פסקי דין על עירית ראשון לציון | פסקי דין על יצחק מזרחי | פסקי דין על עובדיה מזרחי |

1268/06 תאק     15/02/2011




תאק 1268/06 עירית ראשון לציון נ' יצחק מזרחי, עובדיה מזרחי




23



23

בית משפט השלום ברחובות



תא"ק 1268-06 עירית ראשון לציון
נ' מזרחי ואח'




בפני

כבוד השופטת
ריקי שמולביץ

התובעת
עירית ראשון לציון
ע"י ב"כ עו"ד מיכל נחום ועו"ד איל קוצ'ינסקי


נגד

הנתבעים
1. יצחק מזרחי
2. עובדיה מזרחי
ע"י ב"כ עו"ד ארז חממי


פסק - דין

1.
לפני תביעה לסילוק יד אשר הוגשה על ידי עיריית ראשון לציון (להלן: "התובעת") נגד ה"ה יצחק ועובדיה מזרחי
(להלן: "הנתבעים").

2.
א.
על-פי התביעה, התובעת היא הבעלים הרשום של חנות מספר 28 בשוק העירוני ברחוב יהודה 6 בראשון לציון, הידועה כחלק מחלקה 59 גוש 3932 (להלן: "החנות").

ב.
לפנים משורת הדין, התירה התובעת לנתבעים לעשות שימוש בחנות בכפוף להתחייבות בכתב מיום 3.12.1985 לפנותה תוך 30 ימים ממועד שיידרשו לכך על ידה (להלן: "ההתחייבות").

ג.
ביום 20.8.1996 דרשה התובעת מהנתבעים לפנות את החנות בהתאם להתחייבותם הנ"ל.

הנתבעים סרבו והכחישו ההתחייבות.

ד.
בהעדר הסכם בר תוקף בין הצדדים, מחזיקים הנתבעים בחנות שלא כדין והם בבחינת מסיגי גבול.

ה.
לפיכך, עותרת התובעת לחייבם לסלק ידם מהחנות.


3.
הנתבעים לא התגוננו מפני התביעה.
ביום 16.5.06 נתן בית המשפט (כב' השופטת שטמר) פסיקתא, במסגרתה הורה לנתבעים לסלק את ידם מהנכס. ביום 5.6.06 הורה בית המשפט על תיקון טעות סופר שנפלה בפסיקתא האמורה, באופן שהנתבעים נדרשו לסלק ידם מחנות מס' 28 הנ"ל.
הנתבעים הגישו בקשה לביטול פסק הדין (בש"א 2330/06) (להלן: "הבקשה").
ביום 11.9.06 הורה בית המשפט (כב' השופט ברק) על ביטול פסק הדין וקבע, כי תצהירי הנתבעים שצורפו לבקשה ישמשו כתב הגנה.


4.
א.
הנתבעים טוענים, כי בתביעתה לא הציגה התובעת תמונה מלאה לגבי זכויותיהם בחנות.

ב.
לטענתם, משנות ה-30 של המאה הקודמת עבד אביהם המנוח בחנות ירקות אשר נמצאה בחלקו החיצוני של השוק הסגור על המקרקעין נשוא התביעה (להלן: "החנות הישנה") ובמסגרת זו רכש זיקת הנאה מכח שנים לשימוש בחנות הישנה.

ג.
משנת 1970 החל נתבע 1 לעבוד עם אביו המנוח בחנות הישנה.

ד.
בשנת 1973 ביקשה התובעת להפעיל את השוק הישן במתחם סגור.
לפיכך, פנתה לנתבע 1 ואביו המנוח, הציעה להם לעבור לחנות במתחם הסגור והבטיחה, כי זכויותיהם לא תפגענה, דהיינו תינתן להם זכות שימוש לתקופה בלתי מוגבלת בחנות בתמורה לדמי שימוש שישלמו לה.


נתבע 1 ואביו המנוח הסכימו להצעה, עברו לחנות, ובמשך השנים שילמו דמי
שכירות באופן שוטף בהתאם לדרישתה.

ה.
לאחר מספר שנים החל נתבע 2 לעבוד בחנות עם נתבע 1 ואביהם המנוח.

ו.
מאוחר יותר רכש נתבע 1 זכות שימוש לתקופה בלתי מוגבלת בחנות מספר 39 בשוק העירוני.

ז.
הנתבעים טוענים, כי הם מחזיקים בחנות למעלה מ-30 שנה, כי החנות משמשת לפרנסת משפחתם, וכי ניתנה להם זכות שימוש בחנות לתקופה בלתי מוגבלת.

הנתבעים לא פעלו לרישום זכויותיהם בחנות משום שסמכו על התובעת כעירייה שתמלא התחייבויותיה.

ח.
הנתבעים טוענים, כי שילמו דמי שכירות בגין החנות במלואם ובאופן שוטף.

ט.
הנתבעים טוענים, כי אין בכתב ההתחייבות כדי לחייבם.

י.
עוד טוענים הנתבעים, כי בדרישתה לפנותם מהחנות מפלה אותם התובעת לרעה לעומת סוחרים אחרים בשוק, שכן לא פעלה לסילוק ידם של האחרונים, בעלי זכויות זהות לזכויותיהם.

5.
דיון
התובעת עותרת לסילוק ידם של הנתבעים מהחנות בעילת הסגת גבול (ראו סעיף 8 לכתב התביעה.
סעיף 29 ל
פקודת
הנזיקין

[נוסח חדש]

(להלן: "הפקודה") קובע; "הסגת גבול במקרקעין היא כניסה למקרקעין שלא כדין, או היזק או הפרעה בידי אדם למקרקעין שלא כדין; אך אין תובע יכול להיפרע פיצויים על הסגת גבול במקרקעין אלא אם סבל על ידי כך נזק ממון"
.
סעיף 30 לפקודה שעניינו חובת הראיה בהסגת גבול במקרקעין קובע; "בתובענה שהוגשה
על הסגת גבול במקרקעין, על הנתבע הראייה שהמעשה שעליו מתלוננים לא היה שלא
כדין".

סעיף 16 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969
(להלן: "חוק המקרקעין") קובע; "בעל מקרקעין
ומי שזכאי להחזיק בהם זכאי לדרוש מסירת המקרקעין ממי שמחזיק בהם שלא כדין".
בע"א 127/77 מלכה קפה נ' יוסף לוי ואח', פ"ד ל"א (3), 455 (1977) נקבע;
" ... בעל בית יכול לבסס תביעת פינוי או סילוק-יד על זכות קנינו, בטענה שהנתבע מחזיק
ברכושו ללא כל זכות ... ואז על הנתבע להראות, ולו גם לכאורה, זכות חוקית לישיבתו
במקום ... מספיקה לבעל הבית טענת בעלותו כבסיס
להחזרת החזקה רק כנגד נתבע שאין
בכוחו להראות זכות חוקית לישיבתו במקום ..."
(עמ' 464 – 465).
דהיינו, בעל מקרקעין יוצא ידי חובתו בהוכחת בעלותו במקרקעין, או אז עובר נטל ההוכחה
אל כתפי הנתבע להוכיח זכותו החוקית לישיבתו בהם.

אין חולק
, כי התובעת היא הבעלים של המקרקעין בהם מצויה החנות.
לפיכך,
על הנתבעים להוכיח, כי עומדת להם זכות כלשהי בחנות, אשר זכות הבעלות
של התובעת כפופה לה.
להלן אבחן זכויות הנתבעים בחנות;
א.
הנתבעים מחזיקים בחנות החל משנות ה-70 [סעיף 3 לתצהירו של מר שמעון ברטש (להלן: "ברטש"), סעיפים 16, 20
ו- 26 לתצהיר עדותו הראשית של נתבע 1, סעיף 17 לתצהיר עדותו הראשית של נתבע 2].
החנות הושכרה לנתבעים בשכירות בלתי מוגנת שחודשה מידי שנה בהתאם להסכמים שנחתמו בין הצדדים (סעיף 3 לתצהיר ברטש).
הסכם השכירות האחרון שנחתם בין הצדדים הוא מיום 1.4.84 ועד יום 1.3.1985
(ת/2).
מאז ממשיכים הנתבעים להחזיק בחנות.

ב.
בסיכומיהם טוענים הנתבעים, כי למרות שלא היה הסכם שכירות כתוב בתוקף, המשיכה התובעת לראות בהם שוכרים לכל דבר ועניין (סעיף 11).
לטענתם, לא הגבילה התובעת תקופת השכירות והשימוש בחנות והמשיכה לגבות
מהם דמי שכירות חודשיים ובכך יצרה זכות שכירות ורשות שימוש לתקופה בלתי
מוגבלת (סעיפים 12, 18 ו-29).

ג.
התובעת טוענת, כי לנתבעים אין כל זכות בחנות שבבעלותה, כי הנתבעים לא הוכיחו זכות כלשהי המחייבת אותה ליתן להם זכות שימוש בחנות ויתירה מכך, הנתבעים התחייבו לפנות החנות על פי דרישתה.

ד.
מהראיות שהובאו לפני, לאחר שקראתי סיכומי ב"כ הצדדים ועיינתי בפסיקה ובספרות רלבנטית, נראית לי עמדת התובעת על פני עמדת הנתבעים.

(1)
עיון בתצהירים התומכים בבקשה ובתצהירי עדויותיהם הראשיות מעלה, כי הנתבעים לא טוענים לקיומה של זכות שכירות.
נתבע 2 הצהיר; "...כפי שלכל הסוחרים בשוק אין חוזה שכירות שתוקפו מתחדש, כך גם לגבינו – עוד מהתקופה שבה אבינו עבד בחנות הישנה היה ידוע לנו כי יש לנו זכות שימוש בחנות ללא הגבלה
בתקופה, ובתנאי שאנו נשלם את דמי השימוש, שאכן אנו הקפדנו
לשלם. עניין החתמת הסוחרים בשוק על חוזי שכירות היה למיטב ידיעתי נוהג שהחל בסוף שנות השבעים והסתיים בשנת 1983, ומאז לא התחדש, כיוון שהיה מיותר ולא מבטא את זכויות הסוחרים להחזיק בחנויות ולהשתמש בהן ללא הגבלת זמן" (ההדגשות במקור – ר.ש.) (סעיף 19 לתצהיר עדותו הראשית).
טענתם היחידה של הנתבעים היא, כי ניתנה להם זכות שימוש לתקופה בלתי מוגבלת (סעיף 27 לתצהיר נתבע 1 וסעיף 24 לתצהיר נתבע 2 התומכים בבקשה, וכן סעיפים 17, 24 ו-43 לתצהיר עדותו הראשית של הנתבע 1, סעיפים 14 ו-19 לתצהיר עדותו הראשית של נתבע 2).
(2)
זכות שכירות בהגדרתה, מוגבלת בזמן.
סעיף 1 לחוק השכירות והשאילה, התשל"א-1971 (להלן:
"חוק שכירות והשאילה") קובע; "שכירות היא זכות שהוקנתה בתמורה (להלן-דמי השכירות), להחזיק בנכס ולהשתמש בו שלא לצמיתות".
סעיף 3 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 קובע; "שכירות מקרקעין היא זכות שהוקנתה בתמורה להחזיק במקרקעין ולהשתמש בהם שלא לצמיתות; שכירות לתקופה שלמעלה מחמש שנים תיקרא 'חכירה'; שכירות לתקופה שלמעלה מעשרים וחמש שנים תיקרא 'חכירה לדורות'".
ברע"א 1784/98 עמידר-החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ נ'
אליעזר מנדה ז"ל ואחר פ"ד נג (4) 315 (1999) נקבע;

"לפי הגדרה זו עשויה להיחשב שכירות רק אם היא הוקנתה שלא
לצמיתות. על השאלה העולה מהסתירה בין מושג השכירות למושג
הצמיתות עונה השופט י' כהן בע"א 46/74 מורדוב נ' שכטמן (להלן –
עניין מורדוב [1]), כך
: 'עצם המושג שכירות לצמיתות יש בו סתירה מניה
וביה...אם על - כן התכוונו הצדדים לעשות חוזה שכירות לצמיתות, הרי
הם התכוונו לדבר שאין לו קיום מבחינה משפטית. חוזה כזה יתכן ויהיה
בטל, מכיון שהצדדים התיימרו ליצור בו זכות במקרקעין, שהדין אינו
מכיר בה' ..." (עמ' 325).

ובהמשך;
"התקשרות לצמיתות... אינה יכולה ליצור קשר של שכירות. שכירות
בישראל היא זכות, שהוקנתה בתמורה, להחזיק בנכס ולהשתמש בו
'שלא לצמיתות' ... הוראה בחוזה – בין מפורשת ובין משתמעת –
המתפרשת כהוראה הקובעת קשר חוזי לצמיתות שוללת מהחוזה את
אופיו כחוזה שכירות"
(עמ' 335).
בנוסף "...יש לזכור לעניין זה כי כל חוזה, באשר הוא חוזה, מתקיימת בו החזקה כי לא נעשה לעולמי עד. כך קובע לעניין זה השופט זמיר: 'ראשית תשובה נעוצה בחזקה (פרזומפציה) שחוזה אינו נערך לצמיתות. אין זו דרכן של הבריות לערוך חוזים על מנת שיעמדו בתוקפם לעולם ועד. אף אין זו מדיניות ראויה, מבחינה כלכלית או חברתית, להקפיא חוזה כמין מומיה, עד שיבוא אליהו. חוזה נועד לחיות בתוך סביבתו, ולהיות מושפע משינויים שהזמן גרמם'... לענייננו, מקום שהצדדים לא קבעו בהסכם מועד לסיומו, ההנחה היא כי לא התכוונו שהקשר ביניהם יימשך לעולמי עד, אלא שלכל אחד מהם תהיה זכות לבטלו בהודעה לצד האחר בזמן סביר מראש. כוונתם נבחנת במבחן של אנשים סבירים, בנסיבות העניין. תחולתה של נורמה זו אינה מותנית בסיווג החוזה והיא חלה לא רק על חוזים מסחריים, אלא על כל חוזה, יהא תוכנו אשר יהא, לרבות חוזה שכירות" (שם, עמ' 326).

(3)

כאשר צדדים ממשיכים לקיים הסכם השכירות שביניהם ללא הסכם חדש, מוארך ההסכם על פי התנאים הקבועים בו, לרבות תקופת השכירות;
"...ששוכר הממשיך להחזיק במושכר בתום התקופה המוסכמת, ואין
ראָיה שהצדדים שינו את תנאי ההסכם, חזקה עליהם שהם התכוונו
שהשוכר ימשיך להחזיק על-פי אותם תנאים" [
ע"א 453/74
עובדי בית
ברנר שיכון בתל אביב בע"מ נ' עטרה ויצחק חירותי
, פ"ד כט (1) 500
(1974)].
בהסכמי השכירות שנחתמו בין הצדדים נקבעה תקופת שכירות לשנה.
ניתן היה לומר, כי התובעת הסכימה להמשיך ולהשכיר את החנות לנתבעים לתקופות מתחדשות של שנה בכל פעם.
כאמור, לא כך טוענים הנתבעים.

בהקשר זה יצויין, כי בהתאם לסעיף 6 (א) להסכם השכירות (ת/2) הארכת תקופת השכירות צריכה להיעשות בכתב;
"במקרה וירצה השוכר להמשיך ולהחזיק בנכסים עד אחרי תקופת חוזה זה, עליו לתת לעירייה חודשיים לפני תום תקופת השכירות הודעה על כך ולהסדיר מראש את תשלומי דמי השכירות בעד התקופה הבאה אשר עליה תסכים העירייה, באם תסכים. לשם מניעת ספק מוצהר ומוסכם בזה כי הארכת תקופת השכירות כאמור לעיל תעשה אך ורק בהסכמת העיריה מראש ובכתב בתנאים שהעיריה תקבע..."
אין חולק, כי ההסכם לא הוארך על פי המנגנון האמור.
בכל מקרה מהראיות עלה, כי לא נחתם הסכם בכתב על ידי מוסמכים מטעם התובעת בצירוף חותמת התובעת, כנדרש על פי סעיף 203 לפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן: "פקודת העיריות") הקובע;
"(א) חוזה, כתב-התחייבות, הסדר פשרה המוגש לבית משפט או לבית
דין על מנת לקבל תוקף של

פסק דין
או תעודה אחרת מסוג שקבע השר
בתקנות ושיש בהם התחייבות כספית מטעם העיריה, לא יחייבוה אלא
אם חתמו עליה בשם העיריה, בצד חותמת העיריה, ראש העיריה והגזבר;
לא היתה בהם התחייבות כספית כאמור, לא יחייבו את העיריה אלא אם
חתמו עליהם בשם העיריה, בצד חותמת העיריה, ראש העיריה והמזכיר,
ובאין מזכיר- עובד אחר של העיריה הממלא את תפקיד המזכיר לפי
החלטת
המועצה".
בשים לב להוראת סעיף 203 לפקודת העיריות גם אם הושגה בין הצדדים הסכמה בדבר הארכת תקופת השכירות אין היא בעלת תוקף משפטי.

(4)
בכל מקרה, גם אם המשיכו הצדדים בקיום יחסי השכירות לאחר חלוף תקופת השכירות, אין בכך כדי לסייע לנתבעים, שכן התובעת רשאית היתה לסיים את השכירות במתן הודעה לנתבעים תוך זמן סביר, וזאת בהתאם לסעיף 19 לחוק השכירות והשאילה, הקובע;
"(א)

לא הוסכם על תקופת השכירות, או שהצדדים המשיכו לקיימה
לאחר תום התקופה שהוסכם עליה בלי לקבוע תקופה חדשה,
רשאי כל צד לסיים את השכירות על ידי מתן הודעה לצד השני.
(ב)
ניתנה הודעה כאמור בסעיף קטן (א), תסתיים השכירות –

(1)
כשנקבעו דמי השכירות בסכום מסויים לתקופות קצובות – בתום התקופה המתחילה בסמוך לאחר מתן ההודעה, או כעבור שלושה חודשים לאחר מתן ההודעה, הכל לפי המועד הקצר יותר;

(2) בכל מקרה אחר – במועד שנקבע לכך בהודעה , ואם מועד זה

היה בלתי סביר – תוך זמן סביר לאחר מתן ההודעה".

ה.

בהעדר הסכם שכירות, בשים לב לכך שבמשך השנים הקפידה התובעת על חתימת הסכמים בכתב לתקופה קצובה של שנה כל פעם, והואיל ומדובר בהחזקה לפרק זמן ארוך שלא קיבלה ביטוי ברישום בספרי המקרקעין, אני סבורה, כי מעמדם של הנתבעים בחנות הוא של ברי רשות בתמורה.


במאמרה "רישיון במקרקעין", הפרקליט מב 1995 (תשנ"ה), 24 הבהירה פרופ'

נינה זלצמן משמעותו של המונח 'רישיון במקרקעין' (צורף כנספח 1 לרשימת

האסמכתאות מטעם התובעת);
"רישיון במקרקעין משמעו היתר או רשות שנתן בעל-המקרקעין לאחר, להחזיק
או להשתמש בנכס. 'רשות במקרקעין' באה להבחין מהענקת זכות במקרקעין
שמאפייניה הם החזקה ושימוש בנכס, או שימוש בלבד. כך, למשל, שכירות,
שאילה או זיקת הנאה. הרשות נעדרת כוונת הקניה של זכות בנכס. אפשר שהיא
תהא מעוגנת בחוזה שנקשר בין הצדדים וכך תצמיח למקבל הרשות זכות חוזית

כלפי בעל המקרקעין (להלן: רשות חוזית), ואפשר שתינתן על-ידי בעל המקרקעין
ללא כוונה ליצור התחייבות חוזית, אקט של רצון טוב, או תלמד משתיקתו
ואי-מחאתו להחזקה או לשימוש שעושה אחר בנכס(להלן: רשות גרידא). רשות
גרידא באה להבחין איפוא מן הרשות החוזית. תוכנה של הרשות החוזית, משך
קיומה, ותנאי סיומה, ילמדו מן ההסכם שבין הצדדים. רשות גרידא אינה
מעניקה לבעליה זכות כלשהי כלפי בעל המקרקעין. היא בגדר היתר של רצון טוב
שנותנו רשאי לבטלו בכל רגע. אך כל עוד היא מתקיימת בעל הרשות הוא מחזיק
כדין או משתמש כדין במקרקעין, ואין בעל המקרקעין רשאי להעלות נגדו כל
טענה שההחזקה או השימוש שהוא עושה בנכס פוגעת בזכות הקנין שלו. יתר על
כן, גם כאשר הודיע בעל המקרקעין על ביטול הרשות אין די בהודעה להפוך את
בר-הרשות למשיג גבול, אלא ניתנת לו אורכה לפינוי לפי הנסיבות".

ו.
הנתבעים טוענים, כי רשות השימוש ניתנה להם לתקופה בלתי מוגבלת
(סעיפים 27 ו-32 לתצהיר נתבע 1 התומך בבקשה, סעיפים 17, 22 ו-24 לתצהיר עדותו הראשית, וכן סעיף 24 לתצהיר נתבע 2 התומך בבקשה, סעיף 14 ו-19 לתצהיר עדותו הראשית).
אני דוחה הטענה;

(1)
לא הוצג הסכם או מסמך התחייבות של התובעת ערוך בכתב בדבר הקניית

זכות שימוש לתקופה בלתי מוגבלת, הגם שלטענת נתבע 1 הוא קיים ומצוי
בידו (עמ' 12, ש' 6 – 12).
הימנעות זו מקימה חזקה שבעובדה, כי היה בראיה זו כדי להזיק להם ופועלת לחובתם [
ראו ספרו של המלומד י' קדמי על הראיות, חלק רביעי, מהדורה משולבת ומעודכנת, תש"ע – 2009, עמ' 1891
].
הנתבעים לא הציגו ראיה כלשהי לביסוס טענתם ביחס לזכויות
אביהם המנוח בחנות הישנה ובחנות נשוא התובענה.
בהתאם לסעיף 203 לפקודת העיריות למתן רשות שימוש לתקופה בלתי מוגבלת במקרקעין שבבעלות התובעת נדרש מסמך בכתב חתום על ידי גורמים מוסמכים מטעמה לצד חותמתה וכן נדרשים החלטת מועצה ואישור השר כאמור בסעיף 188 לפקודת העיריות, הקובע;
"(א) עיריה לא תהיה רשאית למכור מקרקעין, להחליפם או למשכנם אלא על פי החלטת המועצה ברוב חבריה ובאישור השר או מי שהוא הסמיך לכך.
(ב)"עיריה רשאית להשכיר מקרקעין או להרשות שימוש במקרקעין שאין בו משום שכירות, אולם השכרת מקרקעין לתקופה העולה על חמש שנים והשכרת נכס שחוק הגנת הדייר (נוסח משולב), תשל"ב-1972, חל על שכירותו, טעונות החלטה ואישור כאמור בסעיף קטן (א)."

אם כך הדבר בהשכרה לתקופה העולה על חמש שנים, קל וחומר ברשות שימוש לתקופה בלתי מוגבלת.

(2)
זאת ועוד, טענת הנתבעים אינה מתיישבת עם העובדה שבעבר חתמו על הסכמי שכירות לתקופה קצובה של שנה בכל פעם.
בחקירתו נשאל נתבע 1 "אם היתה לכם לטענתכם זכות בלתי
מוגבלת בשנים מדוע הסכמתם לחתום על הסכמי שכירות שתקופת
השכירות היא לשנה אחת בלבד?"
והשיב "אנחנו ידענו שכל שנה מחדשים לנו חוזה. זה מה שדובר
בעיריה" (עמ' 14, ש' 11 - 13).
אין ממש בתשובה זו.
אם כטענתם סברו הנתבעים שהתובעת נתנה להם זכות שימוש בחנות לתקופה בלתי מוגבלת, אך סביר הוא, כי לא היו חותמים על הסכמי שכירות, ודאי שלא היו חותמים מדי שנה על הסכמי שכירות לתקופה קצובה של שנה, שכן בנסיבות הנטענות, לא היה בכך או יותר נכון לא אמור היה להיות כל צורך בכך.

(3)
בניסיון לבסס טענתם בדבר זכותם להחזיק ולהשתמש בחנות תקופה בלתי מוגבלת, מפנים הנתבעים בסיכומיהם למכתב התובעת – מינהל שיקום פיתוח ואחזקה אגף נכסים מבונים מיום 24.12.06 וכתב הסכמה אשר צורף לו
(נ/2), שעניינם הסכמתם להחזיר חנות תמורת קבלת פיצוי (תשלום דמי פינוי או מתן רשות שימוש בחנות חלופית בשוק החדש) וכן לדברים
שנאמרו בדיונים אצל התובעת (נ/1 ונספח ה' לתצהיר נתבע 1).
אני דוחה הטענה.
במכתב (נ/2) צוין, כי מדובר בהסכמה עקרונית בלבד וכי "אין בחתימה של כתב ההתחייבות כדי לגרוע או להוסיף מזכויותיכם הקיימות", על כל המשתמע מכך.
בנוסף, לא ניתן לשלול, כי המכתב נשלח לנתבעים בקשר לחנות הנוספת בה הם מחזיקים (חנות מספר 39) ולא בקשר לחנות נשוא התביעה.
(יצוין, כי הצדדים חלוקים ביניהם בשאלה אם ניתנה להם רשות שימוש בחנות מספר 39 חלף החנות נשוא התביעה, אם לאו. לא נדרשתי לשאלה זו שכן דעתי היא, כי אין צורך בכך כדי להכריע בתביעה).
אשר לדברים שנאמרו בדיונים אצל התובעת; בהם כשלעצמם אין כדי להעיד על מהות זכויות הנתבעים בחנות.
בהקשר זה יצוין, כי בסיכום הדיון מיום 30.3.09 (נ/1) נאמר, כי לא ניתן לבטל ההליכים המשפטיים נגד בעלי הדוכנים הואיל ואלו נעשים על פי החוק "ראה"ע יעביר ליועצת המשפטית את סיכום הדברים והיא תפעל עפ"י שיקול דעתה".

ז.
טענה נוספת של הנתבעים היא, כי יש להם זכות בלתי הדירה לשימוש במקרקעין
(סעיף 24 לתצהיר עדות ראשית של נתבע 1).
בע"א 588/81 אריה ציזיק נ' דבורה הורוביץ ואח', פ"ד מ (1) 321 (1986) נקבע;
"הלכה פסוקה היא בדין הקודם, כי יש שרישיון להחזיק מקרקעין הניתן במתנה
הופך בלתי הדיר...עניין זה תלוי בנסיבות...'רשות רשות ונסיבותיה ותנאיה שלה:
יש רשות ואין

בה תמורה, ואי-אפשר לבטלה; ויש רשות ויש בה תמורה, ומותר
לבטלה'"

(עמ' 325).
ב
ספרו של המלומד מוטי בניאן דיני מקרקעין – עקרונות והלכות, מהדורה שניה,
המכון למחקרי משפט וכלכלה בע"מ נאמר;
"כעיקרון, אין רשות אשר לא ניתנת לביטול, והשאלה היחידה הינה באילו
תנאים. החריג הוא אי-ביטול הרשיון וזאת במקרה שהרשות הינה בלתי –
הדירה..."
(עמ' 405).
וכן:
"רק במקרים חריגים וקיצונים יכיר בית המשפט במצב בו הרשיון הוא בלתי הדיר" [ע"א 1414/00
(מחוזי ת"א) דן גת בע"מ נ' עונה יוסף ואח' (פורסם במאגר משפטי,
2001)].
ברע"א 2701/95 תחסין מוחי אלדין כנעאן ו-11 אח' נ' אחמד עבד אלטיף גזאוי פ"ד
נג(3) 151 (1999) נאמר מפי כב' השופטת בייניש (כתוארה אז);
"כאשר מתעוררת בפני
בית-המשפט טענה בדבר ביטול רישיון במקרקעין,
ומתבקש סילוק ידו של בעל הרישיון במקרקעין עקב כך, על בית-המשפט לבחון,
על-פי נסיבות המקרה, אם יהיה זה מן הצדק לאפשר לבעל המקרקעין לבטל את
הרישיון ואם יש מקום להתנות את הביטול בתנאים. לעניין זה יתחשב בית
המשפט, בין היתר, בכוונת הצדדים לרישיון, בתנאי הרישיון, בציפייה שיצר בעל
המקרקעין אצל בעל הרישיון, במידת הסתמכותו של זה האחרון על הרישיון
שניתן ובנזק שנגרם לו עקב כך: 'הציפיה שיצר בעל המקרקעין אצל פלוני והנזק
שסבל פלוני בהסתמך עליה מחייבים לבחון
את מערכת היחסים שנוצרה לא רק

במשקפיו של הדין הפורמלי, אלא גם על פי שיקולים של צדק, לאמור, האם יהיה
זה צודק לאפשר לבעל המקרקעין להתנער בנסיבות אלה מן הרשות שנתן ולתבוע
סילוקו של פלוני מן המקרקעין?' (זלצמן במאמרה הנ"ל [24] בעמ' 30)"
(עמ'
170).


הנתבעים לא הוכיחו נסיבות לפיהן מדובר ברשות בלתי הדירה;
(1)
הנתבעים לא הוכיחו, כי התובעת העניקה להם רשות בלתי הדירה להחזיק בחנות וכי התנהגה באופן שניתן היה ללמוד ממנה על הענקת רשות כאמור, כך בין היתר לא הוצג הסכם בכתב חתום על ידי מוסמכים מטעמה כנדרש, במסגרתו התחייבה כאמור.

(2)
לא זאת אף זאת, נתבע 1 חתם על מסמך התחייבות, במסגרתו התחייב לפנות את החנות תוך 30 ימים מהמועד בו תדרוש זאת התובעת (נספח ב' לכתב התביעה) .
בחתימתו על ההתחייבות גילה דעתו, כי מדובר ברשות הדירה.
כאמור לעייל, הנתבעים טוענים, כי אין במסמך הנ"ל כדי לחייבם;
נתבע 1 טוען, כי אינו זוכר מי מטעם התובעת החתים אותו על ההתחייבות, אינו זוכר נסיבות החתמתו ואת אשר הוסבר לו ביחס לזכויותיו בחנות. עוד טוען, כי לא הוסבר לו דבר אודות משמעות ההתחייבות (סעיפים 30 ו-31 לתצהיר עדותו הראשית).
איני מקבלת הטענה.
בחקירתו אישר נתבע 1, כי חתם על ההתחייבות
(עמ' 16, ש' 25).
כבר נפסק "הנטל להוכחת טענת 'לא נעשה דבר' הוא כבד מן הנטל
הנדרש להוכחת טענות אחרות במשפטים אזרחיים. שכן, בדרך
-
כלל דין
הוא, שאדם החותם על מסמך בלא לדעת תוכנו, לא ישמע בטענה שלא
קרא את המסמך ולא ידע על מה חתם ובמה התחייב. חזקה עליו שחתם
לאות הסכמתו, יהא תוכן המסמך אשר יהא"
[ע"א 1548/96
בנק איגוד
לישראל בע"מ נ' זהבה לופו ואחר, פ"ד נד(2), 559 570 (2000)].
יפים הדברים שבעתיים כאשר מדובר במסמכים מהותיים;
"כלל הוא, כי אדם החותם על מסמך מוחזק כמי שקרא והבין את תוכנו
וכי חתם עליו לאות הסכמתו, בייחוד כאשר מדובר במסמך מהותי ביחס
לנכסיו... עוד נפסק כי המבקש לסתור חזקה זו צריך להוכיח את גירסתו
בראיות פוזיטיביות, כאפשרות קרובה" [ע"א 6799/02
משולם יולזרי
ואחר נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, סניף בורסת היהלומים ואחר, פ"ד
נח(2) 145, 149 (2003)] (ההדגשה שלי – ר.ש.).
יתרה מכך, ההתחייבות נכתבה על ידי נתבע 1 (נתבע 1 אישר זאת בחקירתו בבש"א 2330/06 – עמ' 3, ש' 7 – 8) [יש לציין, כי
בחקירתו לפני הכחיש זאת (עמ' 16, ש' 25)].
במצב דברים זה, בלתי סבירה בעיני טענתו, כי לא ידע משמעות ההתחייבות.
איני מקבלת, כי נתבע 1 אינו זוכר נסיבות החתמתו ואת אשר הוסבר לו ביחס לזכויותיו בחנות ולעומת זאת זוכר, כי לא הוסברה לו משמעות ההתחייבות.
לאור האמור לעייל, בשים לב להלכות הנ"ל, אני סבורה, כי ההתחייבות האמורה מחייבת נתבע 1, ואיני מקבלת טענתו, כי לא הוסברה לו משמעותה.
אם חתם על ההתחייבות מבלי לקרוא אותה, אין לו להלין אלא על עצמו.

נתבע 2 טוען, כי אינו חתום על ההתחייבות ולפיכך, אין בה כדי לחייבו (סעיף 21 לתצהיר עדותו הראשית).
אני דוחה הטענה.
דעתי היא, כי בחתימתו של נתבע 1 על ההתחייבות פעל גם כשלוחו של נתבע 2.
סעיף 3 (א) לחוק השליחות התשכ"ה – 1965 (להלן: "חוק השליחות") קובע;
"השליחות מוקנית בהרשאה, שבכתב או שבעל-פה, מאת השולח לשלוח,
או בהודעה עליה מאת השולח לצד השלישי, או על ידי התנהגות השולח
כלפי אחד מהם".
בע"א 1286/90 בנק הפועלים בע"מ נ' ורד הלבשה ואח', פ"ד מ"ח (5) 799
(1994) נקבע:
"...השליחות היא תופעה אובייקטיבית. היא איננה תופעה סובייקטיבית
המותנית ברצונו של השולח. לכן, אם השולח יוצר מצג אובייקטיבי של
הרשאת השלוח כלפי הצד השלישי, הרי שרואים את פעולת השלוח
כפעולת השולח ('שלוחו של אדם כמותו')...מקום בו קיים מצג
אובייקטיבי של הרשאה לבצע פעולה מסוימת אף-על-פי שהשולח לא
הסמיך את השלוח לבצע פעולה זו, הרי שאין חריגה מהרשאה. בהיעדר
חריגה מהרשאה, ממילא אין תחולה לדיני החריגה מהרשאה...אם הצד
השלישי הסביר היה גורס כי אכן מתוך התנהגות השולח כלפיה קיימת
הרשאה מהשולח לשלוח לבצע פעולה משפטית מסוימת, הרי שההרשאה
שרירה וקיימת"
(עמ' 812).
מהראיות עלה, כי נתבע 2
יצר כלפי התובעת מצג, לפיו נתבע 1 הוסמך על ידו לפעול בשמו אצל התובעת;
הסכם השכירות (ת/2) אשר הסדיר זכויותיהם של הנתבעים בחנות
כשוכרים נחתם על ידי נתבע 1 בלבד.
נתבע 2 אישר, כי נתבע 1 פעל בשמו אצל התובעת (עמ' 20, ש' 11).
למען הסר ספק, לא התעלמתי מדברי נתבע 2 בחקירתו; "אתם לוקחים את זה לניסוח אחר ואני מבין מה אני אומר. אם הוא הלך לעיריה וספר להם את הכסף שאני הייתי צריך לשלם ... ששנינו ביחד היינו צריכים לשלם עבור השכירות של החנות, אז האם זה מקנה לו איזה סמכות עלי שהוא בעל הנכס, שהוא יכול לחתום במקומי? שהוא יכול למכור את הנכס ולשים את הכסף בכיסו?" (שם, ש'
13 – 15).
התרשמתי, כי נתבע 2 ניסה למזער תפקידו של נתבע 1 ולצמצם הפעולות
שביצע בשמו אצל התובעת.
איני מקבלת זאת.
כאמור, נתבע 1 חתם לבדו על הסכם השכירות בין הצדדים.
ככל שנתבע 2 ביקש לשלול מנתבע 1 סמכותו לחתום על מסמכים כגון ההתחייבות האמורה כשלוח, היה עליו לעשות כן במפורש.
בע"א 825/79 אחים שרבט חברה לבנין בע"מ נ' שרה שוורצבורד ואחר, פ"ד לו(4) 197 (1982), נקבע;
"ההרשאה יכול שהיא תהיה מפורשת ויכול שתהיה משתמעת מנושא
השליחות, ממעמדו של השליח ומהנהוג והמקובל לענין נושא השליחות.

אם השולח מבקש לשלול מהשלוח את הסמכות לבצע פעולה פלונית,
והוא מבקש לתחום את גבולות ההרשאה, עליו לעשות זאת במפורש. אם
ההרשאה אינה מפורשת, אלא משתמעת, והשולח מודע לכך, כי מדובר
בהתקשרות עם צד שלישי, יש להביא את דבר הגבלת תחומי ההרשאה
לידיעת הצד השלישי (ע"א 475/79, 479 [11]; ע"א 569/80 [12] וכן סעיף 5(א) לחוק השליחות הקובע לאמור, בין היתר, כי השליחות חלה - באין
הגבלה בהרשאה - על כל פעולה, הדרושה באופן סביר לביצוע תקין של
נושא השליחות" (עמ' 207).

(3)
זאת ועוד, מהראיות עלה, כי ניתנה לנתבעים רשות שימוש בתמורה וכי לעיתים לא שילמוה הנתבעים במועד [ראו נספח ה' לתגובת התובעת בבש"א 2330/06, נספח ב' לתצהיר עדותו הראשית של נתבע
וכן נ/3].
בע"א 496/82 יצחק רוזן ואח' נ' יגאל סלונים, עו"ד ואחר, פ"ד לט (2) 337 (1985) קבעה כב' המשנה לנשיא בן פורת (כתוארה אז); "כאשר ברשות עסקינן, קל וחומר (כנטען) ברשות לא-הדירה למשך תקופה בלתי מוגבלת, יש לדקדק במילוי כל התנאים, ועל הטוען להמשך קיומה של הרשות רובץ נטל ההוכחה, שתנאים אלה אמנם נתמלאו".

(4)
לאור האמור לעייל, אני דוחה טענת הנתבעים, כי יש להם רשות בלתי הדירה להחזיק במקרקעין.
מסקנתי היא, כי התובעת רשאית הייתה לבטל את הרשות.

(5)
ביום 20.8.96 דרשה התובעת פינויה של החנות.
לכל המאוחר, יש לראות בהגשת התביעה ביטוי לרצון התובעת לבטל את
הרשות [(ע"א 32/77 אליאסף טבוליצקי נ' בית-כנסת ובית-מדרש
החסידים, פ"ד לא (3) 210, 218 (1977)].
משבוטלה הרשות, אין לנתבעים זכות חוקית להמשיך ולהחזיק בחנות ומן
הדין להורות על פינויים וסילוק ידם מהחנות.
לא התעלמתי מכך שהתובעת לא הזדרזה לנקוט צעדים כנגד הנתבעים.
דעתי היא, כי אין בעובדה זו להקנות לנתבעים זכויות במקרקעין, וודאי שאין בה להקנות להם זכות שימוש בלתי הדירה.
עם זאת, אני סבורה, כי בהתנהגותה כאמור, יצרה התובעת ציפייה אצל
הנתבעים להמשך קיומה של הרשות גם בעתיד, ציפייה אשר יש
להביאה בחשבון לעניין קציבת המועד לפינוי (ראו מאמרה הנ"ל של פרופ'
זלצמן, עמ' 57).

(6)


בע"א 618/05
גדליהו דיאמנשטיין נ' מחלקת עבודות ציבוריות – מדינת ישראל (פורסם במאגר משפטי, 2007) נקבע; "הלכה היא, כי רישיון הניתן לביטול אינו מקנה לבעליו זכות לקבל פיצויים בעקבות ביטול הרישיון, אלא פיצויים בגין השבחת הקרקע בלבד ואף זאת מכוח שיקולי צדק".
הנתבעים לא טענו, כי יש להתנות את פינויים מהחנות בפיצוי כספי, ממילא אין מקום לפסוק כאמור.


ח.
כאמור, הנתבעים טוענים, כי בדרישתה לפנותם מהחנות מפלה אותם התובעת לרעה לעומת סוחרים אחרים בשוק.
בבג"צ 205/94 - עקיבא נוף נ' מדינת ישראל - משרד הבטחון פ"ד נ(5), 449 (1997)
נקבע;
"הכלל הוא, כי שונות רלוואנטית עשויה להצדיק הבחנה, ובכך, כידוע, טמון שורש ההבדל בין הפליה פסולה לבין הבחנה כשרה ... מקום בו אין מתקיימת שונות רלוואנטית, החלת דין שונה על בני-אדם שצורכיהם שווים, מהווה הפליה
פסולה; והפליה פסולה פוגעת בכבוד האדם של המופלים לרעה. ...את דבר קיומה של שונות רלוואנטית יש לבחון- 'בשים לב למטרה הפרטיקולרית שלשם השגתה מיושמת ההבחנה' "
(עמ' 460).


בבג"צ 678/88 כפר ורדים ואחר נ' שר האוצר ואח', פ"ד מג (2) 501 נקבע;

"... לא כל הבחנה ביחס הרשות אל אזרחיה, בין אזרח למשנהו, מהווה הפלייה. לעיתים יש הצדקה להבחנה כזו, בשל שוני כזה או אחר בין השניים ... ההפלייה, להבדיל מהבחנה בין פלוני למשנהו, משמעותה מנהג שרירותי של איפה ואיפה, שאין לו הצדקה בשל העדר שוני הגיוני משמעותי בנסיבות בין האחד למשנהו" (שם 508).


לא הוכח, כי זכויותיהם של הנתבעים זהות לזכויות יתר הסוחרים בשוק וכי לא היה טעם ענייני להבחנה בינם לבין הסוחרים.
בהקשר זה יש לשוב ולציין, כי הנתבעים מחזיקים בשתי חנויות (עמ' 18, ש' 25 – 27) וכי נתבע 1 חתם על ההתחייבות האמורה (בנוסף ראו חקירת ברטש – עמ' 8, ש' 20 – 22).
זאת ועוד, יש להפנות לדברי ברטש כי "הם לא היחידים שהעיריה תובעת, יש עוד אנשים שהעיריה תובעת אותם...יש כל מיני דברים שהעיריה עושה וזה אחד מהם" (עמ' 8, ש' 16 – 19).
לפיכך, אני דוחה טענת ההפליה.

6.
לאור כל האמור לעייל, אני מחייבת את נתבעים 1 ו-2 לפנות ולסלק ידם מהחנות ולהחזיר
החזקה
בה לתובעת, כשהיא ריקה ופנויה מכל אדם וחפץ.
כדי לתת לנתבעים 1 ו-2 להיערך, אני מורה, כי צו הפינוי יכנס לתוקפו ביום 31.8.11.




כמו-כן, אני מחייבת את נתבעים 1 ו-2, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת הוצאות משפט וכן שכ"ט עו"ד בסך 10,000 בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לב"כ הצדדים.
ניתן היום,
י"א באדר א' תשע"א (15.2.2011) בהעדר הצדדים.










תאק בית משפט שלום 1268/06 עירית ראשון לציון נ' יצחק מזרחי, עובדיה מזרחי (פורסם ב-ֽ 15/02/2011)