פסקי דין על דגנית בר נוי

1710-12/09 תד     13/03/2011




תד 1710-12/09 מדינת ישראל נ' דגנית בר נוי








st1\:*{behavior: }
בית משפט השלום לתעבורה בחיפה



ת"ד 1710-12-09 מדינת ישראל
נ' בר נוי





בפני

כב'
השופט שלמה בנג'ו



בעניין:

מדינת ישראל



המאשימה



נגד


דגנית בר נוי
ע"י עו"ד ראובן מלאך



הנאשמת

הכרעת דין
כתב האישום:

כנגד הנאשמת הוגש כתב אישום לפיו, ביום 4.12.08 בשעה 07:15 לערך, נהגה ברכב פרטי מסוג מזדה
מס' 8487359 בקרית מוצקין, ברחוב יוסף הלוי והגיעה לצומת
עם רח' החשמונאים (צומת
t
), בו מוצב תמרור עצור בכיוון נסיעת הנאשמת ומסומן מעבר חצייה.

אותה עת, חצתה את הכביש, משמאל לימין ביחס לכיוון נסיעת הנאשמת, הולכת הרגל גב' אזרזר נחמה (להלן: "הולכת הרגל") אשר הספיקה לחצות כ-7 מטרים ממעבר החצייה עד שנפגעה ע"י רכב הנאשמת.

הנאשמת מואשמת בכך שנהגה את רכבה ברשלנות, היות ולא הבחינה בהולכת הרגל ולא אפשרה לה להשלים את החצייה בבטחה, פגעה בה עם חזית רכבה והפילה אותה לכביש.

עוד נטען בכתב האישום, כי בהיותה מודעת למעורבותה בתאונה, עזבה הנאשמת את המקום מבלי להשאיר פרטים ומבלי להגיש לנפגעת עזרה מתאימה.

כתוצאה מהתאונה נחבלה הולכת הרגל בגופה, ונזקקה לטיפול רפואי.

הנאשמת הואשמה אפוא בביצוע העבירות הבאות:

התנהגות שגרמה נזק לרכוש וחבלה לגוף - עברה לפי תקנה 21(ב) (2) לתקנות התעבורה התשכ"א - 1961+ סעיף 38 (3) לפקודת התעבורה תשכ"א 1961.
נהיגה רשלנית - עברה לפי סעיף 62(2)+38(2) לפקודת התעבורה התשכ"א- 1961.
אי מתן אפשרות להולך רגל להשלים החצייה בבטחה – עבירה לפי סעיף 67(א) לתקנות התעבורה תשכ"א 1961 + סעיף 38(2) לפקודת התעבורה.
אי הגשת עזרה לנפגע תאונת דרכים- עבירה לפי תקנה 144(א)(2) לתקנות התעבורה התשכ"א 1961+ סעיף 38(1) לפקודת התעבורה.
אי מסירת פרטים לנפגע בתאונה - עבירה לפי תקנה 144(א)(1) לתקנות התעבורה +סעף 38(1) לפקודת התעבורה תשכ"א 1961.

תשובת הנאשמת לכתב האישום וגדר המחלוקת:
הנאשמת כפרה בעובדות כתב האישום, בא כוחה אישר כי אכן הנאשמת נהגה את רכבה במקום ובזמן המצוינים בכתב האישום אך כפר באחריות הנאשמת לתאונה.

ראיות התביעה:
להוכחת האמור בכתב האישום, העידה המאשימה את הולכת הרגל, בוחן התנועה מר חורי רימון, ואת השוטר מר שי עמרני שגבה את הודעת הנאשמת. כמו כן, הוגשו מסמכים שונים, למהותיים מבינהם אתייחס בהמשך הדברים.
תחילה אפנה לגרסת עדי התביעה.

הולכת הרגל הגב' נחמה אזרזר, העידה כי ביום התאונה שמה פעמיה למרכז לייעוץ תעסוקתי בחיפה לאחר שקיבלה לדבריה מכתב הפניה מהצבא. היא הלכה לכיוון תחנת האוטובוס ברחוב הרב לוי הסמוך לרח' החשמונאים, והתכוונה לחצות במעבר החצייה שבמקום וזאת לאחר, שלדבריה, הסתכלה אם יש תנועה משני הכיוונים. מצדה הימני הגיע רכב שנעצר לפני מעבר החציה (רכב הנאשמת). הולכת הרגל הביטה בנהגת וראתה שהיא הסתכלה עליה, ולכן החליטה לעבור כשפתאום הנאשמת החלה בנסיעה ופגעה בה. כתוצאה מהפגיעה, היא נפלה על מכסה המנוע, צרחה, ושרטה את מכסה המנוע עם טבעתה. היא ציינה, כי נמעכה על מכסה המנוע. עוד ציינה, כי היא נבהלה מאד. היא קמה והביטה בנהגת וזו השיבה לה מבט. היא (הולכת הרגל) המשיכה ללכת לעבר השני של מעבר החציה, ואז הנאשמת האיצה ועזבה את המקום. לדבריה, היא הייתה בהלם ורשמה את מספר הרכב בטלפון הנייד שלה כשהיא זכרה במיוחד חמש ספרות ממספר הרישוי. היא אמרה שהיא זוכרת במדויק את הצירוף "84" ויתכן שאת שאר הספרות לא זכרה בסדר הנכון. בשלב מאוחר יותר באותו יום, לכששבה לביתה, הלכה לחפש את הרכב באזור יחד עם האחים שלה. הם הבחינו ברכב בסמוך למקום התאונה. אחיה הבחין בשריטה על מכסה המנוע ורשם את מס' הרכב המלא, לאחר מכן הלכה לרופא שם איבחנו לה שבר בעצם הבריח של כתף ימין. הולכת הרגל טוענת כי קיימות לה עד היום בעיות חמורות מאד בכתף.

בוחן התנועה שטיפל באירוע היה מר חורי רימון. הבוחן העיד, כי מדובר בתיק הצמדה בו הוא השלים את החקירה וערך את מוצגים ת/1, ת/2 ות/3.

בת/1 ערך הבוחן דו"ח ביחס לתאונה הכולל הצבעה על מקום התאונה שנערכה יחד עם הנאשמת. במקום מותרת מהירות של 50 קמ"ש. מקו העצירה ברח' ברח' יוסף הלוי לרח' החשמונאים 50 מטרים וניתן לראות כל הולך רגל שחוצה מימין ומשמאל. לדבריו, הנאשמת הצביעה על כיוון חציית הולכת הרגל ועל כיוון נסיעתה. רשם את דבריה וסימן סקיצה שערך (ת/3) ב-
x
את מקום הפגיעה בהולכת הרגל.

גובה הודעת הנאשמת השוטר מר שי עמרני העיד כי גבה את הודעת הנאשמת ביום 15/12/08 (ת/4), אך ציין כי הוא לא טיפל בתאונה עצמה. הוא ציין כי הנאשמת שיתפה פעולה בחקירה. לשאלה האם קיימים מקרים בהם הוא ממליץ לנחקר לשתף פעולה, להודות או להתנצל, השיב השוטר עמרני כי הוא לא מבקש מנאשם אף פעם להודות ואינו אומר לו מה לומר, אלא רק את האמת, כפי שנאמר בתחילת עדות.



ראיות ההגנה:

מטעם ההגנה העידה הנאשמת להגנתה.

הנאשמת העידה כי בסביבות השעה 07:15 בבוקר יצאה מביתה לכיוון עבודתה, מרחוב החשמונאים לכיוון חנייה שנמצאת ברחוב הרב יוסף לוי, שם יש מגרש חנייה אשר מפריד אותו מעבר חצייה ותמרור עצור לכיוון הכביש הראשי. היא עצרה עצירה מוחלטת לפני מעבר החצייה, הסתכלה לצד שמאל בכדי לוודא שמעבר החצייה פנוי ולאחר שווידאה התחילה בגלישה איטית לכיוון ימין, על מנת להשתלב בתנועה. לפתע, ראתה דמות, עצרה מיד את הרכב, תוך שהיא נוסעת באיטיות. לדבריה, לא ראתה ולא הרגישה כי פגעה בהולכת הרגל. היא הייתה מאוד נסערת מכך שהולכת הרגל הופיעה בפתאומיות, היא שיערה שגם הולכת הרגל נסערה ולכן לא עזבה את המקום. הולכת הרגל חצתה את הכביש, המשיכה בדרכה ורק אחר כך המשיכה הנאשמת בנסיעתה לעבודה.

דיון והכרעה:

הנה כי כן, למרות הכפירה הגורפת של הנאשמת בתחילת משפטה, אין מחלוקת כי אירע "מפגש" בין הולכת הרגל כשהיא פוסעת על מעבר החציה, לבין רכבה של הנאשמת. אלא שכאן מתפצלות הגרסאות. הולכת הרגל טוענת לאירוע תאונתי קשה ביותר בו הועפה על מכסה המנוע של רכבה של הנאשמת, ואילו הנאשמת טוענת כי כלל לא חשה בפגיעה בהולכת הרגל, אלא שהשתיים נסערו מעצם המפגש על מעבר החציה, מפגש שהיה לטעמה של הנאשמת פתאומי והפתיע אותה.

כפי שעולה מחומר הראיות שבפני
, לאירוע התאונתי הנטען, אין עדים נוספים או ראיות חיצוניות נוספות. גם דו"ח בוחן התנועה והסקיצה שערך אין בהם כדי להושיע שהרי מרבית הממצאים הרלבנטיים והחשובים המפורטים במסמכים אלה, הינם מפיה של הנאשמת (הכוונה בעיקר להצבעה שערכה עם הבוחן). אם כן, מדובר בהכרעה בין גרסת הנאשמת לבין גרסת הנאשמת.

להלן אבחן את גרסאות הצדדים לאירוע.
כזכור, כתב האישום ייחס לנאשמת, בין היתר, כי ביום 4/12/08 פגעה בהולכת הרגל עם חזית הרכב תוך העפתה לכביש. אלא שגרסת הולכת הרגל עליה התבססה התביעה שונה בתכלית השוני. גרסתה של הולכת הרגל בבית המשפט בחקירה הראשית היתה שהנאשמת עצרה את רכבה לפני מעבר החציה ורק אח"כ נסעה ופגעה בה והיא "עפה" כלשונה על מכסה המנוע. לשאלה אם נפלה על הכביש אמרה: "לא. קמתי והרמתי את עצמי. הייתי מבוהלת" (עמ' 2 שורה 18). עוד טענה הולכת הרגל כי פגוש הרכב פגע בה בגובה המותניים תוך שהיא מצביעה על החגורה (עמ' 2 שורות 8-10). לשאלת ביהמ"ש היא הבהירה, כי נפגעה בשוק ימין התכווצה ונפלה על מכסה המנוע תוך שהיא מכופפת את ידה הימנית (היא הדגימה את נפילתה בפני
בית המשפט). לשאלת הסניגור היא אישרה כי היא "התקפלה ונפלה" על מכסה המנוע ונשכבה על כל מכסה המנוע. כאמור, אין לגרסה זו כל זכר בעובדות כתב האישום, מה גם שהולכת הרגל עצמה שוללת את נפילתה לכביש בניגוד לגרסה העובדתית הנטענת בכתב האישום. התיאור של פגיעה בגובה המותניים משולל כל יסוד שהרי מדובר ברכב מאזדה 3 פרטי, לכן התבקשה הולכת הרגל להבהיר דבריה, אלא שגם מההבהרה שמסרה עולה תמיהה רבתי, שהרי לפגיעה בשוק ימין מפגוש הרכב אין עדות בתעודה הרפואית ת/5, לא בתלונותיה של הולכת הרגל בפני
הרופא ולא בממצאיו.

זאת ועוד, בשל ההבדל הקיצוני בין גרסת הולכת הרגל לבין הנטען בכתב האישום, והשוני המהותי בין הפציעות שנטענו על ידה לבין התעודה הרפואית שהוגשה בשמה (ת/5), התבקשה הולכת הרגל להתייחס לכך, והשיבה כי היא פנתה לרופא והוא קבע כי יש לה שבר. ברם, הולכת הרגל לא זכרה את שם הרופא אצלו הייתה ולא זכרה את הטבעת שאיתה, לטענתה, שרטה את מכסה המנוע (עמ' 2 שורות 26-27 וראה גם עמ' 3 שורה 28 ושורה 32 שם אמרה כי היא לא זוכרת אם זה היה רופא או רופאה). כאמור, התעודה הרפואית שהוגשה ת/5 אינה "מספרת" את מה שהולכת הרגל מספרת. אין בה כל ממצא על שבר כלשהו.

תמיהה נוספת ביחס לגרסתה של הולכת הרגל, היא התנהגותה לאחר האירוע הנטען. לפי גרסתה, לאחר הפגיעה המשיכה בדרכה. היא סיפרה כי התקרית אשר אירעה בשעה 07:15 היא עלתה על אוטובוס ושמה פעמיה ללשכת הייעוץ התעסוקתי בחיפה, פגשה שם את חברתה שיר קוטא, זו אמרה לה להתקשר אל הוריה. היא התקשרה להוריה, אך לשאלת ביהמ"ש הבהירה: "לשאלת בית המשפט לא התקשרתי להורים הייתי בהלם" (עמ' 3 שורה 5).

עם כל הכבוד, לא מתקבל על דעתי כי עלמה כה צעירה (ילידת 91') כמו הגב' אזרזר, תחווה אירוע טראומתי וקשה כפי שתיארה אותו ולא תפנה מיד לטיפול רפואי אם אכן נפגעה כפי שטענה שנפגעה, ולא תזעיק משטרה, אמבולנס, או את הוריה, או מישהו קרוב אחר. אלא תחת זאת, תמשיך בעיסוקיה, תעלה על אוטובוס העירה, ורק אגב שיחה עם חברתה תיאות להתקשר להוריה, נתון שאף הוא התברר כלא מדוייק, שהרי מעדותה עולה כי לא דיברה איתם. ואם לא די בכך, מתברר מדבריה, כי היא אף לא פנתה באותו יום להתלונן במשטרה (עמ' 3 שורה 15). היא אפילו לא הפסיקה את עיסוקיה לאחר שחברתה העמידה אותה כביכול על הצורך לדבר עם הוריה. לפי עדותה, היא סיימה את עיסוקיה בלשכה לייעוץ תעסוקתי בשעה 16:00 שבה לביתה הלכה עם אחיה לאתר את הרכב הפוגע ורק לאחר מכן פנתה לדבריה לרופא (עמ' 4 שורות 22-25).

זאת ועוד, הולכת הרגל מספרת כי לתאונה הייתה עדה הולכת רגל אחרת אך היא לא נטלה ממנה את פרטיה. באותה נשימה סיפרה כי באותו יום בו אירעה התאונה הלכה עם שני אחיה לאתר את הרכב הפוגע.

בנקודה זו אציין, כי שני אחיה של הולכת הרגל לא נחקרו במשטרה ולא נגבתה מהם כל גרסה ביחס לאירוע. לשאלה מדוע לא הביאה את אחיה למשטרה שיעידו על האירוע לא השיבה הולכת הרגל, אלא חזרה וטענה את הטענה שחזרה ונשנתה לכל אורך עדותה - "הייתי בהלם".

עוד הסתבר בחקירתה הנגדית, כי במקביל לפנייתה למשטרה נשכר עורך דין המנהל טיפול בתביעה אזרחית שהגיש עורך הדין. הולכת הרגל טענה שהיא לא זוכרת מתי נפגשה עימו, לדבריה אימה פגשה בו. לשאלה אם מעת התאונה ועד לפניה למשטרה הייתה התייעצות עם עורך הדין, השיבה כי היא לא זוכרת.

זאת ועוד, כזכור, הולכת הרגל טענה כי שרטה את מכסה המנוע של רכבה של הנאשמת בטבעת שענדה על ידה. דא עקא, כי רכב זה כלל לא נבדק ע"י הבוחן המשטרתי כפי שהוא עצמו אישר ולא הובאה לכך כל ראיה.

אסכם ואומר כי קשה, קשה עלי עד מאוד גרסתה של הולכת הרגל, ואין לי אלא לדחותה בשתי ידיים כבלתי מהימנה. התרשמתי מגרסה שכל כולה באה לשרת מטרות אחרות הזרות להליך שלפני, תוך הקצנת האירוע והפרחת "עובדות" ופרטים שאין להם כל אחיזה בחומר הראיות שבפני
, חלקם חוטא להגיון והשכל הישר. כך הדבר ביחס לאירוע התאונתי אותו תיארה הולכת הרגל כאירוע של תאונה לא פשוטה לפיו נפגעה מחזית רכב הנאשמת והועפה על חזית הרכב, השתטחה על כל מכסה המנוע ושרטה אותו, שברה את עצם הכתף, כאשר מיתר הראיות מסתבר כי אין לטענות אלה על מה שיסמכו.

התנהגותה ותגובותיה של הולכת הרגל, לאחר קרות התאונה, כפי שהיא עצמה תיארה אותן, הוסיפו והטילו צל כבד על כנות גרסתה. הדעת נותנת שכל הולך רגל, כל אדם, שנפגע כה קשה מתאונת דרכים, יפנה מיד לטיפול רפואי, יפנה מיד למשטרה, ואם יטען הטוען כי מדובר בעלמה צעירה אשר הייתה מבוהלת אותה עת, אשיב לכך כי גם אם הייתה מבוהלת, לא מתקבל על הדעת כי נפגעה כה קשה כטענתה בשעה 07:15 בבוקר, ותמשיך בשגרת חייה כאילו דבר לא קרה. תעלה על אוטובוס מקרית מוצקין לחיפה, תבלה כל היום עם חברה בלשכת הייעוץ להכוון תעסוקתי, לא תתקשר להוריה מיד עם קרות האירוע או לאחר מכן, לא תתקשר אליהם מיוזמתה, ורק תודות לחברה שהיא פוגשת בחיפה תנסה להתקשר להוריה, ורק באותו יום בערב, לאחר ששוחחה עם הוריה תיגש לרופא ורק זמן ניכר לאחר מכן תיגש למשטרה. האישור הרפואי ת/5 (שני עמודים) תומך במסקנתי, שהרי עיון בו מלמד כי חרף הגרסה שסיפקה לבית המשפט על אירוע תאונתי קשה, לא נמצא שם ממצא פתולוגי, לא בכתף ולא בזרת ימין (ראה העמוד השני של ת/5).

בנוסף, למרות שבשלב בו היא שבה לביתה ומבצעת סריקות עם אחיה ומאתרת את הרכב הפוגע, הוריה מודעים לתאונה, היא פונה לאחר מכן למשטרה ולא מציגה את אחיה כמי שהיו עדים יחד איתה לאיתור הרכב ולשריטה בה הבחינה לטענתה יחד איתם ברכב.

העובדה שאת האירוע התאונתי ליווה כבר בשלבים המוקדמים שלו, עורך דין אזרחי, אשר לדברי הולכת הרגל אף הגיש תביעה אזרחית, אומרת "דרשני". אציין, כי הוריה של הולכת הרגל הגיעו לדיון בו מסרה את עדותה. בכך אין כמובן כל פסול, אלא שבית המשפט זוכר היטב כיצד בתום עדותה כעסו עליה הוריה, וצעקותיהם נשמעו היטב לבית המשפט אם כי תוכן הדברים לא נשמע (זה היה ביציאה מהאולם ומחוץ לאולם). אציין כי הסניגור הסב את תשומת ליבי לכך ובא כוח המאשימה לא חלק על כך. למען הסדר הטוב, ומשמתי לב כי הערה בענין זה לא מצאה את מקומה בפרוטוקול הדיון בו מופיעה עדות הולכת הרגל, הנני מתקן אותו, כך שההערה האמורה תתווסף לפרוטוקול האמור. אני מבקש להדגיש, כי לא על כך אני מבסס את הכרעתי בענין גרסתה של הולכת הרגל אלא על התכנים אותם הדגשתי לעיל.

לאחר דברים אלה, אני מבקש לחדד ולהבהיר, במסקנתי האמורה אמרתי כי אני דוחה את גרסתה של הולכת הרגל באשר לקרות התאונה בהיותה גרסה מקוצנת לאירוע. הדגש הוא על המילה מוקצנת. אינני גורס שאירוע התאונה הוא פרי דמיונה של הולכת הרגל. כפי שנראה להלן, אירוע תאונתי, קרי: מפגש בין הולכת הרגל לבין רכבה של הנאשמת על מעבר החציה אכן התרחש, אך לא באופן המוקצן אותו תיארה הולכת הרגל. למסקנה זו אני מגיע לאחר שילוב גרסתה של הנאשמת עם גרסת הולכת הרגל ובחינת הראיות הנוספות שבפני
(ת/2 ו- ת/3) כפי שנראה להלן.

הנאשמת מסרה את גרסתה במשטרה ביום 15/12/08 (ת/4). היא סיפרה כי היא מתגוררת בבנין סמוך למקום בו אירעה התאונה ומסלול נסיעתה לעבודה עובר במקום זה בו היא נוסעת מידי יום. הואיל וכך היא לא שללה כי עברה במקום ביום האירוע. זכור לה כי הגיע לצומת, היא לא זכרה אם יש במקום תמרור עצור או מעבר חציה, אך זכור לה כי עצרה עצירה מוחלטת, הביטה לצד שמאל לבדוק אם מגיעים רכבים על מנת שתוכל להשתלב בתנועה, מכיוון שלא ראתה הולך רגל שחוצה או יורד מהמדרכה השמאלית וגם מהמדרכה הימנית, החלה לגלוש עם הרכב באיטיות, כשלפתע ראתה מולה הולכת רגל צעירה בהירת שיער שהיתה מאוד קרובה לחלק הקדמי של הרכב (ת/4 שורה 23). היא סבורה שהיא עצרה מיד את הרכב והוסיפה: "יכול להיות שהיא נגעה ברכב שלי אבל אני לא זוכרת". אך הדגישה כי הולכת הרגל לא נפלה, המשיכה ישר כאשר באותו הזמן היא (הנאשמת) הייתה בעצירה מוחלטת. היא השתהתה במקום, ציפתה לפניה מהולכת הרגל וכדבריה: "חיכיתי שהיא תפנה אלי אבל היא לא פנתה ואז נסעתי מהמקום, ייתכן וטעיתי והייתי צריכה לצאת מהאוטו שלי ולשאול אותה אבל הייתי בסערת רגשות". לאחר האירוע נסעה לעבודתה. היא הבחינה כי הולכת הרגל לא נפגעה ולכן לא הודיעה למשטרה. היא לא כפרה בכך שהולכת הרגל פסעה במעבר החציה אם כי לא זכרה זאת בוודאות. באשר לפגיעה עצמה ציינה, כי היא זוכרת שהיא הייתה קרובה לרכב שלה בחלק הקדמי והיא מייד עצרה. ברם, בהמשך נשאלה האם היא בטוחה שהולכת הרגל לא נפגעה מהרכב שלה, השיבה "יכול להיות שהיא נפגעה מהרכב שלי" (שורה 50). באשר לפעם הראשונה שהבחינה בהולכת הרגל סיפרה כי הבחינה בה בפעם הראשונה כשהיא הייתה מול הרכב שלה מקדימה וזאת משום שהייתה עסוקה בלהביט שמאלה לרכבים שמגיעים מרח' החשמונאים, כדי להשתלב ימינה כאשר במקביל נסעה קדימה לאיטה. בסיפת חקירתה, כאשר נשאלה האם יש לה מה להוסיף, הוסיפה כי יכול להיות שהולכת רגל נפגעה ממכסה המנוע (ת/4 שורה 60).

בעדותה בבית המשפט תיארה את מסלול נסיעתה אך הסתייגה מפגיעה בהולכת הרגל. בבית המשפט אישרה את קיומם של מעבר חציה ותמרור עצור במקום התאונה. היא טענה, כי גלשה עם רכבה אט אט, לאחר שוידאה כי הדרך פנויה מהולכי רגל, כאשר לפתע, ראתה דמות ועצרה מיד את הרכב. היא שללה פגיעה בה. עם זאת, אישרה כי כל מה שאמרה בחקירתה במשטרה לאחר התאונה הוא אמת.

באשר לשאלת הפגיעה בהולכת הרגל, טענה כי היא אומרת את האמת בבית המשפט וכך גם עשתה במשטרה, לטענתה היא איננה אדם שמייפה את המציאות. היא אכן לא ראתה ולא הרגישה כי נגעה בהולכת הרגל. מה שאינה מרגישה או רואה, אינה יכולה להעיד עליו בוודאות. לשאלת בית המשפט, השיבה כי הולכת הרגל היתה קרובה לרכבה, לחלקו הקדמי, ייתכן ונגעה בה, אך לא ראתה זאת ולא הרגישה זאת, ובלשונה: "לא ראיתי שנגעתי בה, לא הרגשתי שנגעתי בה, היא לא נגעה לי במכסה מנוע, לא במותן, לא ברגל ולא נפלה על הכביש וזאת אני אומרת בצורה חד משמעית" (עמ' 14 שורות 1-2). היא הבהירה, כי היא יודעת בוודאות שהולכת הרגל לא נפלה כי ראתה את הולכת הרגל מול עיניה. היא הוסיפה והבהירה כי כאשר אמרה שהיא נבהלה, התכוונה כי לא בלמה בפתאומיות אלא הייתה במצב עצירה, אך פתאום הפנתה את ראשה והבחינה בהולכת הרגל, זאת הסיבה שנבהלה, כמו כן קרבתה של הולכת הרגל לרכב, אך שללה מגע בינה לבין הולכת הרגל אם כי טענה כי יתכן והיה מגע בשל הקירבה בין השתיים.

כזכור, הולכת הרגל אישרה כי הנאשמת עצרה לפני מעבר החציה עצירה מוחלטת. לדבריה לאחר שעצרה ונתנה לה לעבור, החלה לפתע בנסיעה ופגעה בה. בנקודה זו הגרסאות אינן רחוקות זו מזו.

על יסוד בחינת גרסת הולכת הרגל מזה, וגרסת הנאשמת מזה, ובשים לב ליתר חומר הראיות, אני קובע כממצא עובדתי כי הנאשמת הגיעה למעבר החציה, עצרה לפני המעבר, הבחינה בהולכת הרגל, איפשרה לה לחצות, אך מיקדה את תשומת הלב שלה שמאלה בתנועה שמגיעה מרח' החשמונאים, נוכח רצונה להשתלב בתנועה בפני
יתה ימינה, ולכן לא שמה לב שהולכת הרגל טרם השלימה את החציה. הנאשמת החלה גולשת אט אט קדימה, תוך פנייה ימינה, כאשר לפתע הבחינה שהולכת הרגל עדין על מעבר החציה. בנקודה זו אציין, כי יתכן שהיא הבחינה בה משום שהשיבה את מבטה קדימה ואז "גילתה" את הולכת הרגל בחזית רכבה, ויתכן כי הולכת הרגל הכתה על מכסה המנוע בבהלה (ומכאן גרסת שריטת מכסה המנוע של הולכת הרגל), אל מול הרכב שהחל נוסע לעברה, דבר שהבהיל את הנאשמת. אינני נדרש או צריך לקבוע מסמרות בסוגיה עובדתית זו לצורך העניין שבפני
, אם כי אני קובע, על יסוד החומר שבפני
, כי אכן היה מגע בין רכב הנאשמת לבין הולכת הרגל. מגע זה היה מגע קל שלא הסב להולכת הרגל כל פציעה. קביעה זו הינה על יסוד גרסת הנאשמת בחקירתה במשטרה (ת/4) אותה אני מעדיף על פני גרסתה בבית המשפט, שנתיים לאחר האירוע, מה גם שבביהמ"ש לא שללה לגמרי מגע עם הולכת הרגל, תוך שילובה של גרסת הנאשמת עם גרסת הולכת הרגל ומסקנות הבוחן בת/1. לכשהבחינה הנאשמת בהולכת הרגל בלמה מיד. אני מוצא להדגיש, כי הולכת הרגל לא "עפה" על מכסה המנוע, כטענתה, ובוודאי שלא נפלה לכביש, כפי שנטען בכתב האישום (גרסה אותה שללה הולכת הרגל). המגע עם הרכב היה מגע קל, אשר תודה לאל לא גרם לפגיעה וחבלה כלשהי להולכת הרגל (לא בכדי אין ממצא פתלוגי בתעודה הרפואית ת/5), אך עם זאת, גרם המפגש האמור לבהלה עצומה לשתיים. הולכת הרגל השלימה את החציה ועלתה על המדרכה. זו הסיבה שלפי דו"ח ההצבעה ודו"ח הבוחן הספיקה הולכת הרגל לחצות 7 מטרים (מתוך 9 מטרים) והייתה קרובה למדרכה הימנית (ראה ת/3 ותרשים המצורף לו).

באשר לעזיבת מקום התאונה, כאמור, הנאשמת צייתה לתמרור העצור המוצב במקום, זיהתה את הולכת הרגל, איפשרה לה לחצות והחלה לגלוש עם רכבה. המגע בין רכב הנאשמת להולכת הרגל היה מגע קל שבעיקר הפחיד את השתיים. הוא לא גרם להולכת הרגל לחבלה או פציעה כלשהי, היא לא נפלה לכביש או על רכבה של הנאשמת. אני מקבל כנכונים את דבריה של הנאשמת אשר מתיישבים עם גרסת הולכת הרגל, כי היא לא הרגישה כי היא פגעה בה וכי האחרונה עלתה למדרכה ולא ניצפתה כל התנהגות המעידה על פגיעה או טראומה אחרת שהיה בה כדי להקים מודעות כלשהי לאירוע תאונתי המחייב אותה לעצור בצד את רכבה ולגשת להגיש עזרה להולכת הרגל. האחרונה אישרה בעדותה, כי היא מיד לאחר שהתרחש האירוע, היא המשיכה בסדר יומה, ניגשה לתחנת האוטובוס הסמוכה, ועלתה על אוטובוס לחיפה בדרכה ללשכת הייעוץ להכוון תעסוקתי, שם בילתה עד השעה 16:00 עם חברה. ברור מתיאור דברים אלה של הולכת הרגל כי לא היה כל יסוד להניח, מצידה של הנאשמת, כי הולכת הרגל נפגעה ויש מקום להגיש לה עזרה או להשאיר בידיה פרטים.

יחד עם זאת, הנאשמת נכשלה בחוסר זהירות. לכשהגיעה למעבר החציה אכן עצרה את רכבה ואיפשרה להולכת הרגל לחצות את מעבר החציה, אך היה עליה ללוות אותה במבט ולהבטיח כי היא אכן עלתה על המדרכה בעבר השני של מעבר החציה. היא מילאה את חובתה אך לא במלואה. עדות למילוי החובה הוא הנתון הברור ולפיו חצתה הולכת הרגל 7 מטרים (דו"ח הצבעה של הנאשמת). עיון בתרשים תאונת הדרכים מלמד כי מפתח מעבר החציה הוא 9 מטרים. עדות לכשלון במילוי החובה הזו עד תומה, הוא האירוע התאונתי במסגרתו יצר רכבה של הנאשמת מגע עם הולכת הרגל על מעבר החציה. נפסק לא אחת, כי מעבר החציה הוא ממלכתו של הולך הרגל, וקיימת חובת צפיות של נהג המתקרב למעבר חציה למעברם של הולכי רגל. חובת צפיות משמיעה לנהג חובת זהירות, קרי: על הנהג להבטיח כי הולכי הרגל ישלימו את חציית מעבר החציה בטרם הוא ממשיך בנסיעה. כאמור, בכך כשלה הנאשמת, אך בנסיבות העובדתיות שבפני
, התרשמתי כי הפרת חובה זו אינה עולה כדי רשלנות, אלא לכדי חוסר זהירות מהטעמים דלעיל.

סוף דבר:
אשר על כן, מהנימוקים דלעיל, אני מזכה את הנאשמת מהעבירות הבאות:
התנהגות שגרמה נזק לרכוש וחבלה לגוף - עבירה לפי תקנה 21(ב) (2) לתקנות התעבורה התשכ"א - 1961+ סעיף 38 (3) לפקודת התעבורה תשכ"א 1961.
נהיגה רשלנית - עברה לפי סעיף 62(2)+38(2) לפקודת התעבורה התשכ"א- 1961.
אי הגשת עזרה לנפגע תאונת דרכים- עבירה לפי תקנה 144(א)(2) לתקנות התעבורה התשכ"א 1961+ סעיף 38(1) לפקודת התעבורה.
אי מסירת פרטים לנפגע בתאונה - עבירה לפי תקנה 144(א)(1) לתקנות התעבורה +סעף 38(1) לפקודת התעבורה תשכ"א 1961.



אני מרשיע אותה בעבירות הבאות:

אי מתן אפשרות להולך רגל להשלים החצייה בבטחה – עבירה לפי סעיף 67(א) לתקנות התעבורה תשכ"א 1961 + סעיף 38(2) לפקודת התעבורה. ועל יסוד סמכותי לפי סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) התשמ"ב 1982 אני מרשיע את הנאשמת בעבירה של נהיגה בחוסר זהירות לפי תקנה 21 (ג) לתקנות התעבורה התשכ"א 1961.

ניתנה היום,
ז'
אדר ב תשע"א , 13 מרץ 2011, במעמד הצדדים




ב"כ המאשימה טוענת לעונש:
הנאשמת נוהגת משנת 87 ללא הרשעות קודמות.

ב"כ הנאשמת:
אבקש להקל בקנס.


גזר דין

1.
הנאשמת הורשעה לאחר שמיעת הראיות בעבירות של אי מתן אפשרות להולך רגל להשלים החצייה בבטחה – עבירה לפי סעיף 67(א) לתקנות התעבורה תשכ"א 1961 ונהיגה בחוסר זהירות לפי תקנה 21 (ג) לתקנות התעבורה, התשכ"א, 1961.


בשים לב לחוסר הזהירות שהופגן על ידי הנאשמת, כפי שעמדתי עליו, בהכרעת הדין, אני גוזר על הנאשמת את העונשים הבאים:

א.
קנס בסך 800 ₪ או 8 ימי מאסר תמורתו. הקנס ישולם בתוך 60 יום.

ב.
3 חודשי פסילה על תנאי למשך שנתיים.

זכות ערעור תוך 45 יום לבית המשפט המחוזי בחיפה.


ניתן היום,
ז'
אדר ב תשע"א , 13 מרץ 2011, במעמד הצדדים


חתימה






תד בית משפט לתעבורה 1710-12/09 מדינת ישראל נ' דגנית בר נוי (פורסם ב-ֽ 13/03/2011)