פסקי דין על עזבון המנוח חנוכייב ישראל | פסקי דין על חנוכייב סבטלנה | פסקי דין על גוד מרדכייב | פסקי דין על כלל חברה לביטוח |

1998/04 א     24/02/2011




א 1998/04 עזבון המנוח חנוכייב ישראל, חנוכייב סבטלנה נ' גוד מרדכייב, כלל חברה לביטוח בע"מ








בית משפט השלום באשקלון



ת"א 1998-04 עזבון המנוח -חנוכייב ישראל
נ' מרדכייב ואח'








בפני


השופטת
דינה כהן

תובעים:
1. עזבון המנוח -חנוכייב ישראל

2. חנוכייב סבטלנה


נגד


נתבעים:

1.גוד מרדכייב
2.כלל חברה לביטוח בע"מ




פסק דין





א. כללי
בפני
תביעת אלמנת המנוח
- חנוכייב ישראל
יליד 25/9/1951 ועזבונו, שנהרג בתאונת דרכים ביום 30/8/03, עת נסע ברכב נהוג בידי הנתבע 1.
התובעת 2 הנה אלמנתו של המנוח ואילו הנתבעת 2 - החברה המבטחת, של הרכב המעורב.


התובעת, שהינה יורשתו היחידה של המנוח, הגישה את תביעתה הן בשם עזבונו של המנוח והן כמי שתלויה בו.

הנתבעת 2 לא חלקה על עצם חבותה לתשלום נזקי התובעים, הגם שטענה כי עסקינן בתאונה בעבודה והמחלוקת בין הצדדים נסבה בעיקרה לעניין גובה הנזק ואופן חישובו , לרבות בסוגיית "הניכוי מן הניכוי".


בתביעת האלמנה כעזבונו של המנוח, חושבו על ידי ב"כ התובעים, ראשי הנזק שלהלן:

א.
אבדן יכולת ההשתכרות "בשנים האבודות".
ב.
הפסדי תמיכה מקצבת זקנה והשלמת הכנסה.
ג.

הוצאות קבורה ומצבה.
ד.

נזק לא ממוני.

ואילו בתביעת האלמנה כתלויה חושבו ראשי נזק שלהלן:
א
. הפסדי תמיכה מהכנסת המנוח עד גיל פרישה מעבודה.
ב
. הפסדי קצבת זקנה והשלמת הכנסה עד תום תוחלת חיי המנוח.
ג.
אבדן שרותי בעל –תמיכה ועזרה בעבודות משק הבית.



ב. רקע נורמטיבי- היחס בין תביעת התלויה לתביעת העיזבון
4.
מאחר שבמהלך ברור התביעה נפסקו, לא אחת, הלכות משפטיות, בעניין האופן הנכון בו יש ליישם עקרונות פרי חוק ופסיקה לענין היחס שבין תביעת האלמנה כתלויה לתביעתה כעזבונו של המנוח, אפשרתי לב"כ הצדדים לתקן כתבי טענותיהם, שחייבו, בין היתר, עריכת התאמות מתבקשות, לראשי הנזק ואופן חישובו. בתוך כך, הוגש כתב תביעה מתוקן ביום 11.2.09 לאחר שאפשרתי לתובעת, לתקן ברביעית את כתב התביעה ולכלול במסגרת ראשי הנזק הנתבעים הפסדי תמיכה מקצבת זקנה לעתיד.

ככלל יאמר כי עד לפסיקתו של המשנה לנשיאה, כב' הש' ריבלין בעניין עזבון המנוח דוביצקי
(ע"א 2739/06 עזבון דוביצקי נ. רזקאללה (טרם פורסם, 1.6.2008), נהוג היה, תוך יישום הלכת הניכוי לחשב את תביעת התלויים לחוד, את תביעת העזבון לחוד, ולפסוק, באופן מעשי, על פי הגבוה "מבין השניים". בפסק הדין, מסביר בית המשפט, מדוע אין לדבוק עוד בהלכת הניכוי כפי שיושמה בעבר, ומדגיש כי מן הראוי "להחיל דין אחד, קוהרנטי, שלפיו ראשי נזק המצויים מחוץ לתחום החפיפה לא "ינוכו" ולא "יקוזזו", אלא ייפסקו
לתלויים ולעיזבון, לפי העניין ומבלי קשר לשאלה (המקרית) איזו תביעה גבוהה יותר".


לאחרונה בע"א 3045/07 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' רות מאיר ואח' (טרם פורסם, 7.9.2010), תוך התיחסות לאופן בו יושמה הלכת הניכוי בעבר, חוזר המשנה לנשיאה, כב' הש' ריבלין ומבהיר:

"...לדרך חישוב זו אין כמובן עוד מקום. חישוב הפיצוי לתלויים שהם גם יורשים בדרך של פסיקת "הגבוה מבין השניים" מקורה ברעיון שזכה ליישום ארכאי ......פסיקת "הגבוה מבין השניים" משקפת את הגישה שלפיה הפיצוי לעיזבון מהווה יתרון חומרי עבור התלויים-היורשים, ומכאן שיש לנכותו מתביעת התלויים – או לנכות את תביעת התלויים מתביעת העיזבון, על-פי הגבוה מביניהם. אלא שלהשקפה זו, כפי שיושמה, נכרך קושי רעיוני ומעשי של ממש משהביאה לפיצוי חסר. בפסקי הדין בעניין דוביצקי ובענין צרור.......נקבעה דרך שונה לחישוב היחס בין תביעת התלויים לבין תביעת העיזבון...
עם זאת, יש להבטיח מניעת כפל פיצוי בגין ראשי נזק "חופפים", מצד אחד, ומניעת פיצוי בחסר לגבי ראשי נזק שאינם ב"מתחם החפיפה", מצד אחר. אובדן שירותים הוא נזק שנגרם לתלויים בלבד (ולא לעיזבון, שכן המנוח, שהעזבון בא בנעליו, אינו מפסיד את שירותיו-שלו, אותם היה נותן לאחרים); מנגד, נזק בלתי ממוני הוא נזקו של העיזבון בלבד. ניכוי הפיצוי בגין נזק לא ממוני מתביעת התלויים, שבגדרה לא ניתן פיצוי על ראש נזק זה, יוצר פיצוי בחסר. כך גם לגבי ניכוי הפיצוי בגין אובדן שירותים מתביעת העיזבון"
(פסקה 8 לפסה"ד).

בית המשפט בעניין דוביצקי הדגיש כי אין המדובר בשינוי של עיקרון הניכוי אלא בתיקון משגה שדבק ביישומו
(פיסקה 16 לפסה"ד).

6.
זאת ועוד, בע"א 9209/03 עזבון המנוח יניב ניסן ז"ל נ' הכשרת היישוב חב' לביטוח בע"מ (טרם פורסם 16/11/08) פסק כב' השופט א' גרוניס, כי יש מקום להכיר בקיצבת הזיקנה כנזק בר פיצוי, בהיותה חלק ממקורות הכנסתו של אדם לעת זיקנה, ובלשונו:

"כאשר אדם, אשר צפוי היה להיות זכאי לקיצבת זיקנה בהמשך חייו, הולך לעולמו כתוצאה מאירוע נזיקי, הרי שהפסדי התמיכה בתלוייו מתבטאים, בין היתר, באובדן קיצבת הזיקנה אשר נשללה עקב המוות"
(פסקה 10 לפסה"ד).

וכן:

"על רקע מאפייניה של קיצבת הזיקנה דומה כי אין מקום להבחין, לעניין הפיצוי ב"שנים האבודות", בינה לבין הפסדי השתכרות. ככלל ניתן לומר, כי לאחר יציאתו של אדם לגמלאות מהווה קיצבת הזיקנה, כמו גם תקבולי הפנסיה, את מקור הכנסתו
(פיסקה 12 לפסה"ד).

ובהמשך:

"קבענו אם כן, כי אובדן קיצבת הזיקנה של ניזוק בשל עוולה הינו נזק בר פיצוי הן בגדר תביעתם של התלויים והן בגדר תביעת עיזבונו של ניזוק אשר נפטר כתוצאה ממעשה העוולה. אופן חישוב הפיצוי בגין קיצבת הזיקנה ייעשה, בשני המקרים, באמצעות השיטה המשמשת לקביעת הפיצוי בגדר תביעות תלויים ותביעות עיזבון, הלוא היא שיטת הידות. זאת, על דרך הוספת הסכום שייקבע בגין קיצבת הזיקנה לקופה המשותפת בשנים הרלוונטיות, במסגרת "החישוב הדינאמי" (ראו, פרשת כרכבי, פרשת צרור) ובהיון המתבקש מן התשלום החד פעמי. השימוש בשיטת חישוב זו יבטיח, כי הפיצוי אשר ייפסק לתלויים או ליורשים ישקף אך את אותו חלק של קיצבת הזיקנה המהווה הפסד מבחינתם של התלויים או של היורשים "
(פיסקה 13).

עם זאת, מציין כב' הש' גרוניס, אם אכן יתברר שעל מנת לזכות בקיצבה היה הניזוק צריך לשלם סכומים שונים למוסד לביטוח לאומי, הרי שיש לנכות סכומים אלה, בדומה לניכוי של הפרשה סוציאלית לשם רכישת זכות לפנסיה (פיסקה 15 לפסה"ד בעניין יניב ניסן).

7.
ולענייננו- על יסוד עקרונות אלה עתרה ב"כ התובעים, לחייב הנתבעים לשלם לה בתביעת העיזבון פיצוי בגין אבדן תמיכה מהכנסה "בשנים האבודות" עד גיל פרישה וממועד זה ועד תום תוחלת חיי המנוח הפסדי זקנה והבטחת הכנסה. כן עתרה לפיצוי בגין הוצאות קבורה,
נזק לא ממוני, ובנוסף, כתלויה - פיצוי בגין אבדן שרותי בעל (לאחר העדפת הפסדי התמיכה בתביעת העיזבון על פני ההפסדים בתביעת התלויה למניעת כפל פיצוי). כן עתרה ב"כ התובעים לחייב את הנתבעים בהוצאות צו הירושה והוצאות המשפט.

ג. הנזק
(1) הפסדים מהכנסה "בשנים האבודות":
הלכה היא עמנו, כי בהעדר נסיבות מיוחדות, יש לחשב את הפיצוי לפי שיטת הידות. יחד עם זאת, בשונה מיישום שיטת הידות בתביעת התלויים בגין אובדן תמיכת המנוח, הרי שבמסגרת תביעת העיזבון יש להביא בחשבון גם ידת חסכון, המתווספת לידות בני המשפחה ולידת משק הבית. הפיצוי הינו בגובה הכנסת המנוח בניכוי ידת הקיום של המנוח - הסכום שהיה דרוש לו למחייתו. (ע"א 140/00 עזבון מיכאל אטינגר נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בע"מ, פ"ד נח(4), 486, ע"מ 540-541; ע"א 10990/05 דוד פינץ נ' הראל חברה לביטוח בע"מ (טרם פורסם 2006) (להלן:"ענין פינץ"); ע"א 4431/05 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' אורנית צרור (טרם פורסם 2006).


בענין ע"א 4641/06 מנורה חברה לביטוח בע"מ נגד עזבון המנוח חנא כרכבי ז"ל ואחרים מבהיר כב' השופט ריבלין:

".........כמו בתביעת תלויים, כך גם בתביעת העיזבון, מטרת יישומה של שיטת הידות היא אחת – לחלץ את יד הקיום של המנוח. זו בתורה, מופחתת לאחר מכן מהכנסתו של המנוח, על-מנת לשום את הפיצוי המגיע לעזבונו. סכום הפיצוי לעיזבון משקף, כאמור, את מכלול אופני השימוש שהיה המנוח עושה בהכנסתו "בשנים האבודות" – תמיכה בבני משפחתו, תרומה למשק הבית ולחסכון. על כל אלה בניכוי יד הקיום שלו הוא זכאי לפיצוי
(פסקה 11).

9.
במקרה שבפני
נו בתביעת התלויה שלוש ידות: אלמנה, משק בית, מנוח ואילו בתביעתה כעזבון המנוח יד נוספת של חיסכון או רווחה. נוכח האמור לעיל, מיותר במקרה שבפני
, לחשב שני מסלולי תביעה נפרדים, עיזבון אל מול תלויה, לענין הפסדים מהכנסה "בשנים האבודות" לרבות מקצבת זיקנה, משום שמקום בו קיימת זהות בין העיזבון לתלויים, לעולם תהא תביעת העיזבון גבוהה יותר בראש נזק זה, בשל הווספותה, כאמור,
של יד נוספת- יד החסכון/רווחה למרכיב החישוב בתביעת העיזבון ונוכח זאת צמצום שיעורה של יד הקיום של המנוח, אותה יש לחלץ ולגרוע מן הפיצוי. על כן, מטעם מעשי, הפיצוי בגין הפסדים מהכנסה "בשנים האבודות" יחושב לעיזבון בלבד.

10.
טרם חישוב הפיצוי על תקופותיו, להלן נתונים על פיהם יושתת:

בסיס השכר
עובר לתאונה, עבד המנוח כרתך שכיר בחברת "דידי מפעלי מתכת בע"מ". לתצהיר התובעת צורפו תלושי השכר של החודשים יוני, יולי ואוגוסט לשנת 2003 – שהם למעשה שלושת החודשים האחרונים בהם עבד המנוח במפעל (נספח ה' לתצהיר האלמנה).


ב"כ הנתבעים טען כי לא ניתן להסיק משלושת תלושי השכר שצורפו, כי אלה משקפים נכונה את שכרו הממוצע של המנוח עובר לתאונה והפנה לתעודת עובד הציבור של המוסד לביטוח לאומי מדור אבטלה (נ/3) ממנה עולה כי המנוח היה מובטל למשך תקופה של כשנה ובתוך כך עתר להעמיד את שכרו של המנוח בנסיבות העניין בגובה שכר המינימום דאז – 3,500 ₪.

שקלתי את עמדת הנתבעים. אכן, בתעודת עובד הציבור (נ/3) אישר המל"ל כי המנוח קיבל דמי אבטלה, אולם בתקופה שמחודש 2/99 ועד לחודש 2/2000. אולם, בתלושי השכר האחרונים של המנוח, בסעיף "תחילת עבודה", מצוין כי המנוח החל את עבודתו בחברה בתאריך 1/6/02, בעוד התאונה כזכור ארעה בתאריך 30/8/03.


האמור בתצהיר האלמנה לפיו, "המנוח פירנס אותנו מעבודתו כרתך מקצועי...." (פסקה 6), לא נסתר ובנסיבות אלה, בהיות המנוח רתך, מקצוע שכיח למדי, לא מצאתי טעם ראוי מדוע שלא להתיחס אל הנתונים בתלושי השכר האחרונים של המנוח כמשקפים את יכולת השתכרותו. בהתחשב בעובדה ששכרו של המנוח נטו כפי שמפורט בתלושי השכר האחרונים, אינו עולה במידה ניכרת על שכר המינימום, עסקינן בסכום סביר והגיוני של השתכרות לאדם בנתוניו ועל כן,
יחושב בסיס השכר על פי התלושים שהומצאו.

חישוב ערכי הנטו (כולל חלוקה יחסית לשנים עשר חדשים של רכיב ההבראה בתלוש אוגוסט 2003 ומרכיב מס שלילי בתלוש זה), מביא לערך ממוצע של 4467 ₪ לשכר נטו לחודש (נומינלי).

על כן, הנני מעמידה את בסיס השכר הממוצע של המנוח עובר לתאונה על סכום של 5,258
₪ נטו, נכון ליום פסה"ד, לאחר הצמדה ולפיו יחושבו הפסדי העיזבון ממועד הפטירה ועד מועד הגיע המנוח לגיל פרישה אלמלא התאונה.

בהקשר זה אעיר כי שכר נטו חושב כנהוג לאחר ניכוי מס הכנסה בלבד וללא ניכוי תשלומי חובה אחרים כגון ביטוח לאומי (כפי שנעשה ע"י ב"כ התובעים) ותשלומים לפי חוק ביטוח בריאות ממלכתי –
(ראה י. אנגלרד "פיצויים לנפגעי תאונות דרכים" מהדורה שלישית, עמ' 366 וה"ש 73).


הפסדי הכנסות ממועד פרישת המנוח מעבודה- הפסדים מקצבת זיקנה:
14.
ב"כ הנתבעים לא חלק על העובדה כי יש מקום לפיצוי האלמנה בגין קצבת הזקנה בהתאם להלכת "יניב ניסן", אולם טען בהגיון רב, כי אין מדובר בפיצוי אוטומטי ועל התובעת מוטל הנטל הן להוכחת זכאות המנוח לקצבת זקנה אלמלא התאונה והן לגובהה של קצבת זקנה זו.
בתוך כך נטען, כי במקרה דנן, נטל זה לא הורם ואף לא הוגשה כל חוות דעת אקטוארית מסודרת לעניין וכי נדרשו פיצויים על יסוד הנחה לא מבוססת לפיה המנוח היה זכאי להשלמת הכנסה אלמלא התאונה. כן נטען כי התובעים התעלמו לחלוטין מסכומים שיש לנכות מקצבת הזקנה כפי שנקבע באופן מפורש בהלכת "יניב ניסן".

לאור זאת, נטען כי יש לדחות את התביעה לפיצוי בגין ראש נזק זה ובתמיכה לטענה זו הופנתי לכך שבית המשפט בעניין "יניב ניסן" החזיר את הדיון לבימ"ש קמא, על מנת שיכריע מחדש בסוגית הפיצוי בגין קיצבת הזיקנה של המנוח, הן בשאלת עצם הזכאות לפיצוי האמור והן בשאלת גובהו של הפיצוי,
תוך הנחיה לאפשר לבעלי הדין להשמיע טיעוניהם ולהשלים ראיותיהם בסוגיה זו (פיסקה 14 לפסה"ד ).

בסיכומי התשובה שהגישה ב"כ התובעת, נטען כי כל הנתונים לצורך החישוב נלקחו מאתר האינטרנט של הביטוח הלאומי, אתר רשמי ומחייב של מדינת ישראל. נטען כי מחישוב שכרו של המנוח נוכו ההפרשות למל"ל המהווים למעשה את הסכומים אותם יש לנכות מקצבת הזקנה. כמו כן נטען כי אין כל חובה לבצע חישובים ע"י אקטואר שכן אין המדובר במקצוע מוכר המצריך רישיון וכי כל הבקיא במתמטיקה יכול לבצע חישובים אילו, כפי שאישר האקטואר שי ספיר שזומן לחקירה נגדית על חוות דעתו- לעניין קצבאות השארים.


16.
שקלתי הטענות ומבלי להתעלם מכך שעל התובע נטל ההוכחה הן לעצם הזכאות לפיצוי האמור התלויה בכך שהמנוח אכן צפוי היה להיות זכאי, בבוא העת, לקיצבת זיקנה, והן בשאלת גובהו של הפיצוי בהנחה שייקבע כי אכן קמה זכאות כאמור, עדיין, במקרה דנן, הובאו ראיות מספקות, בכדי להשתית טענה להפסדים- ולו על דרך ההמעטה, מקצבת זקנה והבטחת הכנסה ואנמק.

ראשית אעיר כי הנכון היה שהתובעים יתכבדו ויגישו תעודת עובד ציבור להוכחת עצם הזכאות לקצבת זקנה, שיעורה, ו"מחיר הקיצבה" תוך הסתייעות בחוות דעת אקטוארית כפי שנהוג ומקובל, במקום להקשות ולהידרש לטבלאות מאתר אינטרנט של המוסד לביטוח לאומי, שכן נטילת נתונים ממאגר מידע, רשמי ככל שיהיה, טומן בחובו סיכון כי נתוני העזר לא יהיו רלונטיים למקרה הקונקרטי, או לא ייושמו כהלכה. עם זאת, במקרה דנן, משנחקר האקטואר מטעם הנתבעים מר שי ספיר ואושרו על ידו
מספר הנחות יסוד, ניתן באמצעותן תוך הסתייעות בנתוני המוסד לביטוח לאומי כפי שנלקחו מן הפרסום הרשמי, לחשב את הפסדי העיזבון מקצבת הזיקנה, כפי שיפורט, ולו על מנת להמנע ממצב בו יגרע מן האלמנה פיצוי שאיו חולק כי זכאית לו (שונה המצב לעניין הפסדי פנסיה שלא נתבעו ולא יפסקו).

17.
על רקע האמור להלן החישובים לעניין הפסדים מהכנסות המנוח נוכח פטירתו,
ע"פ התקופות השונות:

תקופה ראשונה – הפסדים מהשתכרות לעבר
מיום התאונה- 30/8/03 עד יום פסה"ד-
90 חדשים –לפי שלוש ידות מתוך ארבע (מסך של
5,258 ₪ לחודש נטו, תוך חילוץ ידת הקיום של המנוח וגריעתה) נכון ליום פסה"ד בצירוף ריבית
מאמצע תקופה סה"כ - 388,799 ₪.

תקופה שניה- הפסדים מהשתכרות
לעתיד
מיום פסה"ד ועד הגיע המנוח לגיל פרישה - 67, בתאריך 25/9/2118 –תקופה בת
91 חדשים - לפי שלוש ידות מתוך ארבע (מסך של 5,258 ₪ לחודש נטו תוך חילוץ ידת הקיום של המנוח וגריעתה) לאחר הוון- סה"כ 319,425 ₪.
תקופה שלישית – (הפסדים מקצבת זיקנה לתקופה בה אין האלמנה זכאית לקצבה משלה )
18.
ממועד הגיע המנוח לגיל פרישה 67 – בתאריך
25/9/2018
ועד הגיע האלמנה (ילידת 4/2/52) לגיל 70 בתאריך 4/2/2022, תקופה של 40 חדשים, לפי הנתונים שלהלן:

קצבה ליחיד עם תוספת השלמת הכנסה
(קצבת המנוח)

- 2,645

₪.
קצבה ליחיד עם תוספת לבת זוג והשלמת הכנסה (הקופה המשותפת)
- 3,928

₪.
חילוץ ידת הקיום של המנוח (יד אחת מתוך ארבע מ- 3,928)


- 982

₪.
ההפסד לאחר ניכוי יד המנוח מ"הכנסתו" החודשית-הקצבה ליחיד




- 1,663

₪.


סה"כ למשך 40 חודש בעוד שבע וחצי שנים, לאחר היוון כפול:


1663
x
38
x
0.80=
50,555 ₪.
תקופה רביעית – (הפסדים מקצבת זיקנה ממועד בו האלמנה זכאית לקצבה בזכות עצמה)
ממועד הגיע האלמנה לגיל 70 בתאריך 04/02/2022 ועד תום תוחלת חיי המנוח בהגיעו לגיל 81 בתאריך 25/9/2032 , תקופה בת
129 חודשים יערך החישוב שלהלן:


קיצבה ליחיד
עם
תוספת השלמת הכנסה -
2,723 ₪. הקופה המשותפת כולל השלמת הכנסה -








5446
₪.
ידת הקיום של המנוח לצורך חילוצה (ידה אחת מתוך ארבע מ 5446)


1361₪.
ההפסד לאחר ניכוי ידת המנוח מ"הכנסתו" החודשית-הקצבה ליחיד



1362 ₪.

סה"כ למשך 129 חודש בעוד 11 שנים, לאחר היוון כפול:






1363
x
110.14
x

0.7224=108,368 ₪.

בבסיס החישובים הונחתי ע"י ההנחות הבאות:


-
כאמור, על פי הלכת "יניב ניסן" מותנה הפסד קיצבת הזיקנה בזכאות לקיצבה תוך תשלום "דמי ביטוח". במקרה דנן, מתלושי שכרו של המנוח עולה כי הסכום החודשי הממוצע שהפריש המנוח מדי חודש לביטוח הלאומי, בין היתר, עבור "רכישת" הזכות לקצבת זיקנה בעתיד, עמד על 100 ₪ בממוצע נכון ליום הפטירה. יוער כי ההפרשה למל"ל הנה בגין סל ביטוחים (זקנה ושארים, סיעוד, נכות,
ועוד ע"פ לוח י' לחוק הביטוח הלאומי (נ"מ) התשנ"ה 1985), אלא שבהעדר נתונים מספיקים לחילוץ ובידוד חלק ההפרשה המיועד ל"רכישת" קצבת הזיקנה נערך החישוב על דרך ההמעטה, תוך התחשבות במרכיב ההפרשה המלא (כפי שלמעשה נעשה, ע"י ב"כ התובעים עת חישבה הפסדים מהכנסה בשנים האבודות תוך חישוב שכר נטו על דרך הפחתת שיעור מס ההכנסה ודמי הביטוח הלאומי במלואם).

על כן, ממועד הפטירה ועד יום פסה"ד עלות "קצבת הזיקנה" מגיע לסכום של 11,600 ש"ח נכון כולל ריבית מאמצע תקופה ואילו הסכום המהוון מיום פסה"ד ועד הגיע המנוח לגיל 67 עומד על 8100 ש"ח (לפי מ.ה- 81) ובסה"כ- 19,700 ₪ נכון ליום פסה"ד. לפיכך הפיצוי בגין הפסדים מקצבת הזקנה, (לתקופות השלישית והרבעית), יעמוד על סך כולל של 139,223 ₪, לאחר ניכוי "מחיר הקצבה" כאמור.


על היחס שבין מחיר הקצבה- ההפרשות למל"ל, לבין גובה ההפסד, עמד גם האקטואר בחקירתו הנגדית עת התיחס להלכת "יניב ניסן" ולצורך בחישוב ההכנסות
"בגלל זה לצעירים זה יוצר הפסד ולמבוגרים רווח " (עמ' 20 סיפא).


-
הפסדי התמיכה מקצבת זיקנה לתקופה השלישית, חושבו ע"פ נתוני המל"ל מקצבת יחיד עם תוספת לבת זוג והשלמת הכנסה , נוכח ההנחה כי בתקופה זו ועד הגיע האלמנה לגיל 70 אלמלא התאונה, לא היתה זכאית לקיצבה בזכות עצמה כפי שציין והניח אף האקטואר (ראה הנחת עבודה מס 4 ע"פ חוות דעת האקטואר וכן עדותו בחקירה נגדית עמ'
18 ש' 25 לפר') בתקופה זו, לקצבת היחיד מתווספת תוספת לבת זוג.

-
הונח כי הן המנוח והן האלמנה היו זכאים להשלמת הכנסה לקיצבת הזיקנה, משום שבמוצג נ/2 "תביעה להשלמת הכנסה" שהגישה האלמנה למל"ל על דרך התצהיר, הצהירה כי אין לה או למנוח כל מקורות הכנסה מעבר לקצבת הזיקנה, הצהרה שלא נסתרה. כן בדומה הדבר עולה מן התביעה לקצבת שארים נ/1 ועוד העידה האלמנה כי לא החזיקו ברכב (עמ' 20 ש' 1). אם נוסיף לכך כי האקטואר מר ספיר בחקירתו הנגדית, אישר כי אם המנוח היה חי ולבני הזוג לא היו מקורות הכנסה נוספים מעבר לקצבאות הזיקנה, אזי אלמלא התאונה הם היו מקבלים הבטחת הכנסה (עמ 21 ש' 11-14 לפר'), הרי שעלה בידי התובעים להוכיח זכאות "להשלמת הכנסה" לקצבת הזיקנה, במידה הנדרשת מתובע במשפט אזרחי.

כך או כך, בשל אלה, בהיות האלמנה עקרת בית ללא הכנסות
ובהיות שכר המנוח נמוך

מ- 6313-
₪ (נכון ליום פסה"ד), אזי קמה בסבירות מספקת, ההנחה כי המנוח יהיה זכאי לקצבת זיקנה בצירוף להשלמת הכנסה בבוא העת. עוד אעיר, כי אף האקטואר, שעה שחישב את קיצבאות השארים לשם ניכוי שיעורן מן הפיצוי, הוסיף מרכיב של "השלמת הכנסה" לקצבת האלמנה עד תום תוחלת חייה (ע"פ אישור מל"ל) ויהיה אך סביר לנהוג באחידות, הן מצד הפיצוי והן מצד שיעור הניכוי הצריך ניכוי (קצבת השארים).

-
התקופה הרבעית חושבה בנפרד משום דינמיות הקופה המשותפת ומאחר שמגיל 70 , ע"פ נתוני וטבלאות המל"ל כבר תהא האלמנה זכאית לקצבת זיקנה בפני
עצמה, כפי שכאמור עולה מנתוני המל"ל (באתר הרשמי) ואושר ע"י מר ספיר בחוות דעתו.

אעיר כי לא מן הנמנע היה לפסוק פיצוי גלובלי על הפסדים מקצבת זיקנה כך שגם אם ימצא כי ניתן היה להסתייע בנתונים מדוייקים יותר באמצעות תע"צ וחוות דעת אקטוארית קונקרטית, אזי, סופו של יום, משעסקינן בחישוב פיצוי לעתיד על יסוד הנחות והשערות מקובלות , הרי שיש להניח כי סכום הפיצוי שהיה נפסק בעבור 14 שנות הזכאות לקצבת הזיקנה (לתקופות השלישית והרביעית), היה דומה לסכום כפי שחושב.


לא מצאתי כי יהיה נכון לחשב הפסד מקצבת זיקנה לאחר תום תוחלת חיי המנוח כהצעת התובעים, שכן לאחר תום תוחלת חייו, לא יהיה
קשר סיבתי בין התאונה להפסד.


סה"כ הפסדי תמיכה/השתכרות, לרבות מקצבת זיקנה- 847,444 ובמעוגל- 847,500 ₪.


( 2) אובדן שירותי בעל ואב
התובעת ציינה בתצהירה (ס' 13) כי המנוח, שהיה רתך במקצועו ובעל "ידיים טובות", נהג לבצע את מרבית התיקונים שנדרשו לתחזוקת הבית כגון: עבודות חשמל, תיקוני אינסטלציה, הרכבת ארונות ומדפים, תיקוני דלתות וצבע. כמו כן, נטען כי המנוח היה דואג לבצע את כל הרכישות הנדרשות לבית (מוצרי חשמל, כלכלה, כלי בית וכו') ואף טיפל לבדו בכל הנוגע לכספים וחשבונות הבנק.
משנפטר המנוח, נאלצה התובעת לשכור בכסף בעלי מקצוע שיבצעו
את השירותים שנהג לבצע בעלה, וכן נזקקה לסיוע צמוד של בני המשפחה בכל הקשור לנושאי הכספים, והעריכה את ההפסד בגין ראש נזק זה בסך של 300 ₪ לחודש – ממועד התאונה ועד לגיל 81- סיום תוחלת חיי המנוח.


ב"כ הנתבעים טען כי פטירת המנוח לא גרמה לנזקים הנטענים. הנימוק המרכזי לכך הוא שהתובעת הייתה עקרת בית עובר לתאונה וגם לאחריה ודאגה למעשה לכל ענייני משק הבית, במיוחד לאור העובדה שהמנוח היה המפרנס היחידי במשפחה ועבד שעות רבות מחוץ לבית. צוין כי גם בנם הבגיר של המנוח והתובעת גר איתם ויכל היה לסייע בעבודות השונות ובכל מקרה התובעת לא קיבלה עזרה חריגה מעבר לעזרה רגילה המושטת בין בני זוג ולכן אין לתרגם זאת למונחים כספיים. כמו כן, נטען כי לא הוצגו ראיות התומכות בהסתייעות בבעלי מקצוע אחרים, תוך הפניתי לעדות האלמנה כי נעזרה בחבריו של המנוח ללא תמורה. לחילופין נטען כי בכל מקרה היתה התובעת מקבלת עזרה בשכר לאור גילה וממילא בגיל מסויים ברבות השנים כבר לא יכול המנוח להעניק משרותיו.


האלמנה העידה לאלו בעלי מקצוע נזקקה והשיבה: "למשל המנורה הייתה שרופה, או שהמקרר יצא מכלל שימוש, מכונת כביסה שיצאה מהשימוש, הברזים הם לא רצו לקחת אני שילמתי כי לא היה לי נעים. עשו לי דוד שמש" (עמ' 19 לפר' ש 19-17).


עדות האלמנה מחד לא נסתרה ומנגד לא התעלמתי מטיעוני הנתבעים ויש ליתן להם משקל עובר לפסיקת הפיצוי. על כן, בהתחשב בנתוני הניזוק שבפני
על הנסיבות המשפחתיות ועיסוקו של המנוח כרתך בעל "ידיים טובות"
(סע' 13 לתצהיר) הנני רואה לנכון להעמיד הפיצוי בגין
ראש נזק זה על סכום גלובלי של 50,000 ₪ נכון ליום פסה"ד.


(3)
כאב וסבל
על פי תקנה 4 לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון) התשל"ו – 1976, זכאי העזבון לפיצוי בשווי 25% מן הסכום המקסימלי , קרי:
53,128 ₪ נכון למועד פסה"ד כולל ריבית.


(4) הוצאות קבורה ומצבה
28.
לתצהיר התובעת צורפה קבלה עבור הוצאות מצבה בסכום נקוב של 11,000 ₪ (נספח ו לתצהיר). הצדדים לא נחלקו בסיכומיהם בגין רכיב זה ולפיכך, הנני פוסקת לתובעים תחת פריט זה, סכום של 16,569 ₪ נכון ליום פסה"ד (הצמדה וריבית מיום ההוצאה).

29.
העולה מן המקובץ הוא כי נזקי האלמנה מגיעים לסכומים שלהלן:

הפסדי תמיכה/השתכרות
לרבות מקצבת זיקנה - 847,500 ₪.
אבדן שרותי בעל-
50,000
₪.
כאב וסבל-

53,130 ₪
הוצאות קבורה-


16,570
...............
סה"כ -
967,200 ₪

ד. ניכויים
30.
נטען ע"י הנתבעים כי יש להפחית מסכומי הנזקים את מלא סכום הגמלאות וטובות ההנאה שהתובעת קיבלה או עתידה לקבל בגין פטירת המנוח מהמוסד לביטוח לאומי. אך ראשית נידרש לטענת ב"כ התובעים כי עסקינן בתאונת עבודה ושאם כך לצורך בניכוי רעיוני של קצבת התלויים לה היתה זכאית אילו דווחה התאונה כתאונה בעבודה.

תאונה בעבודה- האמנם?
תחילה אעיר, כי בכתבי הטענות הראשונים ובתצהירי העדים, הטענה כי עסקינן בתאונה במסגרת העבודה כלל לא הועלתה והצדדים הניחו כי מדובר בתאונת דרכים שלא במסגרת העבודה. הסוגייה התעוררה לראשונה בחקירתה הנגדית של האלמנה הגב' חנוכייב סבטלנה
, שהייתה העדה הראשונה שהעידה בתיק (עדות מיום 27/12/07), שם נשאלה האם במועד התאונה המנוח היה "בדרך מהעבודה" ותשובתה היתה:


"ת.
כן הוא היה בחזרה.

ש. במועד התאונה היה בדרכו או במהלך עבודתו

ת. זה היה בשבת.

ש. הוא היה במהלך או במסגרת העבודה שלו.

ת. כן הוא הוזמן הוא נתבקש לרתך משהו והוזמן באופן דחוף..."

(עמ' 17 לפרו' ש' 10-4).

בשל דבריה של העדה, שנראה כי הפתיעו אף את ב"כ התובעת עצמה, אפשרתי, לבקשת הנתבעת 2, את תיקונו של כתב ההגנה (בהחלטה מיום 20/5/08) והעלאת טענת הגנה כי המנוח נפגע בדרכו מן העבודה והגשת תצהירים נוספים בהקשר זה.

אין חולק כי התאונה ארעה סמוך לשעה 21:30
(אישור משטרת ישראל, נספח א לתצהיר התובעת 2) וכן אין חולק כי המפעל בו עבד המנוח נמצא במושב תלמים (עדות בנו של המנוח שמואל חנוכייב , עמ' 26 לפר ש' 2).


עד התביעה מר אשורוב אלכסנדר, שהגדיר עצמו כחבר "טוב מאוד" של המנוח, היה האדם האחרון שזומן לעדות ושראה את המנוח בחיים (הנהג עצמו הנתבע 1 לא זומן לעדות). העד הצהיר כי ביום התאונה (יום שבת) למן השעה 09:00 בבוקר בילה עם המנוח וחברים נוספים בספריה העירונית בעיר שדרות. בשעה 16:00 לערך נסעו לביתו של אחד מהחברים- "יוסוף", במושב חלץ למפגש "על האש" (סעיף 2 לתצהיר), בהמשך לדבריו בשעה 20:00 לערך יצא הנתבע 1- מרדכייב גוד, לביתו בשדרות והמנוח החליט להתלוות אליו, אלא שכעבור "פרק זמן קצר" ממועד היציאה, קיבל העד הודעה כי המנוח נפגע בתאונה. העד העיד בצורה מפורשת כי ביום התאונה, משעות הבוקר ועד לשעות הערב, המנוח לא עבד והיה איתו ועם חברים נוספים ועדותו היתה אמינה בעיני.

משהעלו הנתבעים את הטענה בדבר היות התאונה תאונת עבודה, הרי שהנטל להוכיחה רובץ עליהם. כטענת ב"כ התובעים, ניתן היה לכאורה להזמין את הנתבע 1, המיוצג אף הוא ע"י ב"כ הנתבעת 2, שהסיע את המנוח במועד התאונה או מי מטעם החברה בה עבד המנוח במפעלי "דידי מפעלי מתכת" בכדי שיעיד האם במועד התאונה הוזמן התובע לעבודה אם לאו וכן ניתן היה במאמץ לא רב להציג תיעוד ממקום העבודה, אלא שהדבר לא נעשה.


למעשה, למעט הטענה שהעלו הנתבעים כי עדותה של האלמנה אמינה ומאידך העדויות האחרות שנשמעו בעניין זה אינן אמינות, לא הובאו ראיות של ממש להוכחת הטענה ואף לא נומק מדוע יש להעדיף את ההנחה כי התאונה ארעה בדרכו של התובע מן העבודה.
בהקשר זה יאמר כי עדותה של האלמנה הינה למעשה עדות מפי השמועה ולא ניתן ללמוד ממנה על אמיתות תוכנה ולהסיק שאכן המנוח היה במועד התאונה בעבודה. דברי האלמנה מבססים לכל היותר את ההנחה העובדתית כי האלמנה סברה שהמנוח יצא באותו יום לעבודה, הא ותו לא. מכל מקום, אל מול עדות זו נצבה עדותו הישירה של מר אשורוב אלכסנדר, לפיה שהה עם המנוח ביום התאונה משעה 09:00 ועד לשעה 20:00 ולא הובאה כל ראיה קבילה כי המנוח יצא ממושב חלץ לשדרות בשעה 20:00 ועבר דרך המפעל לביצוע עבודה כלשהי.

מעבר לכך, קיימת אפשרות שהנחת האלמנה אכן משקפת את המצב העובדתי שכן יתכן שהמנוח יצא בבוקר לעבודה כסברת האלמנה, המשיך לחבריו בשדרות ובסוף היום ארעה התאונה וגם במקרה שכזה, אין עסקינן "בתאונת עבודה".

כך, או כך, מדובר בהשערות לא מבוססות כך שסופו של יום פשיטא כי
לא הוכח בפני
שהמנוח נפגע עת היה בדרכו לעבודה או עת שב ממנה.

לפיכך הטענה כי עסקינן בתאונה במסגרת העבודה לא הוכחה במידה הנדרשת מתובע במשפט אזרחי ועל כן נדחית.

34.
אשר לסכומים שמן הראוי להפחית מן הפיצוי, מבהיר כב' הש גרוניס בהלכת יניב ניסן:

"בהקשר זה קובעת הלכת ה "ניכוי מהניכוי", כי טרם ניכויה של הקיצבה לה זכאי הניזוק בעקבות האירוע הנזיקי (
y
) מסכום הפיצוי המגיע לו, יש להפחית (לנכות) ממנה את הקיצבה לה היה זכאי עובר לאירוע הנזיקי ואשר אינו זכאי לה עוד בעקבות הכלל המונע כפל קצבאות (
x
). כתוצאה מהלכה זו, קטן סך הסכום המנוכה וגדל בהתאם סכום הפיצוי הסופי המשתלם לניזוק. הצגת הדברים באופן הנזכר הינה מסורבלת משהו. דומה, כי דרך פשוטה יותר להציג את הסוגיה הינה לומר שהסכום המנוכה מהפיצוי לו זכאי הניזוק שוות ערך להפרש הקצבאות: הקיצבה לה זכאי הניזוק בעקבות האירוע הנזיקי פחות הקיצבה לה היה זכאי עובר לאירוע זה ואשר נאלץ לוותר עליה (
y-x
). הרציונל העומד ביסודה של הלכת ה"ניכוי מהניכוי" הינו הרציונל הכללי החל בחישוב הפיצוי הנזיקי, לפיו אין לנכות מן הפיצוי המגיע לנפגע הטבות שאין בינן לבין האירוע הנזיקי קשר סיבתי. רציונל זה קיבל ביטוי אחר בפרשת אטינגר. דימוי המאזניים הכפולים ממחיש את הרציונל על פיו יזוכה ניזוק בכל הפסד שנגרם לו – ובענייננו קיצבת הזיקנה – ויחויב בכל טובת הנאה שבאה לידיו – בעניננו קיצבת התלויים" (פסקה 6).

בענייננו
יש לנכות את הפרש הקצבאות מן הפיצוי כפי שאכן חישב האקטואר שי ספיר (קרי את קיצבת הזיקנה לה היתה זכאית האלמנה בכל מקרה ממועד הגיעה לגיל 70 מקצבת השארים עד תום תוחלת חייה), בכדי להביא למניעת כפל פיצוי.

הנני דוחה את הטענה כי את קצבאות השארים יש לנכות אך מתביעת התלויים בלבד אך לא מתביעת העיזבון. ראה
ע"א 48/77
עיזבון המנוח יוסף פרפרה ואח' נ. חן ואח' פ"ד לב(3) 191, שם נפסק כי מקום בו קיימת זהות בין התלויים ליורשים, יש לנכות את קצבת המל"ל הן מתביעת התלויים והן מתביעת העיזבון,
הלכה זו לא שונתה ואילו תתקבל טענת התובעים, יביא הדבר לכפל פיצוי, בתוצאה המעשית.


אמנם, יש טעם בטענת ב"כ התובעים כי היה מקום לבטא בחישוב האקטואר במסגרת הניכוי וצימצום שיעורו לכאורה , את ההנחה שהאלמנה היתה מקבלת קצבת שארים מתום תוחלת חיי המנוח עד תום תוחלת חייה, ללא קשר לתאונה, במקום לנכות באופן אחיד את קיצבת הזיקנה (על יסוד ההנחה כי קיצבת השארים גבוהה מקצבת הזיקנה והאלמנה הייתה בוחרת בקצבת השארים בתקופה זו), אלא שעיון בנתוני המל"ל הרלונטיים לגיל 80 ואילך מלמדים כי אין הבדל לכאורה בגובה הקצבאות ואם יהיה קיים מדובר בסכום זניח, על כן אין מקום ליישום הטענה בחישוב עצמוני לעניין הניכוי, שכן סופו של יום חישובי האקטואר שי ספיר לא נסתרו ולא הובאה חוות דעת נוגדת לעניין אופן הניכוי. זאת ועוד, להבדיל מחישוב הפסד מקצבת זיקנה שיכול להערך על דרך האמדן או בקרוב, כפי שנעשה על יסוד נתוני המל"ל , לא מצינו כי יש לנהוג כך לעניין הניכוי וכאמור הסתפקתי בתשובותיו של מר ספיר בעניין זה.


האקטואר ככלל, הסביר את מרכיבי חישוביו האקטואריים (עמ 16-21) שכאמור לא נסתרו לכן חישוביו ישמשו יסוד לתחשיב הניכוי לאחר שתעודכן.




ה. סוף דבר
הנני מעמידה את סכום הפיצוי שעל הנתבעים לשלם לתובעים על 967,200 ₪.


מסכום זה ינוכו קצבאות השארים והשלמת ההכנסה ע"פ חוות דעת מעודכנת, מטעם האקטואר שי ספיר, בהתאמה לחוות הדעת מטעמו-
נ/4 הרלונטית ליום 19/2/09).


לסכום הפיצוי יתווסף שכר טירחת עו"ד כחוק.


הנתבעים ישאו באגרת המשפט והוצאות המתורגמן (לאחר שיערוך).

על אף טענות ב"כ הצדדים , לא מצאתי כי יש מקום לצו נוסף להוצאות ובהתחשב בכך שכתבי הטענות תוקנו נוכח שינויים בהלכות הנוהגות.


הוצאות בגין צו ירושה - לא הוכרו כראש נזק בר פיצוי (ראה למשל ת"א 3951-12-07 עזבון המנוח ב.י.י ואח' נ. מנחם ואח' והמובאות שם), על כן אין מקום לפיצוי בנדון.





ניתן היום,
כ
אדר א תשע"א, 24 פברואר 2011, בהעדר הצדדים.
מותר להפצה
מיום
כו אדר א,
02 מרץ, 2011 (לאחר הגהה).













א בית משפט שלום 1998/04 עזבון המנוח חנוכייב ישראל, חנוכייב סבטלנה נ' גוד מרדכייב, כלל חברה לביטוח בע"מ (פורסם ב-ֽ 24/02/2011)