Google

המערער: יעקב חזןע"י ב"כ עו"ד ע. אקסלרדהמשיבה: מילובר בע"מע"י ב"כ עו"ד ג. מיכאלי פסק - דיןהנשיא (גולדברג)1. המערער (להלן: העובד) הועסק על ידי המשיבה (להלן - החברה) החל מיום 1.4.72 ועד יום 15.6.90. בתחילת עבודתו נחת... - המשיבה: מילובר בע"מע"י ב"כ עו"ד ג. מיכאלי פסק - דיןהנשיא (גולדברג)1. המערער (להלן: העובד) הועסק על ידי המשיבה (להלן - החברה) החל מיום 1.4.72 ועד יום 15.6.90. בתחילת עבודתו נחתם עימו חוזה לתקופה קצובה של שנתיים

פסקי דין על המערער: יעקב חזןע"י ב"כ עו"ד ע. אקסלרדהמשיבה: מילובר בע"מע"י ב"כ עו"ד ג. מיכאלי פסק - דיןהנשיא (גולדברג)1. המערער (להלן: העובד) הועסק על ידי המשיבה (להלן - החברה) החל מיום 1.4.72 ועד יום 15.6.90. בתחילת עבודתו נחת... | פסקי דין על המשיבה: מילובר בע"מע"י ב"כ עו"ד ג. מיכאלי פסק - דיןהנשיא (גולדברג)1. המערער (להלן: העובד) הועסק על ידי המשיבה (להלן - החברה) החל מיום 1.4.72 ועד יום 15.6.90. בתחילת עבודתו נחתם עימו חוזה לתקופה קצובה של שנתיים

07/05     07/05/1995




דבע 3-84/נה יעקב חזן נ' מילובר בע"מ




בבית-הדין הארצי לעבודה

דב"ע נה/84-3

השופטים: כבוד הנשיא גולדברג

כבוד סגן הנשיא אדלר

כבוד השופט אליאסוף

נציג עובדים : אברהמוביץ
נציג מעבידים : דודאי
המערער: יעקב חזן
ע"י ב"כ עו"ד ע. אקסלרד
המשיבה: מילובר בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד ג. מיכאלי


פסק - דין
הנשיא (גולדברג
)

1. המערער (להלן: העובד) הועסק על ידי המשיבה (להלן - החברה) החל מיום 1.4.72 ועד יום 15.6.90.

בתחילת עבודתו נחתם עימו חוזה לתקופה קצובה של שנתיים, ובו נאמר:

"תקופת שירות זו תוכל להארך לתקופה נוספת שהיא, באם חודש ימים לפני סיומה יסוכם הדבר על ידי הודעה הדדית בין הצדדים להסכם זה".

בשנת 1978 נחתם בין הצדדים זכרון דברים, שבו נאמר "שהסכם העבודה... יוארך לתקופה של שנתיים", ובהמשכו:

"בתום התקופה יוארך החוזה אלא אם כן אחד הצדדים הודיע חודשיים מראש על כוונתו להתיר את החוזה".

המסמך האחרון בכתב שבין הצדדים נחתם בשנת 1981, בו נאמר:

"(א) החוזה האישי של העובד - יארך בשנתיים נוספות.
(ב) כל סעיפי ההסכם בעיקרו נשארים בתוקפם".

2. העובד פוטר, בתוקף מחודש יולי 1990, ולאחר מכן שולמו לו פיצויי פיטורים בשיעור של 200%.

3. בתביעתו בבית הדין האזורי טען העובד, כי מאז תחילת עבודתו הועסק בחוזים אישיים לתקופה של שנתיים, וכי עם תום חוזהו, שנחתם בשנת 1978 לפרק זמן של שנתיים, חודש החוזה מדי פעם לאותו פרק זמן. 60221

העובד טוען, אפוא, כי חוזהו הוארך מיום 1.1.1990 לתקופה של שנתיים (עד יום 31.1291), ומשפוטר תוך תקופת החוזה, הוא זכאי לפיצויים על הפרתו.

גירסת החברה היא כי משתם תוקפו של החוזה לתקופה קצובה, הפכה העסקתו של העובד להעסקה על פי חוזה עבודה לתקופה שאינה קצובה.

4. בית הדין האזורי (השופט הראשי מיבלום ונציגי הציבור שובל ואלון; תב"ע נא/628-3), בפסק דינו המנומק, דחה את טענת העובד.

בית הדין האזורי נימק מסקנתו בכמה טעמים:

א. המסמך האחרון שנחתם בין הצדדים לא קבע מנגנון הארכה אוטומטי לשנתיים נוספות.

ב. לא נחתמו הסכמי עבודה מאז שנת 1979.

ג. העובד עצמו לא ראה עצמו כמועסק לתקופה קצובה, דבר העולה מפניותיו, שענינם תנאי עבודתו, "במועדים שאינם תואמים את תחילת התקופה הקצובה".

ד. החוזה "בו תולה התובע יהבו, אינו מדבר 'בהארכה אוטומטית' לשנתיים, בסעיף 3 בו מדובר בהארכה גרידא. הארכה זו היתה נתונה מן הסתם להסכם בין הצדדים בבוא העת".

עד כאן מסכת העובדות, טענות הצדדים בבית הדין האזורי, ועיקרי פסק הדין שבערעור.

5. בא כוח העובד עשה ככל יכולתו לשכנענו כי טעה בית הדין בפסיקתו; בא כוח החברה תמך בפסק הדין ובטעמיו.

6. א. טענתו הראשונה של בא כוח העובד היא כי מחוזי העבודה עצמם ניתן ללמוד כי הם מתחדשים מידי פעם לשנתיים.

בא כוח החברה טוען שאף כי החוזים שנעשו היו לתקופה של שנתיים, לא נקבע בהם כי הארכתם (האוטומטית) תהא לתקופה של שנתיים.

ב. עיינו בחוזים השונים ומצאנו כי בחוזה מיום 1.2.73, שהוא החוזה המקיף הקובע את כל תנאי ההעסקה, נאמר: "תקופת שירות זו [של שנתיים] תוכל להארך לתקופה נוספת כל שהיא..." (ההדגשה הוספה).

בחוזה מיום 14.7.78 נאמר: "בתום תקופת החוזה יוארך החוזה אלא אם כן...", וכך גם בהסכם מיום 28.1.1074.

באחרון מההסכמים, זה מיום 12.10.81 נאמר: "החוזה האישי של העובד יוארך בשנתיים נוספות. כל סעיפי ההסכם בעיקרו נשארים בתוקפם".

ג. משנאמר בחוזה האחרון כי "כל סעיפי ההסכם בעיקרו נשארים בתוקפם", הרי שנשארות בתוקפן אף ההוראות בדבר הארכתו, ז.א. שההארכה היא לתקופה כל שהיא, כפי שנאמר בהסכם משנת 1973.

ד. אין ללמוד מהעובדה שכל אימת שערכו הצדדים חוזה חדש בכתב, נערך זה לתקופה של שנתיים. נהפוך הוא - לו צדק העובד בגירסתו - לא היה צורך לקבוע בהסכמים החדשים, שהם מוארכים לפרק זמן של שנתיים. באותם הסכמים - פרטים ספורים בלבד שענינם שינוי בתנאי העבודה, אך שינויים שכאלה חלו, לאחר מכן, במועדים שאינם תואמים את גירסת העובד לגבי "חידוש אוטומטי" של חוזה העבודה האישי לפרקי זמן של שנתיים כל פעם.

7. הוראה בחוזה עבודה אישי, ממנה מבקשים ללמוד כי היא לתקופה קצובה, חייבת להיות חד משמעית. עמד על כך בית דין זה בקובעו:

"חוזה עבודה אישי לתקופה קצובה, אשר אין בו הוראה המתירה לצד לו לסיימו בכל עת לפני תום תקופתו מבלי להפר את החוזה, הוא חוזה עבודה אשר יש לו תוצאות משפטיות מיוחדות ובלתי רגילות, הן מבחינת הגבלת החופש המקובל להשתחרר מחוזה העבודה, והן מבחינת הנטל המוטל על הצדדים לו למקרה של הפרת החוזה. משום כך יש להקפיד על כך שחוזה עבודה אישי לתקופה קצובה כאמור, יהיה חד משמעי, וישקף בצורה ברורה את ההסכמה המודעת של הצדדים לחוזה בדבר החובות אשר הם נוטלים על עצמם. כל ספק בעניין זה יטה, איפוא, את הכף לכיוון היותו של חוזה העבודה חוזה לתקופה בלתי קצובה" (דב"ע מט/123-3 פנקס - ישקר בע"מ (פד"ע כא, 343, 346).

ובהמשך:

"נטל ההוכחה כי חוזה העבודה האישי של המערער עם המשיבה הוא חוזה לתקופה קצובה, שלא ניתן לסיימו לפני תום תקופתו, הגם שנעשה בעל פה, מוטל על המערער. כפי שפירטנו בפסקה 8 לעיל, חוזה כזה חייב להיות חד משמעי, ולשקף בצורה ברורה את ההסכמה המודעת של הצדדים לחוזה" (בעמ' 347).

9. טענתו השניה של בא כוח העובד היא כי מהעדויות שהושמעו ניתן להסיק כי חוזה העבודה חודש מדי פעם לתקופה של שנתיים.

סעיף 25 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, קובע:

"25. (א) חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה, ובמידה שאינה משתמעת ממנו - מתוך הנסיבות".

אומרת על כך פרופ' שלו בספרה (דיני חוזים, מהדורה שניה):

"אומד הדעת שמדובר בו בסעיף 25 (א) הוא אומד דעתם "של הצדדים". מכאן שתהליך הפירוש נעשה באמצעות התחקות אחר כוונותיהם של שני הצדדים כאחד; ואילו אמונתו הסובייקטיבית של צד אחד לחוזה, שלא מצאה ביטוי בחוזה, אינה רלבנטית בתהליך הפירוש.

במקרים רבים אין בירור אומד דעתם של הצדדים שקול כנגד התחקות אחר כוונתם האמיתית. יתכן שלא היתה לצדדים כל התייחסות לשאלה השנויה במחלוקת, ויתכן גם שלכוונותיהם בעת כריתת החוזה היו מנוגדות. לפיכך, המבחן האובייקטיבי של אומד הדעת מגשים לעתים את כוונתו של צד אחד על חשבון כוונתו של הצד האחר. במקרים קיצוניים אומד הדעת האובייקטיבי יכול להביא לידי ייחוס מובן שאינו כוונתו של אף אחד מן הצדדים" (בעמ' 300).

ובהמשך:

"המקור האמין והחשוב ביותר לאומד דעתם של הצדדים הוא החוזה עצמו. כשם שתהליך פירוש החוזה הוא השלב הראשון בפתרון בעיות משפטיות חוזיות, כך מהווה מיצוי הטקסט החוזי את השלב הראשון בפירוש החוזה.

כאשר לשון החוזה מצביעה בבירור על דעתם של הצדדים, אין צורך ואין הצדקה ללכת אל מעבר לה. חזקה על לשון ברורה ומפורשת שהיא מביעה את כוונת הצדדים ומשקפת את רצונם. הפנייה אל מה שמשתמע מתוך הוראות החוזה תיעשה אפוא רק כאשר לשון החוזה אינה מפורשת וברורה דיה" (בעמ' 301).

משכך הדבר - לאור הוראותיו הברורות של החוזה, והדברים אמורים לגבי כל ההסכמים הכתובים שבין הצדדים, אין ולא היה מקום להתיחס לעדויות שהושמעו בענין זה.

10. א. טענתו האחרונה של ב"כ העובד בסוגיה זו היא שהחברה נהגה עימו שלא בתום לב. עיקר הטיעון בסוגיה זו הוא כי לחברה "חברות אחיות" או "חברות בנות" רבות, במסגרת "מילואות", ולו רצתה החברה, יכלה, ללא כל קושי, לשבץ את העובד באחד מאותו מפעלים.
החברה טוענת כי עשתה למציאת "תפקיד הולם" לעובד, או ניסיונותיה לא עלו יפה.

ב. החובה למצוא לעובד "תפקיד הולם אחר" מעוגנת בהסכם שבין הצדדים 14.7.78, בו נאמר לענין זה:

"מילואות מצהירה כי יעקב חזן
הינו עובד ותיק בשירותיה ובמידה ותרצה לשנות את תפקידו במילובר או את עבודתו במפעל זה בכלל, תחפש עבור חזן תפקיד הולם אחר במסגרתה, שעל תנאיו ידונו במשותף בבוא הזמן באם יהיה צורך בכך".

ג. בית הדין האזורי, בפסק דינו, כותב:

"התובע מאשר כי היו בינו לבין אנשי הנתבעת, בתקופה הסמוכה לניתוק היחסים שביניהם, מגעים בדבר שיבוצו בתפקידים אחרים בקבוצת "מילואות".

מוכנים אנו לקבוע כי הנתבעת לא יצאה מגדרה לסייע לתובע למצוא עבודה אחרת במסגרתה או בכלל.

ואולם מכאן ועד קביעה כי פעלה בחוסר תום לב - רק המרחק".

ד. על הטוען חוסר תום לב של זולתו להוכיח כי אכן לקתה ההתנהגות הנטענת בחוסר תום לב; טענה בעלמא לא תוכל להועיל (דב"ע נד/15-3 אליהו שבילי - מדינת ישראל פד"ע כד 311, 318).

העובד לא עמד בנטל זה. כל אשר הוכח הוא כי החברה ניסתה לאייש תפקידים שונים, לרבות במערך הייצור בו הועסק העובד, מקרב חברי המשיבים, שהם הבעלים של החברה האם - "מילואות; אין בעובדה זו, כלשעצמה, משום התנהגות בחוסר תום לב.

לא מצאנו להתערב בקביעתו העובדתית של בית הדין האזורי על פיה לא הוכיח העובד כי הפיטורים נעשו שלא בתום לב.

ה. עוד ובנוסף נציין, כי התחייבות לחפש עבור תפקיד הולם אחר (ס"ק ב' לעיל) ניתנה על ידי 'מילואות', שהיא החברה האם של החברה המשיבה, וזו, מילואות, לא היתה כלל צד להליך.

11. סוף דבר - הערעור נדחה.

המערער ישלם למשיבה הוצאות בערעור בסך של -.4,000 ש"ח בצירוף מע"מ.
ניתן בהעדר, היום 7.5.1995.









דבע בית הדין הארצי לעבודה 3-84/נה יעקב חזן נ' מילובר בע"מ (פורסם ב-ֽ 07/05/1995)














מידע

© 2024 Informer.co.il    אינפורמר       צור קשר       תקנון       חיפוש אנשים