פסקי דין על יהושע צוער | פסקי דין על יהושע נתן | פסקי דין על ירון עמנואל טל ואח' | פסקי דין על רביב צולר | פסקי דין על ישיר איי.די.איי חברה לביטוח ואח' |

37333-03/11 א     24/03/2011




א 37333-03/11 יהושע צוער, יהושע נתן, ירון עמנואל טל ואח' נ' רביב צולר, ישיר איי.די.איי חברה לביטוח ואח'





5
לפני
כב' השופט יעקב שינמן
המבקשים

1. יהושע צוער
.
2. יהושע נתן
.
3.ירון עמנואל טל.
4. לשכת סוכני ביטוח בישראל ע"ר.
כולם ע"י עוה"ד יורם מושקט ועוה"ד מנחם אברהם
.
נגד
המשיבים
1. רביב צולר
.
2. ישיר איי.די.איי חברה לביטוח.
שניהם ע"י עוה"ד רן שפרינצק ועוה"ד ענר רבינוביץ.
3. גליקמן נטלר סמסונוב חברה לפרסום בע"מ
ע"י עוה"ד יעקב כספי
4. שידורי קשת בע"מ- נמחקה
ע"י עוה"ד מוטי ארד ועוה"ד לירון אמיר
5. ישראל 10 - שידורי הערוץ החדש בע"מ- נמחקה
6. רשת- נגה בע"מ- נמחקה
שניהם ע"י עוה"ד תמיר גליק ועוה"ד שירה בריק חימוביץ.

החלטה

בפני
י בקשה למתן צו מניעה זמני, על פי תקנות 363-362 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984 (להלן: "התקנות"), אשר יאסור על המשיבים להפיץ, לשווק, לפרסם ולשדר את הפרסומת נשוא הבקשה באמצעות האינטרנט ו/או שידורי הטלוויזיה, ועל החרמתה של הפרסומת, בהתאם לסעיף 9(א) לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע").

הצדדים
המבקש 1-יהושע צוער
הינו סוכן ביטוח בן 76, העוסק במשלח ידו זה כ- 37 שנים בסוכנות הביטוח שבבעלותו הנקראת " צוער סוכנות ביטוח " והוא ידוע בכינוי "שוקה".
המבקש 2- ידוע גם בכינוי "שוקה" ו "שוקי" ועוסק במשלח ידו כסוכן ביטוח מזה כ- 37 שנים ובבעלותו סוכנות ביטוח בשם "נינוה".
המבקש 3- עוסק במשלח ידו כסוכן ביטוח מזה כ-20 שנים ובבעלותו סוכנות ביטוח בשם "כריזמה ביט"..
המבקשים 1-3 (להלן: "המבקשים"), הינם חברים במשיבה 4 (להלן: "הלשכה") שהנה עמותה רשומה המאגדת את סוכני הביטוח, המשמשת כארגון יציג ומייצג של סוכני הביטוח בענייניהם בארץ ובחו"ל, פועלת למען קידום האינטרסים הכלכליים, המקצועיים, החברתיים והתרבותיים של חברי הלשכה.
המשיב 1 – מר רביב צולר
הינו מנכ"ל המשיבה 2- איי.די.איי חברה לביטוח בע"מ, שהנה חברה פרטית לביטוח.
המשיבה 3- גליקמן, נטלר, סמסנוב חברה לפרסום בע"מ, הינה משרד הפרסום שהפיק את הפרסומת הנ"ל.
(המשיבים 1-3 יקרו ביחד להלן: "המשיבים").

המשיבים 4-6, שהינם, בהתאמה, ישראל 10 – שידורי הערוץ החדש בע"מ, שידורי קשת בע"מ ורשת נוגה בע"מ, נמחקו מהבקשה, בדיון שנערך ביום 22.03.2011, בהמלצתי.

רקע עובדתי
בימים האחרונים משודרת פרסומת בערוצי הטלוויזיה אצל המשיבים 4-6, וברשת האינטרנט.
התשדיר נעשה ע"י המשיבה 3 מטעמה של המשיבה 2, ובו מוצג אדם שמבקש לסיים את פוליסת הביטוח שלו אצל סוכן הביטוח שלו, יהושע (שוקה) טל. השחקנית שני כהן, המגלמת את מזכירתו של סוכן הביטוח, משיבה לבמבוטח כי אותו סוכן ביטוח ירד ברמת חייו (פיטורי מטפלת, הפסקת קייטנת האנגלית וכו') בשל העובדה שאותו מבוטח יעזוב אותו (לעיל ולהלן: "התשדיר" או "הפרסומת").

ביום 13.03.11, שלחה המשיבה 4 לרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו (להלן: "הרשות השנייה") מכתב, כנציגת סוכני הביטוח בישראל, המבקש להפסיק את שידורי הפרסומת, בטענה כי כל מטרתה הינה לפגוע באמינותם של סוכני הביטוח על מנת לקדם את עסקיה של המשיבה 2. למחרת היום שלחה הרשות השנייה את תגובתה, שאין היא רואה בפרסומת פגיעה בסוכני הביטוח באופן החורג מכלליה. ביום 16.03.11, שלחו המשיבים 1-3 מכתבי התראה למשיבים בדרישה להסרת הפרסומת אך עד ליום הדיון לא הוסרה הפרסומת.

הבקשה בתמצית
לטענת המבקשים, כל המעורבים בפרסומת דרסו ברגל גסה את זכויותיהם של המבקשים תוך פגיעה בפרנסתם וזלזול קיצוני בהתייחס לפגיעה המתעוררת מכך, והכל על מנת להתעשר על חשבונם תוך הפרה של שלל חוקי מדינת ישראל, החל מחוק הגנת הפרטיות וחוק איסור לשון הרע וכלה בחוק העונשין, חוק עוולות מסחריות וחוק יסוד כבור האדם וחרותו.
לטענתם, בפרסומת מוצגת מזכירתו של סכן הביטוח "יהושע (שוקה) טל", המציגה את מעבידה "שוקה" באופן מבזה ונלעג. הפרסומת מטעה את הצופה אשר רואה לפניו את הכתובת שכל קיר משרד סוכן הביטוח עם השמות יהושע, שוקה וטל שהינם, כל אחד לחוד, שמותיהם של המבקשים 1-3, ויש בכל להטעות כי המדובר במי מהם.
הפרסומת מציגה את המבקשים- סוכני הביטוח, לטענתם, כמי שאינם אמינים, כפרזיטים, נהנתנ
ים על חשבון לקוחותיהם, באופן הפוגע בכבודם וביושרם המקצועי. אופן התנהלות השיח, כמוצג בפרסומת, מציג את סוכן הביטוח באור נלעג, מגוחך ובאור שלילי, כמי שכל מעיניו ממוקדים בכספים אותם הוא מקבל מלקוחותיו, בהם בלבד, ובמנעמי החיים הטובים הנגזרים מכך, והעלולים עתה להיגזל מידיו, עקב עזיבתו של הלקוח.
לטענתם, הדברים שנאמרו בפרסומת, הינם מכפישים, מלעיגים, חסרי שחר, ללא אחיזה במציאות וכל מטרתם לפגוע מחד ולנצל את שמם של המבקשים מאידך, לצורך עשיית רווח. הדברים עולים עד כדי לשון הרע כמשמעותו בחוק איסור לשון הרע.
כמו כן, הפרסומת פוגעת בפרטיותם של המבקשים בניגוד לסעיף 6(2) לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981.
כמו כן, בשידור הפרסומת, אשר משחיר את המבקשים ואת ציבור סוכני הביטוח ברבים ופוגע באמינותם בפני
הציבור בישראל, כדי לקדם על גבם את מטרותיה המסחריות של "ביטוח ישיר", מבצעים המשיבים עוולות מסחריות בניגוד לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999, בכך שהמשיבים מציגים תיאור כוזב על המבקשים וכן בשידור הפרסומת יש משום התערבות לא הוגנת תוך הטעיית הציבור.
המשיבה 2 מטעה את הצרכנים ע"י התנהלות דרך שני מותגים אשר הציבור חושב כאילו הם מתחרים– "תשעה מיליון" ו"הקש על החמש" – כאשר למעשה מדובר באותה חברה ולא בשתי חברות מתחרות.
הנהגותה של המשיבה 2 והמשיב 1 עולה כדי התעשרות על חשבון המבקשים, בניגוד לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979, שעה שהפרסומת לא משבחת את המשיבה 2 אלא פוגעת בציבור סוכני הביטוח.
בשידור הפרסומת יש משום עבירה פלילית לפי סעיף 500 לחוק העונשין, התשל"ז-1975, האוסר על קשירת קשר במטרה לגרום נזק לשמו הטוב של אדם, להביא לירידה בנכסיו של אדם או להזיק לאדם במקצועו. וכן הפרת חובה חקוקה כמובנו בסעיף 63 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), התשכ"ח-1968.

לענין מאזן הנוחות, נטען, כי פעולות המשיבים מהוות פגיעה במבקשים, במשלח ידם ובפרטיותם, תוך הוצאת דיבתם רעה בחוסר תום לב, תוך הטעיית הציבור והצגת תיאור כוזב, במסגרת הפרת מספר חוקים מאידך, למשיבים לא יגרם כל נזק, שעה שהם נסמכים על פרסומת שקרית ומבזה ולא עומד להם כל אינטרס לגיטימי להוסיף ולהתעשר על חשבון המבקשים, ללא כל זכות שבדין, תוך המשך הפגיעה הקשה בזכויותיהם.

התגובה בתמצית
לטענת המשיבים, הבקשה אינה אלא ניסיון מופרך מעיקרו של המבקשת 4, לחבל בתחרות בסוכני הביטוח מצד המשיבה 2, הפועלת בשיטת הביטוח הישיר. סוכני הביטוח המאוגדים בלשכה חולשים על כ- 85% משוק הביטוח, בעוד שחברות הביטוח הישיר כולן מחזיקות בנתח שוק של כ- 15% בלבד מהשוק האמור.
בענייננו יש חשיבות ציבורית מיוחדת לחופש הביטוי המסחרי של המשיבה, משום שהמשיבה פועלת בשוק שעדיין נשלט באופן כמעט מוחלט בידי חברות הביטוח המסורתיות וסוכניהן, והיא מנסה לייצר חלופה חדשנית בתחום הביטוח, לרבות ערוצי מכירה ושירות אינטרנטיים, זמינות סביב השעון, פשטות של הנושא הביטוחי ללקוחות וחסכון דמי התיווך, תמחור לפי לקוח כדי לאפשר לו ליהנות מהיותו לקוח ביטוחי טוב וכו'. הלשכה והסוכנים המאוגדים בה מנסים שוב ושוב למנוע את התחרות של המשיבה בהם, בין היתר על ידי ניסיון לחבל בפרסום הפומבי של המשיבה, שהוא הכלי העיקרי שלה אלה מול המסה הגדולה של סוכני הביטוח.
הפרסומת מציגה דיאלוג בין מבוטח לבין מזכירה של סוכן ביטוח בדיוני, שאינו קיים, בשם יהושע (שוקה) טל. העובדה שאין בנמצא סוכן ביטוח בשם זה אינה מקרית, שכן משרד הפרסום של המשיבה טרח ווידא עם הלשכה שאין סוכן ביטוח בשם זה.
משהפרסומת אינה מתייחסת לאיש מן המבקשים, ברור גם שלאיש מן המבקשים לא קמה עילת תביעה ביחס אליה.
גם אילו הייתה מתקבלת הטענה כי הפרסומת כוללת פרסום לשון הרע כלפי סוכני הביטוח, לא היה בכך להקים עילת תביעה כנגד המשיבה היות וס' 4 לחוק איסור לשון הרע קובע כי לחבר בני אדם אין זכות תביעה.
לעניין מאזן הנוחות, נטען כי הפגיעה במשיבה 2 כתוצאה ממתן צו המניעה תהיה קשה, הן מבחינה כלכלית, שכן יהיה בכך כדי להוריד לטמיון את המשאבים הרבים שהשקיעה המשיבה בפרסומת, והן משום שיהיה בכך כדי לפגוע בזכותה היסודית לחופש הביטוי. מאידך למבקשים לא יגרם נזק כלשהו כתוצאה מאי מתן צו המניעה המבוקש, שכן הפרסומת אינה נוקבת בשמם ואינה מתייחסת אליהם, וממילא לא יגרם להם נזק .

דיון והכרעה
לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים, בדיון שנערך לפניי ולאחר בחינת החומר שבפני
י, שהוגש לי ע"י הצדדים, ובכלל זה לאחר שצפיתי בקלטת נושא הבקשה, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה למתן צו מניעה זמני, להידחות.
אינני סבור כי מדובר בפרסומת שיש בה לשון הרע אך גם אם מתעורר ספק שכזה הרי שיתכן ולמשיבות ההגנות הקבועות בחוק מפני תביעה גם במקרה שנקבע כי מדובר בלשון הרע.

השתכנעתי, כי אין בפרסומת שבקלטת, כל כוונה לפגוע באופן אישי בסוכן ביטוח כזה או אחר וכי עסקינן ב"מלחמה כלכלית", שמנהלות חברות הביטוח הפועלות במישרין למול הלקוח לעומת חברות הביטוח המסורתיות הפועלות באמצעות סוכנים.
המפרסמים במקרה זה נהגו במשנה זהירות ובטרם עריכת הסרטון פנו ללשכת סוכני הביטוח ווידאו איתם כי אין סוכנות ביטוח או סוכן ביטוח הנושא את השם של הסוכן הדיניוני שבפירסומת.
מדובר בשידורה של פרסומת המבקשת להמחיש את יתרונותיו של הביטוח ישיר, על פני ביטוחים באמצעות סוכנים הגובים עמלות. הפרסומת היא ללא צל של ספק מערכון הומוריסטי, היתולי, שלא נועד לפגוע באיש, אלא אם הוא בוחר להיפגע ממנה. הפרסומת דנן נועדה להעביר מסר ברור של המפרסמים, כי מחיר הביטוח בחברות הביטוח הפועלות באמצעות סוכנים גבוה יותר, משום שהמבוטח מממן גם את דמי עמלתו של סוכן הביטוח, לעומת חברות הביטוח, שההתקשרות איתן היא ישירה, ללא עלויות "תיווך". למניעת כל ספק יואר, כי אינני עוסק כאן ואיני נדרש לשאלת ה"אמיתות שבפירסום", דהינו האם אכן ביצוע הביטוח באמצעות הסוכן מייקר את הביטוח ואם לאו, שכן אין בידי נתונים שכאלו ולא נטענה טענה שכזו וכל קביעותי האמורות הן לצורך הצגת המטרות שלשמן בוצע הפרסום בעיני המפרסמים.
מהראיות שהוצגו בפני
עולה כי הבקשה הוגשה גם ע"י המבקשים 1-3, לאחר שהלשכה שיכנעה אותם להצטרף לבקשה כמבקשים, תוך ניסיון ליצור את הרושם כי הם "נפגעו" באופן אישי כביכול מהפרסומת, דבר שכלל ועיקר לא הוכח וכפי שיפורט אף הוכח ההפך- כי אחד מהם שמח ועושה הון פירסומי מכך.
מסקנות אלו מתבקשות בין הייתר מכך שהמבקש 1 בפרסום מטעמו באינטרנט כשהתייחס לתשדיר הפרסום הנ"ל, הודה כי "פנה אלי אהוד כץ נשיא לשכת סוכני ביטוח, בבקשה להגיש תביעה כנגד 9 מיליון" והודה כי "אני מאמין שזה לא אישי כלפי, אני מאמין שהמלחמה כנגד סוכני הביטוח, שמנהלת חברת ביטוח ...", וכן הודה כי הוא שמח מהפירסומת הזו כיוון שהוא מנצל אותה לטובתו.
בפרסומת נעשה שימוש בשם פיקטיבי יהושע (שוקה) טל, שמות שכל אחד מהם שכיח לכשעצמו, אך איש מבין המבקשים אינו עונה לשם האמור, וכידוע בהיעדר זיהוי של "הנפגע" בפרסום, ממילא לא יכולה להיות שום פגיעה בשמו הטוב בעיני הציבור ואין לנפגע עילת תביעה בלשון הרע (ראו לעניין זה: ע"א 65/56 רבינוביץ נ' מירלין, פ"ד יא 1224).

המדובר לטעמי, בפרסומת סאטירית והומוריסטית, החוסה תחת כנפי חופש הביטוי, שהינו עקרון על חוקתי, הגובר על הפגיעה בשם הטוב (ראו לעניין זה: ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ, פ"ד נח(3), 558, עמ' 568-567.
והכל כפי שיפורט להלן:

מתן צו מניעה זמני כנגד פרסום
צו מניעה זמני נגד פרסום ינתן
במקרים חריגים, וזאת בשל המשקל הרב של הזכות לחופש הביטוי, שהינה זכות יסוד בשיטתנו.
וכבר נפסק לעניין זה בע"א 214/89 אבנרי נ' שפירא, פ"ד מג(3) 840 (להלן: "פס"ד אבנרי"), ע"י כבוד השופט ברק (כתוארו אז), כי:
"...הזכות לחופש הביטוי היא זכות יסוד בשיטתנו. משקלה ניכר. כל עוד לא הוכרעה שאלת האחריות בגין לשון הרע, ידה על העליונה כנגד הזכות לשם הטוב. כל עוד הפרסום אינו אסור, יש ליתן לו את מלוא החופש
... מכאן, שאין להגביל את חופש הביטוי בדרך של ציווי לשעה, ובלבד שהנתבע מעלה טענה, שאינה טענת סרק, כי בידו להגן על הפירסום.
...מתן ציווי לשעה בשלב זה יהווה מניעה מוקדמת... של חופש הביטוי, ומכך יש להימנע ככל האפשר".
מהאמור בפס"ד אבנרי, עולה כי בדרך כלל אין מקום ליתן צווי מניעה בטרם מוכרעת שאלת האחריות בלשון הרע. בענייננו לא רק שטרם הוכרעה שאלת האחריות לפי חוק איסור לשון הרע, אלא שתביעה טרם הוגשה וממילא יסודות עוולת לשון הרע לא הוכחו ולא התרשמתי כי מדובר בעילת תביעה שהוכחתה היא ברמה מספקת של סבירות לצורך הצאתו של צו בטרם הכרעה ומתן

פסק דין
.

לעניין החלת פס"ד אבנרי בענייננו, על אף שהלכת אבנרי מתייחסת לפרסום שטרם שודר, איני רואה מקום להבחין בין מקרה זה לבין המקרה הנידון, שכן הוכח, כפי שיפורט עוד בהרחבה להלן, כי מתקיימת למשיבים הגנות אפשריות רבות ובכללן, הגנת תום הלב המעוגנת בסעיף, 15(1) לחוק איסור לשון הרע, הקובעת, כי:
" 15. במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:
(1) הוא לא ידע ולא היה חייב לדעת על קיום הנפגע, או על הנסיבות שמהן משתמעת לשון הרע או התייחסותה לנפגע כאמור בסעיף 3;
כמו כן, נראה כי עומדת למשיבים ההגנה הקבועה בסעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע:
13. לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי –
(9) פרסום שהמפרסם חייב לעשות על פי דין או על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין או שהוא רשאי לעשות על פי היתר של רשות כאמור;
ההגנה של "לשון הרע על ציבור" כשבעניין זה קובע סעיף 4 לחוק איסור לשון הרע, כי:
"לשון הרע על חבר בני אדם או על ציבור כלשהו... אין בה עילה לתובענה אזרחית או לקובלנה..".

על פי פס"ד אבנרי, על מנת לזכות בסעד של הוצאת צו מניעה לפי חוק איסור לשון הרע, על העותר להראות כי הגנת הנתבע היא על פניה הגנת סרק, וכך נפסק:
"כל עוד לא הוכחה לשון הרע, המשקל של הערך בדבר חופש הביטוי מכריע, ידו על העליונה. על כן מקום שתוכן הפרסום ידוע לצדדים, אין זה מספיק שהתובע מצביע בשלב זה כי יש לו סיכוי להצליח בתביעתו, או אף סיכוי ממשי לכך. עליו להראות כי לכאורה אין לו לנתבע הגנה של ממש, וכי הוא מציג הגנת סרק".
"אין לקיים חופש ביטוי, ואין אפשרות להעניק לחופש הביטוי את מקומו המרכזי בשיטתנו, אם ניתן יהיה, בדרך של ציווי, למנוע פרסום וזאת בטרם הכרעה בדבר האחריות של המפרסם"
"...צמצום האפשרות לקבל ציווי לשעה עשוי לפגוע קשות בנתבע. זהו המחיר המתבקש לשם שמירה על חופש הביטוי בנסיבות בהן טרם הוכרעה האחריות ללשון הרע".

בענייננו, יש לחזור ולהדגיש כי תשדיר פרסומת זה עבר גם בדיקה של הרשות השנייה שהתירה את הפרסומת, למרות התלונה החריפה שנשלחה לה ע"י הלישכה- המבקשת 4. מסכים אני עם הטענת המבקשים כי החלטות הרשות השניה אינן חלות על המשיבים 1-3 או על שידורי האינטרנט, אך אני מוצא בהחלטתה חיזוק או תמיכה מקצועית שאין בתשדיר פגיעה שכן חזקה בעיני, שאם הרשות השניה הייתה סבורה כי קיימת פגיעה היא הייתה אוסרת את הפירסום.

בשורה של פס"ד לאחר מתן פס"ד אבנרי, נפסק כי הלכת אבנרי ממשיכה לחול גם אחרי חקיקת חוק יסוד:כבוד האדם וחירותו [ראו למשל: פס"ד של כב' הנשיא ברק ברע"א 4740/00 אמר נ' ידיעות תקשורת, פ"ד נה(5) 510, בע"מ 520, ודברי כבוד השופטת חיות בבש"א 23207/00 חברת החדשות נ' פונדק הים ובניו (לא פורסם)].

בבג"צ 606/93 קידום יזמות ומו"לות (1981) נ' רשות השידור, פ"ד מח(2) 1) (להלן: "פס"ד קידום"), נקבע כי מעמדו של חופש הביטוי המסחרי לא נופל ממעמדו של חופש הביטוי הכללי, וכך נפסק ע"י כבוד השופטת דורנר, בין היתר:
"הביטוי המסחרי...אינו בן חורג לחופש הביטוי, אלא הוא איבר מאיבריו. בפסיקתנו הוא נכלל בזכות לחופש הביטוי כדבר מובן מאליו, ללא צורך בהנמקה מיוחדת...
...הטוטאליות של חופש הביטוי מתחייבת מאופיו וממהותו. ההבחנה בין סוגי הביטויים אינה חדה, ולביטויים בתחומי יצירה רבים גם היבטים מסחריים... הסרת ההגנה מן הביטוי המסחרי עלולה לכרסם בעקרון חופש הביטוי...
על ביטוי המסחרי חלים הראציונאלים העומדים בבסיסו של חופש הביטוי. הוא מספק אינפורמציה לציבור, ובכך מגשים את זכות הציבור לקבלת מידע מסחרי. הוא מבטיח התמודדות בין המפרסמים, המאפשרת לציבור לגבש דעתו בדבר המוצר או השירות העדיפים.
הביטוי המסחרי הוא חלק מן היצירה האחרים, מאפשרת הגשמה עצמית הן של הפרט המפרסם והן של הציבור שאליו מופנית הפרסומת. הביטוי המסחרי הוא ממרכיבי המסחר החופשי המאפיין משטר דמוקרטי".

נראה כי בענייננו מדובר בביטוי מסחרי על דרך הסרקזם אשר מציג אפשרויות שונות לרכישת פוליסת ביטוח. המדובר לטעמי בפרסום שאין לשלול בשלב מוקדם זה את האפשרות כי הוא חוסה תחת הזכות לחופש הביטוי וכאשר בלאו הכי, טרם הוכרעה שאלת האחריות בגין עילת פרסום לשון הרע ויתר העילות הנטענות על ידי המבקשים.

לפיכך, בנסיבות העניין ולאחר שיקלול הסיכויים, אין מנוס מהמסקנה המתבקשת כי בשלב זה כאשר מחד עומדת האפשרות כי המבקשים יוכיחו את עילותיהם ומנגד עומדם-חופש הביטוי והתחרות (המסחרית), יש ליתן משקל רב יותר וכף המאזניים נוטים לזכות לחופש הביטוי.

האם מתקיימים התנאים "הרגילים" למתן צו מניעה זמני.

בענייננו, גם התנאים הרגילים למתן צו מניעה זמני אינם מתקיימים (ראו לעניין זה: רע"א 5095/93 פ.א ארבן בע"מ נ' א.ג.ר שותפות לבנין ופיתוח, פ"ד מט (1) 730).

סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע,מגדיר מהי לשון הרע:
"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול-
(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;
(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מגבלותו;
בסעיף זה "אדם"- יחיד או תאגיד".
הקביעה כי ביטוי מסוים הינו לשון הרע נבדקת ע"י בחינת משמעותו בעיניו של האדם הסביר, או "הצופה הסביר", ובמקרה ובשלב זה זה צריכה להיבחן בעיניו של בית המשפט.
כאמור לאחר שצפיתי שוב בקלטת ועינתי בחומר שראיות שהיה בפני
, לא השתכנעתי כי ניתן לטעון שיש מי שיצפה בפרסומת ויחשוב שהיא מכוונת כלפי מי מהמבקשים באופן אישי, שכן, הפרסומת מתייחסת לסוכן בדיוני בשם יהושע (שוקה) טל, בעוד ששמות המבקשים הינם יהושע צוער
, נתן
יהושע וירון עמנואל טל. היינו, אין זהות בינו לבין המבקשים.
יש לחזור ולהדגיש שאיש מהמבקשים אינו נושא את השם המלא יהושע (שוקה) טל, שכן, כל אחד מהם נושא חלק אחר מהשם הנבחר לפרסומת, ומאפייניהם שונים מאלו של הסוכן בפרסומת (גיל, גיל הילדים, וכו'). יתר על כן, מאחר והוכח כי המשיבים בדקו האם קיים סוכן ביטוח בשם המלא "יהושוע (שוקה) טל" בלשכת סוכני הביטוח, יש בכך כדי להוכיח כי לא ידעו על קיומם של המשיבים, ולא הייתה כוונתם להשתמש בשמו וזהותו של מי מהמשיבים וחזקת והגנת "תום הלב" עומדת להם גם בגין כך.

כך למשל המבקש 3, פרסם התייחסות לעניין הפרסומת בטור האישי שהוא מנהל ברשת החברתית "דה-מרקר קפה" ביום 19.3.2011:
כך לשאלת קורא : "השם בפרסומת הוא שוקה טל, ולא שמך. האם אתה מאמין שזה אישי כלפיך? קשה לי להאמין אבל מי יודע..."

כאמור לעיל בעניין זה מר צוער השיב: "אני לא מאמין שזה אישי כלפיי, אני מאמין שהמלחמה כנגד סוכני הביטוח, שמנהלת חברת הביטוח, נועד להטעות את הציבור מהעיקר".

וכך לשאלת הקוראת "אולגה ברמסון": "דווקא נצל את הפרסומת לטובתך!!! אם אתה האוייב שלהם, אז אתה הוא זה שיצאת גדול. התייעץ איך לעשות זאת".

השיב מר צוער: "אני מסכים אתך ואם לא שמת לב עדיין, זה בדיוק מה שאני עושה...".
(הציטוט בקו אינו במקור והוא נועד להדגשה י.ש.).

מאחר ועילות התביעה דורשות התייחסות אישית של הפרסום לתובע, ברי כי לא הוכח לי בשלב זה כי קמה למבקשים עילת תביעה, מכוח סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע.

כפי שניתן לראות לא עומדים המבקשים בדרישת קיומה של עילת תביעה הנדרשת לצורך מתן סעד זמני כמו שאינה עומדים הם בדרישה כי מאזן הנוחות ייטה לטובתם דהיינו, כי הפגיעה בהם היא כה גדולה והיא אינה ניתנת לפיצוי כספי. כידוע אם מי מהמבקשים יוכיח את עילת תביעתו תעמוד לו הזכות לתובענה כספית וכידוע מקום בו ניתן לפצות את הנפגע בפיצוי- בתי המשפט נמנעים ממתן צווים זמניים בטרם הוכרעה התובענה ובעניננו יש לזכור כי לפחות חלק מהמבקשים לא רק שלא נפגע מכך אלא שחלקם מנצלים את התשדיר, לטובתם ולצבירת יתרונות כלכליים ממנה.

האם קיימת עילת תביעה אזרחית בעניין לשון הרע נגד ציבור סוכני הביטוח?

בעניין זה קובע סעיף 4 לחוק איסור לשון הרע, כי:
"לשון הרע על חבר בני אדם או על ציבור כלשהו... אין בה עילה לתובענה אזרחית או לקובלנה..".

התרשמתי כי הבקשה שלפני, היא יוזמה של הלישכה והיא "המוציאה והמביאה" בעניין המלחמה הכלכלית הלגיטימית הנגדית שמנהלים סוכני הביטוח בחברות הביטוח הפועלות שלא באמצעות סוכני ביטוח. התרשמות זו לא רק שעולה בבירור מדבריו של המבקש 1 שצוטטו לעיל, אלאגם מעיון בבקשה עצמה בה שזורות טענות רבות בדבר הפגיעה ב"ציבור" סוכני הביטוח .
כידוע גם אם מתברר כי קיים "לשון הרע" אך הוא נאמר על ציבור כלשהו, אן בכך כדי להקנות עילה לתובענה. כפי שקבעתי אני סבור כי הבקשה הוגשה בעיקרה על ידי הלישכה שהינה בגד "ציבור" וייתכן שהמבקשים צפו את הבעיתיות הנובעת מכך ולכן "צירפו" את המבקשים 1-3 שהסתבר שסיכויי תביעתם האישית איננה ברורה והם "הוצאו" באופן מלאכותי מ"ציבור" סוכני הביטוח מפאת הוראותיו של ס' 4 לחוק איסור לשון הרע הנ"ל.
שאלת קיומה של עילת תביעה, כשנאמרה על קבוצה לשון הרע והפרט שבקבוצה חש כי הוא נפגע מכך, נדונה בהרחבה בפסק דינה של כב' השופטת מיכל נד"ב בפסק הדין שדן בתביעת הדיבה שהגישו חילים שלחמו בג'נין ושהתראיינו בטלויזיה וחשו כי סרטו של מוחמד בכרי- ג'נין ג'נין, מהווה לשון הרע לגביהם.
ב

פסק דין
זה, סקרה כב' השופטת נד"ב ביסודיות ובאופן ממצה את הפסיקה בארץ, באמריקה ובאנגליה בעניין "לשון הרע על ציבור" ועל שאלת זכאות היחיד ש"הוציא" עצמו מהקבוצה לתבוע, והגיעה בסופו של דבר למסקנה, כי למרות ששם היה לשון הרע, אין בפרסום זה פגיעה אישית וממוקדת באדם פלוני ספציפי שניתן לזהותו בפירסום. העובדה שהתובעים שם נחשפו בתקשורת והם חשים כי הפגיעה הייתה בהם, אינה מוציאה אותם מהקבוצה ודינם אינו שונה משאר החילים שהשתתפו במבצע.
[ תא(מרכז)6053-08-07 עופר בן נתן
נ' מוחמד בכרי (פורספ בנבו 26.8.08 ].
כפי שכבר נאמר, במקרה דנן לא השתנעתי כי למבקשים 1-3 הייתה או הוכחה פגיעה, אך גם אם באופן סוביקטיבי הם חשים כנפגעים, אין די בכך שכן המבחן הינו אוביקטיבי ולפי מבחן זה לא נראה לי בשלב זה כי ניתן לזהות מי מהמבקשים 1-3 התשדיר, ולא ניתן לקבוע כי למי מהם הייתה פגיעה, והעובדה כי לצורך בקשה זו הם "הוציאו" עצמם מ"ציבור" סוכני הביטוח אין בה כדי להעניק להם עילה שאינהנדחית מפני הוראותיו של ס' 4 לחוק איסור לשון הרע הנ"ל.

וכך נקבע בעניין זה ע"י כבוד השופטת פרוקצ'יה, בבר"ע 3254/98 פרופ' משה צימרמן נ' מאיר גרוס, דינים מחוזי, לב(3)556:
"הטעם והרציונל לעיקרון שנקבע בו, לפיו אין מכירים בעילת תביעה אזרחית בגין לשון הרע על ציבור, נגזר מן הרעיון, כי מקום שבו נעדרת פגיעה אישית באדם פלוני, ראוי להעדיף את האינטרס החברתי, המבקש לקדם את חופש הביטוי והדעה על פני האינטרס שבמניעת פגיעה בשם טוב. במתח שבין האינטרסים החברתיים הראויים להגנה, מפנה ההגנה על שמו הטוב של ה'ציבור' את מקומה להגנה על חופש הביטוי".
מהמקובץ עולה, כי המבקשים לא הצליחו לשכנע בשלב זה, כי עומדת להם עילת תביעה כלשהי בגין פגיעה אישית מעבר לזו הנטענת בהתייחס לכלל ציבור סוכני הביטוח בישראל.

המבקשים פרטו בבקשתם "סל"נוסף של טענות ועילות אפשריות. עילות אלו לא הוכחו ולמעלה מן הצורך אתייחס אליהן בקצרה:
טענת הפגיעה בפרטיות
כאמור, נטען ע"י המבקשים, לפגיעה בפרטיות בדרך של עשיית שימוש בשמם וכינויים לשם ריווח.
אינני סבור כי המבקשים השכילו להוכיח בשלב זה פגיעה בפרטיוטתם כהגדרתה בחוק.
אך גם אם פהייתי משתכנע כי פגיעה כזו תוכח הרי שלמשיבים קמה לכאורה ההגנה הקבועה בסעיף 18(1) לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981, כי:
"במשפט פלילי או אזרחי בשל פגיעה בפרטיות תהא זו הגנה טובה אם נתקיימה אחת מאלה:
(1) הפגיעה נעשתה בדרך של פרסום שהוא מוגן לפי סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965".
טענת המבקשים, לפיה פרטיותם נפגעה, נדחית מאחר וברור כי אין הכוונה למי מהם בשם "יהושוע (שוקה) טל". כל אחד מהם נושא חלק אחר מהשם הנבחר לפרסומת, ומאפייניהם שונים מאלו של הסוכן בפרסומת (גיל, גיל הילדים, וכו'). יתר על כן, מאחר והוכח כי המשיבים בדקו האם קיים סוכן ביטוח בשם המלא "יהושוע (שוקה) טל" בלשכת סוכני הביטוח, יש בכך כדי להוכיח כי לא ידעו על קיומם של המבקשים, ולא הייתה כוונתם להשתמש בשמו וזהותו של מי מהם, ובוודאי לא הוכחה כוונה לשימוש בזהותם הבאה להפיק רווח, כפי שנדרש בחוק.
הטענה לפגיעה מכוח חוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999 (להלן: "חוק עוולות מסחריות")
בענייננו קובע סעיף 2(א) לחוק עוולות מסחריות, כי:
"לא יפרסם עוסק מידע ולא יגרום לפרסום מידע, אשר הוא יודע או שהיה עליו לדעת שהוא אינו נכון, לגבי עסק, מקצוע, נכס או שירות, שלו או של עוסק אחר".
היינו הסעיף עוסק בפרסום "מידע" על "עוסק אחר"- היינו עוסק ספציפי ומסויים, וכפי שהוכח לי כאמור, הפרסומת אינה מוסרת מידע אודות סוכן ביטוח זה או אחר, בהקשר זה כותב המלומד דויטש בספרו "עוולות מסחריות וסודות מסחר", בעמ' 64: "מושג הכזב בעוולה של תיאור כוזב ('מידע שאינו נכון') יפורש על פי הנורמות המקובלות בתחום המסחרי, דהיינו, פרסום דברים שהם בגדר 'mere puffs ' לא ייתפס כפרסום ש'אינו נכון', על פי מובנו הראוי של המושג 'נכון' בהקשר הנדון".
הנתונים האישיים (הילד שלומד ב"סאמר סקול", האופר או הריכה המחוממת, הפוני..) הוצגו בצורה הומוריסטית וברור שאינם בגדר "מידע" וכפי שכבר קבעתי ככל שעומדת במחלוקת השאלה האם עמלת הסוכן מייקרת את הפרמיה ואם לאו, טענה ומידע זה לא הוכחו וטענה שכזו (כי עמלת הסוכן אינה מיקרת את הפרמיה) לא נטענה ע"י המבקשים כלל ועיקר.
עשיית עושר ולא במשפט
סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשלט-1979 (להלן: "חוק עשיית עושר עושר ולא במשפט"), מחיל חובת השבה על מי שמקבל שלא כדין זכות או טובת הנאה מאחר.
טוענת המשיבה ובצדק, כי אין ולו סוכן ביטוח אחד שנעשה שימוש בשמו ובדמותו, ולכן לא ניתן לומר שנפגעה זכות לפרסום המזכה משהו מהמבקשים בהשבת טובת הנאה כלשהי.
לעניין הטענות בדבר עוולה של הפרת חובה חקוקה וביצועה של עבירה פלילית, משלא הוכח לי כלל יסוד מיסודותיה של עבירת קשירת הקשר, נדחות טענות אלו על הסף.

מאזן הנוחות
בענייננו, נראה כי האינטרסים המנוגדים הם, מצד אחד חופש הביטוי ומן הצד השני הזכות לשם הטוב. מאחר והוכח כי שמו של הסוכן בפרסומת אינו שמו המלא של מי מהמבקשים, וכי המשיבים עשו מאמצים כדי למצוא שם שאינו קיים במאגר סוכני הביטוח, אני סבור כי לא הוכח ולא השתכנעתי בשלב זה כי הזכות לשם טוב נפגעת בצורה, שתדרוש הגבלת חופש הביטוי המסחרי של המשיבים.
וכבר נפסק בעניין זה בפס"ד אבנרי, כי:
"הנוסחה הכללית לה נזקקים בתי המשפט בעניין זה היא הנוסחה של "מאזן הנוחות" או "מאזן הצדק" (ראה [35] (1986) .francome v. mirror group newspapers ltd). השאלה הינה, מהו המשקל שיש ליתן, במאזן זה, למשקלם היחסי של הערכים המתחרים."
"הנפגע מעוולה של לשון הרע - כמו מכל עוולה אחרת - זכאי לתרופה של ציווי. זכות זו אינה מוחלטת, ולשם הגשמתה נתון שיקול-דעת לבית המשפט. במסגרת שיקול-דעת זה על בית המשפט להתחשב במהותם של האינטרסים הנאבקים על הבכורה ובאיזון ביניהם מזה, ובשלב בהליך המשפטי בו מתעוררת בעיית האיזון מזה. על-כן, על בית המשפט להתחשב בערכים ובאינטרסים "האישיים" של הצדדים ובמידת הפגיעה בהם. כמו כן, במסגרת ציווי לשעה עליו להתחשב באינטרס הציבורי לשם הטוב ולחופש הביטוי".
כסעד חלופי נקבע בפס"ד אבנרי כי יתכן והמבקשים יוכלו לקבל פיצוי ממוני על הפגיעה בהם וכאמור מקום בו ניתן לפצות את הנפגע בפיצוי כספי, לא מוענק סעד של צו מניעה זמני.

הוצאות
בבואי לבחון את שאלת ההוצאות ושכ"ט עו"דשיש להשית על הבקשת, שקלתי מחד את התוצאה אליה הגעתי, את היקף ההשקעה של הצדדים ובאי כוחם, ומאידך את השאלה האם היה הצדק להגשת הבקשה כנגד חלק מהמשיבים ובעניין זה אני מוצא לנכון להעיר, כי במיוחד שמתי ליבי לעובדה שלא הוכחה לי שמץ של עילה, או הצדק להגשת הבקשה, כנגד המשיב 1 ש"כל חטאו" גם לפי גרסת המבקשים הינה כי הוא משמש מנכ"ל המשיבה 2.

סוף דבר
מכל הטעמים שפורטו לעיל בהרחבה ובייחוד, משלא הוכח בשלב זה, כי הפגיעה בשמם הטוב של המשיבים המצדיקה הגבלתו של חופש הביטוי ע"י הסרת הפרסומת הנידונה, נדחית הבקשה למתן צו המניעה.
המבקשים ביחד ולחוד ישלמו:
למשיבים 1-2 ביחד- הוצאת ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 12,600 ₪.
למשיבה 3- הוצאת ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 1,800 ₪.
למשיבה 4- הוצאת ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 5,400 ₪.
למשיבים 5-6 ביחד- הוצאת ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 5,400 ₪.
תשלום הנ"ל יבוצע בתוך 21 יום מהיום, וממועד זה ואילך יתווספו לו הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

המזכירות תשלח העתק החלטה זו לצדדים.
ניתן היום, י"ח אדר ב תשע"א, 24 מרץ 2011, בהעדר הצדדים.

בית המשפט המחוזי מרכז
ת"א 37333-03-11
צוער ואח'
נ' צולר ואח'

24 מרץ 2011

עמוד 1 מתוך 11








א בית משפט מחוזי 37333-03/11 יהושע צוער, יהושע נתן, ירון עמנואל טל ואח' נ' רביב צולר, ישיר איי.די.איי חברה לביטוח ואח' (פורסם ב-ֽ 24/03/2011)