיו.
ה. הגרסה, לפיה בטוחה נזילה בגובה 10% משווי העסקה (כך טוענת הנתבעת, התובעת הראתה בסיכומיה, סעיף 61, כי מדובר ב-8% בלבד), תבוא במקום ערבות של הנתבעת על מלא סכום העסקה, אינה סבירה.
ו. על פי פרוטוקול וועדת האשראי שהוצג בהסכמה, כאמור, היוותה ערבותה של הנתבעת "עובדת הבנק כ-18 שנה" שיקול מרכזי באישור העסקה, וגם בעקבות כך לא סביר שהתובעת הייתה מסכימה לוותר עליה.
ז. תפקידו של מונטקיו לא נגע כלל לקביעת הבטוחות או תנאי האשראי.
ח. הנתבעת, כעובדת בנק, וודאי מודעת היטב למשמעותה של ערבות, ולא טרחה לוודא את הסרת הערבות או לדרוש את השבת כתב הערבות אליה, למרות שיכלה לעשות זאת בנקל מתוקף נגישותה לתובעת.
ט. הנתבעת עצמה פנתה לתובעת לקבלת מידע על יתרת החוב של הנתבע בעסקה, לאחר שזה ברח לחו"ל (סעיף 8, תצהיר ישונסקי).
ישונסקי שלח לה מיד עדכון יתרת החוב (נספח ב' לתצהירו).
כן נשלח אליה העתק מכתב התראה שנשלח לנתבע, הכולל אזהרה לפעול כנגדה (נספח ג' לתצהיר).
הנתבעת לא הכחישה פנייתה לתובעת וקבלת המכתב הנזכר (פרוטוקול, עמ' 2 למטה – 3 למעלה).
מלבד זאת, שהתעניינותה בחוב של הנתבע מצביעה על קיום ערבותה, לא טרחה להעיר לתובעת כי ערבותה בוטלה, כטענתה.

הכחשת גובה החוב.
9. ב"כ הנתבעת טען בסיכומיו ארוכות בדבר גובה החוב הנתבע.
טענות אלה נחלקות לשניים: גובה החוב הנובע ישירות מהעסקה והסכומים הנדרשים בגין הוצאות שהוצאו בעקבות הפרת העסקה, בעיקר לצורך תפיסת ומכירת הרכבים.
הטענה הראשונה היא העיקר מבחינת גובה הסכום הנתבע, ובה נדון בפרק זה.
לגבי חוב זה טוען ב"כ הנתבעת, כי החוב הוכחש במפורש בכתב הגנתו, ומכאן שחובה היה על התובעת להוכיחו בפרוטרוט.

10. כתב התביעה הוגש בהליך של סדר דין מקוצר.
הנתבעת, בתצהיר התומך בבקשת הרשות להגן שהגישה, טענה אומנם, כי "סכום החוב הנתבע אינו נכון" (סעיף 20 לתצהיר), אך נימקה את טענתה בעיקר בתקיפת הפריטים המתייחסים להוצאות שהוצאו, כאמור, ולא בתקיפת עצם החוב הנובע מהעסקה.
בהחלטה שניתנה בבקשה זו (מיום 14/02/02), ניתנה לנתבעת רשות להגן, והותר לה להגיש כתב הגנה.
היתר להגשת כתב הגנה לאחר מתן רשות להגן הוא דבר חריג (ד. בר אופיר, סדר דין מקוצר בהלכה הפסוקה, מהדורה שישית, עמ' 119).
למרות שלא צוין בהחלטה במפורש כך, נובע מדברי ב"כ הנתבעת שנאמרו בסמוך למתן ההחלטה, כי הותר לנתבעת להגיש כתב הגנה, משום שבא כוחה ביקש להגיש כתב תביעה שכנגד והודעת צד ג'.
בפועל, הנתבעת הגישה כתב הגנה, אך לא הגישה כתב תביעה שכנגד והודעת צד ג'.
בכך, הוקנה לנתבעת יתרון דיוני, שלא היה מוקנה לה, אילולא בקשת בא כוחה, כאמור, כיוון שכתב ההגנה פרץ את תחומי הגדרת המחלוקת שהותוו בתצהיר התומך בבקשת הרשות להגן (ע"א 298/62, פנץ נ' גלזמן, פ"ד יז 103, 111), ומכאן שהנתבעת לא נהגה בעניין זה כיאות.
למרות זאת, ומכיוון שהתובעת לא התנגדה להרחבה זו, עלינו לבחון את הטענה לגופה.

11. בכתב ההגנה (סעיף 5) הכחישה הנתבעת, אמנם, את "גובה הנזק אשר נגרם לתובעת", וכן ביקשה שהתובעת תספק "פרטים נוספים וטובים על דרך חישוב הסכום הנטען".
אולם, עיון במהות ההכחשה מראה שוב כי התקיפה העניינית נסבה על ההוצאות שהוצאו, כאמור, ולא על סכום החוב הנובע מהעסקה, וכבר נקבע בתקנות, כי לא די בהכחשה כללית, והיא צריכה להיעשות לגופו של עניין (תקנות 85, 86 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984).
אך עדיין ניתן לומר כי שיעור החוב הנתבע הוכחש, ומכאן שעל התובעת היה להוכיחו.

12. אין ספק בדבר חובתו של התובע להוכיח את שיעור החוב הנתבע ולא רק את שיעורו (השווה: ע"א 769/86, רובינשטיין נ' זמרן, פ"ד מב (3) 581, 589).
אולם, בשאלה זו של שיעור החוב הנתבע, יש מקום לאבחנה משמעותית, כדלקמן. תקיפת גובה החוב הנתבע או שיעורו יכולה להתייחס לפרטים עובדתיים המתייחסים לאותו חוב, למשל: הכחשת מחיר העסקה, טענה בדבר תשלום שבוצע ולא נכלל בחישוב וכיו"ב, והיא יכולה להתייחס לאופן חישוב החוב, כשהפרטים העובדתיים הוכחו או אינם מוטלים בספק, למשל: הצמדה שגויה למדד, חישוב מוטעה של הריבית וכיו"ב.
באופן הראשון, המדובר בהוכחה עובדתית של שיעור החוב. באופן השני מדובר בהוכחה חישובית – אריתמטית של שיעור החוב.
באופן השני, התובע יוצא ידי חובתו, בדרך כלל, בהוכחת הפרטים העובדתיים, עליהם מתבסס חישוב החוב, ובית המשפט יכול לערוך את החישוב האריתמטי בעצמו. חישוב כזה, כאשר הוא מוצג על ידי צד למשפט, מהווה כלי עזר בלבד ולא ראייה עצמאית.
אמנם, כאשר מדובר בחישוב מורכב הדורש מומחיות מיוחדת, יידרש לעיתים התובע לתמוך את החישוב שעשה בחוות דעתו של מומחה לעשיית חישוב שכזה.
כמו כן, נדרשת לעיתים הוכחת מרכיב מסוים במרכיבי החישוב, כגון: ריבית מיוחדת הנהוגה בבנק מסוים לגבי חשבונות מסוימים. אזי, מרכיב כזה הוא מרכיב עובדתי שיש להוכיחו כמו כל עובדה אחרת. לא כן מרכיב הקבוע בחוק או המתפרסם על פי חוק, כגון: מדד המחירים לצרכן או ריבית על פי חוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א – 1961.
כך או כך, רצוי, שהצדדים יפרטו את אופן החישוב.
פירוט כזה לא הובא כאן על ידי התובעת. גם הנתבעת, אילו הייתה כנה בטענתה, יכלה להביא חישוב משלה, וגם היא לא עשתה כן.
השאלה היא, מה המסקנה בענייננו הנובעת מכל אלה?

13. אצלנו, הכחשת הנתבעת את גובה החוב היא מן הסוג השני הנזכר.
ההסכמים שצורפו לכתב התביעה ולתצהירי התובעת (נספחים א' לתצהיר ישונסקי, למשל) לא הוכחשו ולא נסתרו על ידי הנתבעת (מלבד טבלה מסוימת, שעניינה הפיצוי המוסכם, בה נדון להלן בנפרד).
ההסכמים הללו מפרטים ומפרשים את "המחיר היסודי" של העסקאות, מדד היסוד, מס' התשלומים, מועד התשלום הראשון, דמי השכירות "היסודיים" החודשיים, תאריך תשלום אחרון ותום תקופת השכירות (הכל בנספחי א', טבלה ג', עמוד אחרון).
כמו כן מצוין בהם, כי דמי השכירות החודשיים הינם בשיעור 1.99% מהמחיר היסודי ושיטת ההצמדה של ההסכם: מדד (עמוד ראשון בנספח א').
כן מוסכם על הנתבעת, כי הנתבע הפסיק את תשלומיו בחודש ינואר 1999, במקביל לעזיבתו את הארץ, דבר שהביא אותה, כאמור, לפנות לתובעת לצורך בירור החוב, ולקבל את תשובת ישונסקי באותו חודש (נספח ב' לתצהירו).
נמצא, כי כל המרכיבים לחישוב יתרת דמי השכירות מצויים בפני
בית המשפט, והוכחו כנדרש.

14. מרכיב אחד הוכחש במפורש ובמפורט על ידי הנתבעת: טבלה ד' להסכמים, שעניינה: "הפיצוי המוסכם".
טוענת הנתבעת (סעיף 13 לתצהירה), כי טבלה זו אינה מחייבת אותה, כיוון שהיא איננה חתומה על ידה או על ידי הנתבע.
בצדק טוענת התובעת, כי יש לדחות טענה זו. אין כל רבותא בכך שהנתבעים אינם חתומים על טבלה זו. עיון בהסכמים מעלה, כי הנתבעים נדרשו לחתום רק במקומות שהוקצו במפורש לצורך חתימה. כך, הנתבעים אינם חתומים גם על שני העמודים הראשונים ל"הסכם השכירות הכללי" (נספח א' לתצהיר ישונסקי), שבוודאי אינם מוכחשים על ידי הנתבעת.
כמו כן, טבלה ד' מצוינת כנספח להסכם בסעיף 19 (ב)(5) שבו, כשסעיף זה מופיע בעמוד האחרון החתום על ידי הנתבע.
בסעיף זה עצמו מפורט הפיצוי המוסכם וכיצד הוא נקבע, וטבלה ד' אינה אלא פירוט הסעיף.
באופן ענייני, די בחתימתו של הנתבע בסוף ההסכם, כדי לאשר את כל האמור בהסכם, על נספחיו הנזכרים בו, ואין מקום לדרישה לחתימה דווקנית על כל דף ודף בהסכם.
אגב, הנתבעת עצמה, כך נראה לי, אינה חתומה כלל על ההסכם ונספחיו, אלא על כתב הערבות בלבד, כך שטענה כזו יכולה היתה להישמע, אם בכלל, רק מפיו של הנתבע.

15. אינני מסכים גם עם טענת הנתבעת, לפיה מנועה התובעת מלתבוע פיצויים מוסכמים, משלא ציינה זאת במפורש בכתב התביעה.
בסעיף 5(א) בכתב התביעה נכתב: "לתובעת מגיעים מהנתבע עפ"י הסכם השכירות, וגם / או בעקבות סיומו עקב הפרתו ע"י הנתבע, הסכומים שלהלן...".
הפיצוי המוסכם הוא אחד הסעיפים המוקנים על פי ההסכם לתובעת בעקבות הפרת ההסכם על ידי הנתבע, ומכאן שלשון התביעה כולל גם פיצוי זה. במיוחד אמורים הדברים, כאשר ההסכם, ובו הפיצוי המוסכם, צורף לכתב התביעה כ"חלק בלתי נפרד ממנו".
מעבר לכך, הנתבעת איננה יכולה לטעון להרחבת חזית של התובעת בעניין זה, כאשר היא התייחסה אליו במפורש בבקשת הרשות להגן ומאוחר יותר בכתב הגנתה, גם אם תוך כדי הכחשתו.

16. יש מקום גם לטענת התובעת, לפיה הנתבעת לא הכחישה, לא התנגדה ולא העירה מאומה בקשר לגובה החוב הנתבע, לאחר קבלת מכתבו של ישונסקי מיום 25/01/99 ( נספח ב' לתצהירו), שם צוין במפורש החוב העדכני לאותו יום.
אילו טענה זו הייתה עומדת לבדה, קרוב לוודאי, שלא הייתי מסתפק בה, אך בהצטרפה לשאר הדברים האמורים לעיל, יש משקל לחובתה של הנתבעת גם בשתיקתה לאחר קבלת אותו מכתב.

17. לגופו של עניין, קשה לדעת על מה בדיוק ניטשה המחלוקת, כיון שחישוב אריתמטי של החוב, על פי כל הפרמטרים שהוצגו בפני
בית המשפט בהסכמים הנדון, כאמור לעיל, מביא אותנו לשיעור כמעט זהה לניסוח המדויק שבכתב התביעה: "יתרת דמי השכירות" בגין שני הרכבים (סעיפים 5(א)(2),(3)), בלא להיזקק לפיצוי המוסכם.
להלן החישוב האריתמטי (בסכומים מעוגלים):
סה"כ דמי השכירות החודשיים המעודכנים, כפי שהם מצוינים בטבלאות ג' להסכם: 3,200 ₪.
ההסכם נחתם ביום 26/03/98.
הצמדת סכום זה על פי המדד ליום עריכת החישוב, 30/11/99 (סעיף 13 לתצהיר ישונסקי) מביאה לסכום של 3,520 ₪ (סכום קרוב למדי לסכום שננקב כחוב בגין דמי שכירות בפיגור עבור חודש 1/99, סעיף 13.1 תצהיר ישונסקי: 3,451 ₪).
מס' התשלומים הנקוב בהסכם: 60 (טבלה ג).
הנתבע החל את תשלומיו בחודש 5/98 (טבלה ג' להסכם) ושילם אותם עד סוף 1998 (סה"כ 8 חודשים). חודש ינואר נתבע בנפרד, כאמור. מכאן, שהנתבע נותר חייב לתובעת דמי שכירות בגין 51 חודשים (9-60).
179,500 ₪ = 3,520 ₪ x 51 חודשים.
זהו חובו של הנתבע בגין "יתרת דמי השכירות".
הסכום שננקב בכתב התביעה ובתצהירו של ישונסקי (סעיפים 13.2, 13.3) כמעט זהה : 179,886 ₪.

18. למעשה, התביעה בהקשר זה היא לאכיפת חיוב כספי.
צו לסילוק חיוב כספי נכלל בהגדרת הסעד של "אכיפה" בסעיף 1 (א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 (להלן: "חוק החוזים – תרופות"), והוא סעד מן הסעדים היסודיים המוקנים לנפגע מהפרת חוזה (ג. שלו, דיני חוזים, מהדורה שניה, עמ' 525).
בתביעה זו נדרשו, איפוא, הנתבעים לסלק את יתרת החיוב הכספי על פי ההסכם, סעד המוקנה לתובעת על פי חוק, גם אם לא צוין במפורש בהסכם.
אם תרצה, המדובר בתביעת הנפגע מהפרת חוזה לפיצוים לפי סעיף 10 לחוק החוזים – תרופות, וב"פיצויים חיוביים" שנועדו להגשים את העיקרון של "השבת המצב לקדמותו" (השוו: ע"א 6370/00, קל בניין בע"מ נ' ע.ר.מ. רעננה לבנייה והשכרה בע"מ, פ"ד נו (3)289, סעיף 15 לפסק הדין).

19. במקרה דנן, גם קביעת הפיצויים על פי הפיצוי המוסכם הנקוב בהסכם, ובטבלה ד' שלו, יביא לידי תוצאה קרובה מאוד, על פי החישוב הבא:
סה"כ המחיר היסודי של העסקה, כנקוב בטבלה ג' הנזכרת: 160,696 ₪.
ההסכם נחתם ביום 26/03/98.
כיוון שההסכם היה ל- 5 שנים, והוא הופר במחצית השניה של השנה הראשונה שלו, הפיצוי המוסכם על פי טבלה ד' הוא: 100%, כלומר, סכום העסקה.
הצמדתו למדד ליום עריכת החישוב, 30/11/99, מביאה לסכום של 176,766 ₪, הפרש של כ-3,000 ₪ בלבד מהסכומים שנתבעו.

20. מעבר לאמור לעיל יצוין, כי יש לבית המשפט סמכות לקבוע את שיעור הנזק שנגרם "במידת וודאות סבירה" על סמך הנתונים שבפני
ו, בהעדר חישוב מדויק (השוו: ע"א 355/80, אניסימוב נ' מלון טירת בת שבע, פ"ד לה(2) 800, 809).

21. בנוגע לפרק הניכויים, כלומר: התקבולים שהתקבלו (סעיף 14 לתצהיר ישונסקי) לא נשמעה השגה מהנתבעת, מלבד טרוניה על מימוש תוכנית החסכון, מבלי להתרות בה מראש. טרוניה זו איננה מובנת. אם התכנית לא הייתה ממומשת, לא היה מתבצע הניכוי, יתרת החוב הייתה גדלה, וסכום התביעה הנתבע בתביעה זו היה גדול יותר.
כיוון שהתכנית הייתה משועבדת לטובת פירעון החוב, גם על פי גרסתה של הנתבעת, אין ספק בדבר זכותה של התובעת לממש את השעבוד על חשבון החוב.

ההוצאות.
22. בעקבות הפרת ההסכם, ביקשה התובעת לתפוס את הרכבים, ששועבדו להבטחת החוב על פי ההסכם, למכור אותם ולנכות את תמורתם מן החוב.
לצורך כך פתח עו"ד מרדכי זהבי, לבקשת התובעת, תיק הוצאה לפועל למימוש שטרי המשכון הרשומים על כלי הרכב ולמינויו ככונס נכסים לתפיסת הרכבים ומכירתם.
כיוון שהרכבים נמסרו קודם לכן על ידי הנתבע למוסך לצורך תיקונם, נדרש עו"ד זהבי לשאת ולתת עם בעל המוסך ולהגיע עמו להסדר על תשלום החוב, כדי שישחרר לידיו את הרכבים.
לאחר תפיסת הרכבים ולפני מכירתם, התבקשה חוות דעת שמאי להערכת שווי הרכבים באותה עת, ופורסמו הודעות בעיתונים לקבלת הצעות.
בסופו של דבר נמכרו הרכבים ותמורתם נוכתה מחוב הנתבעים.
כל האמור לעיל פורט בתצהירו של עו"ד זהבי, שנתמך בחשבונית וקבלות מתאימות.
בחקירתו (עמ' 16-17 לפרוטוקול) הוסיף עו"ד זהבי וסיפר, כי היה צורך לבצע חקירה באשר להימצאות הרכב, כיוון שהנתונים שמסרה לו בתחילה הנתבעת בעניין זה נמצאו שגויים.
כמו כן, הסביר את הצורך בפרסומי ההודעות בעיתונים, למרות שהיה מי שהתעניין בקנייה, כדי לנסות ולהשיג עבור הרכבים מחירים טובים, ככל הניתן.
כן הסביר את שאר ההוצאות שנדרשו בהקשר זה: אחסון הרכבים למן תפיסתם ועד למכירתם, שכ"ט השמאי וכו'.
לא מצאתי בכל מעשיו של עו"ד זהבי ובכל ההוצאות שהוצאו, מעשה שלא לצורך או הוצאה מיותרת, באופן שיצדיקו דחיית איזו תביעה מהתביעות שנתבעו בהקשר זה.

23. זכותה של התובעת למכור את הרכבים ולנכות את תמורתם מחוב הנתבעים על פי ההסכם נובעת גם מתוך ההסכם עצמו (למשל: סעיף 19(ב)(6), סעיף 19(ד)), גם מתוקף שיעבוד הרכבים לטובת החוב, וגם מחובתה להקטין את הנזק (סעיף 14 (א) לחוק החוזים – תרופות) ומזכותה לתבוע את ההוצאות שנדרשו לצורך כך (סעיף 14 (ב) לחוק החוזים – תרופות הנ"ל).

24. לא מצאתי דבר בהשגותיו של ב"כ הנתבעת בקשר להגדרת העסקה כשכירות או כמכר, והנובע מכך לצורך קבלת אישור ראש הוצל"פ למכירת הרכבים, פרסום המודעות וכו'.
בחוזי ליסינג מימוני מעורבים אלמנטים של שכירות ומכר גם יחד, כאשר הגישה המקובלת בפסיקה ובספרות המלומדים היא, כי בליסינג מימוני – הקניין בנכס הוא של חברת הליסינג, עד אשר מתקיים התנאי של מימוש האופציה לקניית הנכס על ידי השוכר, שלגביה חלים דני המכר (עיין: ז. פרידמן, עו"ד, ליסינג (מקח אגב שכירות) במשפט הישראלי, מהדורה שנייה מורחבת, חלק א', פרק ג').
כמו כן, מקובל לראות בעסקת ליסינג מימוני עסקת משכון, ובכל מקרה ניתנת עדיפות לרישום שעבוד על הנכס, כדי למנוע הטעייתו של צד ג' (עיין: פרידמן הנ"ל, פרק יח').
כיוון שכך, כל ההליכים שננקטו למימוש השעבוד, תפיסת הרכבים ומכירתם, מינוי כונס נכסים לצרכים אלה וקבלת אישור ראש ההוצל"פ לכל אלה, נדרשו כדין.

25. בטענה אחת צדק ב"כ הנתבעת: קיים הפרש של כ-7,000 ₪ בין החוב הנתבע בכתב התביעה (72,304 ₪ לפני מע"מ) לבין יתרת החוב הנטענת בתצהירו של ישונסקי (65,320 ₪ לפני מע"מ).
השוואת השניים מעלה כי הפער העיקרי נובע מסכום ההוצאות הנתבע בגין ביטוח כלי הרכב.
כיון שהגרסה המופיעה בתצהיר ישונסקי מטיבה יותר עם הנתבעת, וכיוון שלא ניתן לפסוק יותר ממה שהוכח באמצעות עדי התובעת, כלומר מהאמור בתצהיר ישונסקי, הרי שיתרת החוב צריכה להיקבע על פי הנקוב בתצהיר זה.




סוף דבר.
26. לפיכך אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 65,320 ₪ בתוספת מע"מ, ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה (הזהה ליום עריכת החשבון), 30/11/99, ועד לתשלום בפועל.

27. הערה מעבר ומחוץ לנצרך בפסק הדין:
אמר החכם מכל אדם: "בני, אם ערבת לרעך תקעת לזר כפיך. נוקשת באמרי פיך, נלכדת באמרי פיך" (משלי, פרק ו', פסוקים א,ב).

בחיי מסחר תקינים, ערבויות הן הכרח בל יגונה, ובלעדיהן, קרוב לוודאי, עסקאות רבות לא היו נעשות. כך צוין לעיל, כי ערבותה של הנתבעת בעסקה דנן היוותה שיקול מרכזי באישור העסקה.
צריך גם לזכור, כי על כל עסקה שלוותה בערבות ושהופרה, קיימות עסקאות רבות, שגם הן לווו בערבויות וקוימו, לרווחת כל המתקשרים בהן.
ולאחר כל אלה, אין ספק שהנתבעת חוותה כאב רב בבריחת בעלה (הנתבע) לחו"ל ובהותרתה מתמודדת לבדה עם כל החובות שהשאיר, נוסף על כל תלאות החיים הרגילות.
משכך, ולמרות שאין עוררין על חובתה לפרוע לתובעת את מלוא החוב, כמה טוב תעשה התובעת אם תלך ככל האפשר לקראתה בהסדר ראוי ומכובד לפירעון פסק הדין.
ניתן היום כ' באייר, תשס"ד (11 במאי 2004) בהעדר הצדדים.
המזכירות תשלח פסק הדין לצדדים – בדואר.
אטדגי יונה
, שופט

107614/99א 120 סימונה גטה








א בית משפט שלום 107614/99 דיסקונט ליסינג בע"מ נ' עו"ד חגי יפה (פורסם ב-ֽ 11/05/2004)