פסקי דין על עודי תאאר | פסקי דין על שוק חיפה פירות וירקות-בני מחמוד עודה | פסקי דין על מנורה חברה לביטוח |

6883/04 א     09/03/2011




א 6883/04 עודי תאאר נ' שוק חיפה פירות וירקות-בני מחמוד עודה בע"מ, מנורה חברה לביטוח בע"מ








בית משפט השלום בנצרת



ת"א 6883-04 עודי תאאר
ואח' נ' שוק חיפה פירות וירקות-בני מחמוד עודה בע ואח'






בפני

כב' השופטת
עירית הוד


תובעים

עודי תאאר



ת.ז 039072640
ע"י ב"כ עו"ד טאהא ריאד


נגד


נתבעים

1.שוק חיפה פירות וירקות-בני מחמוד עודה בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד שאוקי סאלח

2.מנורה חברה לביטוח בע"מ
ע"י ב"כ עוה"ד פ.ג. נשיץ ואח'




פסק דין



מבוא

התביעה שלפני הינה לפיצוי בגין נזק גוף שלטענת התובע יליד שנת 1983 נגרם לו בעקבות תאונה מיום 15.2.02 במהלך עבודתו.

תמצית טענות הצדדים

התובע טוען בכתב התביעה, כי ביום 15.2.02 בעת שעבד אצל הנתבעת מס' 1 (להלן:"הנתבעת") נפל עליו לוח זכוכית ושברי הזכוכית נפלו מסביבו. לטענתו, לאחר שהוא ניסה להדוף בידו הימנית את לוח הזכוכית הנופל הוא הוטל לאחור, נחבט בעוצמה בקרקע וכתוצאה מכך נפגע בידו הימנית משברי הלוח והזכוכית.


הנתבעת הינה בעלת חנות פירות וירקות ובתחום אחריותה או אחזקתה מצוי לוח הזכוכית ממנו נפגע התובע, לטענתו. הנתבעת מס' 2 (להלן: "מנורה") הינה חברת הביטוח אשר על פי הנטען ביטחה את הנתבעת במועדים הרלוונטיים.


התובע הובהל לבית חולים רמב"ם, שם נבדק ואובחן, כי הוא סובל מפצעים ומחוסר תחושה באמה הימנית ובכף יד ימין. התובע אושפז עד ליום 21.2.02 ובתקופת אשפוזו בוצעה אקספלורציה של הפצעים ותפירה של העצבים והגידים.


התובע טוען, כי בעקבות התאונה חלה הידרדרות במצבו הרפואי והוא סובל מחוסר תחושה ומוגבלות בטווחי תנועות האמה הימנית וכף יד ימין. בשל ההחרפה במצבו הוא נאלץ לעבור טיפולים רפואיים שונים וכן ביצע טיפולי פיזיותראפיה והוא סובל מכאבים עזים באמה הימנית ובכף יד ימין אשר בשלם הוא מתקשה להירדם בלילות ולנהל אורח חיים תקין. עוד טוען התובע, כי בעקבות התאונה הוא נאלץ להיעדר מעבודתו לתקופה ממושכת, נזקק לעזרתם של בני משפחתו ונגרמו לו הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה. בנוסף, נפגע כושר השתכרותו.


התובע מוסיף וטוען, כי הוא אינו יודע ואין בידו לדעת מה היו הנסיבות בגינן נוצר המפגע אשר גרם לפגיעתו. לטענתו, עסקינן במפגע אשר היה קיים בנכס אשר לנתבעת הייתה שליטה מלאה עליו ואירוע התאונה מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבעת לא נקטה זהירות סבירה מאשר עם טענה הפוכה, ולכן עליה הנטל להוכיח, כי התאונה לא נגרמה בשל התרשלותה.


עוד טוען התובע, כי לוח הזכוכית מהווה דבר מסוכן, כמשמעות המונח בפקודת הנזיקין (נוסח חדש) ועל הנתבעת מוטלת החובה להוכיח שלא הייתה מבחינתה התרשלות לגבי לוח הזכוכית.


התובע טוען, כי התאונה נגרמה בשל רשלנותה ו/ או חוסר זהירותה של הנתבעת מס' 1 או מי מטעמה, בכך שאפשרה לו לעבוד בסביבה רווית מכשולים וליקויי בטיחות, התעלמה מקיומו של מפגע בטיחותי חמור, לא סיפקה לו מקום עבודה ו/או דרכי גישה נוחים ובטוחים, לא דאגה לבטיחות ההולכים בחנות, לא פיקחה ברמה מספקת על תקינות מקום העבודה, לא עשתה שימוש באמצעי בטיחות נאותים, לא עשתה כלל או לא עשתה די מאמצים לשם איתור וסילוק מפגעים, לא סיפקה לתובע אמצעי מיגון, לא הדריכה ולא הזהירה את התובע באשר לדרך העבודה הבטוחה ובאשר לסכנות הכרוכות בעבודה, התרשלה בבחירת מנהליה ו/או עובדיה, חדלה מלמנות ממונים על בטיחות ו/או מנהלי עבודה, הפרה חובות חקוקות אשר נועדו להגן על התובע ולא פעלה באופן בו היה פועל מעביד סביר בנסיבות העניין.


התובע עותר לפיצוי בגין הפסד השתכרות לעבר ולעתיד, הפסד פנסיה, הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה לעבר ולעתיד, עזרת צד ג' לעבר ולעתיד וכאב וסבל.


הנתבעת מתנגדת לתובענה וטוענת, כי דינה להידחות. לטענתה, נודע לה אודות התאונה מדברים אשר אמרו לה התובע ופקידה אשר הייתה במשרד ואשר יצאה החוצה בשל הרעש אשר נגרם בעת נפילת לוח הזכוכית, ואז ראתה כי התובע פגוע בידו. הנתבעת ציינה, כי לוח הזכוכית שימש חלון למשרד של החנות. לטענתה, החלון היה במקום והיא אינה יודעת איך ולמה נפל. לבסוף טענה הנתבעת, כי מאחר והיא הייתה מבוטחת בפוליסת ביטוח ברת תוקף הרי שעל מנורה לשפותה בכל סכום שייפסק נגדה בגין נזקיו הנטענים של התובע.


מנורה מתנגדת לתובענה וטוענת, כי דינה להידחות. מנורה מכחישה את עצם התרחשות התאונה ואת נסיבות התרחשותה. בנוסף, מכחישה את נזקיו הנטענים של התובע וקשר סיבתי בינם לבין התאונה הנטענת. מנורה טוענת, כי הנזקים הנטענים מוגזמים ומופרכים וכי התובע סבל מהליקויים הנטענים ללא קשר לתאונה. לטענתה, ככל שייפסק לתובע פיצוי יש לנכות ממנו סכומים המגיעים לתובע על פי דין. עוד טוענת מנורה, כי התובע זכאי לזכויות והטבות על פי סל הבריאות.


לטענת הנתבעת, אין בענייננו תחולה לכלל לפיו "הדבר מדבר בעד עצמו" וכן אין עסקינן ב"דבר מסוכן" על פי משמעות המונח בפקודת הנזיקין. לטענתה, על כתפי התובע מוטל הנטל להוכיח את תביעתו.


מנורה טוענת, כי אין ממש בטענה לפיה התאונה ארעה בשל רשלנות הנתבעת. לטענתה, הנתבעת נקטה באמצעי הזהירות הדרושים, דאגה לשלומם של עובדיה, סיפקה לעובדיה את אמצעי המיגון הדרושים ונקטה בשיטות עבודה בטוחות. עוד טוענת מנורה, כי ככל שהתאונה אירעה הרי שהיא התרחשה בשל כוח עליון ו/או גורם אשר לא היה ביכולת הנתבעת לצפות או למנוע.


מנורה טוענת, כי התאונה ארעה בשל רשלנות התובע אשר פעל ללא הפעלת שיקול דעת מינימאלי, לא נתן תשומת לב לנעשה סביבו, פעל בניגוד להוראות, לא פעל לשם מניעת התאונה, לא היה ער לתוצאות מעשיו על אף שהיה עליו לעשות כן, לא פעל לשם מניעת הנזקים, לא צפה את הסכנה על אף שהיה בידו לעשות כן, לא התריע על פגמים במקום עבודתו, לא נקט באמצעים סבירים ולא פעל באופן בו היה פועל עובד סביר.


הנתבעת הגישה הודעת צד שלישי נגד מנורה. לטענתה, ככל שתחויב לפצות את התובע הרי שעל מנורה לשפותה, שכן במועד הרלוונטי מנורה ביטחה את העסק שלה בפוליסת ביטוח ברת תוקף.


מנורה הגישה כתב הגנה בהודעה לצד שלישי ובמסגרתו טענה, כי אין יריבות בינה לבין המודיעה וכי הפוליסה הנטענת אינה רלוונטית לנתבעת. עוד טענה מנורה, כי היא נתקלה בחוסר שיתוף פעולה מופגן מצד הנתבעת, בניגוד לחובתה בהתאם לפוליסה ובניגוד להוראות הדין. לטענת מנורה, הנתבעת לא צירפה להודעה את פוליסת הביטוח עליה היא נסמכת שהינו מסמך מהותי.


מנורה הגישה הודעת צד שלישי נגד חמישה צדדים שלישיים. ביום 14.6.10 הודיעה מנורה, כי היא מבקשת לדחות את ההודעה שהגישה נגדם וההודעה נדחתה ללא צו להוצאות. משכך, אין עוד מקום להידרש לטענות שהעלתה מנורה נגד צדדי ג' אלו.


הראיות

מטעם התובע הוגש תצהיר עדות ראשית של התובע. מטעם הנתבעת הוגש תצהיר עדות ראשית של מר חאלד עודה (להלן: "חאלד")- דודו של התובע אשר על פי הנטען היה מנהל הנתבעת במועד הרלוונטי. מטעם מנורה הוגשו תצהירי עדות ראשית של החוקר מר אשכנזי אברהם ושל הגב' אסתר שקד- חתמת במנורה. משנדחתה ההודעה נגד צדדים שלישים איני נדרשת להתייחס לתצהירים שהוגשו מטעמם. המצהירים נחקרו על האמור בתצהיריהם. בנוסף, העידה הגב' יוסרא טאהא (להלן: "יוסרא")- אשר עבדה כפקידה אצל הנתבעת במועד הרלוונטי. הצדדים הגישו ראיות וסיכמו טענותיהם בכתב.


מטעם מנורה הוגשה חוות דעתו של ד"ר מיכה רינות, לפיה בעקבות התאונה נותרה לתובע נכות צמיתה בשיעור 5%. התובע לא הגיש חוות דעת ותחת זאת ביקש להסתמך על קביעת המל"ל, לפיה נותרה לו נכות צמיתה בשיעור 10%. בהמשך, ערר התובע על החלטת המל"ל וועדת הערר קבעה, כי נכותו הרפואית הינה בשיעור 14.5%.


על פי החלטתי מיום 4.9.07 מונה פרופ' יואל אנג'ל כמומחה מטעם בית המשפט בתחום האורטופדי נוכח הפער בין הצדדים. המומחה קבע, כי בעקבות התאונה נותרה לתובע נכות בשיעור 5% בהתאם לתקנה 43(2)ג1, 5% נכות בהתאם לתקנה 31(4) א'1 ו-5% נכות בהתאם לתקנה 31(5)א2. המומחה ציין בחוות דעתו בפרק הדיון, כי התרשם מחוסר שיתוף פעולה מלא מצד התובע וכן שטענת התובע באשר לחוסר תחושה מוחלט אינה עולה בקנה אחד עם הטקסטורה של העור בכף ידו שהינה מיובלת.


דיון ומסקנות

בין הצדדים נתגלעו מחלוקות באשר לנסיבות בהן נפגע התובע, נזקיו ועל מי מוטלת האחריות לנזקיו. בעניין זה, נתגלעה מחלוקת באשר לשאלה האם פוליסת הביטוח אשר הנפיקה מנורה חלה בענייננו.


בשלב זה אקדים ואומר, כי לאחר ששקלתי טענות הצדדים ואת מכלול הראיות שהונחו לפניי לרבות העדויות שנשמעו מצאתי, כי דין התובענה ודין ההודעה לצד שלישי אשר הגישה הנתבעת נגד מנורה, להדחות, וזאת מן הטעם שהתובע לא הוכיח את נסיבות פגיעתו וכן מכיוון שלא הוכחה רשלנות הנתבעת, כפי שיפורט.


נסיבות התאונה

אפתח ואומר, כי טענת התובע לפיה הוא אינו יודע ואין בידו לדעת את הנסיבות בהן התרחשה התאונה אינה מקובלת עליי. מצאתי, כי לתובע ידיעה ברורה באשר לנסיבות התרחשות התאונה. לפיכך, אין מקום להחלת הכלל לפיו "הדבר מדבר בעד עצמו" ועל כן אף אין הצדקה להורות על היפוך סדר הבאת הראיות ונטל ההוכחה. בנסיבות אלו, הרי שעל כתפי התובע מוטל הנטל להוכיח תביעתו. על התובע להוכיח את עצם התרחשות התאונה, את התרשלות הנתבעות, או מי מהן, ואת נזקיו. מצאתי, כי לא עלה בידי התובע להרים את הנטל המוטל על כתפיו.


גרסת התובע בכתב התביעה מטעמו באשר לאופן התרחשות התאונה הינה שנפל עליו לוח זכוכית. גרסתו בתצהיר מטעמו שונה ולפיה, טרק דלת וכתוצאה מכך נפל עליו חלון זכוכית.


התובע העיד, כי את הפגיעה ראו יוסרא וחאלד. בהמשך נשאל האם חאלד ראה את הפגיעה והשיב, כי הוא בעל הבית. לאחר שנשאל פעם נוספת השיב התובע, כי אף אחד לא ראה וכי דודו שמע צעקות והגיע בעקבות הרעש. לטענתו, לא היו עדי ראייה שראו את החלון נופל על ידו ואנשים הגיעו למקום בעקבות הרעש (עמ' 29 ש' 9-16).


התובע אישר, כי הוא חתם על הודעה על פגיעה בעבודה (נ/3) (עמ' 29 ש' 17-18). נטען בפני
ו, כי במסגרת ההודעה הוא טען כי בעת הפגיעה נכחו במקום יוסרא, חאלד ורואה החשבון. התובע נשאל האם רואה החשבון ראה את התאונה והשיב בשלילה והוסיף, כי רואה החשבון היה במקום (עמ' 29 ש' 17-23).


הנה כי כן, קיימת סתירה בעדותו של התובע וכן בין עדותו לבין האמור בנ/3 באשר לשאלה האם היו עדים לתאונה אם לאו. הסתירה האמורה משליכה על אמינות התובע.


יוסרא העידה, כי לא ראתה את התאונה (עמ' 38 ש' 18-19). לטענתה, לאחר שהיא יצאה מהמשרד היא ראתה את התובע על הרצפה עם זכוכיות ודם (עמ' 38 ש' 20-21). לטענתה, היא צעקה וחאלד הגיע ולקח את התובע למד"א ממול (עמ' 39 ש' 7-8). יוסרא טענה, כי היא הגיעה ראשונה אחרי התאונה ואחריה הגיע חאלד (עמ' 39 ש' 29-30). חאלד העיד,
כי שמע את יוסרא צועקת, רץ לכיוון הקונטיינר וראה את התובע על הרצפה ודם ירד מידו (עמ' 49 ש' 10-11). חאלד העיד, כי לא ראה את התאונה (עמ' 49 ש' 12-13). לטענתו, הישאם הגיע למקום אחריו וגם הוא לא ראה את התאונה (עמ' 49 ש' 14-17).


הנה כי כן, אין מחלוקת, כי על אף האמור בנ/3 הרי שלתאונה נשוא התובענה לא היו עדים אשר בידם להעיד באשר לנסיבות פגיעתו של התובע. לפיכך, התובע הינו העד היחיד אשר העיד בפני
בית המשפט, ממנו ניתן ללמוד מה היו, לכאורה, נסיבות התאונה. עדותו של התובע באשר לנסיבות נפילתו הינה עדות יחידה של בעל דין מעוניין ויש ליתן לה משקל בהתאם. כפי שיפורט בהמשך, התגלו בעדותו סתירות רבות ועל כן מצאתי, כי עדותו אינה מהימנה. בנסיבות אלו, איני יכולה להסתפק בעדותו היחידה של התובע באשר לנסיבות נפילתו.


יוסרא כאמור העידה, כי לא ראתה את התאונה. יוסרא נשאלה מה הבינה שקרה והשיבה, כי לא חשבה על זה בכלל. יוסרא נשאלה אולי התובע החליק והשיבה, כי אולי וכי לא חשבה על מה שקרה (עמ' 41 ש' 20-23). בהמשך נטען בפני
יוסרא, כי פציעת התובע יכולה להיות מכל סיבה אחרת ולא ממה שהוא סיפר. יוסרא השיבה, כי אין בידה לומר היות והתאונה התרחשה בחוץ והיא הייתה בפני
ם (עמק 43 ש' 21-23). הנה כי כן, אין בידה של יוסרא לתמוך בגרסת התובע באשר לפגיעתו ואין בידה לשלול גרסה לפיה יתכן ונסיבות פגיעתו של התובע שונות מהנטען על ידו.


חאלד העיד, כי התובע איבד הכרה ולכן הוא הרים אותו ולקח אותו למגן דוד אדום (עמ' 55 ש' 10-13). לטענתו, התובע נפל לו מהידיים (עמ' 55 ש' 13-14, 28). חאלד שלל טענה לפיה בעקבות הנפילה האמורה נחתך התובע (עמ' 55 ש' 29-30). במהלך עדותו של חאלד התרשמתי, כי הוא ביקש למסור עדות אשר תטיב עם התובע אשר הינו אחיינו. בנסיבות אלו, אין בידי לקבל את עדותו של חאלד בעניין זה ולא מן הנמנע, כי פגיעתו של התובע, או חלקה, נגרמו בעקבות הנפילה הנטענת.


במסגרת כתב התביעה טען התובע כדלקמן: "ביום 15.2.02 בעת שעבד התובע בשירות הנתבעת מס' 1 בחנות שבבעלותה הנמצאת ברח' תל- אביב 14 בחיפה, נפל לוח זכוכית על התובע ושברי הזכוכית נפלו מסביבו. לאחר שניסה להדוף בידו הימנית את לוח הזכוכית הנופל, הוטח התובע לאחור ונחבט בעוצמה בקרקע וכתוצאה מכך נפגע באורח קשה בידו הימנית משברי לוח הזכוכית".


הנה כי כן, במסגרת כתב התביעה טען התובע, כי הוא נפגע כתוצאה מנפילתו של לוח זכוכית אשר פגע בו. במסגרת כתב התביעה אין אזכור לנסיבות בגינן נפל הלוח האמור. כמו כן, לא ניתן ללמוד מכתב התביעה, כי הלוח היה בעצם חלון. ביום 3.4.08 הגיש התובע תצהיר באשר לנסיבות התאונה. במסגרת התצהיר האמור טען, כי כאשר הוא ביקש לצאת מהמשרד של החנות הוא טרק את הדלת בכוח, החל לרדת ואז נפל עליו לוח הזכוכית אשר שימש חלון של המשרד.


סבורני, כי העובדה שרק במסגרת תצהירו האמור חשף התובע את הנסיבות בגינן נפל הלוח האמור ואת העובדה, כי בעצם עסקינן בחלון המשרד יש בה כדי להשליך באופן משמעותי על אמינותו. בכתב התביעה התובע אינו מפרט את תרומתו לנפילת חלון הזכוכית, כפי שבא לידי ביטוי רק בתצהירו ויש בכך כדי לגרוע מאמינותו.


במהלך עדותו נטען בפני
התובע, כי מנ/3 הודעה על פגיעה בעבודה ניתן להבין, כי הוא עבד בחנות ולפתע נפל עליו לוח זכוכית. עוד נטען בפני
ו, כי הוא לא סיפר שהוא רב עם הפקידה וטרק את הדלת. התובע השיב, כי הוא לא כתב את הטופס. כאשר נשאל מי כתב את הטופס התובע לא השיב ותחת זאת טען, כי אין חתימה שלו. בהמשך אישר, כי חתימתו מופיעה על הטופס וטען, כי הוא אינו מבין מה רשום שם. התובע אישר, כי הוא סיפר למי שרשם את הדברים מה קרה. התובע טען, כי הוא אינו זוכר מי רשם את המסמך (עמ' 30 ש' 20-31, עמ' 31 ש' 1). בהמשך שב וטען, כי הוא אינו זוכר מי רשם את המסמך אולם הוא סיפר מה קרה (עמ' 31 ש' 8).


מעדותה של יוסרא עולה, כי היא מלאה את נ/3 וכי בעת שהיא מילאה את הטופס התובע היה לידה וחתם על הטופס (עמ' 39 ש' 13-18). יוסרא טענה, כי בנ/3 היא לא ציינה לגבי הויכוח היות לא היה סעיף אשר ביקש ממנה לעשות כן. בתגובה נטען בפני
ה, כי היה עליה לתאר את התאונה. יוסרא השיבה, כי היא תיארה בקיצור (עמ' 44 ש' 19-23). נטען בפני
ה שהיא כתבה מה שאמר לה התובע, לאור עדותה לפיה היא לא ראתה מה קרה. יוסרא השיבה, כי יש דברים שהיא כן ראתה ורשמה. יוסרא אישרה, כי באשר לאופן התרחשות התאונה היא שאלה את התובע ורשמה מה שהוא סיפר לה (עמ' 44 ש' 24-30, עמ' 45 ש' 1). איני מקבלת את הסברה של יוסרא, לפיו היא לא פירטה לגבי הוויכוח בשל העדר סעיף בנדון.


הנה כי כן, מעדותם של התובע ויוסרא עולה, כי הגרסה המופיעה בנ/3 הינה גרסתו של התובע כפי שהוא מסר אותה ליוסרא. אין מחלוקת, כי אף במסמך האמור אין זכר לנסיבות בגינן נפל חלון הזכוכית. עובדה זו תורמת אף היא להתרשמותי מהתובע.


יוסרא נשאלה מדוע בנ/3 היא רשמה שהיו לתאונה שלושה עדים כאשר מעדותה עולה, כי הם לא היו עדים לתאונה. יוסרא השיבה, כי אולי לא ידעה להתבטא טוב אולם מה שהיא העידה זו האמת (עמ' 44 ש' 15-18). הסתירה האמורה בין עדותה של יוסרא והאמור בנ/3 משליכים הן על אמינותה של יוסרא והן על אמינותו של התובע, שכן, כאמור לעיל,
שניהם היו מעורבים בכתיבת המסמך האמור.


עוד נטען בפני
יוסרא, כי בנ/3 היא ציינה, כי נפל לוח זכוכית ולא ציינה, כי נפל חלון. יוסרא השיבה, כי לא ראתה את התאונה. יוסרא טענה, כי לא ידעה אם זה חלון או לוח זכוכית וכי רק אחר כך התברר לה (עמ' 43 ש' 6-9). לטענתה, לאחר התאונה היא ראתה חתיכות של זכוכית. נטען בפני
ה, כי היא לא ראתה חלון. יוסרא השיבה, כי באותו רגע זה לא היה העניין. בהמשך נטען בפני
ה, כי אם הייתה רואה חלון היא
הייתה אומרת. בתגובה טענה, כי יכול להיות (עמ' 43 ש' 12-17).


יוסרא טענה, כי היא ראתה זכוכיות ורק אחר כך כשניקו הבינה שהחלון נפל. יוסרה העידה, כי לפני כן היא לא שמה לב שאין חלון ולטענתה זה לא עניין אותה (עמ' 41 ש' 24-29). יוסרא נשאלה האם אחר כך הבחינה שהחלון חסר והשיבה בשלילה וטענה, כי הם רצו לבית החולים. יוסרא נשאלה האם למחרת ראתה שהחלון חסר והשיבה בשלילה. לטענתה אמרו שהחלון נפל ואחר כך היה חלון חסר. (עמ' 41 ש' 24-31, עמ' 42 ש' 1-2).


עדותה של יוסרא בעניין זה אינה אמינה בעיניי. אף אם מייד לאחר התאונה לא הבחינה יוסרא, כי החלון נפל, מאחר ותשומת ליבה הייתה נתונה במלואה לתובע אשר היה פצוע, הרי שלא סביר, כי למחרת לא הבחינה כי החלון במשרדה נשבר. לא סביר בעיניי, כי במועד כתיבתו של נספח נ/3, כחודש לאחר התאונה, עדיין לא ידעה יוסרא, כי התובע נפגע בעקבות נפילת חלון משרדה, בו היא עצמה יושבת.


יוסרא טענה, כי היא אינה יודעת מתי תיקנו את החלון. אף לאחר שנטען בפני
ה, כי עסקינן בחלון של המשרד שלה, שבה יוסרא והעידה, כי היא אינה יודעת מתי תיקנו אותו (עמ' 42 ש' 3-8). טענתה האמורה, לפיה היא אינה יודעת מתי תוקן החלון, אינה סבירה בעיניי, הן בשל העובדה שעסקינן בחלון המצוי במשרדה והן בשל העובדה, כי בהיותה הפקידה במקום הרי שסביר, כי היא הייתה מעורבת בעניין כחלק מתפקידה, ובין היתר סביר, כי הקבלות בגין התיקון היו מועברות אליה.


חאלד נשאל האם יש לו קבלות בנוגע לתיקון החלון והשיב, כי ייתכן (עמ' 56 ש' 22-23). חאלד נשאל האם צילמו את החלון השבור והשיב, כי יש לו אח שהיה אחראי שם והוא היה בעניינים (עמ' 56 ש' 24-25). קבלות או צילומים כאמור לא הוגשו לתיק בית המשפט. עובדה זו בצירוף עדותה של יוסרא, כמפורט לעיל, מעוררת ספק באשר לנסיבות פגיעתו של התובע ושבירתו של החלון הנטען.


יוסרא העידה, כי לאחר התאונה היא מצאה את התובע שוכב על המדרגות (עמ' 45 ש' 4-9). חאלד העיד, כי כאשר הוא הגיע למקום הוא ראה את התובע שוכב על הרצפה (עמ' 54 ש' 15-16). לאור עדותו נטען בפני
חאלד, כי יוסרא העידה שהתובע היה על המדרגות ולא על הרצפה. בתגובה שב חאלד וטען, כי התובע היה על הרצפה. אף לאחר שנטען בפני
ו, כי יוסרא אמרה שלא היה בידה לעבור מאחר והתובע היה על המדרגות השיב חאלד, כי הוא אומר מה שהוא ראה (עמ' 55 ש' 1-6).


הסתירה האמורה בין גרסתה של יוסרא וגרסתו של חאלד מעוררת ספק באשר לאמינות עדים אלו. אמנם, אין מחלוקת, כי העדים האמורים לא היו עדים לתאונה אולם מאחר והיו הראשונים שהגיעו למקום מיד לאחר התרחשות התאונה הרי שעדותם מהותית. סתירות בגרסה באשר למצב בו מצאו את התובע מיד לאחר התאונה מעוררות ספק באשר למהימנותם. לכך מתווספת העובדה, כי עסקינן בבני משפחתו של התובע, אשר בוודאי ביקשו למסור עדות אשר תטיב עמו.


התובע טען, כי הזכוכית נפלה עליו עם המסגרת (עמ' 34 ש' 26). חאלד נשאל מה הוא ראה מלבד התובע והשיב, כי ראה חלק מהחלון שבור, זכוכית ודם יורד מהתובע. לטענתו, המסגרת לא הייתה שבורה. כאשר נשאל איפה היא הייתה השיב חאלד, כי הוא לא ראה כלום וכי לקח את התובע לקבל טיפול רפואי (עמ' 54 ש' 26-31). התרשמתי, כי חאלד ביקש להתחמק מלהעיד בעניין זה. התחמקותו האמורה מעוררת ספק באשר לאמינותו. ככל שהמסגרת נפלה על התובע יחד עם הזכוכית לא ברור כיצד חאלד לא ראה אותה. כמו כן, ככל שלא ראה כלום לא ברור כיצד בידו להעיד שהמסגרת לא הייתה שבורה.


התובע העיד, כי לאחר שטרק את הדלת הוא ירד ארבע מדרגות ואז נפל החלון. לטענתו, רק מספר שניות לאחר טריקת הדלת נפל החלון (עמ' 28 ש' 10-17). התובע נשאל האם לאחר שיצא והחל לרדת האם ירד עם הגב או הפנים לכיוון המדרגות והשיב, כי ירד עם הפנים למדרגות, ואז ראה שהחלון זז ונופל והוא הרים את ידו הימנית בכדי להתגונן (עמ' 34 ש' 31, עמ' 35 ש' 1). לא ברור כיצד התובע, אשר החל כבר לרדת במדרגות, כשפניו לכיוון המדרגות, הבחין בחלון הנופל. לא זו אף זו, טענת התובע לפיה הוא טרק את הדלת, הספיק לרדת מספר מדרגות ורק אז נפל החלון מעוררת תמיהה.


התובע העיד, כי סמוך למקום יש מד"א וכי דוד שלו הרים אותו לשם והוא הובהל לבית חולים באמבולנס (עמ' 26 ש' 12-13). התובע נשאל מה הוא סיפר בבית החולים והשיב, כי לא אמר דבר. לטענתו, הוא איבד שליטה והוסיף, כי דוד שלו היה שם (עמ' 28 ש' 18-21). התובע נשאל כיצד ידע שדודו הגיע ראשון למקום לאור טענתו, כי הוא איבד את ההכרה. התובע השיב, כי זה מה שסיפרו לו (עמ' 28 ש' 22-24). התובע נשאל, מי אמר בבית החולים, כי טרם חבלתו הוא נפל על זכוכית, והשיב, כי הוא אינו יודע וכי היו קרובי משפחה רבים. לטענתו, לא ייתכן שהוא אמר את הדברים (עמ' 28 ש' 25-28).


בהמשך נטען בפני
התובע, כי בסיכום האשפוז צוין, כי זמן קצר לפני קבלתו נפל לדבריו על זכוכית. נטען בפני
ו, כי מהדברים עולה שהוא מסר את הגרסה בבית החולים. התובע השיב, כי לא היה חי, לא אמר את הדברים וכי הוא איבד שליטה (עמ' 28 ש' 29-31). בהמשך אישר התובע, כי במהלך אשפוזו הוא חזר להכרה וסיפר לרופאים מה קרה. נטען בפני
ו בשנית, כי בסיכום האשפוז צוין, כי הוא סיפר לרופאים מה קרה ואמר להם שהוא נפל על זכוכית. בתגובה טען התובע, כי הוא לא סיפר כלום לרופאים וכי אולי רואה החשבון סיפר להם (עמ' 29 ש' 1-5).


הנה כי כן, קיימת סתירה בעדות התובע באשר לשאלה האם הוא מסר לרופאים את גרסתו באשר לנסיבות בהן הוא נפגע אם לאו. אין חולק, כי קיימת חשיבות לגרסה הראשונית שמוסר נפגע בסמוך לאחר התרחשות התאונה. כמו כן, קיימת סתירה בין עדותו של התובע בעניין זה והאמור בסיכום האשפוז. עסקינן בסתירה מהותית היורדת לשורשו של עניין. הסתירות בגרסת התובע באשר לשאלה האם מסר לרופאים את גרסתו באשר לנסיבות פגיעתו אם לאו, מעוררת ספק משמעותי באשר לאמינותו ומהימנותו. בהמשך עדותו שב התובע וטען, כי הוא אינו זוכר מי סיפר בבית החולים כיצד ארעה התאונה והוסיף, כי הוא לא היה חי בכלל (עמ' 34 ש' 1-2).


חאלד העיד, כי לאחר מכן הוא נסע עם התובע לבית חולים. חאלד טען, כי הם נכנסו לטיפול נמרץ ובזמן שהרופאים היו עם התובע הוא ישב בצד. לטענתו, התובע עדיין לא היה בהכרה. חאלד נשאל מתי התובע שב להכרה והשיב, כי הוא נשאר שם חצי שעה וכשהגיעו הוריו של התובע הוא עזב (עמ' 55 ש' 31, עמ' 56 ש' 1-11). חאלד העיד, כי עד שהוא עזב התובע היה מחוסר הכרה (עמ' 56 ש' 16-17). חאלד נשאל האם מסר מידע כלשהו לרופאים והשיב בשלילה. לטענתו, לא שאלו אותו שום דבר ואף רופא לא דיבר איתו (עמ' 56 ש' 18-21).


עדות התובע לפיה הגיע לבית החולים מחוסר הכרה ועל כן לא מסר לרופאים את גרסתו אינה עולה בקנה אחד עם עדותו של חאלד, לפיה לאחר שהגיע עם התובע לבית החולים הוא ישב בצד בעת שהרופאים בדקו את התובע ולא מסר מידע כלשהו לרופאים. בהתאם לעדות השניים, לא ברור מי מסר לרופאים את המידע באשר לנסיבות פגיעת התובע. מאחר והתובע הגיע לבית החולים יחד עם חאלד ורק בהמשך הגיעו בני משפחתו, אשר כלל לא נכחו במקום התאונה, ברי, כי התובע או חאלד מסרו את המידע לרופאים. עדותם בעניין זה מעוררת ספק משמעותי באשר לאמינותם. לא זו אף זו, במסמכים הרפואיים אין עדות לטענה לפיה התובע היה מחוסר הכרה בעת שהגיע לבית החולים


התובע נשאל מה הוא עושה היום והשיב, כי הוא אינו עובד וכי הוא עוזר להורים (עמ' 27 ש' 1-2). בהמשך נשאל התובע האם מאז התאונה ועד היום הוא אינו עובד והשיב, כי הוא עוזר מידי פעם להורים וכי אין תלושים על שמו (עמ' 31 ש' 11-12). התובע נשאל האם ניתק קשר עם מקום העבודה בו עבד בעת התאונה והשיב, כי אולי היה בא לעשות קניות ולעזור להם מאחר וזו משפחה (עמ' 31 ש' 13-17). בהמשך טען, כי משפחתו קנתה את העסק מדודיו בשנת 2003 וכי הוא לא היה עובד קבוע אלא היה בא ועוזר (עמ' 32 ש' 23-31). התובע אישר, כי הוא חתם על הסכם השכירות אשר נחתם ביום 22.2.05 כערב אישית (עמ' 33 ש' 5-8). התובע טען, כי הוא הקים חברה, כחודש לפני התאונה, היות ומשפחתו קנתה את העסק מדודו (עמ' 60 ש' 5-7). התובע שלל טענה לפיה שיקים של החברה האמורה ניתנו, בין היתר, לשם כיסוי חובות הנתבעת. התובע טען, כי הוא לא החליף שיקים של בני מחמוד עודה (עמ' 60 ש' 25-30, עמ' 61 ש' 1-3). בהמשך העיד, כי הם לקחו את העסק מהדודים והסכימו לשלם את חובם בכדי לנהל את העסק (עמ' 61 ש' 15-16). התובע שלל טענה לפיה אחיו, מחמוד עודה, היה בעל מניות בנתבעת מס' 1 (עמ' 62 ש' 2-5).

לאוד עדות התובע באשר למעורבותו בעסק המשפחתי, נטען בפני
ו, כי הוא העיד שמאז התאונה הוא לא עבד בתגובה טען, כי הוא אומר רק את האמת. לטענתו, החברה הייתה רשומה על העסק שלו אולם הוא לא עבד ואינו יכול לעבוד ביד. התובע נשאל מדוע לא מצא לנכון לספר שהוא פתח חברה מקבילה באותו מקום. התובע לא השיב ותחת זאת טען, כי עורך הדין שואל את אותן שאלות שהוא שאל בדיון הקודם (עמ' 62 ש' 11-16). ניסיונו של התובע להסתיר את העובדה, כי הקים חברה אשר הפעילה את העסק במקום בו נפגע מעוררת ספק משמעותי באשר לאמינותו ומהימנותו.


חאלד העיד, כי הוא ניהל את העסק עד 2001-2002 (עמ' 66 ש' 7). חאלד נשאל האם עזב את העסק לפני התאונה או אחריה והשיב, כי הוא אינו זוכר מתי עזב והאם עזב ב- 2001 או 2002. לאחר שנשאל בשנית האם זה היה לפני או אחרי התאונה השיב חאלד, כי הוא אינו זוכר וכי אם הוא אינו טועה הוא היה בעסק (עמ' 67 ש' 19-22). עדות זו אינה אמינה בעיניי. לא סביר בעיני, כי חאלד אינו יודע עד מתי הוא ניהל את העסק וכן כי הוא אינו יודע האם ניהל את העסק במועד הרלוונטי לתובענה. התרשמתי, כי חאלד ביקש להתחמק מלהשיב לשאלות בנושא וביקש למסור עדות לטובת התובע.


התובע נשאל מדוע הלך להתווכח עם הפקידה והשיב, כי עשו בלגאן למטה ליד הלקוחות וזה לא התאים לעסק. לטענתו, הוא לא היה המנהל אלא סדרן עבודה והקופאיות שלחו אותו לסדר את הבלגאן (עמ' 27 ש' 18-23). התובע נשאל מדוע בהיותו פועל וסדרן הוא התעצבן בשל סידור העבודה של הקופאיות. התובע השיב, כי זה הפריע ללקוחות שעמדו בחוץ ולא היה שירות כמו שצריך (עמ' 62 ש' 17-19). התובע העיד, כי היה ריב בין הקופאיות בשל המשמרות וכי דודו לא שמע את הריב. לטענתו, הוא אינו זוכר האם דודו היה במחסן או בחנות. התובע הוסיף, כי דודו הגיע לאחר ששמע את הצעקות של הפקידה (עמ' 35 ש' 28-31, עמ' 36 ש' 1-4).


תמוה בעיני מדוע בהיותו התובע, כך על פי טענתו, פועל וסדרן הוא ראה לנכון להתערב בסידור העבודה של הקופאיות ומדוע הדבר הביא אותו להתנהג באופן בו התנהג. יוסרא העידה, כי באותו יום חאלד היה בחנות (עמ' 38 ש' 26-27). בנסיבות אלו, לא ברור מדוע הוא לא היה זה אשר ניסה לפתור את העניין, לאור הטענה, כי היה המנהל. סבורני, כי התערבותו האמורה של התובע בעניינן של הקופאיות מעוררת ספק באשר לתפקידו במקום.

חאלד טען, כי כיום התובע אינו עובד והוסיף, כי הוא עוזר. חאלד העיד, כי התובע עושה סידורים, מביא ומחזיר פועלים, מביא מצרכים וכדומה. חאלד טען, כי התובע עובד כשעתיים שלוש ביום. חאלד נשאל כמה משלמים לתובע והשיב, כי זו משפחה ולפעמים כל אחד נותן משהו לתובע. חאלד נשאל האם התובע עובד בחינם והשיב, כי התובע אינו עובד בחינם וכי המשפחה עוזרת (עמ' 52 ש' 16-31).


הנה כי כן, קיימת סתירה בעדותו של חאלד ובין עדותו לעדות התובע באשר לשאלה האם לאחר התאונה שב התובע לעבוד אם לאו. סבורני, כי הסתירה האמורה מלמדת על אמינותם של השניים ותומכת בטענה, כי חאלד ביקש למסור עדות אשר תיטיב עם התובע.


התובע העיד, כי הקונטיינר בו היו המשרדים למעלה היה קיים הרבה זמן ולטענתו מאז שפתחו את העסק ואולי אף קודם לכן (עמ' 31 ש' 18-21). התובע נשאל מתי פתחו את העסק ובמקום להשיב טען, כי ככה קיבלו את העסק לאחר שנשאל בשנית השיב, כי הוא אינו זוכר (עמ' 31 ש' 22-25). לטענתו, הוא החל לעבוד במקום בשנת 2000 (עמ' 31 ש' 26-29). התובע טען, כי הוא והפקידה החלו לעבוד ביחד (עמ' 31 ש' 30-31). בהמשך אישר, כי לאחר שהפקידה החלה לעבוד סידרו לה מקום לשבת ועשו חלונות (עמ' 32 ש' 3-5). התובע העיד, כי הוא אינו זוכר מי עשה את זה (עמ' 32 ש' 6-7). הנה כי כן, קיימת סתירה בעדות התובע באשר למועד בו הוקם המשרד הרלוונטי. הסתירה האמורה תורמת להתרשמותי מאמינותו של התובע.


חאלד העיד, כי בעת שהוא נתן תצהיר בשנת 2009 הוא לא ידע שחברת הביטוח לא נותנת לנתבעת כיסוי. לטענתו, לא היה לו עו"ד מטעם חברת הביטוח (עמ' 63 ש' 24-29). בהמשך העיד, כי הוא יודע שיש בעיה עם הביטוח וכי הוא יודע את זה מאז שהתובע קיבל את המכה. חאלד אישר, כי ב- 2009, בעת שנתן את תצהירו, הוא ידע שיש בעיה עם חברת הביטוח (עמ' 64 ש' 2-8). הנה כי כן, קיימת סתירה בעדותו של חאלד באשר לשאלה האם הוא ידע, בשנת 2009, כי מנורה אינה נותנת לנתבעת כיסוי. הסתירה האמורה תורמת אף היא להתרשמותי מעד זה.


הנה כי כן, מצאתי, כי קיימות סתירות רבות בעדויותיהם של התובע, חאלד ויוסרא. סבורני, כי הסתירות האמורות מעוררות ספק באשר לאמינותם. התרשמתי, כי יוסרא וחאלד ביקשו למסור עדות אשר תטיב עם התובע, בן משפחתם. לא עלה בידי התובע למסור גרסה אחידה ומהימנה. עובדה זו מקבלת משנה תוקף לאור העובדה, כי עסקינן בעדות יחידה של בעל דין.


כמפורט בהרחבה לעיל, מצאתי כי עדויותיהם של התובע, יוסרא וחאלד היו מגמתיות ובלתי אמינות.
בהעדר גרסה סדורה ואמינה באשר לנסיבות התאונה, הרי שלא נפרסה בפני
בית המשפט תשתית ראייתית באשר לנסיבות פגיעתו של התובע. עדות התובע באשר לנסיבות התאונה הינה עדות יחידה של בעל דין מעוניין. כאמור, מצאתי, כי נפלו בעדותו סתירות רבות וכי גרסתו אינה מהימנה. בנסיבות אלו, לא ניתן להסתפק בעדות התובע לשם קביעת נסיבות פגיעתו. לפיכך, התובע לא הוכיח את נסיבות פגיעתו משכך לא ניתן לבחון האם הנתבעת התרשלה ולפיכך התובע לא עמד בנטל להוכיח, כי נזקו נגרם בשל התרשלות הנתבעת.


בחינת רשלנות הנתבעת

לא זו אף זו, אף אם הייתי מקבלת את גרסת התובע באשר לנסיבות התאונה, מצאתי, כי אין בנסיבות להטיל אחריות על הנתבעות לפצות את התובע בגין נזקיו.


השאלה העומדת לפתחי כעת היא, האם מעביד התרשל, שעה שעובד טורק בעוצמה רבה דלת וכתוצאה מכך נשבר חלון הזכוכית הממוקם בסמוך.


הלכה פסוקה היא, כי מעביד חב חובת זהירות כלפי עובדיו. על הנתבעת הייתה מוטלת חובת זהירות מושגית כלפי התובע, לשמור במהלך העבודה על ביטחונו ושלמות גופו. במסגרת חובה זו, היה על הנתבעת, בין היתר, לדאוג להנחיל לעובדיה שיטת עבודה בטוחה וכן, היה עליה לנקוט צעדים סבירים במטרה למנוע סיכונים מיותרים מהתובע אשר היה ביכולתה לצפות מראש בהתאם לאופי העבודה וטיבה. על הנתבעת, למנוע מראש סכנות העלולות לגרום נזק לעובדיה ולהתריע מפני סכנות אלו.


יחד עם זאת, חובתו של המעביד לשלום עובדיו אינה מוחלטת, שכן המעביד אינו בגדר מבטח כנגד כל תאונה שעלולה לקרות בעבודה. לצורך זה קיים בין היתר המוסד לביטוח לאומי. מעביד בהחלט רשאי להביא בחשבון את ידיעת העובד באשר לסיכונים מסוימים הכרוכים במקום העבודה וכי עובד זהיר וממוצע יודע להיזהר מהם, כגון פעולות שגרתיות אשר אינן מצריכות מיומנות או הדרכה מיוחדת. לא יכולה להיות מחלוקת שסגירת דלת הינה פעולה שגרתית שסביר שכל אדם מבצעה כשגרה ויודע לבצעה מבלי שקודם לכן קיבל הדרכה כיצד לעשות זאת.


במסגרת עדותו התבקש התובע להסביר מה קרה והעיד, כי היה לו ויכוח עם הפקידה במשרד, הוא סגר את הדלת בחוזקה, ירד במדרגות, לוח הזכוכית נפל (בהמשך התברר כי עסקינן בחלון), הוא הגן על עצמו על ידי הרמת יד ימין וידו נחתכה משברי הזכוכיות.
לטענתו, ירד לו דם, הוא איבד הכרה ונפל (עמ' 26 ש' 2-6).


התובע העיד, כי הוא עלה למשרד טרם התאונה בשל ויכוח עם הפקידה על סידור עבודה. לטענתו, היו טעויות במשמרות והיה ויכוח על סידור העבודה. בהמשך הוסיף, כי הוא התווכח על סידור העבודה של הקופאיות והוסיף, כי "היה ריב והתרגזתי" (עמ' 27 ש' 12-17). בהמשך שב התובע וטען, כי הוא טרק את הדלת. התובע שלל טענה לפיה מרוב עצבים הוא נתן לחלון מכה או אגרוף (עמ' 27 ש' 26-31). בהמשך טען התובע, כי הוא התווכח עם הפקידה כעשר דקות וביקש ממנה לעשות סידור עבודה אחר. לטענתו, היא אמרה שאין לה זמן והוא התחיל להתעצבן (עמ' 35 ש' 8-15).


יוסרא העידה, כי היא הייתה במשרד והתובע הגיע לשם. לטענתה, היה סכסוך בין הקופאיות והתובע ביקש ממנה לעשות סדר (עמ' 38 ש' 11-13).
לטענתה, היה ויכוח חזק ואז התובע יצא ודחף את הדלת (עמ' 38 ש' 15). בהמשך העידה, כי התובע היה מאוד עצבני, היה ויכוח חריף והוא טרק את הדלת (עמ' 41 ש' 12-13).


מתצהיר נסיבות התאונה ומעדותם של התובע ושל יוסרא עולה, כי טרם התאונה התווכח התובע עם יוסרא במשרדה ולאחר מכן יצא מהמשרד, כשהוא עצבני, טרק את דלת המשרד בעוצמה ובעקבות זה נפל חלון המשרד אשר היה סמוך לדלת ופגע בתובע.


הנה כי כן, ככל שהייתי מקבלת את גרסת התובע באשר לנסיבות פגיעתו הרי שהחלון נפל ופגע בתובע אך ורק בשל התנהגותו הבלתי סבירה של התובע. לו היה התובע סוגר את הדלת כמו כל אדם סביר ולא טורקה בעוצמה רבה לא היה קורה דבר. בענייננו, אין עסקינן בסביבת עבודה לא בטיחותית או בכלי עבודה מסוכנים אשר סופקו לתובע על ידי מעבידתו. אין לקבל טענת התובע לפיה הנתבעת התרשלה שעה שלא סיפקה לו סביבת עבודה בטוחה או שלא הדריכה אותו כיצד להימנע מהסכנה הטמונה בחלון. התובע הוא זה אשר יצר את הסכנה ובשל התנהגותו הקיצונית הוא נפגע.
לא הוכח לי שסביבת העבודה בה עבד התובע הייתה מסוכנת.

כפי שצויין לעיל, מעביד חב חובת זהירות כלפי עובדיו. על כך אין חולק. עם זאת, יש לבחון האם
קיימת חובת זהירות קונקרטית בגין הנזק הספציפי שהתרחש. בעניין זה יש לזכור, כי לא כל נזק צפוי מבחינה פיסית הוא נזק שיש לצפות במישור הנורמטיבי. אין להטיל על מעביד חובת זהירות אלא ככל שהדבר דרוש באורח סביר כלפי פועל נבון וסביר.

בענייננו, אין קשר בין פגיעת התובע וביצוע עבודתו. אין עסקינן בסיכון הכרוך בעבודה. המעביד לא דרש מהתובע לטפל בסידור העבודה. זה לא היה במסגרת תפקידו. בנוסף, תגובתו הייתה קיצונית ולא סבירה.
התובע נפגע בשל התנהגותו הבלתי סבירה כתוצאה מכך שטרק את הדלת בעוצמה רבה וללא קשר לביצוע עבודתו.
יתרה מזאת, אדם סביר אמור היה לצפות את הסכנה הכרוכה בטריקת הדלת במבנה האמור אשר ממוקמת בסמוך לחלון זכוכית.
סבורני, כי התובע אמור היה לדעת, כי טמונה סכנה בהתנהגותו האלימה וכי הוא עלול להיפצע בעקבותיה. לא מצאתי, כי היה מוטל על הנתבעת להתריע בפני
התובע באשר לסכנות הכרוכות בהתנהגותו. איני מצפה ממעביד להסביר לעובד כיצד סוגרים דלתות ואף איני מצפה ממעביד להסביר לעובד, כי זכוכית זה חומר שעלול להישבר. התובע פעל מתוך כעס ומבלי שנתן את הדעת לסכנה הטמונה בהתנהגות זו, זאת על אף שהיה עליו ליתן דעתו לכך.


במסגרת
ת"א 70/94 (מחוזי ירושלים) מוחמד אבו סבית נ. אברהם שוויקה ובנו בע"מ (דינים מחוזי כ"ו (2), 536)
קבע כבוד השופט זיילר, כי "
יש ובמסגרת הניסיון להטיל אחריות נזיקית על הזולת, הופכים עצמם תובעים שונים כמעט ל"פסולי דין" שאין להם לא תבונה ולא שכל ישר, והם אוטומטים המבצעים הוראות שאינן עוברות אצלם מסננת של תבונה רגילה.

כשאומר מעביד לעובדו: טאטא את המדרגות, אין עליו להדריכו בכך, אפילו הפועל לא טאטא קודם מדרגות. כל בר בי רב מבין שעליו לעמוד על מדרגה אחת, להיזהר לבל ידרדר, לטאטא את המדרגה העליונה יותר, לרדת מדרגה, לחזור ולעשות כן, וחוזר חלילה. אם ידרדר וייפול לא יוכל לטעון שלא הודרך כיצד לטאטא, משום שיש הנחת יסוד שאדם הוא בר תבונה מינימאלית ומפעיל מינימום של תבונה וניסיון חיים בדברים טריוויאליים".



עמדתו של כבוד השופט זיילר מקובלת עליי וסבורני, כי היא יפה לענייננו בנסיבות המקרה. אין להיעתר לתביעה של תובעים המתנערים לחלוטין מאחריותם לקרות הנזק ואשר מנסים להטיל את מלוא האחריות על מעבידם, תוך שהם מציגים עצמם כמי שזקוקים להדרכה מכוונת מצידו של המעסיק

בכל משימה ולו הפשוטה ביותר כמו אופן סגירת דלת. בענייננו, נזקיו של התובע אמנם התרחשו במקום העבודה אך ללא קשר לביצועה ובאותה מידה יכלו להתרחש בכל מקום אחר. לפיכך סבורני, כי יש ליתן לדברים משנה תוקף. מעשהו של התובע הינו כה רשלני ובלתי צפוי שאיני יכולה לדרוש מהמעביד לצפות זאת מראש ולהדריך את העובד כיצד להתנהג בנסיבות המקרה. איני מצפה ממעביד להסביר לאדם בוגר שאין עליו לטרוק דלתות בעוצמה רבה.


התובע העיד, כי עבד במקום כשלוש שנים (עמ' 26 ש' 17-18). התובע נשאל האם זו לא הייתה הפעם הראשונה שהוא עלה למשרד והאם עלה לשם בעבר. במקום להשיב טען התובע, כי כשהוא היה נכנס הדלת הייתה פתוחה תמיד. התובע נשאל האם היה סוגר את הדלת כאשר היה יוצא והשיב, כי אולי בלילה היו סוגרים אותה. בהמשך טען, כי גם הוא היה סוגר את הדלת (עמ' 30 ש' 4-7). התרשמתי כי התובע ביקש להתחמק מלהשיב לשאלה, בנסיון ליצור רושם, כי מיעט לסגור את דלת המשרד ואולי לכן לא ידע או לא הבין כיצד עליו לעשות זאת.


יוסרא העידה, כי היה נהוג שעובדים הגיעו למשרדה. לטענתה, היות והיה חורף הרי שהיו סוגרים את הדלת. עוד העידה יוסרא, כי היא ידעה שמאחר והמבנה אינו יציב הרי שאם סוגרים את הדלת הקירות רועדים (עמ' 40 ש' 21-31). לטענתה, כל פעם שסגרו את הדלת המבנה רעד קצת (עמ' 41 ש' 1-2). יוסרא אישרה, כי זה היה דבר ידוע (עמ' 41 ש' 3-4). חאלד אישר, כי כאשר הוא נכנס למשרד המקום לא יציב (עמ' 49 ש' 30-31).


הנה כי כן, אין מחלוקת, כי עסקינן במבנה אשר התובע הכיר. כמו כן, מעדותה של יוסרא עולה, כי עובדים נהגו להגיע משרדה וכי העובדה שעסקינן במבנה לא יציב הייתה ידועה. יחד עם זאת אציין, כי הטענה באשר למבנה לא יציב לא הוכחה. לא צורפה כל חוות דעת המוכיחה, כי אכן מדובר במבנה לא יציב, כאשר עסקינן בשאלה שבמומחיות. אף לא צורפה חוות דעת המוכיחה שמיקום החלון היווה מפגע או שהחלון לא עמד בתקן ונפל בו פגם. אי לכך לא הוכח לי שמדובר במבנה לא יציב. יתרה מזאת עסקינן בטענה שאינה מופיעה בכתב התביעה ולפיכך מדובר בהרחבת חזית. יחד עם זאת, גם אם אכן הייתה קיימת בעיה ביציבות המבנה, ברי שאם התובע היה סוגר את הדלת כמו כל אדם סביר ולא טורקה בעוצמה רבה, לא היה נגרם לו כל נזק.


בהמשך עדותו נשאל התובע האם המבנה אינו יציב וכאשר מזיזים דברים הוא רועד ובתגובה טען, כי סגירת הדלת הייתה בעצבים ובכוח ובגלל זה נשבר החלון. התובע נשאל למה הוא ציפה כאשר הוא טרק את הדלת במבנה לא יציב והאם ציפה שהחלון לא ייפול. התובע השיב, כי הוא רב עם הפקידה בעצבים. התובע נשאל האם לא שלט בעצביו והשיב, כי "זה בא מהשמיים, מה אפשר לעשות" (עמ' 30 ש' 10-17). הנה כי כן, עדות זו של התובע עצמו מלמדת כי האופן בו סגר התובע את הדלת, ולא איכות המבנה, היה הגורם העיקרי והמשמעותי לתאונה. התנהגות התובע היא כה בלתי סבירה שהיא מנתקת כל קשר סיבתי לו היה קיים כזה בין רמת יציבות המבנה שלא הוכחה לנפילת החלון שגרמה לנזק הנטען. התובע פעל לא כמו אדם סביר או עובד סביר.


אף אם עסקינן במבנה לא יציב, מצאתי, כי אין לקבל את הטענה לפיה
בשל כך נפגע התובע ועל כן על הנתבעות לפצותו. מאחר ולא היה על הנתבעת לצפות את התנהגותו הקיצונית של התובע ואת הנזק אשר עלול להיגרם לו בעקבות התנהגות זו. הטלת אחריות כאמור על הנתבעת בנסיבות והסרת אחריות מהתובע לתוצאות הנובעות ממעשיו שלו איננה סבירה. מצאתי, כי התובע נפגע בשל התנהגותו והיא מנתקת קשר סיבתי בין יציבותו של המבנה ככל שקיימת בעיה כזו והתרחשותה של התאונה בה עסקינן.


התובע טען בכתב התביעה, כי לוחות זכוכית הינם מסוכנים ומשכך יצרה הנתבעת סביבת עבודה לא בטוחה עבור התובע. איני מקבלת טענה זו. כפי שכבר למדנו, אין המדובר בלוח זכוכית שעמד כמכשול בדרך ואולי היה בו כדי להוות מפגע כפי שניתן היה להבין מעיון בכתב התביעה. המדובר בחלון זכוכית שנשבר בשל כך שהתובע טרק את הדלת בכוח ובעצבים כפי שהעיד. איני יכולה לקבל, כי חלון זכוכית במקום עבודה הינו דבר מסוכן וכי מיקום חלונות זכוכית יש בהם כדי ליצור סביבת עבודה לא בטוחה.


יתרה מזאת, אין עסקינן בפעולה אשר נעשתה במהלך העבודה ולשמה. התובע לא נפגע כתוצאה מביצוע עבודתו, כי אם בשל התנהגותו הבלתי סבירה אשר נבעה מכעסו הבלתי נשלט, אותו לא הצלחתי להבין, במיוחד שזה לא היה במסגרת תפקידו לדאוג לסידור העבודה. מצאתי, כי הנתבעת לא הייתה אמורה לצפות את התנהגותו של התובע ואת נזקיו בשל התנהגות זו. לא עלה בידי התובע להוכיח, כי הנתבעת התרשלה וכי בשל התרשלותה האמורה נגרמו נזקיו. בנסיבות אלו מצאתי, כי לא מוטלת על הנתבעת חובה לפצות את התובע בשל נזקיו. לפיכך, אינני נדרשת לטענות מנורה באשר לקיומו של כיסוי ביטוחי.


לאור האמור לעיל, אני דוחה את התובענה אשר הוגשה נגד הנתבעת ומנורה ובהתאמה את ההודעה לצד שלישי אשר הגישה הנתבעת נגד מנורה.


אני מחייבת את התובע בסכום כולל בגין הוצאות חברת הביטוח מנורה לרבות בגין עלות חוות הדעות ושכר טירחת עו"ד בסך של 20,000 ₪. הסכום האמור ישולם בתוך 30 ימים ממועד המצאת

פסק דין
זה שאם לא כן ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד מועד התשלום בפועל.


בנסיבות ולאור הקשר בין התובע לנתבעת לא מצאתי לחייב את התובע בהוצאות הנתבעת מס' 1.


המזכירות תמציא לצדדים.
ניתן היום,
ג'
אדר ב תשע"א, 09 מרץ 2011, בהעדר הצדדים.










א בית משפט שלום 6883/04 עודי תאאר נ' שוק חיפה פירות וירקות-בני מחמוד עודה בע"מ, מנורה חברה לביטוח בע"מ (פורסם ב-ֽ 09/03/2011)