פסקי דין על שלמה אהרוני | פסקי דין על ברי-ברוריה בן סימון | פסקי דין על זוהר בילטון | פסקי דין על ליאת בילטון |

18865-09/09 תאמ     20/03/2011




תאמ 18865-09/09 שלמה אהרוני נ' ברי-ברוריה בן סימון, זוהר בילטון, ליאת בילטון








בית משפט השלום בחדרה



20 מרץ 2011

תא"מ 18865-09-09 אהרוני נ' בן סימון ואח'


בפני
:


כב' השופטת
קרן אניספלד






תובע

שלמה אהרוני
ת.ז. 0724249347


נגד


נתבעים

1.ברי-ברוריה בן סימון
ת.ז. 055899884
2.זוהר בילטון
ת.ז. 031992118
3.ליאת בילטון
ת.ז. 025778531


פסק - דין

תובענה כספית לתשלום סך של 29,200 ₪ ליום הגשתה (17.9.2009).

א.
ההליך והצדדים לו

1.
בבעלות התובע דירה בת 5.5 חדרים ברחוב אברבנל 37/4 בקרית חיים (להלן הדירה). הדירה הושכרה לנתבעת 1 (להלן הנתבעת) לפי הסכם שכירות נושא תאריך 31.8.2008. נתבע 2 (להלן הנתבע), בנה של הנתבעת, חתם על ההסכם כערב להתחייבויות הנתבעת על-פיו. נתבעת 3 אינה חתומה על ההסכם כשוכרת או כערבה. בפועל נמסרה הדירה לשימושם של נתבעים 3-2, בידיעת התובע ובהסכמתו, ואילו הנתבעת לא התגוררה בה.

2.
הדירה הושכרה לתקופה בת שנה אחת מיום 1.9.2008 עד יום 31.8.2009 (להלן תקופת השכירות). לא ניתנה לשוכר אופציה להאריך התקופה לפרק זמן נוסף. דמי השכירות הועמדו על סך של 2,200 ₪ לחודש.

3.
בתום תקופת השכירות לא פינו נתבעים 3-2 את הדירה והוסיפו להחזיק בה, חרף דרישת התובע שהחזקה במושכר תושב לו במועד המוסכם. על רקע זה הוגשה התובענה שלפני שכללה גם סעד של סילוק יד. בנוסף עתר התובע לפיצול סעדיו.

4.
הדירה פונתה ביום 14.10.2009, לאחר הגשת התובענה, באופן שייתר את הדיון בסעד הפינוי. נותר לדיון הסעד הכספי, בגדרו ביקש התובע לחייב את הנתבעים בסכומים שלהלן: פיצוי יומי מוסכם לתקופה שמתום השכירות עד פינוי הדירה, המהווה שילוש דמי-השכירות הרגילים; פיצוי מוסכם בסך 13,200 ₪ בגין הפרה יסודית של ההסכם; פיצוי בסך 4,400 ₪ בגין אובדן דמי-שכירות לחודשיים עד למציאת דייר חלופי (
לעת הבאת הראיות העמיד התובע פיצוי זה על סך 2,200 ₪ בגין חודש שכירות יחיד
); ופיצוי בסך 5,000 ₪ בגין עגמת נפש והוצאות.

5.
במועד שנקבע לשמיעת ראיות התייצבו התובע ובא-כוחו מזה ובאת-כוחה של הנתבעת מזה. הנתבעים עצמם לא התייצבו לדיון. במצב דברים זה אין תצהירי הנתבעים מהווים חלק מחומר הראיות שעל-יסודו יוכרע ההליך. התובע נחקר על תצהירו [ת/1]. סיכום טענות התובע והנתבעת נשמעו בעל-פה בתום הבאת הראיות.

ב.
דיון והכרעה

השאלות הטעונות הכרעה הן אלה: האם הפרו הנתבעים את ההסכם הפרה יסודית באי-תשלום שכר דירה במועד במהלך תקופת השכירות; אם הפרו הנתבעים את ההסכם הפרה יסודית באי-פינוי הדירה במועד בתום תקופת השכירות; מהו הפיצוי לו זכאי התובע בגין הפרות יסודיות אלה, ככל שהוכחו; מי מבין הנתבעים נושא בחובת תשלום הפיצוי לתובע בגין הפרות אלה.
שאלות אלה יידונו להלן.

תשלום באיחור

1.
חלק מן ההמחאות שנמסרו לתובע לשם תשלום דמי-שכירות חודשיים לא כובדו על-ידי הבנק בשל היעדר כיסוי מספיק (להלן ההמחאות). לאחר שההמחאות סורבו שילם הנתבע לתובע את דמי-השכירות במזומן, חלף ההמחאות [סע' 14-13 ונספח ב' ל-ת/1]. ההמחאות הרלוונטיות נושאות תאריכים 1.4.2009, 1.6.2009, 1.7.2009 ו-1.8.2009. מכתב בא-כוח התובע לנתבעים מיום 10.5.2009 התריע על כך שאי-תשלום דמי-השכירות במועד מהווה הפרה יסודית של ההסכם. הנתבעים נדרשו לשלם את דמי-השכירות כסדרם שאם לא כן יהא עליהם לפנות את הדירה [סע' 15 ונספח ג' ל-ת/1]. מכתב זה קודם ליום הפירעון הנקוב בשלוש מתוך ארבע ההמחאות הנ"ל. לא הוצג מכתב נוסף, מאוחר להמחאות הנוספות, שנותן ביטוי לטענת התובע כי על-אף קבלת דמי-השכירות במזומן עומד התובע על טענה להפרה יסודית של ההסכם.

2.
התובע לא מסר פרטים על-אודות המועדים בהם שולמו לו דמי-השכירות במזומן חלף ההמחאות ולא ציין שיעורם של הסכומים ששולמו בדרך זו. לא ניתן הסבר לחסר זה, והוא פועל לחובת התובע. על-מנת לבסס טענה להפרה יסודית, להבדיל מהפרה סתם, נדרש התובע להצביע ברחל-בתך-הקטנה על משכו של האיחור שחל בתשלום דמי-השכירות ביחס למוסכם ולשכנע שבנסיבות העניין מדובר באיחור שמהווה הפרה יסודית של הוראות ההסכם. על התובע רובץ בנוסף הנטל להראות שבקבלת דמי-השכירות במזומן חלף סכומי ההמחאות לא מחל על טענה להפרה יסודית של ההסכם. הנטל לא הורם. לא עלה בידי התובע לשכנע שתשלום דמי-השכירות באופן המתואר לעיל עלה כדי הפרה יסודית שבגינה הוא זכאי לפיצוי הקבוע בהסכם בשיעור שישה חודשי שכירות.

3.
חרף אי-כיבוד ההמחאות במועדן ותשלום דמי-השכירות באיחור לא ביטל התובע את ההסכם בטרם מלאה תקופת השכירות על-פיו. על-אף
ההפרה הנטענת, בין שהייתה יסודית ובין אם לאו, נתן התובע ארכה לקיום ההסכם. הפרה יסודית מזכה את הצד המקיים במתן הודעת ביטול לצד המפר תוך זמן סביר. אם לא הייתה ההפרה יסודית על הצד המקיים ליתן לצד המפר ארכה לקיים את החוזה, בטרם יודיע על ביטולו. זכות הביטול תקום רק אם ההפרה לא תוקנה תוך זמן סביר לאחר מתן הארכה. הייתה ההפרה יסודית וניתנה לצד המפר ארכה לתקנה, גם אז יהא הצד האחר מנוע מלבטל את ההסכם אם תוקנה ההפרה בתוך המועד שקצב לכך [סע' 8-7 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה)]. קבלת דמי-שכירות במזומן תוך הותרת ההסכם על-מכונו מעידה אף היא שגם לשיטת התובע לא דובר בהפרה יסודית של ההסכם.

4.
אני דוחה אפוא את התביעה לפיצוי המוסכם הקבוע בסע' 13(ב) להסכם בגין אי-תשלום דמי-השכירות במועד במהלך תקופת השכירות.

פינוי באיחור

5.
אין חולק שהדירה לא פונתה במועד ולא הוחזרה לתובע בתום תקופת השכירות. לנתבעים או למי מהם לא ניתן היתר לפנות את המושכר באיחור. היפוכו של דבר הוא הנכון. התובע הודיע לנתבעים מבעוד מועד על דרישתו שהחזקה בדירה תושב לו במועד המוסכם, אף שנוכח הוראות ההסכם לא היה חייב לעשות כן [סע' 18-16 ונספח ד' ל-ת/1].

6.
לפי סע' 13(א) להסכם אי-פינוי הדירה במשך תקופה העולה על 7 ימים לאחר תום תקופת השכירות יהווה הפרה יסודית של ההסכם. הדירה פונתה רק ביום 14.10.2009, באיחור של 44 ימים ביחס למוסכם. בכך הפרו הנתבעים את הוראות ההסכם הפרה יסודית. בגין הפרה זו זכאי התובע לפיצוי היומי המוסכם שנקבע באופן ספציפי בגין אי-פינוי הדירה במועד, למשך מלוא תקופת האיחור בפינוי.

7.
בסע' 13(א) להסכם נפלה טעות בקביעת סכום הפיצוי היומי המוסכם שיחול בגין כל יום של איחור בפינוי. מחד גיסא הועמד הפיצוי היומי על סך של 74 ₪. מאידך גיסא נקבע בהבלטה שסכום זה מהווה שילוש דמי-השכירות עבור יום שכירות אחד לפי חישוב של 30 ימים בחודש. הסך של 74 ₪ ליום מהווה את דמי-השכירות הרגילים המשתלמים עבור הדירה במהלך תקופת השכירות (2,200:30) ולא שילוש של סכום זה. בתצהיר התובע נזכר הסכום הממשי והנכון לו זכאי התובע בסעיף זה בסך 6,600 ₪ לחודש ספטמבר וסך נוסף של 3,300 ₪ לחודש אוקטובר 2009
[סע' 24 ל-ת/1].
סכומים אלה מהווים את שילוש דמי-השכירות הרגילים בגין תקופת 44 הימים בהם החזיקו הנתבעים בדירה ללא זכות. הם תואמים את אומד-דעתם של הצדדים שניצב ביסוד סעיף הפיצוי המוסכם הרלוונטי שנסב על איחור בפינוי המושכר. גם הנתבעים עצמם לא טענו נגד נכונות הסכומים שנתבעו על-יסוד סע' 13(א) להסכם. התובע זכאי על כן למלוא הפיצוי המוסכם בגין האיחור בפינוי המושכר, בסך של 9,900 ₪.

8.
א
ין ממש בטענת התובע שבעטיו של האיחור בפינוי הדירה הוא זכאי גם לפיצוי היומי המוסכם הקבוע בסע' 13(א) להסכם אשר נדון לעיל, גם לפיצוי מוסכם בגין הפרתו היסודית של ההסכם כקבוע בסע' 13(ב) לו וגם לדמי-שכירות "רגילים" בגין 44 הימים הנוספים בהם החזיקו הנתבעים או מי מהם בדירה שלא כדין. קבלת טענה זו, משמעה פסיקת כפל ושילוש פיצויים לתובע תוך העמדתו במצב טוב מכפי שהיה לו קוים ההסכם.

9.
סע' 13 להסכם מונה סעדים שיחולו בהפרתו היסודית. אין משמעו שהסעדים הקבועים בו הם בהכרח מצטברים. בעניין זה לשון ההסכם אינה חזות הכול. גם אם עומדות למשכיר עילות שונות המקנות לו סעד כספי בגין אי-השבת המושכר לידיו בתום תקופת השכירות, אין פירושו שהוא זכאי בהכרח לסעדים כספיים שונים המצטברים זה לזה. "
השאלה אם האינטרסים הנפגעים של הנושה מזכים אותו בסעדים מצטברים בגין עילות שונות נבחנת בכל מקרה לגופו, תוך הקפדה על קיומם של שני תנאים: כי קבלת סעד אחד אינה סותרת במהותה קבלת סעד אחר, וכי צורף הסעדים אינו מביא להתעשרות שלא על-פי דין של הנושה
" [רע"א 7452/96 מדינת ישראל, משרד הביטחון נ' חברה קבלנית האחים אהרון בע"מ, פ"ד נא(5) 874, 878 (1998)].

10.
סע' 13(א) להסכם קובע פיצוי מוסכם ומוערך מראש, על בסיס יומי, בגין איחור בפינוי המושכר שעולה על שבעה ימים ונחשב להפרה יסודית. סע' 13(ב) קובע פיצוי מוסכם כללי בשל הפרה יסודית של ההסכם ששיעורו שישה חודשי שכירות. בין שתי ההוראות הללו מתקיים יחס של הוראה מיוחדת וספציפית אל מול הוראה כללית, שיורית. על המקרה דנן, שעניינו בהפרה יסודית שביטויה באי-פינוי הדירה במועד המוסכם, חולשת הוראת הפיצוי המיוחדת שנועדה למקרה כגון דא. בה בעת לא חלה עליה גם הוראת הפיצוי הכללית. פסיקת פיצוי מצטבר לתובע על-יסוד שתי ההוראות גם יחד שקולה להתעשרותו שלא כדין תוך מתן כפל פיצוי בגין אותו אינטרס עצמו, הוא אינטרס המשכיר שהשוכר ישיב החזקה בנכס במועד המוסכם.

11.
א
ף אין מקום לזכות התובע בדמי-שכירות "רגילים" בגין התקופה העודפת בה החזיקו הנתבעים בדירה, מעבר לתקופת השכירות המוסכמת, זאת בנוסף לפיצוי המוסכם שחל בגין אי-פינוי הדירה במועד. הפיצוי היומי שנקבע בסע' 13(א) להסכם משקף את אומד דעת הצדדים באשר לסכום שאותו יהא על השוכר לשלם למשכיר בגין כל יום של שימוש בדירה החורג אל מעבר לתקופת השכירות המוסכמת. הוא מהווה סכום ראוי שאותו צפו הצדדים מראש כמבטא את נזקי התובע אם לא תושב החזקה בנכס לידיו בתום תקופת השכירות. הוספת דמי-שכירות רגילים לסכום זה מהווה כפל פיצוי לתובע בגין אותו אינטרס עצמו, ואין לה יסוד או הצדקה.

פיצוי בגין נזק נוסף

12.
עוד דרש התובע לפצותו בסכום בשיעור דמי-השכירות המוסכמים לחודש אחד נוסף בשל כך שעקב האיחור בפינוי הדירה נבצר ממנו להראותה לשוכרים חלופיים [סע' 31-30 ל-ת/1]. דין התביעה בסעיף זה להידחות. התובע לא הראה שנבצר ממנו להציג את הדירה לאחרים, לשם השכרתה, בתקופה בה החזיקו הנתבעים בדירה. התובע לא הראה שפנה אל הנתבעים בבקשה להציג את הדירה לשוכרים חלופיים, תוך כדי מגורי הנתבעים בדירה, וסורב. משכך לא הוכחה התובענה בסעיף זה.

13.
ההסכם עצמו אינו מזכה את התובע בחודש שכירות נוסף לאחר פינוי הדירה. הדברים יפים הן באשר לפינוי במועד והן בהתייחס לפינוי שלא במועדו. לפיכך מדובר בנזק שעל התובע רובץ הנטל להוכיחו. הנטל לא הורם. בעניין זה לא מצאתי את עדות התובע, שהייתה עדות יחידה, מהימנה או מבוססת על תשתית עובדתית איתנה. על כן אין התובע זכאי
לפיצוי נוסף, מעבר לפיצוי היומי המוסכם לפי סע' 13(א) להסכם, בגין האיחור בפינוי הדירה. דברים אלה יפים גם באשר לפיצוי בגין עגמת נפש והוצאות.
זיהוי החייבים

14.
מעדות התובע עלה שבכוונת-מכוון ובהסכמה הדדית נחתם הסכם השכירות כפי שנחתם, כשהנתבעת מוגדרת בו כשוכרת הדירה ואילו הנתבע ערב להתחייבויותיה. הדבר נעשה חרף
קיומה של הסכמה לכך שהדירה תשמש הלכה למעשה למגורי נתבעים 3-2 ולא למגורי הנתבעת [סע' 12-3 ל-ת/1; עמ' 11-10 לפרוטוקול]. אף-על-פי-כן לא הוחתמה נתבעת 3 על ההסכם, בין במעמד שוכרת ובין במעמד ערבה.

15.
במסירת הדירה לנתבעת 3 ביחד עם הנתבע
אין כדי להחיל על נתבעת 3 יש מאין את הוראותיו של הסכם השכירות שהיא אינה צד לו. הצדדים ידעו והתכוונו שהדירה תימסר בפועל לשימושם של נתבעים 3-2. במצב דברים זה היעדר כל ביטוי בהסכם השכירות למחויבות נפרדת ועצמאית של נתבעת 3 כלפי התובע מהווה חסר שפועל לחובת התובע והוא הנושא בתוצאותיו. גם מעדות התובע עצמו ניכר שבחר להסתפק בהחתמת הנתבעת והנתבע על ההסכם וראה בכך כיסוי הולם לאינטרס שלו כמשכיר ובעל הדירה.

16.
התובענה הושתתה על הסכם השכירות. הפיצוי שנתבע בגין הפרתו נסמך בחלקו האחד על הוראות סע' 13 להסכם ובחלקו האחר על טענה לנזק נוסף שנגרם לתובע עקב ההפרה המיוחסת לנתבעים.
התביעה לא הושתתה על עילה של עשיית עושר ולא במשפט ולא נתבע בגדרה שכר-דירה ראוי. על כן לא הוכח בסיס לחיובה של נתבעת 3 כלפי התובע, בין על-יסוד עילה שהיא חיצונית להסכם ובין על-יסוד העילה החוזית.
דין התובענה נגד נתבעת זו להידחות.

ג.
סיכומם של דברים

התביעה נגד נתבעים 1 ו-2 מתקבלת בחלקה, באופן שהנתבעים הללו ישלמו לתובע ביחד ולחוד סך של 9,900 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום פינוי הדירה (14.10.2009) עד היום. לסכום זה יתווספו הוצאות ההליך ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 10,000 ₪ ליום פסק-הדין.

סכום פסק-הדין ישולם לתובע תוך 30 יום מן המועד בו יומצא פסק-הדין לנתבעים שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום פסק-הדין ואילך עד יום התשלום.

התביעה נגד נתבעת 3 נדחית ללא צו להוצאות.


ניתן לתובע היתר לפצל סעדיו כמבוקש בסע' 18 לכתב-התביעה.

המזכירות תמציא את פסק-הדין לצדדים בדואר רשום עם אישור מסירה.


ניתן היום, י"ד אדר ב תשע"א, 20 מרץ 2011, בהעדר הצדדים.














תאמ בית משפט שלום 18865-09/09 שלמה אהרוני נ' ברי-ברוריה בן סימון, זוהר בילטון, ליאת בילטון (פורסם ב-ֽ 20/03/2011)