פסקי דין על סולטאן זבידאת

3001-02/11 מת     02/03/2011




מת 3001-02/11 מדינת ישראל נ' סולטאן זבידאת








st1\:*{behavior: }
בית המשפט המחוזי בחיפה



מ"ת 3001-02-11 מדינת ישראל
נ' זבידאת(עציר)





בפני
כב' השופט רון שפירא


המבקשת
מדינת ישראל


נגד

המשיב
סולטאן זבידאת
, ת"ז 038140869 (עציר)



החלטה

מונחת בפני
בקשה למעצר עד תום ההליכים בהתאם לסעיף 21(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) התשנ"ו - 1996.

כנגד הנאשם, סולטאן זבידאת
, (להלן: "המשיב") הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של ניסיון לרצח, עבירה לפי סעיף 305(1)+ 29 לחוק העונשין, תשל"ז -1977 (להלן: "החוק"); החזקת סכין שלא כדין, עבירה לפי סעיף 186(א)+ 29 לחוק; נהיגה בזמן פסילה או בניגוד לתנאים, עבירה לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה (נוסח חדש) התשכ"א - 1961.

בהתאם לנטען בכתב האישום, המשיב ומוסא זבידאת (להלן: "מוסא") שהינם אחים, תקפו את קרוב משפחתם, מחמד זבידאת (להלן: "המתלונן"). כנטען, ביום 20.8.10 בסמוך לשעה 14:00, ארבו המשיב ומוסא למתלונן לאחר שגמלה בליבם ההחלטה להמיתו. הם הבחינו במתלונן כשהוא נוסע ברכבו ואותתו לו לעצור. לאחר שהמתלונן, עצר הרכב, הוא יצא ממנו והתקרב למשיב ולמוסא, ובמעמד זה, המשיב ומוסא תקפו המתלונן ודקרוהו. כנטען, המשיב הכה המתלונן במכת אגרוף בפני
ו ותפס אותו בחוזקה בראשו, בעוד מוסא דוקר המתלונן באמצעות סכין, שאורך להבה כ- 10.5 ס"מ באזור החזה מאחור ובגב. המשיב ומוסא המשיכו בתקיפת המתלונן ובדקירתו עד לאחר שהסכין נשברה ולהבה חדר לגופו של המתלונן ונתקע בעמוד השדרה. לאחר האמור ברחו המשיב ומוסא מהמקום באמצעות אופנוע הנהוג על-ידי המשיב, כשהמשיב פסול רישיון נהיגה. כתוצאה מהמעשים, נגרמו למתלונן 7 חבלות חמורות, מהן: 4 דקירות בחזה מאחור; דקירה אחת בגב התחתון ושתי דקירות באמת יד שמאל. המתלונן פונה לבית החולים, נותח, ולהב הסכין הוצאה מגופו.

עם הגשת כתב האישום, הוגשה בקשה להורות על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים המתנהלים כנגדו.

המבקשת הפנתה בטיעוניה לבקשה שהוגשה בעניינו של המשיב, בה היא מפרטת הראיות הקושרות המשיב למעשים המיוחסים לו במסגרת כתב האישום, מהן: עדויות המתלונן ועדות בנו של המתלונן, ששהה עמו ברכב עת ביצוע המקרה, וכן תעודה רפואית המתעדת מצבו הקריטי של המתלונן לאחר המעשים. זאת ועוד, כי קיימת עילת מעצר כנגד המשיב, הן לנוכח המסוכנות הרבה הנלמדת ממעשי המשיב, כמייוחס לו בכתב האישום, והן לנוכח העובדה כי קיים חשש מהימלטות מהדין, בהתחשב בעובדה כי לקח זמן רב למשטרה עד שהיא הצליחה לאתרו. וכן כי הרקע לתקיפת המתלונן, היה לאחר שבנו של המתלונן, הגיש תלונה על תקיפה כנגד אחיו של המשיב, מוסא, אשר תקף עם המשיב בצוותא חדא את המתלונן. דבר המחזק את מסוכנותו של המשיב, בייחוד לאחר שעתה הוגש נגדו כתב אישום, וזאת הן בהתחשב באופיו הנקמני והן בהתחשב באי רתיעתו מרשויות החוק. המבקשת מוסיפה כי למשיב הרשעות קודמות מהן הרשעה בגין תקיפה סתם ושתי הרשעות תעבורתיות. כך גם לגישתה קיים חשש להשפעה על עדים בהתחשב בעובדה כי חלק מהעדים הינם קרובי משפחתו של המשיב.

ב"כ המשיב, אינו חולק עקרונית על קיומן של ראיות לכאורה, המצביעות על מעורבות המשיב באירועים. אם כי הוא טוען כי טענת האליבי של המשיב לא הופרכה ומכל מקום היא תוכח בהליך העיקרי. ב"כ המשיב, המשיך וטען כי לא ניתן לייחס למרשו ביצוע בצוותא של עבירת ניסיון הרצח. לטענתו, מההודעה הראשונה של המתלונן לא מוזכר המשיב כמי שתקף אותו, אלא לאחר שהמתלונן נשאל על כך ישירות, משכך לגישתו אין ביצוע בצוותא וכל המעשים יש לייחס למוסא ולא למשיב. מעבר לאלו, ועל אף הסכמת ב"כ המבקש לקיומה של עילת מעצר, הרי שיש מקום לבחון חלופת מעצר בעניינו. הוא מסביר כי עברו 5 חודשים מאז האירוע ועד למעצר המשיב בידי המשטרה, וכי בכל זמן זה, לא ניסה המשיב לשבש הליכי משפט או להשפיע על עדים וכן לא ניסה לנקום ולחסל חשבונות, כפי שהמבקשת מייחסת לו, על כן לגישתו יש בחלוף הזמן ללמד על אופי המשיב והיעדר מסוכנותו. זאת ועוד, לגישת ב"כ המשיב, במשך חמשת החודשים שעברו מאז האירוע עד שהמשיב נעצר, המשיב היה במעצר בית בגין עבירת תעבורה, מכאן כי יש לשלול על הסף את טענת המבקשת לפיה המשיב היה בבריחה מהמשטרה.

דיון ומסקנות

ראיות לכאורה
לאחר שעיינתי בראיות המונחות שבפני
י, אני קובע כי קיימות ראיות לכאורה כנגד המשיבים. אין ספק כי המתלונן אכן נפצע באותו יום מדקירת סכין, בדו"ח הרפואי שניתן בעניינו צויין כי המתלונן נדקר באמצעות סכין, וכתוצאה מכך נגרם לו חבלות חמורות, [ראו: דו"ח רפואי מסומן "כ"] וכן נמצא תמונות המתלונן המתעדות החבלות שנגרמו לו [ראו: לוח צילומים מסומן "קלט"].

מעבר לכך, המתלונן תיאר בפירוט את אופן ביצוע מעשי התקיפה וכן הצליח להצביע על החשודים בביצוע המעשים ואשר מוכרים לו באופן אישי [ראו: הודעה מיום 24.1.11 מסומן 5; הודעה מיום 23.1.11
מסומן 23 ]. ראו בנוסף עימות בין המתלונן למשיב [מיום 18.1.11 מסומן "מ"].

כך גם, בנו של המתלונן, אשר היה עמו ברכב ביום האירוע מסר גרסה התואמת את גרסת אביו, לפיה המשיב נתן מכת אגרוף למתלונן, ולאחר מכן תפסו וייצבו, בעוד השני, מוסא, דוקר המתלונן בחלקי גופו [ראו הודעה מיום 23.1.11 מסומן 21; 18.1.11 מסומן 12].

המשיב, טען טענת אליבי, לפיה ביום האירוע הוא היה באזור טבריה ומנחמיה [ראו לדוגמא הודעה מיום 24.1.11 מסומן 27]. תמיכה לטענת האליבי של המשיב, נמצאה בהודעתו של ירון סינובסקי, אשר טען כי באותה תקופה בה אירע האירוע, המשיב היה בהשגחתו באזור מנחמיה זאת במסגרת מעצר בית, וכי המשיב עבד במועד זה אצלו כמציל בבריכת שחייה [הודעה מיום 27.1.11 מסומן 32]. ברם, לטענת האליבי, נמצא הפרכה. חלקה בהודעותיהם של אשת המתלונן ואחיינו [ראו הודעה מיום 18.1.11 מסומן 13; הודעה מיום 23.1.11 מסומן 20] אשר טענו כי ביום האירוע ראו המשיב בישוב סכנין, ולא בטבריה כטענת המשיב. אעיר לעניין זה, מודע אני כי הודעות אלו, הן הודעות שלבעליהן אינטרס בהטיית המציאות העובדתית, והצגתה לטובת הצד שהוא נמנה עימו. ברם תפקיד ההכרעה במהימנות העדים נתון באופן מובהק לערכאה המבררת, תוך כדי הכפפת ההודעות לחקירות ב"כ הצדדים בעת מתן העדות וכן בהצלבת העדויות ובהבחנות המתבקשות, ואלו ניתנים באופן מלא למסקנות השופט הנסמכות על התרשמותו העדים במעמד מתן העדות בפני
ו. כידוע בשלב המעצר אין בימ"ש נדרש לשאלות של מהימנות עדים או למשקל העדויות אלא אם מדובר בפירכות מהותיות וגלויות לעין המצביעות על כרסום ממשי בקיומן של ראיות לכאורה. [ראו לעניין זה:בש"פ 6982/10 דני ארביב נ' מדינת ישראל
(טרם פורסם, 6.10.10); בש"פ 8031/08 איטח נ' מדינת ישראל
(טרם פורסם, 15.10.2008)].

מעבר לכך, בפירוט איכון הפלפון של המשיב, הוא נמצא באזור האירוע, קרי בסכנין ולא בטבריה [ראו דו"ח תקשורת מסומן "קמד"].

המסוכנות

הנלמדת מהעבירות
כלל הוא כי קיומן של ראיות לכאורה, בעבירות שנעשו תוך שימוש בנשק קר או חם, מקימות עילת מעצר על פי סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו – 1996 (להלן: "חוק המעצרים"). ראו לעניין זה:
בש"פ 4135/08 דראוושה נ' מדינת ישראל
(טרם פורסם, 18.5.08);
בש"פ 6802/07 אברהים כליל נ' מדינת ישראל
(טרם פורסם, 27.8.07);
בש"פ 5046/05 בהא קאסם ואח' נ' מדינת ישראל
( טרם פורסם, 23.6.05).

בענייננו כתב האישום מצביע על מסכת אירועים שיש בה להצביע על מסוכנותו הרבה של המשיב. על פניו המדובר הוא בחיסול חשבונות, שהרקע הכללי שלו הינו סכסוך בין המשפחות. המאיץ האחרון של הסכסוך היה החלטת המתלונן להגיש תלונה כנגד, מוסא, שותף המשיב למעשים כנגד המתלונן, וזאת בעקבות תקיפת בנו של המתלונן על-ידי אותו מוסא [ראו מס' תיק פל"א 321647/10]. מלבד המסוכנות האינהרנטית הנלמדת ממעשי התוקפים, אנו למדים על מסוכנותם עוד מהמניע למעשים, אשר על פניו נובע מעצם הגשת התלונה כנגד מוסא. מניע המלמד בנוסף על חוסר מורא מהחוק ואף התגרות בממונים על אכיפתו.

זאת ועוד, ניתן ללמוד על מסוכנות המשיב, בהתחשב באופן ביצוע המעשים, ומקום ביצועם. המשיב ומוסא הגדילו עוז, וביצעו הדקירה לאור יום, ליד קופת חולים במקום הומה בני אדם, ואלו ללא ספק מצביעים על המסוכנות הרבה של המשיב.

הפסיקה הדגישה חוזר ושוב, את המסוכנות הרבה הנובעת מהשימוש החפוז בחפצים חדים לפציעת האחר, והכלל שנקבע הינו שביחס לתת תרבות הסכין, לא ניתן לאיין המסוכנות באמצעות חלופת מעצר, אלא בנסיבות חריגות ומיוחדות. [השוו לעניין זה: בש"פ 139/10 מדינת ישראל
נ' אדיר מנור (טרם פורסם, 17.1.10); בבש"פ 5506/09 מושאילוב נ' מדינת ישראל
(טרם פורסם, 30.7.09)].

כללים אלו נכונים בייחוד, עת הנלמד מהמצאים והעדויות לאירוע כי לכאורה, המשיב ואחיו מוסא התכוונו להמית המשיב, ולא לדקרו ולפגוע בו סתם. הדבר נלמד לכאורה, מכמות הדקירות שננעצו בגופו של המתלונן. המתלונן נדקר 7 דקירות מלאות, בסכין שאורך להבה כ 10 ס"מ. למעשה עולה לכאורה, כי המשיב והאחר לא חדלו מלדקור המתלונן אלא עד אשר הסכין נשברה כשהיא נעוצה במלואה בתוך גופו של המתלונן, ולשם הוצאתה, נאלצו הרופאים לנתח המתלונן.

מעבר לאלו, אין בידי להסכים עם טענת ב"כ המשיב, לפיה גם אם יוכח כי המשיב אכן היה באירוע, הרי שעדות המתלונן הראשונה מייחסת לו מעשים שולים, שאין בהם ביצוע בצוותא לניסיון רצח. לכאורה, עולה מהעדויות כי המשיב, השתתף באופן פעיל מאוד באירוע הדקירה. אמנם לא עולה כי המשיב, הוא זה שדקר המתלונן, אלא שמי שדקר המתלונן היה אחיו מוסא. אולם המשיב תקף המתלונן באגרופים ובעיטות, והוא זה אשר תפס המתלונן בעת שמוסא דקרו. המעשים המיוחסים למשיב במסגרת כתב האישום, והמגובות בראיות לכאורה כמצויי בתיק החקירה, מצביעות לכאורה על קיומו של ביצוע בצוותא, ומכאן כי אחריותו הנורמטיבית שווה לזו של מוסא. ובאחריות מעין זו, לומר בעבירות של רצח או ניסיון לרצח נאמר כי רק במקרים חריגים ביותר לא ייעצר נאשם עד תום ההליכים, מקרה שיש כנגדו תשתית ראייתית לכאורית. ויפים לענייננו הדברים הבאים:

"אכן, רק במקרים נדירים ביותר ויוצאי דופן, ניתן יהיה להסתפק בחלופה למעצרו של מי שמואשם בעבירה של רצח בכוונה תחילה, שהיא החמורה שבעבירות. מטבע הדברים, אדם המסוגל לבצע רצח, מסוכן הוא לבטחון הציבור, וקשה ביותר להפריך חזקת מסוכנות זו. אדם שאינו בוחל אף בפגיעה בערך הבסיסי והאוניברסאלי של קדושת החיים, אינו ראוי לאמון שהחברה נותנת באדם המשוחרר בערובה - שיקיים את תנאי שחרורו. מקום בו לכאורה הנאשם רצח אדם - אין להניח כי צווי בית המשפט יהיה בהם להטיל עליו מורא. את הסיכון מפניו של הנאשם שפגע בערך הנעלה מכל הערכים - יש להטיל על הנאשם ולא על סביבתו. זאת ועוד, אדם הנאשם בעבירה שדינה מאסר עולם חובה, אף אינו נתון למוראו של עונש נוסף בגין עבירות שיבצע בעת היותו משוחרר בתנאים. משיודע הנאשם כי אם יורשע, דינו לכלות ימיו בין כתלי בית הסוהר - ספק רב אם יש דבר שירתיעו מלחזור על מעשיו כדי להימלט מן הדין או למען מטרה אחרת"
[בש"פ 2646/97 סהראב עודה נ' מדינת ישראל
פ"ד נא(1) 523].

וכדומה למקרה שלנו, המשיב לא חזר לביתו לאחר ביצוע המעשים המיוחסים לו במסגרת כתב האישום, והיה ככל הנראה בבריחה מהמשטרה [ראו לדוגמא מזכר נד; מזכר כח].

אמנם ב"כ המשיב טען כי מרשו לא היה כלל בבריחה אלא היה במעצר בית בביתו של מעסיקו ירון סינובסקי, [ראו הודעה מיום 27.1.11 מסומן 32]. אם כי לצורך דיון זה, נראה על פניו כי המשיב אכן היה בבריחה מהמשטרה. המשיב אותר בסופו של דבר בביתו שבסכנין עקב ביקור משטרתי. לכאורה עולה כי בהגיע המשטרה לבית המשיב, נשאלו בני משפחתו על מקום הימצאות המשיב. בני המשפחה ניסו לגונן עליו וטענו כי אין הם יודעים היכן הוא נמצא. לאחר עריכת חיפוש בבית ההורים המשיב נמצא ונעצר בבית [ראו מזכר ל].

חלופת מעצר
מצוות המחוקק היא לשקול חלופת מעצר בכל מקרה. בנסיבות העניין, ולאחר שבחנתי ושקלתי את הראיות ונסיבותיו של המשיב, סבור אני, כי אין מקום להורות על שחרור המשיב לחלופת מעצר. המסוכנות העולה מהמשיב היא ברורה ובולטת, כך שברור הוא שאין חלופה שתוכל לאיין את המסוכנות, ושאלת ההתאמה לחלופת מעצר אינה מתעוררת [השוו:בש"פ 6313/10 סיף אל דין בישר נ' מדינת ישראל
(טרם פורסם, 13.9.10). פסקה 9 להחלטת כב' השופטת חיות; בש"פ 9198/04 אבודלייב נ' מדינת ישראל
, (טרם פורסם, 7.11.2004). פסקה 7 להחלטת כב' השופט עדיאל].

וכן נאמר שבמקרים כגון דא, אין מקום להעמיס על שירות המבחן הכנת תסקיר שעניינו הערכת מסוכנות. כאמור:

"תסקיר מעצר הוא כלי-עזר שיש בו כדי לסייע לבית-המשפט להכריע בשאלת התאמה לחלופה, וכן להערכת החלופה המתאימה. אולם, בית-המשפט נעזר בו - כשאין מדובר בקטינים - רק במקרים בהם מתקשה בית-המשפט עצמו לבחון שתי שאלות אלה. כאשר הנתונים המצויים בפני
בית-המשפט מאפשרים לו להכריע בשאלת התאמת המקרה לחלופה, או בשאלת התאמת הערב והתנאים המוצעים לחלופה, אין מקום, כדבר שבשגרה, להפנות את העורר לשירות-המבחן. ידיו של שירות-המבחן עמוסות עבודה, הזמן הנתון לתסקירי מעצר הוא מטבע הדברים קצר, דבר העלול להביא לבדיקה שטחית בלבד של הנתונים. לפיכך, יש לנצל את מומחיותו של שירות-המבחן במקרים המתאימים לכך."
[בבש"פ 1092/05 זוהיר תראבין נ' מדינת ישראל
(טרם פורסם, 27.2.05)].

ראה גם:
בש"פ 3086/05 נאסר אבו הדובה ואח' נ' מדינת ישראל
, (טרם פורסם, 14.4.05);
בש"פ 9783/06 איליה קרצב נ' מדינת ישראל
, (טרם פורסם, 7.12.06);
בש"פ 9302/08, עמאד אלעקובי נ' מדינת ישראל
(טרם פורסם, 14.11.08);
בש"פ 9284/08
מאור לוי נ' מדינת ישראל
(טרם פורסם, 14.11.08).

על כן, ולאחר ששקלתי כל נסיבות האירוע בעניינו של המשיב, הנני מורה על המשך מעצרו עד תום ההליכים נגדו בת"פ 2968-02-11, המתנהל בבית המשפט המחוזי בחיפה.

עוד אני מורה כי ככל שבמועד שימוע ההחלטה יהיו תקלות במערכת נט המשפט תשמש ההחלטה כצו מעצר.

ניתנה היום, כ"ו
אדר א תשע"א, 02 מרץ 2011,
במעמד המשיב, ב"כ המשיב וב"כ המבקשת.

ר' שפירא, שופט







מת בית משפט מחוזי 3001-02/11 מדינת ישראל נ' סולטאן זבידאת (פורסם ב-ֽ 02/03/2011)