פסקי דין על מ.י. פרקליטות מחוז דרום-פלילי | פסקי דין על מיכאל גנון

3009/07 פ     08/02/2011




פ 3009/07 מ.י. פרקליטות מחוז דרום-פלילי נ' מיכאל גנון




לך






בית משפט השלום בבאר שבע

ת"פ 3009-07 מ.י. פרקליטות מחוז דרום-פלילי
נ' גנון



08 פברואר 2011


בפני
כב' השופטת דרורה בית אור
, סגן נשיא



המאשימה

מ.י. פרקליטות מחוז דרום-פלילי

ע"י ב"כ עוה"ד רננה לוי


נגד

הנאשם

מיכאל גנון
– בעצמו

ע"י ב"כ עוה"ד
– ארז שלו






<#2#>

הכרעת דין

1.
כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של תקיפה הגורמת חבלה ממשית לפי סעיף 380 לחוק העונשין התשל"ז - 1977
(להלן:"החוק")
, הדחה בחקירה לפי סעיף 245 (ב) ואיומים לפי סעיף 192 לחוק.


עובדות כתב האישום:
2.
המתלוננת א.ס. היא קטינה ילידת 1995 (להלן: "אושר"/"המתלוננת 1"/הקטינה").

3.
י.ס. היא אימה של הקטינה (להלן:"מתלוננת 2"/"האם" "יהלומה").

4.
הנאשם משרת כקצין בשירות בתי הסוהר.

5.
משפחת הנאשם ומשפחת המתלוננות 1 ו - 2 מתגוררות בשכנות.

6.
ביום 22.7.06 בסמוך לשעה 18:30 בפארק שעשועים ליד סופרמרקט גולדה בבאר-שבע התפתח ריב בין בתו של הנאשם, ילידת 1995, לבין המתלוננת 1, במהלכו תקפו אחת את רעותה. המתלוננת 2 ניסתה להפריד ביניהן.

7.
הנאשם הגיע למקום לאחר שבתו הזעיקה אותו בחשד כי המתלוננת 1, הקטינה, היכתה את בתו.

8.
על פי כתב האישום במועד ובמקום הנ"ל היכה הנאשם את המתלוננת 1 בגבה, אחז בגרונה בחוזקה, חנק אותה והשליך אותה לעבר המדרגות.

9.
כתוצאה ממעשה הנאשם נפלה המתלוננת 1, נחבלה בידה וברגלה, התקשתה בהזזתן, אושפזה בבית חולים ליממה לצורך השגחה.

10.
עוד על פי כתב האישום כאשר שאלה המתלוננת 2, אימה של הקטינה, את הנאשם מדוע הוא תוקף את בתה, השיב לה "
יא כושית אחת
" ו "
אני אגמור אתכם אחד אחד".
על פי כתב האישום כאשר הבחין הנאשם שהמתלוננת 2 התקשרה להזמין משטרה, איים עליה כי אם תזמין משטרה תצטער על כך ואמר לה "
אני אגמור אתכם
".

11.
הנאשם כפר במיוחס לו בכתב האישום. במענה לכתב האישום טען הנאשם כי הוא מודה שאכן היה ויכוח בין בתו לבין הקטינה, המתלוננת, אך כופר בכך שתקף את הקטינה באופן המתואר בכתב האישום וטוען כי היה ויכוח קולני, ותו לא.


פרשת התביעה:
12.
במסגרת פרשת התביעה העידו אושר סלומון - המתלוננת 1, יהלומה סלומון - אימה המתלוננת 2, שנונית מדעי עובדת סוציאלית של בית החולים סורוקה, ד"ר יובל בלוך רופא במחלקת הילדים בית החולים סורוקה, רס"ל רונן בירוודקר ורס"ר מיכאל עקנין. כמו כן הוגשו מסמכים, סומנו ת/1 עד ת/5.

13.
עד תביעה מס' 1, יהלומה סלומון המתלוננת 2, היא אימה של הקטינה, סיפרה (עמוד 9 מול שורה 4 ואילך) כי ירדה ביום 22.7.06, שהיה יום שבת, לגן המשחקים. לדבריה, בתה המתלוננת 1 לקחה את אחיה למגלשה ואז שמעה את הילד הקטן בוכה. כשהסתובבה (עמוד 9 שורה 6): "
ראיתי שני ילדים הם רבים ביניהם ואז ישר רצתי והפרדתי ביניהם בידיים ואמרתי להם למה אתם רבים והילדה אמרה לי מה קרה את שואלת והיא אמרה קחי את הילדה המטורפת שלך ואני לקחתי את הקטן, התיישבתי בספסל וראיתי שהיא הלכה הביתה ולא חשבתי שיקרה משהו"
.

14.
בהמשך מספרת העדה כי ראתה אחרי מספר דקות אדם מבוגר רץ, קופץ מהגדר, מגיע למקום שבו היא נמצאת ושואל מי זו שהרביצה לבת שלו. לדבריה, היו במקום ילדים קטנים שהצביעו על בתה ואז לדבריה: (עמוד 9 מול שורה 13) "
וישר תפס לה את היד ואני עם הילד הקטן לא ידעתי מה לעשות וקמתי והרים אותה מהגרון, תפס אותה מהגרון, הרים אותה ממש בגובה שלו (מדגימה) ואני צרחתי תעזוב אותה והוא זרק אותה על המדרגות והוא הסתובב אלי ושאל את האמא אמרתי לו כן. הוא בא לכיווני ואני צרחתי ולאחר מכן, והיו אנשים, אני לא מזהה אותם, הייתי בשוק ותפסו אותו ...."
.

15.
בהמשך מספרת העדה כי היא הזמינה משטרה ואז לדבריה, כשהנאשם ראה שהיא מזמינה משטרה הוא אמר לה: "
אני אגמור אתכם אחד אחד, יש לי נשק בידיים"
. היא מוסיפה ואומרת כי הוא אמר קללות נוספות אך היא לא יכולה לזכור אותן.

16.
בהמשך מספרת העדה כי עד שהגיעה המשטרה הלך הנאשם לביתו וחזר כשהוא לבוש בחולצה לבנה ותעודת שוטר וחיכה למשטרה ושוחח איתם כשהם הגיעו, בעוד שהיא המתינה עם בתה שהייתה, לדבריה, "
זרוקה, מוציאה קצף מהפה, רועדת כולה ולא יכלה לעמוד".
לדבריה, לקחה את בתה אל עבר השוטר, הוא הסתכל לעבר הבת ולא עשה מאומה, רק אמר לה
"תרימי אותה, לכי הביתה, אין מה לעשות לזה. הוא אמר לי אם אני עושה משהו גם לך אני פותח תיק"
. בהמשך כשהיא ראתה שהשוטר אינו עושה מאומה, התכוונה לנסוע יחד עם בעלה ברכב שלהם לבית החולים ורק אז, לדבריה, פנה אליה השוטר והציע להזמין מד"א אך היא כבר הייתה בדרכה לבית החולים.

17.
לדבריה, הילדה אושפזה כל הלילה בבית החולים, רק בצהריים השתחררה ומאז יש לה לדבריה, חרדות.

18.
ת/3 הוא מכתב שחרור מבית החולים ממנו עולה כי הקטינה אושפזה ביום 22.7.06 בשעה 19:53 בבית חולים סורוקה. מת/3 עולה כי הקטינה אושפזה ללא איבוד הכרה, כי בוצע סי.טי ראש וצוואר, שהיו תקינים. כמו כן נבדקה ע"י כירורג ילדים שלא התרשם מבעיה חריפה. הרופא מציין כי הקטינה נמצאת בחרדה וטראומה נפשית קשה מהאירוע וכי העובדת סוציאלית והמשטרה בתמונה. בבדיקות גופניות נמצאו רגישות במישוש ביד ורגל שמאל וכי היא מתקשה בתנועה אקטיבית ללא הגבלת טווח תנועה פסיבי. פרט לכך, כל הבדיקות האחרות תקינות. הקטינה שוחררה במצב כללי טוב.

19.
בחקירה הנגדית
חזרה העדה ואמרה כי הנאשם הרים את הקטינה מהגרון וזרק אותה למדרגות (ראה עמוד 15 שורה 3). העדה דחתה את טענת ב"כ הנאשם לפיה לא ראתה את התקיפה של בתה. ואכן יש שינוי קל בין דברי האם לדברי הבת, בעניין אופן התקיפה, מה שמחזק את אמינות עדותה של האם ומעיד על העדר תאום גרסאות (על כך בהמשך).

20.
יצויין כבר מעתה כי לא מצאתי סתירה בעדותה של האם, בכך שמחד גיסא היא טענה כי ראתה את הנאשם תוקף את בתה ומצד שני שאלה את הבת האם הנאשם הרביץ לה. תשובתה של האם (בעמוד 17 שורה 2): "
עד שאני הרמתי את הקטן עד שאני הגעתי האם הוא הרביץ לה זה מה שאני שאלתי"
. האם נותנת הסבר סביר לדבריה ואין בכך כדי לשלול טענתה שראתה את התקיפה. לא רק זאת, כפי שהעידה האם (עמוד 9 מול שורה 13) היא מתארת כיצד ראתה את הנאשם מגיע אל בתה ותוקף אותה.

21.
אמינות גרסתה של האם לא נשללת גם נוכח טענתה כי היא זו שהזמינה משטרה אך בפועל אין לכך גיבוי בראיות אובייקטיביות. אין מחלוקת כי הנאשם הזמין משטרה. הדברים עולים מנ/10, שהוא דף מיומן של תחנת באר-שבע וכן מנ/8, דוח הפעולה של השוטר אבוטבול אפריים. משני המסמכים הללו עולה כי הנאשם הוא זה שהתקשר למשטרה בסביבות השעה 19:00 והזמין אותם למקום האירוע. עובדה זו יש לה משמעות לעניין העבירות של הדחה בחקירה ואיומים, שמיוחסות לנאשם (על כך בהמשך). יחד עם זאת, השאלה שעומדת לדיון בפני
הינה האם הנאשם תקף את הקטינה אושר אם לאו, ושאלה זו נבחנת עפ"י מכלול הראיות שיש בתיק.

22.
ע.ת. מס' 2, המתלוננת 1, הקטינה אושר סלומון, סיפרה בעדותה בבית המשפט על מה שאירע (עמוד 9 מול שורה 6): "
ביום שבת ירדתי למטה ואחי הקטן התגלש במגלשה ועמית, הבת של הנאשם, באה עם אחותה הקטנה והם רבו, לירון אחי ואחותה הקטנה של עמית ואז הלכתי לעמית ואמרתי לה שהם רבים, שתפריד ביניהם והיא לא רצתה והתחלנו להתווכח ואז היא הביאה לי סטירה ורבנו ואמא שלי באה ושאלה למה אנחנו רבות ואז עמית התחילה לצעוק תשמרי על הבת והיא הלכה. ואז אבא שלה בא, הוא קפץ מהגדר, הוא בא בקפיצה ושאל מי הרביץ לבת שלי וילדים שהיו באזור הצביעו עלי ואני עמדתי על המדרגות של המגלשה והוא הביא לי מכה בגב ותפס אותי מהגרון וזרק אותי למדרגות ואחרי זה אני לא זוכרת ממש מה קרה"
. בהמשך כאשר נשאלה הקטינה איפה נפגעת היא עונה "
בגב
" תוך שהיא מצביעה לעבר השכמה בצד שמאל וכן לדבריה, היא נפגעה גם בצוואר.

23.
יש לציין כי עדותה של הקטינה בבית המשפט והתיאור שלה למה שאירע, דומה ככלל, למעט שוני קל, לעדות של האם בבית המשפט, עובדה שיכולה ללמד כי לא היה תיאום גרסאות ביניהן. שתיהן מספרות על מריבה שהייתה בין הקטינה לבין עמית ועל כך שכאשר הגיע אביה של עמית, הוא קפץ מהגדר, שאל מי הכה את הבת שלו, ילדים הצביעו על המתלוננת 1 ואז לדברי הקטינה הוא נתן לה מכה בגב. בנקודה זו יש שוני בין עדות האם לבין עדות הקטינה, שכן האם מספרת שהנאשם תפס את הקטינה ביד ואילו הבת מדברת על מכה בגב. בהמשך אומרת הקטינה כי הנאשם תפס את הקטינה מהגרון וזרק אותה למדרגות וגם האם מספרת כי הנאשם תפס אותה מהגרון וזרק אותה על המדרגות. בהמשך מתארת הקטינה את מצבה הנפשי כפי שתיארה אותו האם. לדבריה, בעקבות האירוע היא מפחדת לצאת מהבית, מפחדת לישון לבד בחדר וגם החלה להרטיב בלילות.

24.
בחקירה הנגדית, (עמוד 11 מול שורה 11), חוזרת אושר ומספרת מה שהיה באירוע באופן בו תיארה אותו בחקירה ראשית. היא גם מודה כי נתנה מכות לעמית. לדבריה, (עמוד 11 מול שורה 21): "
אני זוכרת שהיא נתנה לי סטירה אז החזרתי לה במכות"
.

בהמשך בעמוד 12 מול שורה 7 היא אומרת
: "רבנו עם הגוף והבאנו מכות אחת לשנייה".

25.
ככל שחקירתה הנגדית של הקטינה התארכה והייתה מעמיקה ומפורטת, לא עלה בידי ב"כ הנאשם לחשוף סתירות בעדותה. לצורך המחשה אצטט להלן את דבריה של הקטינה הן בחקירה הראשית והן בחקירה הנגדית.

26.
בחקירתה הראשית, (עמוד 9, מיום 25.5.09 מול שורה 10) אומרת הקטינה: "
ואז אבא שלה בא, הוא קפץ מהגדר, הוא בא בקפיצה ושאל מי הרביץ לבת שלי וילדים שהיו באזור הצביעו עלי ואני עמדתי על המדרגות של המגלשה והוא הביא לי מכה בגב ותפס אותי מהגרון וזרק אותי למדרגות ואחרי זה אני לא זוכרת ממש מה קרה"
. בהמשך אומרת הקטינה כי נפגעה בגב ובצוואר. יצויין כי גם על טענתה שלא זכרה לאחר האירוע את מה שקרה, חוזרת המתלוננת בחקירתה פעם אחר פעם.

27.
בחקירה נגדית עמוד 11 מול שורה 15 אומרת הקטינה: "
ואז הנאשם בא, הוא קפץ מהגדר. אני זוכרת שהיה בלי חולצה, שאל מי הרביץ לבת שלי וילדים שהיו שם הצביעו עלי. הוא בא אלי והביא לי מכה בגב, תפס אותי בצוואר וזרק אותי על המדרגה של ארגז החול"
.

28.
בעמוד 15 מול שורה 15 אומרת הקטינה: "
שהוא הרביץ לי בגב ותפס אותי בגבות
(צריך להיות גרון – דב"א)
וזרק אותי. את זה אני זוכרת".

29.
בעמוד 21 מול שורה 14: "
הוא תפס אותי וזרק אותי על המדרגה של ארגז החול (העדה מדגימה ביד שמאל שלה שהיא לופתת את הצוואר בחלק הקדמי שלו) הוא תפס אותי וזרק אותי".

30.
בעקבות דבריה אלה אומר ב"כ הנאשם למתלוננת בעמוד 21 מול שורה 20: "
אמא שלך אומרת שהוא תפס אותך, הרים אותך וזרק אותך זה נכון"
והמתלוננת משיבה: (עמוד 21 מול שורה 21): "
אני הייתי על המדרגות והוא תפסה אותי. יכול להיות שהרגליים לא היו על המדרגות כך שזה נראה שהוא הרים אותי".
שואל אותה ב"כ הנאשם "
איפה את עמדת"
והמתלוננת באופן עקבי חוזרת ואומרת: "
על המדרגות של המגלשה"
.

31.
התשובות של המתלוננת, שנחקרה ארוכות, אינן מגלות סתירות והיא ממשיכה בתשובותיה גם כאשר אומר לה ב"כ הנאשם כי אמא שלה תיארה את העניין בפרט מסויים באופן שונה, כשלדברי האם הנאשם הרים אותה בצווארה. על כך משיבה לו המתלוננת תשובה הגיונית, בה אין היא משנה את גרסתה לפיה הנאשם תפס אותה בגרון ואז יתכן שבשלב מסויים רגליה לא היו על המדרכה ולאמא שלה זה היה נראה כאילו הוא הרים אותה. ודוק: אין כל שינוי גרסה בדברי המתלוננת.

32.
כבר ציינתי לעיל כי גם בכך שהמתלוננת לא זוכרת את כל מה שהתרחש לאחר שהותקפה ע"י הנאשם וזוכרת רק את מה שהיה עד האירוע ובאירוע עצמו, אין שינוי בכל מהלך חקירתה, עובדה שמחזקת ומגבירה את מהימנות עדותה. יצויין כי אימה של המתלוננת העידה שלאחר שהקטינה נפגעה, הגיעה למקום אחותה הבוגרת, ששמה ליאת. (ראה עמוד 13 פרוטוקול מיום 6.1.09 שורה 6 וכן באותו עמוד שורה 19) שם אומרת האם כי הבת הגדולה הגיעה למקום אחרי כל האירוע עם הנאשם (וכן עמוד 15 מול שורה 9 ומול שורה 15).

33.
המתלוננת שדבקה בגרסתה לפיה לא ידעה מה קרה לאחר האירוע, נשאלת ע"י ב"כ הנאשם (עמוד 16 פרוטוקול 25.5.09 מול שורה 8): "
אחותך ליאת הייתה באיזשהו שלב במקום לפני או אחרי האירוע"
והיא משיבה בתשובה שמחזקת את אמינותה: "
אחרי האירוע אני לא זוכרת ולפני האירוע היא לא הייתה"
. גם תשובה זו מבססת את גרסתן של המתלוננת ושל אימה, לפיה ליאת אחותה הגדולה ירדה למקום רק לאחר האירוע, מועד שבו המתלוננת, לטענתה, לא זכרה מה היה ולכן לא יכלה לזכור שאחותה הגיעה לאחר האירוע.

34.
טוען ב"כ הנאשם כי אין לקבל את טענת אושר לפיה לא זכרה את שארע לאחר שהותקפה. לתמיכה מפנה ב"כ הנאשם לנ/9, שהוא מזכר שנרשם ע"י השוטר אפריים אבוטבול, שם מצויין, בין היתר, כי הוא שוחח עם אושר כשהגיע למקום עקב תלונה על תקיפה. גם אם אקבל את דברי השוטר אבוטבול, כי שוחח עם אושר, אין בכך כדי לסתור את דברי אושר, לפיהם לא זכרה מה אירע לאחר התקיפה. יתכן והשוטר שוחח איתה, אך לטענתה לא זכרה גם שיחה זו, כפי שלא זכרה פרטים אחרים שהתרחשו אחרי האירוע. ודוק: השוטר אבוטבול לא נחקר בבית המשפט מאחר ונבצר ממנו להגיע למתן עדות עקב מחלה. נסיבות שיחתו עם אושר לא הובהרו עד תום.

35.
ראיה נוספת שמחזקת את אמינותה גרסתה של המתלוננת ואשר זהה לגרסתה של האם הוא דוח הפעולה ת/1, שהוגש ע"י השוטר רונן בירוודקר (ע.ת. מס' 4). מדובר בדוח פעולה שנרשם ביום 22.7.06 בשעה 23:50 לגבי אירוע שהיה ביום 22.7.06 בשעה 19:09. הדוח אמנם נרשם שעות מספר אחרי האירוע בתחנת המשטרה. דא עקא, שהמידע שמופיע בו נמסר לשוטר שעות קודם לכן, כאשר השוטר הגיע לבית החולים, שוחח עם אושר ועם אימה. האם והקטינה נסעו לבית החולים מיד לאחר האירוע ברכב המשפחתי. הקטינה אושפזה בבית החולים למספר שעות עד לשעות הצהריים שלמחרת היום.

36.
כותב השוטר בירוודקר בדוח הפעולה כי כשהגיע לבית החולים מסרה לו הילדה "
היום בסביבות השעה 18:30 כאשר שיחקה ליד סופר גולדה בגן שעשועים, רבה עם אחת הילדות במקום. האמא שלה בשם יהלומה, שהייתה במקום, הפרידה ביניהם והילדה השנייה עזבה את המקום.
לציין כי לאחר מספר דקות הגיע בריצה בחור עם מכנס ברמודה אפור, בלי חולצה, ונתן לאושרית מכה בגב ואז תפס אותה בגרון וחנק אותה וזרק אותה לכיוון המדרגות. לציין כי אחרי שזרק אותה הגיעה האמא ושאלה אותו למה הוא מרביץ לילדה ואמר לה אני אגמור אותה אחד אחד ואז היא ניגשה לילדה וראתה שיוצא לה קצף לבן מהפה".

37.
העד מציין במזכר כי את העדות גבה מהילדה בנוכחות האם וכן גבה עדות מהאם עצמה ומהרופא המטפל. בבית המשפט בעדותו (ביום 15.11.09 עמוד 35) סיפר העד כי בבית החולים גבה בהתחלה את העדות של הקטינה, ביום 22.7.06 בשעה 22:40. לאחר מכן גבה את העדות של האם בבית החולים באותו תאריך בשעה 23:00 ולאחר מכן בשעה 23:15 גבה את עדות הרופא. את דוח הפעולה הוא רשם כשהגיע לתחנה (שעת רישום הדוח היא 23:50).

38.
כאשר נשאל ע"י ב"כ הנאשם אם האם של הקטינה נכחה בזמן גביית העדות של הקטינה הוא משיב (עמוד 36 מול שורה 15): "
היא הייתה שם, היא הייתה בטלפון מדי פעם, מדברת עם הסבתא. היא לא ישבה לידי"
. העד מאשר כי כאשר ציין בדוח, ת/1, שגבה את העדות של הקטינה בנוכחות האם התכוון לכך שהאם נמצאת במקום. עוד משיב העד כי הקטינה השיבה לכל השאלות שנשאלה.

39.
יצויין כי דברי השוטר בירוודקר בחקירתו הנגדית מערערים את טענת ב"כ הנאשם, לפיה נכחה אימה של הקטינה, במהלך מתן עדותה ובכך זוהמה חקירתה של הקטינה ו/או כי הייתה לאם השפעה כלשהי על תוכן הדברים ו/או כי יש בכך כדי לפגוע באמינות דבריה של אושר. יש לזכור כי מדובר בקטינה, שגילה פחות מ – 11 שנים, שהובהלה ע"י אימה לבית החולים ומטבע הדברים האם נמצאת במחיצתה גם כאשר היא נבדקת ע"י הרופאים וגם כאשר מגיע שוטר לקבל מידע בעניין האירוע. נסיבות כאלו אינן מהוות זיהום של עדות שכן לא ניתן לצפות שקטינה, שמגיעה לבית החולים, כשהיא חבולה, לא תהיה בליווי של הורה ואולי גם תשוחח עם ההורה על מה שקרה. טוען ב"כ הנאשם כי להבדיל מהחקירה של אושר, בתו של הנאשם - עמית, מסרה עדות במשטרה אחרי שהנאשם עצמו מסר את עדותו. האם ניתן לשלול אפשרות שעד שהנאשם ובתו הגיעו למשטרה והם הגיעו יחדיו, הם לא שוחחו ביניהם על האירוע, תמהני!

40.
מצאתי כי עדותה של הקטינה היא מהימנה, עניינית, אמינה ומדוייקת. הקטינה אושר מתארת באופן פשוט וללא הגזמות את מה שאירע. ניכר כי אין היא מנסה להעצים את האירועים, אין היא מתחמקת מלספר שגם לה היה חלק במריבה עם בתו של הנאשם לאחר שלדבריה, בתו של הנאשם סטרה לה והיא נתנה לה מכות. כבר ציינתי לעיל, כי חרף חקירה נגדית ארוכה ומפורטת, כשהקטינה באותה עת הייתה בת 13, היא חזרה על התיאורים שמסרה מיד לאחר האירוע בבית החולים הן לשוטר רונן בירוודקר, הן לרופא ולעובדת סוציאלית. עדותה של האם שהייתה באירוע נסערת ומבוהלת, תומכת בדברי בתה ככל שמדובר בתיאור של אירוע התקיפה גופו.

41.
עד תביעה מס' 5, השוטר מיכאל עקנין, חקר באזהרה את הנאשם (הוגשה וסומנה ת/2). בחקירתו הנגדית מסר כי חקר את הנאשם כחשוד, לא זכר מהם המסמכים שבהם עיין בטרם נחקר הנאשם, באזהרה, טען כי עברו 3 שנים מאז האירוע ועל כן לא זוכר. לעניין חקירה זו אתייחס בהמשך לאופן הקלוקל שבו היא נערכה.

42.
עד תביעה מס' 6, ד"ר יובל בלוך, שהיה הרופא שערך את מכתב השחרור של הקטינה, (הוגש וסומן ת/3 – ראה סעיף 18 להכרעת הדין). יש לציין כי ד"ר בלוך התרשם בעיקר ממצבה הרגשי הקשה של הקטינה, שעל פי עדותו היה לכאורה חמור יותר ממצבה הפיזי.
בהסכמת ב"כ הנאשם הוגש באמצעות עד תביעה זה מסמך שסומן ת/4, שהינו מכתב שנשלח למשטרת ישראל - תחנת באר-שבע, בחתימתו ובחתימת שנונית מדעי, העובדת הסוציאלית של מחלקת ילדים א' בבית החולים סורוקה.

43.
בחקירתו הראשית התבקש להסביר את הסיבה לכתיבת המכתב, ת/4, והוא אומר בעמוד 40 פרוטוקול מיום 14.1.10: "
הוא מכתב שכתבנו באופן עצמאי כאזרחים ולא כעובדי המרכז הרפואי סורוקה, גם ציינו את זה, הרגשנו שיש צורך בהתערבות חמורה בנושא .... הטיפול במקרה לא היה קשה מבחינה רפואית אבל מבחינה נפשית או סוציאלית הרגשנו שהילדה נפגעה מאוד ושההשפעה הייתה קשה מאוד על הילדה. בשיחה שניהלתי עם שנונית מדעי הרגשנו שלא צריך להסתפק בטיפול הרגיל שנעשה אלא צריך לכתוב מכתב שמביע את החומרה של המקרה. זו הסיבה שכתבנו .... הילדה הייתה במצב נפשי קשה, מפוחדת מאוד והביעה חשש ללכת לרחוב ולשחק בגן השעשועים, בו קרה האירוע "
.

44.
עדת תביעה נוספת הינה העובדת הסוציאלית שנונית מדעי (ע.ת. מס' 3), שיחד עם ד"ר בלוך ניסחו את המסמך שהוגש וסומן ת/4. בחקירתה הראשית היא הסבירה את מניעיה לכתיבת המכתב (ראה עמוד 27 פרוטוקול מיום 10.6.09). לדבריה, החליטו היא וד"ר בלוך לפנות למשטרה מטעמם בתור אזרחים עקב מצבה הנפשי של הקטינה, שסבלה מסיוטים ותחושת חוסר האונים שחשה מצד אימה של הקטינה.

45.
בחקירתה הראשית וגם בחקירתה הנגדית ציינה כי זו פעם ראשונה שהיא נוקטת פעולה כזו של פניה למשטרה. עוד סיפרה כי חששה שמשטרת ישראל לא תטפל בתלונה שהגישה האם, כנדרש, מאחר והחשוד הדגיש בפני
האם את היותו סוהר ובעל קשרים במשטרה.


פרשת ההגנה:
46.
במסגרת פרשת ההגנה העידו הנאשם ובתו עמית. כמו כן הוגשו מסמכים סומנו
נ/ עד נ/10.
47.
הנאשם, בעדותו, סיפר כי הוא נשוי ואב
ל – 3 בנות, עובד בשב"ס משנת 1992. ציין כי הוא זוכר את האירוע נשוא כתב האישום וסיפר כי הגיש תלונה במשטרה בעניין אותו אירוע. הנאשם הציג אישור בדבר הגשת תלונה, סומן נ/2. מדובר על תלונה שהוגשה ביום 22.7.06 בשעה 21:28 בתחנת באר שבע. התלונה היא בגין תקיפה הגורמת חבלה של ממש. במסגרת פרשת ההגנה הוגש גם המסמך נ/10 שהינו צילום מיומן תחנת באר-שבע, המציין כי התקבלה הודעה על תקיפה בשעה 19:09 והמודיע הוא מיכאל (הנאשם).

48.
הנאשם גם הגיש את נ/3, שזוהי העדות שנתן במשטרה עם הגשת התלונה, שם אומר הנאשם: "
היום בערך בשעה 18:30 הילדה שלי בשם עמית התקשרה אלי ואמרה לי לבוא דחוף כי תוקפים אותה. הגעתי למשחקייה במרכז גולדה, ראיתי את הילדה שלי עמית מדממת בצוואר, בפני
ם ועם סימנים אדומים בבטן. שאלתי אותה מי הרביץ לה ואז ילדה בשם אושר, אתיופית, אמרה לי אני הרבצתי לה. תוך כדי שאני צועק עליה למה הרבצת לה אמא שלה קפצה עלי והפילה אותי ואז הזמנתי משטרה. השוטר בא והאמא אמרה שגלגלתי אותה במדרגות והיא שיקרה וזה לא היה וזהו הלכתי הביתה. אני ראיתי את הילדה אושר בוכה בא רכב של דוד שלה או משהו ולקח אותה, אני לא יודע לאן. יש לציין שהילדה עמדה על הרגליים ללא חבלות ורצה לבית להביא את הפלאפון והתחילה לצעוק. אני רק צעקתי לילדה ולא תקפתי אותה ולא פגעתי בה"
.
במעמד הדיון הגיש הנאשם תצלום של פניה של בתו (סומן נ/4) בו נראה סימן אדום מתחת לעין השמאלית של בתו וכן סימן אדמדם מתחת לסנטר.

49.
יצויין כי רק מקריאת נ/3 ובמיוחד מהסיפא, שם מספר הנאשם כי הקטינה עמדה על הרגליים ללא חבלות ורצה להביא את הפלאפון, צצה ועולה תמיהה באשר לאמיתות הדברים. גם אם לא אתבסס על דברי אימה של הקטינה בנוגע למצבה, די אם אפנה לנ/8 ונ/9 שהוגשו ע"י הנאשם, ושהינם דוח הפעולה ומזכר של השוטר אבוטבול אפרים. במסמכים הללו מציין השוטר במפורש כי הקטינה אושר התעלפה - נ/8, ובנ/9 הוא מסביר כי תוך כדי ששוחח עם אושר היא התעלפה. דברים אלה של עד אובייקטיבי עומדים בסתירה מהותית לדברי הנאשם לפיהם אושר עמדה על הרגליים ללא חבלות ורצה להביא פלאפון.

50.
ביום 24.7.06, נחקר הנאשם במשטרה באזהרה. החקירה הוגשה וסומנה ת/2 ושם מספר הנאשם: "
אני מבין על מה אתה חוקר אותי. אני כבר מסרתי תלונה שבה הסברתי שהילדה ואמא שלה יבואו להתלונן נגדי על כך שאני זרקתי את הילדה מהמדרגות ואני הבהרתי בתלונה שלי שכל מה שהן הולכות לומר זה שקר וכזב. אני לא נגעתי בכלל באותה ילדה, אני רק צעקתי עליה ובכלל לא נגעתי בה והיא בכלל המשיכה לשחק במשחקים. המשטרה הגיעה בכלל אחרי שעה וחצי והשוטרים ראו את הילדה עומדת על רגליה ומתווכחת איתם, הילדה שיחקה כשהיא התעלפה ואם הייתי מגלגל אותה במדרגות, כפי שהיא טוענת, אז אני מניח שהיו עליה סימני חבלה אבל בכלל לא נגעתי בה, והתלונה השקרית שלה נובעת מכך שצעקתי עליה ושאמרתי לאמא שאני אתלונן נגדה במשטרה, בגלל שהיא דחפה אותה והיא פחדה כי היא יודעת שאני קצין שב"ס ולכן היא פחדה והגישה תלונה והמציאה שקרים".

51.
הציטוט המובא לעיל הינו למעשה כל חקירתו
באזהרה של הנאשם במשטרה. לאחר שעיינתי בת/2 מצאתי כי חקירתו של הנאשם נעשתה ע"י החוקר, מיכאל עקנין,
כלאחר יד, ללא כל נסיון לברר באופן אמיתי ולאשורו את האירוע, שבגינו הוגשו תלונות גם ע"י הנאשם וגם ע"י אימה של המתלוננת והמתלוננת. ודוק: תלונותיהן נמסרו בבית החולים סורוקה ביום 22.7.06 וכבר נמצאו בתיק החקירה בעת שהנאשם נחקר באזהרה. מעיון בדברי הנאשם עולות תהיות וצצים סימני שאלה, כמו גם סתירות, שהשוטר לא טרח לברר אותם. מדובר בשוטר שהסתפק בדברי הנאשם, כמות שהם, לפיהם מדובר בתלונה שקרית של המתלוננות וגם בנקודה זו לא העמיק לברר את טענתו של הנאשם. ודוק: בפני
השוטר כבר היה לפחות דוח הפעולה של השוטר רונן בירוודקר, (ת/1), וכן הדוח והמזכר של השוטר אבוטבול אפרים נ/8 ונ/9. העדויות של המתלוננות, שנגבו ע"י השוטר רונן בירוודקר ועדותו של הרופא שנגבתה וכמו כן הדברים שאמר הנאשם עצמו, בנ/3, יומיים קודם לכן,
שגם בהם יש סתירה לדברים שאמר בחקירתו במשטרה, ת/2.

52.
בת/2 מוסר הנאשם פרטים שלא ציין אותם בנ/3, יומיים קודם לכן. הנאשם לא אמר בנ/3 כי המתלוננת המשיכה לשחק, עמדה על רגליה וביימה התעלפות. הוא גם לא סיפר כי המשטרה הגיעה לאחר שעה וחצי. עובדות אלה נאמרות לראשונה בהודעתו מיום 24.7.06 (ת/2) ובדיעבד ברור כי הן סותרות לחלוטין את מה שאירע בפועל. השוטר בירוודקר מספר כי ביום 22.7.06 בשעה 19:09 הגיעה הודעה למשטרה על אירוע תקיפה, שהתרחש בסביבות השעה 18:30. ראה בעניין זה גם נ/10 לגבי השעה שבה דווח ליומנאי על האירוע של התקיפה וכן נ/8 דוח פעולה של השוטר אבוטבול אפריים, שמציין כי קיבל הודעה על אירוע התקיפה בשעה 19:13 והגיע למקום בשעה 19:24 ולא כפי שציין הנאשם, בחקירתו בת/2 כי המשטרה הגיעה למקום לאחר שעה וחצי.

53.
השוטר אבוטבול אפריים, בדוח הפעולה, מציין כי המתלוננת 1 התעלפה תוך כדי שהיא מדברת איתו על מה שאירע (ראה גם בעניין זה נ/9). יש לציין כי השוטר אפריים אבוטבול לא העיד בבית המשפט עקב נסיבות אישיות שלו.

54.
יוצא איפוא כי הנאשם לא מדייק בתיאוריו, וזאת בלשון המעטה כפי שציינתי לעיל השוטר מיכאל עקנין לא עשה את מלאכתו ולא חקר את הנאשם כפי שצריך היה לחקור לאחר האזהרה החמורה שהזהיר אותו והסתפק באמירותיו של הנאשם, לפיהן מדובר בתלונה שקרית שהוגשה נגדו, מבלי לחקור את הנאשם גם בעניין התלונה השקרית וכאמור בנוגע לכל מה שהיה באירוע.


55.
הנאשם התבקש בבית המשפט לספר על מה שהיה באירוע. בעמוד 49 (פרוטוקול מיום 25.4.10) הוא מספר: "
יום שבת בסביבות השעה 18:00 הילדה שלי הגדולה עמית ירדה עם שתי הקטנות לשחק במשחקים. אחרי 20 דקות-חצי שעה התקשרה אלי ואמרה לי אבא תבוא מהר, מרביצים. ירדתי .... וראיתי את הבת שלי חבולה בצוואר, בעיניים ומחזיקה בבטן. שאלתי אותה מי הרביץ לה והיא הצביעה על קבוצה של אתיופים שזרקו עליה אבנים. ניגשתי ואמרתי לה מי הרביץ לך היא אמרה לי, היא הצביעה על ילדה אחת, צעקתי עליה, זהו, קיללתי אותה אולי אני לא זוכר אבל חוץ מזה לא הרמתי יד. לא מסוגל להרים יד. בחיים שלי לא הרמתי יד על אף אחד. אחר כך הזמנתי משטרה כי ראיתי שהבת שלי חבולה. הגיעו שוטר ושוטרת, האמא והילדה גם באו, היה ויכוח מילוי, הכל היה במלים, לא היה שום הרמת ידיים, שום דבר. אחרי 10 דקות, כשאנחנו עם השוטר והשוטרת הילדה פתאום נפלה ולקחו אותה באיזה רכב .... השוטרים לקחו מאיתנו פרטים, ממני ומהאמא של הילדים ואמרו לנו אם אתם רוצים להגיש תלונה, תגישו בהמשך. כשהשוטרים באו האמא אמרה הוא גלגל אותה במדרגות, אני הייתי המום כי לא היה דבר כזה .... לא גלגלתי אף אחד במדרגות, אם הייתי עושה איזשהי פעולה
הייתי מבקש סליחה .... לאחר מכן השוטרים הלכו, אמרתי בא איזה רכב ולקח את הילדה שהתעלפה. אני לא יודע לאן לקחו אותה"
. ודוק: מדובר בגירסה שלישית לעצם האירוע, שונה מקודמותיה
נ/3 ו – ת/2.

56.
עדותו של הנאשם בבית המשפט סותרת את הדברים שאמר בנ/3, שם אמר כי הזמין משטרה מאחר ואימה של הקטינה קפצה עליו והפילה אותו בעוד שבבית המשפט ציין כי הסיבה להזמנת המשטרה הייתה מצבה של בתו שראתה אותה חבולה. זאת ועוד, בעדותו בבית המשפט לא זוכר הנאשם כי סיפר בנ/3 שהקטינה עמדה על רגליה ורצה להביא פלאפון והוא מספר בבית המשפט כי פתאום הקטינה נפלה אחרי שהגיעו השוטרים ובא איזה רכב ולקח את הקטינה שהתעלפה. הנאשם לא יודע למה הקטינה התעלפה ולדבריו, לטענתו, רק צעק עליה, קילל אותה ותו לא. לדבריו, לא תקף אותה ולא היכה אותה.

57.
עוד מספר הנאשם כי בהמשך הערב בתו התלוננה על כאבי בטן וכאבי ראש, הוא לקח אותה לבית החולים ולאחר מכן הגיש תלונה במשטרה, במוצאי שבת. לדבריו, אחרי כמה ימים הזמינו אותו עוד פעם למשטרה, שאלו אותו מה היה, הוא הסביר והשוטר אמר לו שהוא סוגר את העניין.

58.
בחקירתו הראשית בבית המשפט, לשאלת הסנגור האם הפרטים שמסר באירוע
בת/2 הם הפרטים הנכונים משיב הנאשם בחיוב וגם היום, לדבריו, הוא חוזר על אותם פרטים.
הנאשם מכחיש מכל וכל כי איים על אימה של הקטינה וניסה להדיח אותה לא להתלונן במשטרה. לדבריו עמוד 49 מול שורה 31: "
חוץ מזה שכעסתי שום דבר לא נכון. העובדה שתקפתי אותה לא היה ולא נברא"
. דא עקא, שבת/2 מודה הנאשם במפורש כי אמר לאימה של הקטינה שיתלונן נגדה במשטרה בגלל שדחפה אותו ולדבריו היא פחדה כי היא יודעת שהוא קצין בשב"ס. ודוק: הנאשם במשטרה, בת/2, לא נחקר בעניין הטענה כי ניסה להדיח את אימה של הקטינה. (ראה סעיפים 51 –
54
לעיל).

59.
אימה של הקטינה סיפרה בעדותה כי הנאשם אחרי שאיים עליה שאם תזמין משטרה הוא יגמור אותה אחד אחד (ראה עמוד 9 מול שורה 21), הלך הביתה, לבש חולצה לבנה, בא עם תעודת השוטר שלו וחיכה שהמשטרה תגיע (ראה עמוד 10 מול שורה 2). אין מחלוקת שהנאשם התייצב מול השוטרים, שהגיעו, כשהוא לבוש בחולצה לבנה והציג תעודה.

60.
אני מקבלת את טענת ב"כ הנאשם כי אימה של הקטינה לא הייתה יכולה לראות איזה תעודה החזיק הנאשם בידו, אם מדובר בתעודת שוטר או בתעודת זהות או רישיון נהיגה, סביר להניח שהוא הציג את עצמו כשהוא מזדהה בתעודה כלשהי. האם שנפגעה מהאופן שבו המשטרה התייחסה אליה, יכולה הייתה לשער כי מדובר בתעודת שוטר, אך אין לכך כל ביסוס. אין מחלוקת שהמשטרה הגיעה למקום והצדדים הזדהו בפני
ה (ראה נ/8). כפי שכבר ציינתי לעיל, השאלה שעומדת לדיון בפני
בית המשפט היא האם הקטינה הותקפה ע"י הנאשם אם לאו. אשר על כן גם בעניין זה לא מצאתי כי יש בדברי האם כדי להחליש ו/או לשלול את אמינות דבריה בנוגע לתקיפה, שכן כפי שכבר ציינתי, השוטרים הגיעו למקום והנאשם ואימה של המתלוננת הזדהו בפני
הם באמצעות תעודות.

61.
בחקירתו הנגדית חזר הנאשם וטען כי לא תקף את הקטינה (עמוד 50 מול שורה 24). לדבריו, ניגש לאימה של הקטינה והטיח בה שהיא לא משגיחה על הבת שלה ואז לדבריו, האם דחפה אותו, הוא מעד ונפל אך לא נפגע. כאשר נשאל מדוע הוא מספר זאת בחקירה הנגדית, ולא סיפר זאת בחקירה הראשית השיב כי מדובר באירוע לפני 4 שנים ולא ייחס לזה חשיבות. ודוק: גם הפעם הנאשם איננו זוכר כי טען בנ/3 שהזמין משטרה בגלל שהאם תקפה אותו והוא חוזר על טענתו כי הוא הזמין את המשטרה עקב כך שבתו הותקפה ע"י אושר. כאשר תוהה ב"כ המאשימה מדוע מצא לנכון להזמין משטרה בנסיבות אלו, כשמדובר בתקיפת בתו על ידי ילדה בת 10, הוא משיב כי הזמין את המשטרה מאחר וראה שהבת שלו חבולה ורצה שהנושא יטופל, לא ידע איך. (ראה עמוד 51 מול שורות 2 עד 9).

62.
כאשר עומת הנאשם עם הסתירה שבין מה שאמר בבית המשפט לבין מה סיפר בנ/3 כי הזמין משטרה בגלל שאימה של הקטינה תקפה אותו הוא משיב, (שורה 12 עמוד 51): "
כשצעקתי האמא דחפה אותי. באותו רגע סיפרתי את זה במשטרה. בגלל האירוע באופן כללי הזמנתי את המשטרה .... גם בגלל האמא וגם בגלל הילדה"
. בהמשך נשאל הנאשם מדוע בת/2 סיפר שהמשטרה הגיעה אחרי שעה וחצי ושוב הוא בוחר לתת תשובה מתחמקת, שורה 26 עמוד 51, "
אני לא זוכר, זה היה לפני 4 שנים. אמרתי את האמת במשטרה
" . לאחר מכן הוא מודה כי יתכן והגזים בזמנים בנוגע למה שאמר במשטרה.

63.
כפי שציינתי לעיל אין ראיה לכך שאימה של הקטינה הזמינה משטרה, למרות טענתה כי היא זו שהזמינה את המשטרה, עקב כך שבתה הותקפה ע"י הנאשם. המשטרה הגיעה למקום בעקבות תלונתו של הנאשם ואין בידי לקבוע מסמרות אם הנאשם התכוון להקדים תרופה למכה ולהתלונן בעצמו במשטרה, לאחר שהתברר לו או חשש שמא תוגש נגדו תלונה ע"י אימה של הקטינה. גם בתו של הנאשם הייתה מעורבת בתגרה שפרצה בינה לבין אושר וגם על פניה ניכרו סימנים של אותה תגרה, היא אף נסעה לבית חולים ביום 22.7.06, נבדקה ובבדיקה נמצאו על פניה ועל צווארה שריטות ורגישות ברום הבטן. פרט לכך, לא היו כל ממצאים פתולוגיים. הקטינה גם לא אושפזה ושוחררה לביתה.

64.
ככל שמדובר בעדותו של הנאשם נתגלו סתירות לא מעטות בעדותו. ממכלול הראיות שהוגשו בעניין עצם התקיפה, מצאתי כי הנאשם ניסה לטשטש את העובדה שתקף את המתלוננת בחמת זעם שהתעוררה בו לאחר שנודע לו מפי בתו, כי הקטינה תקפה אותה. הנאשם, שלא כמו אימה של הקטינה, לא היה נוכח בזמן שהבנות התכתשו ביניהם, הוא הוזעק למקום ע"י בתו הבוכיה, כשהוא מגיע בריצה לבוש במכנסיים ללא חולצה, זועם וכעוס ותקף את הקטינה. ודוק: הנאשם מודה כי כעס על הקטינה אך טוען כי רק צעק עליה ואולי קילל ותו לא.

65.
עדת ההגנה, עמית גנון, הינה בתו של הנאשם, באמצעותה הוגשה ההודעה נ/5 שאותה מסרה במשטרה. בהודעה, נ/5, מספרת העדה כי ירדה לשחק עם אחותה הקטנה במגלשה, אחותה דחפה את האח של המתלוננת 1 ואז מתלוננת 1 התעצבנה ואמרה לה להזיז את הילדה. ואז מספרת הקטינה: "
אמרתי לה שגם אם אני אדבר עם אחותי היא קטנה ולא מבינה ואז אושר התעצבנה והתחילה להרביץ לי ושרטה אותי בצוואר ונתנה לי אגרופים בבטן (הערת החוקרת המתלוננת מצביעה לי על שריטות בצוואר ומתחת לעין ימין ועין שמאל) ואמא של אושר דחפה אותי ואז התחלתי לבכות. רצתי, התקשרתי לאבא שלי שיבוא דחוף. כשאבא שלי הגיע הוא צעק על אושר ואז הגיעו שוטרים"
. בסוף העדות נאמר כי העדות נגבתה בנוכחות האב, הוא הנאשם.

66.
בחקירתה בבית המשפט סיפרה הבת עמית כי הייתה נוכחת באירוע מהתחלה ועד הסוף ולדבריה מה שמייחסים לאבא שלה בכתב האישום, זה לא נכון. בחקירתה הנגדית חזרה העדה וסיפרה כי בינה לבין המתלוננת התחיל ויכוח מילולי ואז המתלוננת תקפה אותה ונתנה לה אגרופים בבטן ובצוואר. תוך כדי כך, לדבריה, היא ניסתה להתנגד ובכתה. לדבריה, היא לא נתנה למתלוננת סטירה והדברים הסתיימו כשהתחילה לרוץ ובכתה, ואז לדבריה אימא של המתלוננת באה והפרידה, דחפה אותה והפרידה ביניהם.

67.
בהמשך סיפרה כי רצה עם אחותה, התקשרה לאבא שלה וכשהוא הגיע סיפרה לו שהרביצו לה. כאשר נשאלה איך אביה הגיב, היא אומרת (עמוד 56 שורה 16) "
הוא הגיב בכעס בגלל שהוא ראה את החבלות. הכעס התבטא בצעקות, הוא בנאדם מאוד רגוע בדרך כלל, הוא שאל מי הרביצה לבת שלו וכולם הצביעו על אושר. הוא פנה לאושר וצעק עליה שאין לה שום זכות לפגוע בי וחוץ מזה הוא לא עשה שום דבר, לא הרים עליה יד ... הוא צעק עליה, האמא שלה באה והתערבה למה הוא צועק על הבת שלה, היא דחפה אותו והוא מעד ואז התקשרנו 100, הזמנו משטרה. המתנו עד שהמשטרה תבוא. המשפחה שלי, המשפחה של אושר, אחותה הגדולה הגיעה, כל ילדי השכונה היו
".

68.
כאשר נשאלה העדה אם ראתה שאימה של המתלוננת דחפה את אביה היא משיבה בחיוב אך כאשר נשאלה מדוע לא סיפרה זאת במשטרה, היא עונה כי לא חשבה שזה פרט חשוב. (עמוד 56 שורה 29) עכשיו לדבריה זה חשוב מאחר והדברים הגיעו לידי כתב אישום.

69.
בהמשך נשאלת העדה, (עמוד 57 מול שורה 1): "
כשאת מגיעה למשטרה, מגישה תלונה פלילית זה לא מספיק חשוב כדי לתאר את האירוע"
והיא משיבה: "
לא ראיתי שזה חשוב אבא שלי לא אמר לי איזה פרטים חשובים צריך לספר"
. בהמשך היא מכחישה כי אביה ניבל את הפה ואמר את המלה "
כושים, אני אגמור אתכם אחד אחד
". לדבריה, אביה לא מנבל את הפה. בעקבות זאת נשאלה אם אבא שלה אומר שיכול להיות שהוא קילל, היא משיבה, אני לא זוכרת. היא גם לא זכרה מה אמר אבא שלה לשוטרים שהגיעו
.





דיון:
70.
בראשית דברי מצאתי לנכון לציין כי לעדותם של עדת תביעה 4, שנונית מדעי עובדת סוציאלית וד"ר יובל בלוך, רופא הילדים יש משמעות אך ורק בנוגע לשאלת מצבה הפיזי והנפשי של המתלוננת 1, כמי שבדקו אותה ושוחחו איתה לאחר שאושפזה בבית החולים. הדברים באים לידי ביטוי בעיקר בתעודות הרפואיות שהוגשו בעניין זה. בתחילת דברים פירטתי מה הממצאים הפיזיים שישנם בת/3, שם גם מצויין במפורש ע"י הרופא כי המתלוננת נמצאת בחרדה וטראומה נפשית קשה מהאירוע וכי לעובדת סוציאלית ולמשטרה נמסר על העניין. אין מחלוקת שעדי התביעה 4 ו – 6 לא היו נוכחים באירוע עצמו ועל כן אין במכתב שהם שלחו למשטרה, ת/4, כדי לאשש את טענותיהן של המתלוננת ואימה לגבי מה שהתרחש באירוע, שכן הם שמעו עליו מפי המתלוננת ואימה.

71.
יחד עם זאת, מדובר בקטינה שהגיעה לבית החולים לאחר שחשה ברע עקב אירוע תקיפה והתעודה הרפואית מאשרת כי אכן יש חבלות פיזיות בגופה, כאבים בגב, רגישות במישוש ביד ורגל שמאל וקושי בתנועה אקטיבית. כמו כן מדברת התעודה על מצב נפשי של חרדה.

72.
עדי תביעה 4 ו – 6 מצאו לנכון לפנות למשטרה כאזרחים, לפי טענתם, ולאו דווקא כעובדת סוציאלית ורופא. אי לכך הואיל ומדובר ביוזמה שנקטו אין זה עומד לדיון בבית המשפט.

73.
מניתוח הראיות שהוגשו ולאחר שמיעת עדויותיהן של המתלוננת ואימה מחד גיסא והנאשם ובתו מאידך גיסא, מצאתי כי המאשימה הוכיחה מעל לכל ספק סביר את עבירת התקיפה המיוחסת לנאשם. מצאתי כי הקטינה, אושר, שנחקרה ארוכות ע"י ב"כ הנאשם, מסרה עדות עקבית, אמינה ועניינית. המתלוננת חוזרת פעם אחר פעם על גרסתה לגבי האופן שבו תקף אותה הנאשם. המתלוננת איננה מכחישה כי היא גם תקפה את בתו של הנאשם, באותו ויכוח שהתעורר ביניהן, אך אין בכך כדי להצדיק את התערבותו של הנאשם בסכסוך שהתגלה בין שתי הבנות ואת תקיפת המתלוננת, קטינה כבת 11 שעומדת מול אדם מבוגר, נתון לזעם בלתי נשלט, שבא לידי ביטוי באופן שבו תקף אותה.

74.
אימה של הקטינה תומכת בתיאור האירוע ודבריה נתמכים בדברי השוטר בירוודקר, שרשם מזכר בבית החולים באותו יום, זמן לא רב לאחר האירוע.

75.
ציינתי לעיל את הסתירות שצצו ועלו בדבריו של הנאשם בין התלונה שהגיש במשטרה, בנ/3 לבין חקירתו בת/2 לבין עדותו בבית המשפט. ככלל, עדותו של הנאשם בעייתית ואינה מעוררת אמון, מלבד הסתירות שצצו ועלו, הוא איננו משיב תשובות מלאות אלא מתחמק באמירה שאינו זוכר כשהעובדות אינן מתיישבות עם גרסתו. אמנם בתו תומכת לחלוטין בגרסתו, אך קשה שלא להשתחרר מהרושם שהילדה תודרכה ע"י אביה. בבית המשפט חזרה הבת על הדברים שאמרה במשטרה, אם כי לא סיפרה במשטרה שאימה של המתלוננת תקפה את אביה, עובדה משמעותית כשלעצמה שכן לפי אחת מגרסאות הנאשם, הוא הזמין את המשטרה בגין אותה תקיפה. לדברי הבת – לא חשבה שמדובר בפרט חשוב. ודוק: יהלומה, מכחישה מכל וכל כי תקפה את הנאשם.

76.
מכל האמור לעיל מצאתי כי המאשימה הוכיחה מעל לכל ספק סביר את העבירה של תקיפה הגורמת חבלה ממשית לפי סעיף 380 לחוק העונשין ואני מרשיעה את הנאשם בעבירה זו.

77.
אשר לעבירות של הדחה בחקירה של אימה של המתלוננת והאיומים שהנאשם איים עליה – מצאתי כי בעניין זה קיימת עדותה של המתלוננת האם, שאיננה נתמכת בכל ראיות אחרות אל מול עדותו של הנאשם אשר מכחיש כי ניסה להדיח את המתלוננת או כי איים עליה. לגבי עבירות אלה מצאתי כי המאשימה לא הוכיחה מעל לכל ספק סביר כי הנאשם ניסה להדיח את המתלוננת שלא תפנה למשטרה. מהעדויות שהוגשו עולה כי הנאשם הוא זה שפנה למשטרה והזעיק את השוטרים והטענה כי עשה זאת על מנת להקדים תרופה למכה, היא סברה שלא הוכחה. יחד עם זאת, ראיתי לנכון לחזור ולהעיר כי חקירתו באזהרה של הנאשם במשטרה, ע"י השוטר מיכאל עקנין לקתה במחדל משמעותי.

78.
אשר על כן וענין העבירות של הדחה בחקירה ואיומים – אני מזכה את הנאשם מעבירות אלו, מחמת הספק.

79.
בסוף סיכומיו העלה הנאשם טענת הגנה מן הצדק לפי סעיף 149 (10) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב – 1982.

יצויין שאין מחלוקת כי טענת הגנה מן הצדק ניתן להעלות גם בשלב הסיכומים ואף בשלב הערעור.

80.
טענתו של הנאשם היא כי יש מקום להורות על ביטול כתב האישום בשל כך שהמאשימה נהגה נגדו באפליה, בכך שראתה לנכון להגיש כתב אישום רק נגדו ולא מצאה לנכון להגיש כתב אישום נגד המתלוננת, יהלומה סלומון, אימה של הקטינה, חרף העובדה שהוא הגיש תלונה על תקיפה שהיא תקפה אותו.

81.
לאחר שעיינתי בטענתו של ב"כ הנאשם ובפסקי הדין אותם ציטט – מצאתי לנכון לדחות את הטענה. מצאתי כי לא מדובר באפליה שננקטה כלפי הנאשם ואשר יש בה כדי לקבוע שהמאשימה נהגה בנאשם באופן שפוגע בשוויון בפני
החוק. יצויין כי הנאשם עצמו לא דבק בטענתו כי הזמין את המשטרה עקב כך שהותקף ע"י אימה של הקטינה. בעדותו הראשית בבית המשפט (עמוד 49 מול שורה 7) הוא אומר כי הזמין משטרה שכן ראה את הבת שלו חבולה. בחקירתו הראשית אין הוא מזכיר כלל את התקיפה שהותקף לכאורה. בחקירה הנגדית (עמוד 50 מול שורה 27) כאשר נשאל מדוע לא סיפר על התקיפה שהותקף בחקירה הראשית הוא משיב כי מדובר באירוע מלפני 4 שנים ולא ייחס לכך חשיבות.

82.
גם בתו של הנאשם בנ/5, העדות שמסרה במשטרה לא מספרת כי אביה הותקף ע"י אימה של הקטינה. לראשונה סיפרה זאת רק בבית המשפט.

83.
לגופו של עניין – המשטרה שבדקה את טענת הנאשם לפיה הותקף ע"י אימה של הקטינה, כפי שטען בנ/3, מצאה לנכון לסגור תלונה זו מחוסר עניין לציבור. לא מדובר לכאורה בתקיפה הדדית של הנאשם את יהלומה ושל יהלומה את הנאשם אלא מדובר בתקיפת הקטינה על ידי הנאשם ותלונת הנאשם כי הותקף ע"י אימה של הקטינה. בעניין תלונת הקטינה נגד הנאשם מצאה המשטרה לנכון להמליץ על הגשת כתב אישום על פי הראיות והמסמכים שנאספו בחקירה. מנגד, לגבי תלונת הנאשם כי הותקף על ידי אימה של הקטינה, שקלה המשטרה את העניין ומצאה לנכון שלא להמליץ על הגשת כתב אישום, מחוסר עניין לציבור.

84.
לאור זאת מצאתי כי לא הוכח בפני
שהמשטרה נקטה בדרך של אפליה ואני דוחה את טענת ההגנה מן הצדק.

85.
לסיכום:

אני מרשיעה את הנאשם בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש לפי סעיף 380 לחוק העונשין.

אני מזכה את הנאשם מחמת הספק מהעבירה של הדחה בחקירה לפי סעיף 245 (ב) לחוק ואיומים לפי סעיף 192 לחוק.

<#3#>

ניתנה והודעה היום ד'
אדר א תשע"א, 08/02/2011 במעמד הנוכחים.



דרורה בית אור
, סגן נשיא



<#4#>
החלטה

נדחה לקבלת תסקיר שרות המבחן ליום 12/6/11 בשעה 08:30.
שרות המבחן יגיש תסקיר לעניין העונש, בתסקיר יתייחס לשאלת ביטול ההרשעה בדין של הנאשם.
ניתן לזמן את הנאשם באמצעות ב"כ עו"ד
ארז שלו
, בטלפון 08-6239403

הודע לנאשם כי במידה ולא יתייצב יישמע המשפט גם בהעדרו.
<#5#>

ניתנה והודעה היום ד'
אדר א תשע"א, 08/02/2011 במעמד הנוכחים.



דרורה בית אור
, סגן נשיא


הוקלד על ידי: לבנה טלגאוקר







פ בית משפט שלום 3009/07 מ.י. פרקליטות מחוז דרום-פלילי נ' מיכאל גנון (פורסם ב-ֽ 08/02/2011)