פסקי דין על נ.צ. (ע) | פסקי דין על נ.צ. (מ) | פסקי דין על שרונה שאלתיאל | פסקי דין על מדינת ישראל | פסקי דין על אלי ישי | פסקי דין על יניב בניטה ראש לישכת השר |

23311-09/10 סע     21/03/2011




סע 23311-09/10 נ.צ. (ע), נ.צ. (מ), שרונה שאלתיאל נ' מדינת ישראל, אלי ישי, יניב בניטה ראש לישכת השר








st1\:*{behavior: }
בית דין אזורי לעבודה בירושלים



ס"ע 23311-09-10
שאלתיאל נ' מדינת ישראל
ואח'






בפני

כב' השופט
דניאל גולדברג
נ.צ. (ע)
נ.צ. (מ)


תובעת

שרונה שאלתיאל
ע"י ב"כ עו"ד יוסף ארנון


נגד


נתבעים

1. מדינת ישראל
2. אלי ישי
3. יניב בניטה ראש לישכת השר
ע"י עו"ד דוד שני – פרקליטות מחוז ירושלים



החלטה

בפני
נו בקשת הנתבעים לסילוק תביעת התובעת נגדם על הסף.
עובדות
התובעת הועסקה בתפקיד רכזת לשכה בכירה בלשכת שר הפנים מיום 2.4.09 עד ליום 31.5.10, על פי חוזה מיוחד להעסקת עובד במשרת אמון לפי תקנה 1(16) לתקנות שירות המדינה (מינויים) (חוזה מיוחד), התש"ך-1960 ופרק 2.5 ופסקה 15.215 לתקשי"ר.
מכתבי הטענות עולה כי אין מחלוקת בין הצדדים כי ביום 8.4.10 נערכה שיחה בין הנתבע 3, המכהן כמנהל לשכת שר הפנים, לבין התובעת, בה הודיע הנתבע 3 לתובעת כי בכוונתו להביא לסיום עבודתה במשרד (סעיף 25 לכתב התביעה, סעיף 29 לבקשה לסילוק על הסף).
ביום 5.5.10 נמסר לתובעת מכתבו של סמנכ"ל בכיר למינהל במשרד הפנים על פיו "בהמשך להודעה שניתנה לך בע"פ בתאריך 8.4.10 ע"י מר יניב בניטה – עוזר השר, הריני להודיעך כי העסקתך במשרדנו תסתיים בתאריך 31.5.10 בסיום יום העבודה".
תביעת התובעת
בכתב התביעה טוענת התובעת כי היא פוטרה בשל כך שהיא גילתה וחשפה אי סדרים בהתנהלותם של הנתבעים בכל הנוגע למתן אורכות לאשרות שהייה לעובדים זרים בענף הסיעוד, בניגוד לחוק הגנה על עובדים (חשיפת עבירות ופגיעה בטוהר המידות ובמינהל התקין), תשנ"ז-1997 (להלן: "חוק הגנה על עובדים").
הסעדים להם עתרה התובעת בכתב התביעה הם:
א.
פיצויים בסך 220,000 ₪ לפי סעיף 3(א)(1) לחוק הגנה על עובדים,
כאשר מתוך סכום זה 200,000 ₪ הם "פיצויים לדוגמה" כמשמעותם בסעיף 3(א)(1) לחוק.
ב.
פיצוי בסך 32,148 ₪ המהווה מכפלה של שכרה החודשי בשתים עשרה, בגין פיטוריה ללא שימוע.
ג.
הפרשי הודעה מוקדמת בסך 436 ₪ בגין מתן הודעה מוקדמת של 26 ימים בלבד, במקום של 30 ימים.
העובדות שהתובעת פירטה בכתב התביעה לביסוס עילות התביעה, הן כמפורט להלן:
התובעת טיפלה, במסגרת עבודתה בלשכת שר הפנים, בין היתר, בפני
ות של אזרחים אשר ביקשו לקבל אישור להארכת אשרות להעסקת עובדים זרים. במהלך עבודתה היא הבינה שהחלטות הממונים עליה בעניינים אלה נגועות בשיקולים זרים וכי הם פועלים בדרך של איפה ואיפה במתן האשרות. לטענת התובע, היא עמדה על כך שאשרות ניתנות לאלתר "לפנים משורת הדין" למקורבים לאנשי הלשכה, בעוד בקשות לאשרות של אזרחים מן השורה נדחות מכוח יישום בלתי ראוי ובלתי שוויוני של הקריטריונים למתן אשרות.
בהקשר זה טענה התובעת כי אמו של הנתבע 3, גב' שמחה בניטה, היא יו"ר עמותת "מזור חיים" שפועלת למתן עזרה ותמיכה בנכים בתחום של קבלת אשרות לעובדי סיעוד זרים, וכי בזכות קשריה של גב' בניטה בלשכת שר הפנים, שבנה, הנתבע 3, הוא מנהלה, העבירה גב' בניטה בקשות חריגות באמצעות הנתבע 3 וגורמים נוספים במשרד הפנים, אשר קיבלו אישור "בזק" של שר הפנים "לפנים משורת הדין".
התובעת טענה כי בתחילת חודש פברואר 2010 היא זומנה למשרדו של הנתבע 3 ובפגישתם הציג לה הנתבע 3 מכתב שקיבל ממבקר המדינה לפיו עליו להימנע מלהיות מעורב בכל הקשור למתן אשרות לעובדים זרים בשל ניגוד עניינים שיכול להיווצר, לאור תפקידה של אימו. מטרת השיחה היתה לבדוק את מעורבותה של התובעת במקרה והוטחו כלפיה על ידי הנתבע 3 חשדות והאשמות.
התובעת פירטה בכתב התביעה מקרה קונקרטי בו היא קיבלה בקשה לאשרה מאזרח שאמו היתה חולת סרטן במצב סופני. הבקשה נדחתה למרות שלא היתה שונה מפניות אחרות שהגיעו לידיה ואשר אושרו "לפנים משורת הדין". בעקבות זאת פנתה התובעת למר ליאור שחר, שעל פי הנטען בכתב התביעה הינו יועץ שר הפנים בענייני אוכלוסין ומוסמך להחליט בבקשות לאשרות, וניסתה לשכנע אותו שבקשת האזרח שאמו חולת סרטן, לאשרת העסקת עובד זר בסיעוד, ראויה להתקבל ולהתאשר. בעת שפנתה למר שחר, נכח במשרדו הנתבע 3 והיא אמרה להם שהיא יודעת שבמקרים דומים ניתנים אישורים להארכת אשרות ללא כל בעיה ולכן היא לא מבינה את סירובם במקרה כה קורע לב שעומד בכל הדרישות לקבלת ארכה לאשרה ושהוגש על פי הנהלים. היא הוסיפה ואמרה למר שחר ולנתבע 3 כי היא מודעת לכך שהם נוקטים איפה ואיפה באופן קבלת ההחלטות באישור להארכת אשרות וכי הדבר אינו צודק ומנוגד לחובת השוויון ולחובת הנאמנות המוטלות על מי שפועלים מטעם משרד ממשלתי.
בעקבות השיחה הנ"ל זומנה התובעת למשרדו של הנתבע 3 ביום 8.4.10 ובו הודיע לה הנתבע 3 כי בכוונתו להביא לסיום עבודתה. לטענתה, הנתבע אמר לה שהיא אינה יכולה להישאר לעבוד בלשכת השר מכיוון שהיא "יודעת יותר מדי". לטענתה, הוא הציעה לה שבתמורה לשתיקתה ולכך שלא תעלה על פני השטח את אופן התנהלותו והתנהלות משרד הפנים, בחסותם של הנתבע 2 ומר שחר, בכל הקשור לפניות המגיעות מטעם גב' בניטה, ידאג לה הנתבע 3 לעבודה חלופית במשרד ממשלתי אחר. לטענתה, הנתבע 3 איים עליה שבמידה ותחליט לדבר על הנושא הוא ידאג לחסום אותה כך שלא תוכל לעבוד במשרד ממשלתי כלשהו.
לטענת התובעת, היא פנתה טלפונית, כשבוע לאחר מכן, למשרד מבקר המדינה בתל-אביב ודיווחה על ההתנהלות הבלתי תקינה של הנתבעים בנוגע להליכי מתן האשרות. היא שוחחה עם עו"ד שמעון עמר ממשרד מבקר המדינה ושיתפה אותו בכוונה לפטרה בשל העובדה שהתלוננה בפני
הממונים עליה על התנהלותם הבלתי תקינה. לטענתה, עו"ד עמר רשם את התלונה ואמר לתובעת שעליה להגיע למשרד מבקר המדינה בתל-אביב על מנת להמשיך את הטיפול בתלונה, אך לאור ההפחדות והאיומים מצד הנתבע 3 ולאור חרב הפיטורים שהונף מעל ראשה, היא החליטה שלא ללכת באותו שלב למשרד מבקר המדינה, אלא להמשיך לפעול נגד התנהלותם של הנתבע 3 ומר שחר מול גורמים בתוך משרד הפנים ובכך לנסות למנוע את פיטוריה.
כאמור, ביום 5.5.10 קיבלה התובעת מכתב פיטורים וסיימה את עבודתה בלשכת שר הפנים ביום 31.5.11.
ביום 2.6.10 קיבלה התובעת מכתב המלצה מהנתבע 2 בו נכתב כי עבודת התובעת התבצעה במסירות רבה בשעות לא שגרתיות ומעבר לנדרש והנתבע 2 ציין כי "אין לי ספק שמוסר העבודה ומסירותה לתפקיד יהוו עבורה קרקע מוצקה לכל תפקיד שבו תבחר לשרת".

התובעת פנתה בכתב לשר הפנים ביום 15.6.10 בו טענה כי לא היתה הצדקה לפיטוריה, אשר נעשו "כשהתחלתי להבין מה קורה בלשכה ואיך הדברים עובדים". ביום 16.6.10 התובעת קיבלה תשובה למכתבה האמור מראש מטה השר, בו נאמר לה שהיא התקבלה לעובדה על בסיס מקצועי שבפועל לא התאים לצרכי המערכת המשתנים.
ביום 23.6.10 פנתה התובעת ללשכתו של עו"ד עמר במשרד מבקר המדינה בתל-אביב ובפגישה זו פירטה את השתלשלות העניינים ואת אופן התנהלות הנתבעים בכל הקשור לאישור הארכת אשרות השהייה של עובדי הסיעוד הזרים. היא ביקשה שמבקר המדינה יסייע לה לחזור לעבודתה בנתבעת 1 וביקשה כי תישאר בעילום שם, אך בסופו
של דבר פורסם שמה באמצעי התקשורת. עו"ד עמר הסביר לה שאם ברצונה לחזור לעבודה עליה לפנות לנציבות תלונות הציבור במשרד מבקר המדינה בירושלים.
ביום 24.6.10 פנתה התובעת למבקר המדינה בכתב. במכתבה טענה כי בשל חשיפת שחיתות חמורה במשרד הפנים היא פוטרה מעבודתה וכי את פרטי העניין היא מסרה לעו"ד עמר בפגישה מיום 23.6.10, והיא בקשה כי מבקר המדינה יפעל להשבתה לעבודתה.
ביום 28.6.10 התובעת פנתה לנציבות תלונות הציבור וביקשה כי זו תפעל להשבתה לעבודתה. הוסבר לה שהדבר יהיה כרוך בהגשת תביעה אישית נגד הנתבע 2 על ידי נציב תלונות הציבור והדבר יכול להוביל לחשיפה תקשורתית רחבה של המקרה ושל התובעת באופן אישי. בשל חששה ששמה ייחשף בתקשורת היא ביקשה להסיר את תלונתה.
ביום 10.8.10 חידשה התובעת את תלונתה בפני
נציבות תלונות הציבור.
עילות התביעה הנטענות בכתב התביעה הן אלה: התובעת טוענת כי היא פוטרה בניגוד לחוק הגנה על עובדים, כי פיטוריה נעשו שלא בתום לב ומתוך שיקולים זרים וללא שימוע.
הבקשה לסילוק על הסף
בקשת הנתבעים לסילוק התביעה על הסף מתמקדת בשני אלה:
א.
לטענת הנתבעים כתב התביעה אינו מגלה עילה מאחר שתלונת התובעת למבקר המדינה הוגשה לאחר שהיא פוטרה מעבודתה, ועל כן לא חל על עניינה חוק הגנה על עובדים.
ב.
אין כל בסיס לתביעה אישית נגד הנתבעים 2-3.
לעניין טענת הנתבעים בדבר העדר עילה, הם מפנים להוראות סעיפים 2 ו-4 לחוק הגנה על עובדים. על פי סעיף 2 לחוק, החוק יוצר עילת תביעה למי שמעבידו פגע בענייני עבודתו של עובד או פיטר אותו "בשל כך שהגיש תלונה נגד מעבידו או נגד עובד אחר של אותו מעביד, או שסייע לעובד אחר בקשר להגשת תלונה כאמור". על פי סעיף 4 לחוק, ההגנות והתרופות שהוא מקנה יינתנו רק לגבי תלונה שהתקיימה בה כל אלה:
א.
התלונה הוגשה בידי העובד בתום לב או שהעובד סייע בהגשת התלונה בתום לב.
ב.
התלונה הוגשה על הפרת חיקוק במקום העבודה, או על הפרת חיקוק בקשר לעבודת העובד או בקשר לעסקו או לפעילותו של המעביד, ובגוף ציבורי – גם אם התלונה הוגשה על פגיעה בטוהר המידות או במינהל התקין.
ג.
התלונה הוגשה לרשות מוסמכת לקבל תלונה או המוסמכת לבדוק או לחקור בעניין המשמש נושא התלונה.
טענת הנתבעים היא כי גם על פי גרסת התובעת עצמה בכתב התביעה, היא פנתה לראשונה למשרד מבקר המדינה לאחר פיטוריה, ולא קודם לכן. בנסיבות אלה, לא ייתכן שפיטוריה נעשו בשל כך שהגישה תלונה.
אשר לנתבעים 2-3, טענת הנתבעים בבקשה לסילוק על הסף כי האם אישית אינם "מעבידיה" של התובעת וכי היא מעולם לא היתה "עובדת" שלהם. מעבידתה היחידה של התובעת היא המדינה.
תשובת התובעת לבקשה לסילוק על הסף
התובעת טוענת כי פנייתה הטלפונית למשרד מבקר המדינה נעשתה לפני פיטוריה. בנוסף, התובעת טוענת כי טרם פנייתה לגורמים מחוץ למשרד הפנים, היא לגורמים בתוך משרד הפנים, לרבות הנתבע 3, והביאה לידיעתם את חשדותיה. התובעת היפנתה אותנו לפסיקת בית הדין האזורי לעבודה בנצרת בבש"א 1652/10 שוחט נ. וייסמן ולהחלטת בית הדין הארצי באותו עניין בתיק 9862/01/11 עיריית צפת נ. ויסמן, בתמיכה לטענתה כי אין להכריע, ללא שמיעת ראיות, בשאלת עמידת פנייתה הטלפונית של התובעת למשרד מבקר המדינה בדרישות סעיף 4 לחוק ההגנה על עובדים.

באשר לבקשת הנתבעים 2-3 למחוק את תביעת התובעת נגדם על הסף, טוענת התובעת כי הנתבעים 2-3 הם בגדר "ממונים" על התובעת שסעיף 2(ב) לחוק הגנה על עובדים יוצר נגדם עילת תביעה אישית.
התובעת מפנה להלכות בדבר מתן סעד של מחיקה על הסף במשורה וטוענת כי גם אם קיים סיכוי קלוש לכך שתזכה בתביעתה על פי האמור בכתב התביעה, אין לסלק את תביעתה על הסף.
דיון והכרעה
לאחר שעיינו בבקשה ותשובה לה, אנו מחליטים לדחות את בקשת הנתבעים לסילוק התביעה על הסף. להלן נימוקנו.
ראשית, גם אם נכונה טענת הנתבעים כי התובעת הגישה תלונה לרשות מוסמכת רק לאחר שפוטרה ובשל כך חוק הגנה על עובדים לא חל בעניינה – משמעות הדבר אינה אלא זו – שהתובעת לא תהיה זכאית לפיצוי לפי חוק הגנה על עובדים. גם במקרה זה, עדיין עומדות טענותיה של התובעת לשיקולים זרים וחוסר תום לב בהחלטה על פיטוריה, ואם טענות אלה תוכחנה ותתקבלנה, הן תהווינה בסיס משפטי לפסיקת פיצוי כספי לתובעת.
שנית, איננו סבורים שיש להכריע במסגרת בקשה לסילוק על הסף בשאלה אם פנייתה הטלפונית של התובעת למשרד מבקר המדינה, שנעשתה לפני פיטוריה (ולעניין זה אנו יוצאים מההנחה, כפי שיש לעשות בשלב של בקשה לסילוק על הסף, שהתובעת תוכיח את טענתה בדבר פנייתה הטלפונית האמורה – וראשית ראיה לכך צורפה לתגובתה לבקשה לסילוק על הסף) מהווה "תלונה" לעניין חוק הגנה על עובדים, ואם התשובה חיובית, באיזו מידה נעשו פיטוריה "בשל" אותה תלונה. קביעות אלה יש לעשות לאחר שמיעת ראיות, ואנו אכן מוצאים תמיכה לעמדתנו בהחלטת בית הדין האזורי לנצרת בבש"א 1652/10 אליה הופנינו ובהחלטת בית הדין הארצי לעבודה בתיק 9862/01/11.
לעניין הבקשה למחיקתם של הנתבעים 2-3, מקובלת עלינו תשובת התובעת לפיה הם בגדר "ממונים" שחוק הגנה על עובדים יוצר להם חובות אישיות (גם במישור המשפט הפלילי – סעיף 5א' לחוק), מקנה כלפיהם עילות תביעה בגין הפרת אותן חובות ומקנה סמכות לבית הדין לדון בתביעה המבוססת על טענה להפרת אותן חובות (סעיף 3 לחוק על פיו לבית הדין סמכות לדון בהליך אזרחי בשל הפרת הוראות סעיף 2 (שכולל גם איסור על "ממונה מטעם מעביד" לפגוע בענייני עבודתו של עובד או לגרום לפיטוריו)). בכתב התביעה נטען למעורבות ישירה של הנתבע 3 בפיטוריה של התובעת אך גם למעורבות של הנתבע 2 (סעיף 7 לכתב התביעה), ויש לברר טענות אלה לגופן.
עוד יצויין, כי דחיית בקשת הנתבעים 2-3 למחיקה על הסף אינה תלויה בתוצאה אליה הגענו לעניין דחיית טענת הנתבעים להעדר עילה לפי חוק הגנה על עובדים. בהתחשב במהות הטענות שהתובעת מעלה ולכך שאם תתקבלנה, הן עשויות להצמיח חיוב בפיצוי גם שלא בהסתמך על חוק הגנה לעובדים דווקא, דחיית בקשת הנתבעים 2-3 מתיישבת גם עם דברי בית המשפט העליון בסעיפים לז'-לט' לפסק הדין בבג"צ 4284/08 קלפנר ואח' נ. בית הדין הארצי לעבודה (ניתן ביום 26.4.10).
סוף דבר
הבקשה לסילוק התביעה על הסף נדחית.
הנתבעים ישלמו לתובעת הוצאות הבקשה בסך 1,500 ₪.
ערעור ברשות – לבית הדין הארצי לעבודה תוך 15 ימים.


ניתנה היום, ט"ו
אדר ב תשע"א, 21 מרץ 2011, בהעדר הצדדים.

"ההחלטה נחתמה בידי נציגי הציבור ועותק נמצא בתיק בבית הדין. לצדדים מופץ עותק בחתימה אלקטרונית של השופט לבדו".






נציג ציבור

נציג ציבור

דניאל גולדברג
, שופט














סע בית דין אזורי לעבודה 23311-09/10 נ.צ. (ע), נ.צ. (מ), שרונה שאלתיאל נ' מדינת ישראל, אלי ישי, יניב בניטה ראש לישכת השר (פורסם ב-ֽ 21/03/2011)