פסקי דין על עמיר זיבליק | פסקי דין על דן זיבליק | פסקי דין על ז'יבליק חקלאות וניהול פרוייקטים (2002) | פסקי דין על אברהם ג'ביליק

1197-06/08 א     21/03/2011




א 1197-06/08 עמיר זיבליק, דן זיבליק, ז'יבליק חקלאות וניהול פרוייקטים (2002) בע"מ נ' אברהם ג'ביליק








בית משפט השלום בעפולה



ת"א 1197-06-08 זיבליק ואח' נ' ג'ביליק






בפני

כב' השופטת
שאדן נאשף-אבו אחמד

תובעים
1
.
עמיר זיבליק

2
.
דן זיבליק

3
.
ז'יבליק חקלאות וניהול פרוייקטים (2002) בע"מ


נגד

נתבע
אברהם ג'ביליק




פסק דין


רקע

מונחת בפני
י תביעה כספית ע"ס 44,846 ₪ שעניינה פיצוי בגין נזקים שנגרמו לתובעים, לטענתם, עקב פעולות עיבוד חקלאי של קרקע שבבעלות הנתבע וכן מתן צו לפינוי וסילוק יד ממקרקעין.

עסקינן במחלוקת שהתגלעה בין בני משפחה, התובעים 1 ו-2 (להלן: "התובעים" או "דן" לפי העניין) והנתבע (להלן: "אברהם" או "הנתבע"), הבעלים במשותף יחד עם בני משפחה אחרים של מקרקעין השוכנים באזור עפולה וכפר תבור. התובעת מס' 3, הינה חברה שבבעלות התובעים 1 ו-2 אשר באמצעותה בוצעו עבודות העיבוד של המקרקעין נשוא התביעה דנן.

למשך שנים עסקו הצדדים, במשותף, הן בחקלאות והן באחזקה, ייבוא ושיווק של ציוד מכני חקלאי, באמצעות שתי חברות שניהלו. על כך אין מחלוקת בין הצדדים. פעולות הצדדים, היו במסגרת שתי חברות, חברת אחים זיו ז'יבליק בע"מ שעסקה בחקלאות ובעיבוד המקרקעין המשותפים לצדדים (להלן: "החברה המשותפת") וחברת טרקטורים תבור בע"מ שעיסוקה היה בציוד חקלאי. הצדדים היו בעלי מניות ומנהלים בחברות הנ"ל.

בין הצדדים התנהלו הליכים משפטיים קודמים: האחד לפירוק השיתוף במקרקעין המשותפים לצדדים ולבני משפחה אחרים (ת"א 8065/04, שלום נצרת) והשני הליך פירוק שתי החברות שהיו בבעלות הצדדים (החברה המשותפת וחברת טרקטורים תבור בע"מ), במסגרתו מונה לחברות הנ"ל מפרק זמני ולאחר מכן מנהל מיוחד החל מיום 26.03.07.
שני ההליכים האמורים אינם מעניינה של התביעה המונחת בפני
י והצדדים אף לא טרחו לצרף מסמכים כלשהם ביחס לאותם הליכים, אך אין חולק כי ברקע של המחלוקת עומדים שני ההליכים הללו כחלק מנרטיב הסכסוך שהתגלע ביניהם.

יוסף, כי הצדדים ניהלו הליך שלישי (ת"א 6996/07, שלום נצרת), למתן צו מניעה קבוע האוסר על התובעים להיכנס לקרקע שבבעלותו הפרטית של הנתבע ולהימנע מלהפריע לכל אדם אחר להיכנס למקרקעין אלה. ההליך הנ"ל נפתח בתאריך 25.11.2007.

באותו הליך הגיעו הצדדים להסכמה, לה ניתן תוקף של

פסק דין
, כמפורט להלן:

"ב"כ הצדדים: הגענו להסכמה לפיה יינתן צו מניעה קבוע האוסר על המשיבים להיכנס לקרקע הפרטית של המבקש כמפורט בצו וכן להימנע מלהפריע לכל אדם אחר להיכנס לקרקע הפרטית של המבקש.
באשר לשטחים המשותפים בבקשה זו, ישלמו המשיבים 2-3 30 דולר לדונם לשנה, החל מיום 1.9.07 ועד ליום 31.8.08. כאשר במועד זה תפקע ההסכמה, אלא אם יגיעו הצדדים להסכמה חדשה בכתב עובר למועד זה.
המבקש יוכל לעבור בדרך שתאפשר לו גישה לשטח הפרטי שלו ולמשיבים לא תהיה כל טענה לעניין זה, כאשר ברור שהמבקש יעשה את מירב המאמץ לא לפגוע מעבר לדרך הדרושה לו על מנת להגיע לחלקתו.
הצדדים מסכימים כי מבלי לגרוע מטענות הצדדים, לרבות טענות המשיבים 2-3 על הנזקים הכספיים שנגרמו להם לטענתם ולגרוע מזכות כלשהי העומדת להם לתבוע בגין כספים אלו, לגבי הסכמה זו- לא יהיו לקזז בגינה כספים, אלא יוכלו להגיש תביעה נפרדת במידה וירצו כך על הנזקים שלטענתם נגרמו להם.
בכפוף להסכמה זו ניתן לסגור את התיק לרבות התיק העיקרי.

פסק- דין

ניתן תוקף של פסק- דין להסכמת הצדדים.
...
".

הנתבע שב והגיש בקשה למתן צו מניעה כנגד התובעים ב-ת"א 9226-08-09 (שלום נצרת), וביום 15.10.2008 הגיעו הצדדים להסכמה אשר קיבלה תוקף של החלטה, ולפיה יינתן צו מניעה האוסר על המשיבים (התובעים בהליך דכאן) להיכנס למקרקעין הפרטיים של הנתבע, וזאת מבלי לגרוע מטענות המשיבים לגבי הנזקים הכספיים שנגרמו להם ואף נשמרה להם הזכות להגיש בגין כך תביעה נפרדת.

לאור ההליכים האמורים כפי תוארו לעיל, הגישו התובעים את תביעתם שבפני
י ואשר במרכז הסוגיות שבמחלוקת עומדת השאלה האם זכאים התובעים לפיצוי בגין השבחת המקרקעין הפרטיים של אברהם מאחר והוא נתן להם, על-פי הנטען, הרשאה לעבדה, בדומה לנוהג שהיה קיים בין הצדדים בשנים קודמות. עוד נטען, כי הנתבע מסר הודעה לתובעים על הפסקת ההרשאה, באיחור, חרף ידיעתו כי הם החלו כבר בעיבוד הקרקע. כן אדרש ליסוד השני של התביעה הבוחן אם עומדת לתובעים עילה לסילוק יד מהמקרקעין שבחלקה 37.


הסעד הכספי- החזר ההשקעה וההשבחה של הקרקעות

לשיטת התובעים, זכאים הם לפיצוי בגין הנזק שנגרם להם, לטענתם, ולהשבת הכספים שהוציאו מכיסם לביצוע עבודות עיבוד במקרקעין שכללו, בין היתר, הכנת המקרקעין לזריעה, ביצוע פעולות חריש עמוק לקרקע ועוד, וזאת עקב הסתמכותם על הסכמתו של אברהם לכך. מביצוע הפעולות האמורות, בהן מודה הנתבע, נהנה זה האחרון מבלי לשלם בגינן תמורה כלשהי.


ביסוד הסעד הכספי, עומדת הטענה, לפיה זכאים התובעים לפיצוי בגין הנזקים שנגרמו להם עקב הסתמכותם על הסכמתו רבת השנים של אברהם, לפיה הם יעבדו את המקרקעין שבבעלותו הפרטית. לאור האמור, עומדת להם, כך נטען, זכות השבה מכוח דיני החוזים ודיני עשיית עושר ולא במשפט. חיזוק לתביעתם, ניתן למצוא, לשיטתם, באמור בפרוטוקול הדיון שנערך ביום 02.12.07 (עמ' 4 שורות 26-32 וכן בעמ' 5 ש' 26 ואילך) ב- ת"א 6996/07 בימ"ש שלום נצרת, שם שמרו התובעים על זכותם העתידית לעתור לחיוב הנתבע בפיצויים בגין הנזקים הנטענים, עקב הסתמכותם על הסכמתו לעיבוד הקרקע. עוד נטען, כי במהלך חודש ספטמבר 2007 הכשירו התובעים את הקרקע לזריעת היבולים, אולם הנתבע המתין, בחוסר תום לב מובהק, עד לחודש נובמבר 2007 והודיע להם על התנגדותו לביצוע פעולות העיבוד, וזאת לאחר שכבר עמלו התובעים על הכנת הקרקע לזריעת חורף, כאמור. על כן, עותרים התובעים, במסגרת התביעה שבפני
י, כי ביהמ"ש יורה לנתבע להשיב את ההוצאות שהוציאו בגין השבחת המקרקעין בסך של
29,846 ₪.


הסעד לסילוק יד – חלקה 37 גוש 16671

בהקשר זה, טוענים התובעים כי במקרקעין המשותפים הנמצאים בגוש 16671 חלקה 37, זרע הנתבע, "זרעי חיטה", כל זאת ללא הסכמתם של יתר השותפים, וביניהם התובעים.
אי-לכך, פנו התובעים אל הנתבע בדרישה בכתב ביום 26.12.07 להשבת המצב לקדמותו ולסילוק ידו מחלקה זו, לאלתר. לטענתם, הנזק הכספי שנגרם לחלקה זו מוערך בסך 15,000 ₪.
עוד טוענים התובעים, כי בחלקה נוספת (שלא צוין מספרה) הממוקמת, לטענתם, בצד המזרחי של הגוש, ביצע הנתבע או מי מטעמו פעולות חד צדדיות ללא נטילת רשותם לכך,
תוך הסגת גבול, באופן שגרם נזק בלתי הפיך לקרקע ולתשתיות. לטענתם, הנתבע יזם פעולות חרישה של התלמים הממוקמים ממזרח למערב החלקה האמורה במטרה לנטוע בהם חומוס. העבודות בוצעו ע"י אדם בשם "אילן כהן" מטעמו של הנתבע. נטען, כי בעקבות עבודות הקלטור וזריעת החלקה נגרמו נזקים בלתי הפיכים לתשתיות שכללו, בין היתר, נזק למעבר המים ולהידוק הקרקע, ועקב כך אף נגרם נזק ליבול. התובעים נאלצו לפתוח את התלמים ולבצע את עבודות החרישה מחדש.


טענות הנתבע

מנגד טוען הנתבע, כי התובעים הם אלה שגרמו לו נזק בר פיצוי. לשיטתו, הוא נתן אישור לעיבוד המקרקעין המשותפים, רק לחברת אחים זיו ז'יבליק בע"מ. אישור כזה מעולם לא ניתן לכל גורם אחר, אף לא לחברת ז'יבליק חקלאות ופרויקטים (2002) בע"מ. נטען,
כי עבודות העיבוד נשוא התביעה דנן, שמוכחשות בחלקן, נעשו על ידי דן במסגרת עבודתו בחברת ז'יבליק חקלאות ופרויקטים (2002) בע"מ, זאת ללא ידיעתו וללא הסכמתו של הנתבע, כאשר בכל הזמן הזה סבר הנתבע לתומו, כי ההסדר שהיה קיים בין הצדדים, לפיו פעולות עיבוד המקרקעין יבוצעו ע"י החברה המשותפת, קרי חברת אחים זיו ז'יבליק בע"מ, ממשיך להתקיים, כסדרו.


נטען, כי החברה המשותפת הפסיקה לעבד את המקרקעין, משהחליטו התובעים להעביר את עיבוד הקרקע לידיה של חברה חדשה שהקימו, בשם חברת ז'יבליק חקלאות ופרויקטים בע"מ, והכול ללא שנטלו לכך את רשותו או הסכמתו של הנתבע. מיד עם היוודע הדבר לנתבע, ומשהחליט המנהל המיוחד של החברות במסגרת הליך הפירוק, עו"ד תדהר צור, לפטר את דן מתפקידו כמנהל החברה המשותפת, הודיע הנתבע מיידית, הן לתובעים והן לעו"ד תדהר צור, שהוא אוסר עשיית כל שימוש במקרקעין ללא הסכמתו ובמקביל פנה בהליך משפטי במסגרת ת"א 6996/07 בבימ"ש השלום בנצרת למניעת המשך עיבוד הקרקע שבבעלותו ע"י התובעים.

הנתבע מוסיף וטוען, כי כל הציוד שנעשה בו שימוש לצורך עבודות העיבוד מצוי בבעלותה של החברה המשותפת (למעט הטרקטור), ומאחר והנתבע נמנה על בעלי החברה ואחד משותפיה, זכאי הלה לסעד של קיזוז בגין דמי שימוש ראויים עקב השימוש בציוד המשותף, במידה ותביעת התובעים תתקבל.


באשר לעבודות שבוצעו בחלקה 37 הנ"ל, נטען כי התובעים אינם רשומים כבעלי זכויות בחלקה, אלא אדם אחר בשם נתן זיו, ואילו הנתבע הוא הבעלים של 1/3 מחלקה זו.
התובעים לא צירפו נסח רישום מקרקעין שעליו ניתן לבסס את טענתם בדבר זכויותיהם במקרקעין, על אף שמדובר במסמך מהותי, כדרישת תקנה 75 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד- 1984. עוד נטען, כי סכום הפיצוי לו עותרים התובעים הינו מופרז ומוגזם בהשוואה לשטח שנזרע ע"י הנתבע והמשתרע על פני 4 דונם בלבד.

לשיטתו, העבודות בחלקה זו בוצעו בהתאם לזכויותיו בה ובטרם הגיעו הצדדים להסכמה ב-ת"א 6996/07 שקיבלה תוקף של

פסק דין
. לגרסתו, רוב שטחה של החלקה האמורה הופקע זה מכבר לצורך סלילת כביש הסרגל. עוד נטען, כי טענות התובעים בנוגע לחלקה הנוספת, אותה כינו כ"חלקה הממוקמת בצד המזרחי", הינן טענות כלליות וסתמיות. עוד הוכחשה טענת התובעים, לפיה גרם הנתבע נזק כלשהוא או כי הוא או מי מטעמו הסיגו גבול.

לסיכום, טוען הנתבע כי הנזקים שנגרמו כתוצאה מעיבוד המקרקעין מוכחשים ומופרכים וכי התובעים, שעליהם מוטל הנטל, לא הצליחו להוכיח את נזקיהם, לרבות שיעורם וסכומי כסף שהוציאו בפועל מכיסם. לאור כל האמור, עתר הנתבע לדחיית התביעה כנגדו כליל.

העדויות

מטעם התובעים הוגשו תצהיריהם של דן ז'יבליק ושל מר שמשון רדוי (להלן: "שמשון"), כעד מטעם התביעה. מטעם הנתבע העיד הנתבע בעצמו. בתיק דנן התקיימו שתי ישיבות הוכחות, במהלכן נחקרו המצהירים והצדדים הגישו סיכומים בכתב.

בהמשך, הוחלף תצהירו של שמשון בחוות דעת מטעמו (להלן: "חוות הדעת"). הנתבע בחר שלא להגיש חוות דעת נגדית מטעמו.

השאלות שבמחלוקת

למקרא עדויות הצדדים עולה, כי המחלוקות בין הצדדים נסובות סביב השאלות הבאות:

-
האם זכאים התובעים להחזר ההשקעות שהוציאו מכספם, אם בכלל, עבור ההשבחה של הקרקע.

-
מהו המשקל הראייתי שיש לייחס לעדותו של שמשון והאם חוות הדעת שצורפה הינה חוות דעת כדין.

-
האם השכילו התובעים להוכיח קיומה של עילה לסילוק ידו של אברהם מחלקה 37 בגוש 16671 ומן החלקה הנוספת שכונתה על ידם "החלקה הממוקמת בצד המזרחי".


דיון והכרעה



מחומר הראיות שהונח בפני
י עולה, כי בעלי הדין הם בעלים משותפים, יחד עם בני משפחה אחרים, במקרקעין נשוא התובענה ואשר הקימו שתי חברות לצורך ניהול המקרקעין. יחסי השותפות בין הצדדים, כך גם יחסי השותפות בחברות שהוקמו למטרת ניהול המקרקעין, כאמור, עלו על שרטון ועקב כך ניהלו הצדדים הליכים משפטיים קודמים למיניהם.

בתקופה שבה יחסים הצדדים התנהלו על מי מנוחות, עובדו המקרקעין על ידי החברה המשותפת, אחים זיו ז'יבליק בע"מ, כאשר אחד האחראים בפועל על ביצוע פעולות העיבוד, היה דן. הנתבע, ביקש לסיים את זכות החברה (או מי מטעמה) לביצוע עבודות עיבוד המקרקעין והודיע בחודש 09/07 על ביטול ההרשאה שניתנה לחברה המשותפת או למי מטעמה, לעיבוד המקרקעין החקלאיים שבבעלותו. הודעה על כך מסר הנתבע בתאריך 19.09.07 באמצעות בא-כוחו, עו"ד אברמוביץ, למנהל המיוחד של החברות, עו"ד תדהר צור, במכתב שנשא את הכותרת "הודעה בדבר ביטול הרשאה לעיבוד אדמות פרטיות של מר אברהם ז'יבליק", ואשר העתק ממנו נשלח, על-פי הרשום בו, לאברהם, לעו"ד אסף שיפר, לדן ולחברת ז'יבליק חקלאות ופרויקטים (2002) בע"מ (נספח א' לתצהיר הנתבע). מכתב נוסף בנדון נשלח לעו"ד אסף שיפר ביום
06.11.2007 (נספח ב' לתצהיר הנתבע).


כפי שכבר עמדנו על כך, המחלוקת בין הצדדים נטושה סביב השאלה האם זכאים התובעים לפיצויים בגין הוצאות שהוציאו לביצוע עבודות העיבוד, בתקופה שבה לטענתם, ידע הנתבע על פעולות העיבוד שהם מבצעים בקרקע (בחודש 09/07), חרף זאת הלה שקט על שמריו והמתין עד שפעולות אלו הושלמו, ורק אז הודיע לתובעים על רצונו להביא את הרשות שניתנה לעיבוד הקרקע, לידי סיום. בעשותו, כאמור, הפר הנתבע את החוזה שנכרת בינו לבין התובעים
(מכוח מנהג רב שנים). עוד נטען, כי הנתבע התעשר שלא כדין על חשבון התובעים אשר השביחו את מקרקעין, ועל כן הם זכאים להחזר הוצאות השבחת המקרקעין.



רשיון במקרקעין

מושג הרשיון במקרקעין הותווה בפסיקה אשר דנה הן בזכויות הבעלים של קרקע כלפי מי שניתנה לו רשות שימוש בקרקע והן בזכויות בר הרשות כלפי הבעלים של הקרקע.

בע"א 32/77 טבוליצקי נ' בית כנסת ובית מדרש החסידים, פ"ד לא (3), 210, עמ' 214, נקבע כי: "הלכה פסוקה היא ... שלשם יצירת רשיון של שימוש במקרקעין אין צורך בהסכם מפורש ומספיקה התנהגותם של בעלי המקרקעין שממנה ניתן להסיק שהסכימו בדיעבד והשלימו עם שימושו של אדם אחר, ברכושם. העובדה שעבר זמן רב מאז תפס האדם את הקרקע, ושבמשך כל אותו זמן נמנע בעל הנכס מתגובה כלשהי למרות שידע על התפיסה, יכולה להעיד על הסכמתו, וליצור רשיון מכללא (
implied license
) שלא היה קיים מלכתחילה".


רשיון במקרקעין על-פי הפסיקה ועל דרך הכלל ניתן לביטול "כהרף עין" עם גילוי דעתו של המרשה כי אין להמשיך בהענקת הרשיון (ע"א 126/83 אל איעלימי נ' אל חטיב, פ"ד מ(1) 397). כמו כן, אין מניעה שהודעת ביטול כזו תינתן בתביעת הפינוי עצמה [ת"א (עפ') 1873/99 כפר חיטים מושב שיתופים להתיישבות חקלאית בע"מ נ' דוד אוחנה (ניתן ביום 10.02.2002)]. לעניין ביטול רישיון במקרקעין נפסק בע"א 496/82 רוזן נ' סלונים, פ"ד לט (2) 337, 342 כדלקמן:


"המסקנה, לפיה דורש הצדק את קיום החוזה, צריכה להתבסס על נסיבותיו של כל עניין ועניין, ועל-כן יש לבדוק את העובדות כדי ללמוד ולהסיק מהן, אם אכן זו המסקנה המתבקשת. לא בכל מקרה, בו ניתן רשיון ובעל הנכס מבקש לבטלו, דורש הצדק את המשך קיומו של הרשיון, ויש מקרים בהם ניתן, למשל, להסתפק בתשלום פיצויים, כפי שיש גם מקרים, בהם אין הצדק דורש אפילו את תשלומם של פיצויים כלשהם; אף היפוכו של הדבר הוא הנכון, היינו, יש נסיבות, בהן תשלום פיצויים בעקבות סילוק ידו של בעל הרשיון הוא דווקא שיכול לנגוד את תחושת הצדק".

יחד עם זאת, כללי הביטול של רשיון במקרקעין, הוכפפו לעקרונות הצדק ובעיקרם לשיקולי ההסתמכות של בר רשות והשבחת הנכס על ידו. מתן הרשאה מפורשת או ברורה לאורך שנים כמו גם ביצוע השבחות מהותיות וכבדות משקל בנכס על ידי המשתמש, יכול וייצרו ציפיות להמשך שימוש ובמקרה של שתיקת הבעלים יכול ותהפוך הרשאה שכזו, אף לבלתי הדירה תוך שימוש ביסודות של השתק ותום לב, וזאת במקרים חריגים ונדירים (ע"א 558/81 ציזיק נ' הורוביץ, פ"ד מ (1) 342). כמו כן, נפסק כי כאשר מתאפשר ביטול ההרשאה על פי דרך הכלל, אפשר שהבעלים יחויב בתשלום לבר הרשות בגין השבחת הנכס על ידו, כתוצאה מנימוקי ההסתמכות והוכחת קיומן של השבחות (ע"א 463/79 ג'בראן נ' ג'בראן, פ"ד לו (4) 403 – להלן: "עניין ג'בראן"). מכל מקום הכרעה, לעניין גידרה של ההרשאה, אפשרות ביטולה, ארכת הזמן הסבירה טרם הביטול, וההצדקה בחיוב תשלום לבר הרשות, נחתכת לעולם על-פי נסיבות המקרה.

עוד יש להתייחס לדיני עשיית עושר ולא במשפט, בהקשר זה. סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979 קובע תחת הכותרת "חובת ההשבה", כי:


"(א) מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן-הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן- המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכיה, ואם השבה בעין בלתי סבירה- לשלם לו את שוויה.
(ב) אחת היא אם באה הזכיה מפעולת הזוכה, מפעולת המזכה או בדרך אחרת".

בהתאם לכללי ההשתק שביושר שהתפתחו בפסיקה נקבע, כי מקום בו בר רשות במקרקעין משביחם בהסכמת הבעלים (לרבות בשתיקה) על יסוד ציפייה להשתמש במקרקעין לצרכיו, והבעלים נמנע מלהעמידו על העדר הבסיס לציפייתו (ד' פרידמן, דיני עשיית עושר ולא במשפט, (כרך א, מהדורה שניה, תל אביב, 1998) עמ' 218-219, 225). 'השתק שביושר' פירושו שנותן הרשות מנוע מלפעול כנגד מקבל הרשות בשל שיקולים של יושר וצדק. לפי דיני הרשיון במקרקעין, כפי שהתפתחו בפסיקה, במקרה של ביטול רישיון במקרקעין יכול ותקום זכות לפיצויים, וזאת ללא קשר למידת התעשרותו של הבעלים:

"הדעה שהובעה בע"א 160/62 עובדיה לוי נ' עיריית תל-אביב-יפו, פ"ד כרך טז, עמ' 1773, בעמ' 1780, שכנראה לא מוטלת חובה על בעל מקרקעין לפצות בר-רשות על ביטול הרשות וסילוקו מן הקרקע, בצורה מוחלטת כזאת אינה תופסת לכל הדעות. למעשה, הושם לה סייג בו במקום כשנאמר כי חבות כזאת אמנם אינה נובעת מכוחו של חוק, אבל היא יכולה לחול כתוצאה מהסכם מפורש או משתמע בין הצדדים. זמן קצר לאחר-מכן ניתן פסק הדין בעניין ע"א 346/62 פנינה ויעקב רכטר נ' מנהל מס עזבון, ירושלים, פ"ד כרך יז, עמ' 701-710, ובו הוסבר כי רשות חינם אמנם ניתנת לביטול בכל עת, אבל אם השימוש בקרקע היה מלווה, בידיעת בעל המקרקעין, בהשבחת הקרקע על-ידי מבנים ויוצאה בזה, אין לבטל את הרשות אלא על-ידי פיצויו של בר-רשות בשווי השבחתו. כדברי השופט כהן (אשר מפיו גם ניתן פסק-הדין בעניין ע"א 160/62): "אמת נכון הדבר כי המנוח לא קיבל תמורה עבור הרשות; אבל אין בעובדה הזאת כשלעצמה כדי להצדיק ביטולה ככל שיעלה על רוחו: כל רשות ורשות, ותנאי ביטולה, תלויים בנסיבותיה המיוחדות שלה ..." (ע"א 657/71 אבא יקותיאל נ' שר האוצר, פ"ד כו(2), 564, עמ' 567). כן נפסק בע"א 32/77 טבוליצקי נ' בית כנסת ובית מדרש החסידים הנ"ל כי "בעיית הפיצוי בעבור השקעה במקרה של ביטול רשיון אינה נפתרת לפי המבחן אם ובאיזו מידה יהנה בעל המקרקעין מההשקעה של בעל הרשיון, אלא שבכל מקרה של ביטול רשיון יש לפצות את בר-הרשות בשווי השבחת הקרקע, בתנאי שהשבחה זו נעשתה בידיעת בעל המקרקעין" (ראו ת"א 386/02 (מח'-חי') אליאס ג'בור נ' רשות הפיתוח, (20.05.2009)).

פיצויים עקב ביטול הרשאה

הלכה היא, כי רישיון הניתן לביטול אינו מקנה לבעליו זכות לקבל פיצויים עקב ביטולו, אלא פיצויים בגין השבחת הקרקע בלבד, ואף זאת מכוח שיקולי צדק [ע"א 618/05 גדליהו דיאמנשטיין נ' מחלקת עבודות ציבוריות- מדינת ישראל, פסקה 14 (ט.פ. ניתן ביום 31.03.07; ע"א 2798/02 רחמים כהן נ' היכלי בידור בע"מ, 24.07.2007)].


כעולה מהפסיקה, מעמדו של בר רשות, אינו שולל מהבעלים את הזכות להפסקת השימוש, אם כי מחייב את הבעלים בתשלום השבחת הקרקע ככל שההשבחה נעשתה בהסכמת הבעלים [ראו למשל: ת"א (טב') 2263/00 גוטשלק נ' כהן (24.05.2005) – להלן: עניין גוטשלק]. בע"א 304/80 יעקב לוי נש מנהל מחלקת עבודות ציבוריות, פ"ד לו(4) 617, 625-626 נפסק, כי
"ואכן, ההלכה הרווחה היא: רשות אמנם ניתנת לביטול בכל עת, אבל אם השימוש בקרקע היה מלווה בידיעת בעל המקרקעין, בהשבחת הקרקע על ידי מבנים וכיוצא בזה, אין לבטל את הרשות אלא ע"י פיצויו של בר הרשות בשווי השבחתו" (ההדגשה הוספה). כן נאמר בע"א 657/71 הנ"ל, כי "אלא בכל מקרה של ביטול רשיון יש לפצות את בר הרשות בשווי השבחת הקרקע, בתנאי שהשבחה זו נעשתה בידיעת בעל המקרקעין" (הדגשה הוספה). כך גם נפסק בעניין ג'בראן (עמ' 410-411), כי "מאז נפסק ע"א 87/62 נתגבשה ההלכה, כי כאשר אדם נותן לזולתו רשות שימוש בנכסו לזמן בלתי מוגבל ותוך ידיעה והסכמה, כי הלה ישפר הנכס או יוסיף בנייה, הרי אם כעבור זמן הוא מבטל הרשות, מחייב הצדק, כי בר הרשות יפוצה על הוצאותיו והשקעותיו, משום שהנכס על ההוספות וההשבחות יעבור לנותן הרשות".
בעניין גוטשלק קבע כבוד השופט י' אברהם, כי עיקר הדגש בעניין השבחת קרקע, הוא מידת ידיעתם והסכמתם של הבעלים, כאשר נטל ההוכחה לגבי שאלת ידיעתם של בעלי הקרקע והסכמתם להשבחת הקרקע, מוטל על שכמי האדם לו ניתנה הרשות לעשות שימוש בקרקע.

מן הכלל אל הפרט

כאמור, בגדר תביעתם עתרו התובעים לפיצוי בגין ביטול ההרשאה שניתנה להם משך 30 שנה, כטענתם, וכן בגין ההשבחה שנעשתה בנכס. הלכה היא, כי "רק במקרים חריגים וקיצוניים יכיר בית המשפט במצב בו הרישיון הוא בלתי הדיר" [ע"א (מח'- ת"א) 1414/00 דן גת נ' עונה, ניתן ביום 03.12.2001)]. משך שנות דור הוכרו בפסיקה רק מקרים בודדים כאלה, שבכולם הוכחו שלושה תנאים: האחד - שמדובר ברשות מפורשת ולא מכללא; השני - המחזיקים השקיעו השקעה ניכרת במקרקעין; והשלישי, ההשקעה נעשתה ברשותו המפורשת של הבעלים. על התובעים הנטל להוכיח, כי הרשות שניתנה היא בלתי הדירה. כמו כן, על הטוען כי יש להתנות את הפינוי במתן פיצוי, להוכיח שאכן יש מקום להתנאה שכזו, כפי שעליו להוכיח את הנתונים השונים שבאמצעותם ישקול בית המשפט את שיעור הפיצוי, אם בכלל. על הטוען זאת, להוכיח את שווי הפיצוי לו הוא טוען [ע"א (ת"א) 1187-09 רמ-נח בע"מ נ' עבודי טוביה (ניתן ביום 07.02.2011)].


בענייננו, התובעים כשלו מלהרים את הנטל, בהקשר זה, ולו באופן לכאורי. מערכת היחסים שבין הצדדים נוהלה באמצעות הקמת חברות לעיבוד חקלאי ולאחזקת וניהול ציוד, כאשר ברקע תרמה לניהול היחסים הללו, קיומה של מערכת יחסים משפחתית מקבילה. עצם ביטול ההרשאה שניתנה לתובעים לעיבוד הקרקע משך תקופה שארכה 30 שנה אינה מזכה אותם, כשלעצמה, בפיצוי.

מחומר הראיות שהובא בפני
י עולה, כי כאשר יחסי השותפות, הן מכוח חברות הניהול והן מכוח השיתוף במקרקעין, עלו על שרטון בשל התגלעותם של סכסוכים כאלה ואחרים הנוגעים לניהול הנכסים המשותפים או הפרטיים של כל אחד מן הצדדים, עלתה סוגיית הזכאות להמשך עיבוד המקרקעין בניגוד לרשות שניתנה לתובעים עד לאותו מועד, כאשר הנתבע עתר בתביעה כנגד התובעים לסילוק ידם מן המקרקעין שבבעלותו הפרטית ולתשלום לדמי שימוש ראויים [ת"א 6996/07 (שלום נצרת)].


בנסיבות המקרה שלפניי התובעים לא טענו, וממילא לא הוכיחו, כי מדובר בהרשאה בלתי הדירה. כן לא הביאו התובעים ולו בדל של ראיה כדי להוכיח כיצד ניהלה החברה המשותפת אחים זיו זיבליק בע"מ את עיבוד המקרקעין החקלאיים ומה היו ההסכמות והתניות הנוגעות לזכות העיבוד החקלאי של החברה המשותפת לפני ביטול הרשיון ולאחריו, דהיינו לאחר שעבר העיבוד החקלאי לניהולה של חברת ז'יבליק חקלאות ופרויקטים (2002) בע"מ, אם בכלל, או לידיו של דן, כמי שהיה אחראי בפועל על ביצוע העיבוד החקלאי. כאמור, עדויות הצדדים סתמו ולא פירטו בנושא זה. עוד לא טרחו הצדדים לצרף תיעוד הנוגע להליכי פירוק השיתוף במקרקעין ופירוק החברות, כך ש"שתיקה" זו פועלת לרעתם של התובעים.



אוסיף, כי לא הוכח בפני
י כי הרשות שניתנה לתובעים הייתה בתמורה, וככזו היא ניתנת לביטול בכל עת על-ידי מתן הודעה סבירה ומספקת לפי הנסיבות על ביטולה. בענייננו, אין מדובר, כאמור, בהרשאה בלתי הדירה ולכן זכאי היה הנתבע, כבעלים של הקרקע, להודיע לתובעים על ביטול הרשות שנתן להם קודם לכן.

מכאן נעבור לבחינת השאלה, האם הייתה הסכמה של בעלי הקרקע להשבחת הקרקע על ידי ביצוע פעולות עיבוד חקלאי החל מחודש ספטמבר 2007 ועד חודש נובמבר 2007.
התשובה לשאלה זו הינה, לדידי, בשלילה. התובעים, שהעול מוטל על כתפיהם, לא הצליחו להוכיח מתן הסכמה מעין זו. שוכנעתי, כי התובעים ידעו על ביטול ההרשאה אף לפני חודש נובמבר 2007. כן לא הוכח בפני
י, כי התובעים קיבלו הרשאה להמשיך בפעולות העיבוד בקרקע, בתקופה שבה יחסיהם של הצדדים היו כבר מעורערים.

אין חולק כי על-פי הפסיקה, הגשת תביעה לסילוק יד מהווה הודעה כדין להפסקת רשות ויש בהגשת התביעה, כשלעצמה, כדי לענות על דרישת מתן ההודעה. בענייננו, אברהם הגיש תביעה (ת"א 6996/07 שלום נצרת) ובקשה לצו מניעה זמני כבר בתאריך 25.11.2007, שמהווה לטענת התובעים, המועד הקובע לצורך מתן ההודעה על ביטול ההרשאה. ברם, שוכנעתי כי אברהם מסר לתובעים הודעה על ביטול ההרשאה אף קודם לכן במכתב ששלח בא-כוחו, עו"ד אברמוביץ, ביום 19.09.2007 אל המנהל המיוחד של החברות, עו"ד תדהר צור. עיון במכתב זה מעלה, כי נשלחה הודעה על ביטול ההרשאה שהוענקה לחברה המשותפת לעיבוד המקרקעין המצויים בבעלותו הבלעדית של הנתבע. דן הודה בחקירה נגדית, כי ידע מב"כ אודות מכתב הביטול שנשלח ע"י הנתבע, זאת בשים לב לכך שגם הוא וגם בא-כוחו היו בין הנמענים (עמ' 7, ש' 25). יתרה מכך, דן הודה בחקירה נגדית, כי גם הוא נקט בצעד דומה לזה של הנתבע ופנה בעצמו אל המנהל המיוחד בבקשה להפסיק את ההרשאה שהוענקה לחברה המשותפת לעיבוד הקרקע הפרטית שלו (עמ' 6, ש' 24-30). ודוק: עד למועד פניית הנתבע והתובעים אל המנהל המיוחד להפסקת השימוש במקרקעין הפרטיים של הצדדים הייתה החברה המשותפת היחידה שניתנה לה הרשות לעשות שימוש במקרקעין הללו (עדותו של דן בעמ' 7, ש' 14-18). ולכן, לא ברור מדוע עשו התובעים שימוש בקרקע הפרטית השייכת לנתבע מבלי שטרחו לקבל את הסכמתו לכך.
בכל הקשור לנושא קבלת הסכמתו של הנתבע לעיבוד הקרקע הפרטית שלו, עדותו של דן, הייתה מתפתלת, בלתי עקבית ולא הותירה עליי רושם מהימן. תחילה, מסר דן, כי גם הוא וגם אברהם שלחו מכתב למנהל המיוחד, עו"ד תדהר צור, בדרישה להפסקת ההרשאה לעיבוד הקרקעות הפרטיות של הצדדים על ידי החברה המשותפת (שליחת מכתבים נפרדים באותה סוגיה על ידי כל אחד מהם), וזאת לאחר שנכנסה החברה להליכי פירוק (עמ' 6, ש'
25-27). בהמשך, חזר בו דן מגרסתו זו וטען, כי לא הייתה לו כל ידיעה על רצון הנתבע להפסיק את השימוש בקרקע ועיבודה (עמ' 7, ש' 20-21). דן טען, כי קיבל אישור והסכמה מהנתבע לבצע עבודות עיבוד בקרקע הפרטית בדומה לשנים קודמות (עמ' 8, ש' 25). אך, באותה נשימה, מסר בעדותו כי מאז פרוץ הסכסוך בין הצדדים ותחילת הליכי הפירוק של החברות נותק הקשר בינו לבין הנתבע (עמ' 10, ש' 29-31). דן העיד, כי עיבוד הקרקע נעשה בהסכמת הנתבע (עמ' 8, ש' 24-25). אולם, בהמשך כנשאל ע"י ב"כ הנתבע, באם פנה לנתבע בבקשה כל שהיא לקבל רשות לעשות שימוש בקרקע שלו, השיב דן כי היה מתווך בין הצדדים בשם כהנא שפנה, לטענתו, אל הנתבע והשיג את הסכמתו לעיבוד הקרקע (עמ' 9, ש' 8). מדובר בגרסה חדשה שהועלתה לראשונה במהלך החקירה הנגדית של דן ואין לה כל זכר בכתבי הטענות, ועל כן אין בידי להתירה בהיותה בגדר הרחבת חזית אסורה.
ב"כ הנתבע חזר בשנית על השאלה באם נעשתה פנייה מצד דן אל הנתבע לצורך קבלת הסכמתו של זה האחרון לעיבוד הקרקע הפרטית שלו, והלה השיב כי "האם הוא מדבר איתי? הוא לא מדבר איתי" (שם, ש' 9-13 ועמ' 11, ש' 13-27).


גרסתו של דן, לפיה ניתנה הסכמת הנתבע לעיבוד הקרקע, עומדת בסתירה גמורה למכתבו של הנתבע שנשלח אל המנהל המיוחד, עו"ד תדהר צור, ביום 19.09.07 ובו דרש הנתבע, באופן שאינו משתמע לשתי פנים, כי דן וחברת ז'בליק חקלאות ופרויקטים בע"מ יחדלו מלעבד את הקרקע שבבעלותו הבלעדית. בסעיף 5 למכתב האמור נרשם, כי "למען הסר ספק מובהר בזאת, כי הודעה זו חלה גם לגבי מר ז'יבליק ו/או מי מטעמו ו/או מר דן ז'יבליק במסגרת פעילותו בחברת ז'יבליק חקלאות ופרויקטים (2002) בע"מ ...".

נשאלת השאלה, הכיצד ניתנה הסכמה שכזו ע"י הנתבע כאשר דן בעצמו מודה, כי היה ניתוק מוחלט ביחסים בין השניים. גם גרסתו של דן, לפיה היה מתווך בין הצדדים ביחס לסוגיית עיבוד הקרקע נטענה בעלמא וכלל לא הוכחה. התובעים לא טרחו להגיש תצהיר מטעם המתווך ואף נמנעו מלהזמינו למתן עדות בביהמ"ש על מנת לבסס את גרסתם. בנסיבות אלו, חלה ההלכה הפסוקה בנושא, לפיה הימנעות צד מהבאת ראיה שיכולה לתמוך בגרסתו, ראוי שתיזקף לחובתו.

באשר לסיבה בשלה נמנעו התובעים מלהזמין את המתווך לעדות, מסר דן בעדותו בפני
י כי
"נשאלתי בעבר במשפט שנעשה בביהמ"ש בנצרת, במשפט הזה היה דיון ואמרתי שאני מוכן להיחקר במכונת אמת והמתווך נתן מכתב שאינו נכון ואני מוכן להיבדק במכונת אמת. הוא כתב שמכתב שלא היה דובים ולא יער, אבל אני אמרתי גם בביהמ"ש בנצרת ושם אמרתי שאני מוכן להיבדק במכונת אמת שכל מה שאני אומר אמת" (עמ' 9, ש' 9-13).

עד למועד שבו נתגלע הסכסוך בין הצדדים, אין מחלוקת בין הצדדים כי המקרקעין נוהלו ועובדו, כאמור, על ידי החברה המשותפת. כזכור, בין הצדדים התגלעו מחלוקות ביחסי השותפות שביניהם בשני מישורים, הן במישור השותפות העסקית של שתי החברות אשר באמצעותן נוהלו ענייני המקרקעין ועיבודם והן במישור יחסי השותפות במקרקעין עצמם ואף ננקטו הליכים משפטיים בשתי המטריות האמורות. במצב דברים זה, ניתן לומר כי התובעים ידעו אף ידעו אודות רצונו של הנתבע לבטל את הרשות שניתנה להם ולחברה המשותפת לעבד את חלקת האדמה שבבעלותו הייחודית, שכן ברור היה לשני הצדדים כי יחסיהם עלו על שרטון תוך שינוי המצב שהיה קיים ביניהם קודם לכן. במצב זה, לא הוכח בפני
י כי הבעלים של הקרקע, קרי: אברהם, נתן לתובעים או למי מהם רשות לעשות שימוש בקרקע הפרטית שלו. נהפוך הוא, הוכח בפני
י כי הנתבע פנה אל התובעים כבר בחודש ספטמבר 2007 וביקש מהם לחדול מלעשות שימוש בקרקע השייכת לו, וזאת על רקע הסכסוכים שפרצו בין הצדדים, כפי שתוארו לעיל. לא זו אף זו, הנתבע אף הגיש כנגד התובעים שתי תביעות משפטיות על מנת למנוע מהם את הכניסה אל המקרקעין שלו. התובעים שידעו על קיומו של סכסוך גם ביחס לעיבוד החלקות הפרטיות על ידי החברה המשותפת, לא דאגו לקבל את הסכמתו של אברהם, כבעלים של השטח הפרטי נשוא המחלוקת, והסתמכו, בהיבט זה, על המצב שהיה קיים בטרם התגלע הסכסוך בין הצדדים. משעשו כן, הרי שאין להם אלא להלין על עצמם.


דן טען לראשונה, בחקירה נגדית, כי רק בדיעבד לאחר ביצוע מדידה של השטח ע"י הנתבע התברר לתובעים, כי הקרקע נשוא הדיון הינה בבעלותו הפרטית של התובע (עמ' 6, ש' 5-12). מדובר בטענה שהינה בבחינת הרחבת חזית אסורה שאין בידי להתירה. לא זו אף זו. דווקא טענתו זו של דן משמיטה את הקרקע מתחת לתביעתם של התובעים, משום שאם לא ידעו התובעים אלא בדיעבד שהקרקע שייכת אך לנתבע הכיצד נעשה עיבדו את הקרקע תוך הסתמכות על הסכמתו של הנתבע ?

גם אם טעיתי במסקנתי דלעיל, עדיין אין בכך כדי לשנות מהחלטתי להורות על דחיית התובענה, שכן לא הוכח בפני
י קיומה של השבחה, היקפה וההוצאות שנשאו בהן התובעים, לטענתם, לעיבוד הקרקע נשוא המריבה וכל טענותיהם, בהקשר זה, היו סתמיות וכלליות. התובעים לא הביאו קבלות, חשבוניות מס או שאר ראיות אחרות להוכחת ההוצאות הנטענות וכל טענותיהם, בהקשר זה, היו טענות בעלמא ללא כל תימוכין.

לצורך הוכחת רכיב זה בתביעתם צירפו התובעים חוות דעת של שמשון, אך לדידי אין בחוות הדעת האמורה כדי להועיל לתובעים בהליך דכאן.

המשקל הראייתי של
חוות הדעת של שמשון

ב"כ הנתבע התנגד, בסיכומיו, לחוות הדעת שהגישו התובעים מן הטעם ששמשון אינו "מומחה", אינו שמאי במקצועו, אלא חקלאי הנעדר כל השכלה מקצועית אקדמית בתחום המומחיות הנטען וכי מעולם לא נתן חוות דעת לביהמ"ש.
עוד נטען, כי בחקירתו הנגדית, התברר כי שמשון הינו חבר של התובעים ואף "תלוי" בהם כלכלית. מכאן, מדובר, לשיטת ב"כ הנתבע, בעד שחף ממשוא פנים. אי-לכך, ביקש ב"כ הנתבע לפסול את חוות הדעת של שמשון, או למצער, לא ליתן לה כל משקל ראייתי.

תקנה 129 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 מגדירה מומחה במילים אלו:

"(א) מומחים במובן הקלאסי של המונח, היינו, אנשים שהתמחו במדע או במקצוע בעלי תארים ודיפלומות, אשר בתי המשפט נזקקים לעדותם, כאשר הם מחווים את דעתם בנושא שהוא בתחום מומחיותם המיוחדת;
(ב) אנשים אחרים, אשר בדרך זו או אחרת, תוך כדי עיסוק במקצועם או בעיסוקם כחובבים או בדרך מקרית אחרת, רכשו ידע כללי בנושא מסוים".

הנה כי כן, הגשת חוות דעת של מומחה אינה מחייבת כי מוסר חוות הדעת יהיה בעל השכלה אקדמית בתחום, אלא מתאפשר לבעל דין, להגיש חוות דעת על ידי אדם שיש לו מומחיות מכוח עיסוק או בדרך מקרית אחרת, שרכש ידע כללי בנושא מסוים מכוח ניסיונו האמור. בספרו של א. גורן, סוגיות בדר הדין האזרחי, (מהדורה עשירית), עמ' 235, נאמר כלהלן:


"אין פסול עקרוני בהסתמכותו של בית המשפט על חוות דעתו של עד, אשר בדרך זו או אחרת, אם תוך עיסוק במקצועו או כחובב או בדרך מקרית אחרת, רכש מידע כללי בנושא מסוים. אין מקום להעמיד לפני בית המשפט מגבלות פורמליות ונוקשות להכרה בעד כבמומחה והמבחן היחיד של קבילות ראיה מסוג זה נעוץ במבחנים של רלוונטיות ושל משקל פוטנציאלי" (ע"א 70/88 פז נ' אלון, פ"ד מד(3) 32, 34ד'; ע"א 745/82 שחר נ' בור, פ"ד מ(2) 46).
על מנת שיוכל בית המשפט להתרשם מכישוריו של עד מומחה, חייב הצד המציע את עדותו להגיש חוות דעתו של העד מראש, במועד ועל פי הפרוצדורה שנקבעו בתקנה 129 לתקנות סדר הדין האזרחי, וכן חייב הוא לספק מידע בדבר ניסיונו והשכלתו של העד. בנוסף, עד מומחה כמוהו ככל עד, שקילת אמינותו מסורה לבית המשפט ואין בעובדת היותו מומחה כדי להגביל שיקול דעתו של בית המשפט. אין זה מן הנמנע שפעמים רשאי בית המשפט להתעלם מחוות הדעת של המומחה או לייחס לה משקל נמוך וזאת אם מוכח לו, והוא משתכנע, על סמך ראיות אחרות, כי מומחיות המומחה פגומה אם מבחינת מהימנותו ואם מבחינת אמינותו המקצועית של המומחה או כי לא ניתן לסמוך עליה מכל טעם אחר.


שמשון נחקר, בחקירה נגדית ע"י ב"כ הנתבע, אודות מומחיותו וחוות דעתו. לאחר שבחנתי בקפידה את חוות דעתו ועדותו בפני
י של שמשון, מצאתי כי נפלו בהן סתירות ואי בהירות, באופן אשר יש בו כדי להמעיט מהמשקל הראייתי שניתן לייחס לחוות הדעת.

מצאתי, כי המומחה לוקה בחוסר ידע ובקיאות בסיסיים בנושאים מהותיים הנוגעים לשורש המחלוקות הנטושות בין הצדדים. כך לדוגמא, לא ידע המומחה למסר פרטים מזהים למקרקעין שאליהם התייחס בגדר חוות דעתו (עמ' 15, ש' 18-19; עמ' 16, ש' 13-14 וש' 17-18). עוד לא ידע שמשון שהקרקע נשוא התביעה הינה בבעלותו הפרטית של הנתבע (שם, ש' 20-21) ואף לא ביקר בקרקע נשוא המחלוקת בטרם הכין את תצהירו ו/או חוות דעתו בנדון (עמ' 15, /' 31-32 ועמ' 17, ש' 11-12).

לא זו אף זו. עדותו של שמשון בפני
י לא תמכה כהוא זה בגרסת התובעים לעניין היקף ההשקעה הנטענת של התובעים במקרקעין של הנתבע.

במה דברים אמורים ?

שמשון מסר בעדותו בפני
י, כי אינו יודע באם דן השקיע בקרקע של הנתבע (שם, ש' 14-15). שמשון לא ידע למסור עבור איזה סוג של זריעה (חמניות או חיטה) הוכשרה הקרקע נשוא המחלוקת בשנת 2007 (עמ' 29, ש' 10-14).


שמשון אישר בעדותו, כי חוות דעתו התייחסה לעלויות העבודה והכלים יחדיו (עמ' 32, ש' 14-15). אולם, כאשר נשאל ע"י ביהמ"ש לגבי שיטת התמחור, שעה שהיא אינה כוללת בחובה את עלויות הכלים, השיב שמשון "לא יודע. לא בדקתי" (שם, ש' 18-19). יתרה מכך, כשנתבקש להתייחס להצעות מחיר שונות שהציג בפני
ו ב"כ הנתבע, העיד שמשון על עצמו כ- "אני לא מומחה במחירים ולא הכנתי את התחשיב" (עמ' 31, ש' 26).


עוד עולה מעדותו של שמשון בפני
י, כי הלה לא טרח לבדוק את החשבוניות בגין החומר שנטען, כי נרכש ע"י התובעים (עמ' 33, ש' 14-15).

יוסף לאמור, כי שמשון לא ידע לומר באם התובעים ביצעו את העבודות הנטענות במקרקעין השייכים לנתבע עם הכלים שלהם או שמא הסתייעו בכלים של אחרים, לרבות כליו (עמ'
33, ש' 7-13). למיוצר לציין, כי גם עובדה זו פוגמת בחוות הדעת.

יותר חשוב מכל, התברר במהלך חקירתו הנגדית של שמשון, כי בינו לבין דן קיים קשר עסקי/מסחרי, לפיו מקבל האחרון ייעוץ חקלאי בתשלום משמשון (עמ' 28, ש' 4-14). גם עובדה זו פוגמת במידת האובייקטיביות שניתן לייחס לעד הנ"ל.


לאור כל המקובץ לעיל, באתי לכלל דעה, כי אין לייחס לחוות דעתו של שמשון כל משקל ראייתי. לדידי, מדובר בחוות דעת סתמית וכללית שעורכה לא ידע למסור פרטים מהותיים ואקוטיים שיש בהם כדי לתמוך בגרסת התובעים.


כפועל יוצא מכך, התובעים כשלו בלהוכיח את היקף ההשקעה, שלטענתם, השקיעו מכספם במקרקעין של הנתבע. גם מטעם זה, יש להורות על דחיית התביעה, ברכיב זה.

הסעד לסילוק יד

סעיף 16 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 קובע כי "בעל מקרקעין ומי שזכאי להחזיק בהם זכאי לדרוש מסירת המקרקעין ממי שמחזיק בהם שלא כדין". סעיף 21 לחוק המקרקעין קובע, את זכותו של בעל המקרקעין לקיים את המחוברים או לדרוש את סילוקם, ולשונו כדלקמן:

"21. ברירת בעל המקרקעין
(א)- הקים אדם מבנה או נטע נטיעות (להלן- הקמת המחוברים) במקרקעין של חברו בלי שהיה זכאי לכך על פי דין או לפי הסכם עם בעל המקרקעין, הברירה בידי בעל המקרקעין לקיים את המחוברים בידו או לדרוש ממי שהקים אותה (להלן- המקים) שיסלקם ויחזיר את המקרקעין לקדמותם.
(ב)- בחר בעל המקרקעין לקיים את המחוברים בידו, עליו לשלם למקים את השקעתו בשעת הקמתם או את שווים בשעת השימוש בברירה לפי סעיף קטן (א), לפי הפחות יותר.

(ג) דרש בעל המקרקעין סילוק המחוברים והמקים לא סילקם תוך זמן סביר, רשאי בעל המקרקעין לסלקם על חשבון המקים.

(ד) סולקו המחוברים, יעבור מה שסולק לבעלותו של המקים; סילקם בעל המקרקעין, רשאי הוא להיפרע מהם על חשבון המגיע לו בעד הסילוק".

סעיף 29 לפקודת הנזיקין קובע מהי הסגת גבול וכלשונו "הסגת גבול במקרקעין היא כניסה למקרקעין שלא כדין, או היזק או הפרעה בידי אדם למקרקעין שלא כדין; אך אין תובע יכול להיפרע פיצויים על הסגת גבול במקרקעין אלא אם סבל על ידי כך נזק ממון". הוראת סעיף 30 לפקודה קובעת, כי "בתובענה שהוגשה על הסגת גבול במקרקעין- על הנתבע הראיה שהמעשה שעליו מתלוננים לא היה שלא כדין".


בענייננו, עסקינן בתביעתם של התובעים לסילוק ידו של הנתבע מחלקה 37 וחלקה נוספת שלא הוגדרה כלל על ידם. בהקשר זה, מוטלת על כתפיהם של התובעים החובה להוכיח את בעלותם או כל זכות קניינית אחרת במקרקעין נשוא התובענה, אשר מכוחם זכאים הם לתבוע סילוק ידו של המחזיק שלא כדין. עוד מוטל על שכמי התובעים העול להוכיח את עצם החזקתם של המקרקעין או הנטיעה בהם על ידי הנתבע.

מנגד, מוטל על המחזיק שלא כדין, הנטל להוכיח כי הוא מחזיק במקרקעין כדין, כי אינו מסיג גבול וכי אין בעל המקרקעין רשאי לדרוש מסירתם לו או סילוק הנטיעות מהם.

התובעים לא עמדו בעול ההוכחה המוטל עליהם, כמפורט מעלה. הם לא הניחו תשתית ראייתית המוכיחה את בעלותם בשטח המריבה בחלקה מס' 37 או כל זכות קניינית אחרת. התובעים לא צירפו נסח טאבו (עמ' 9, ש' 25-29), מפה או תשריט שממנו ניתן ללמוד אודות טיב זכויותיהם הקנייניות בכל חלקה וחלקה, במיוחד שמדובר בקרקע שהינה בבעלותם המשותפת של הצדדים ושל שותפים נוספים שאינם צד לתביעה זו (התובעים בעצמם הודו, כי הנתבע הינו הבעלים של שליש מהמקרקעין הנ"ל – ראה עדות דן בעמ' 10, ש' 14-19). מגרסתם של הנתובעים אף לא הוברר לאיזה חלק מהמקרעין פלש הנתבע, לטענתם.

אף התייחסותם לחלקה הנוספת שביחס אליה נתבקש סילוק ידו של הנתבע הייתה כללית וסתמית, שכן לא ניתן לומר כי הם עמדו בנטל ההוכחה המוטל על כתפיהם להוכיח זכות בקרקע האמורה ואף לא מסרו פרטים מזהים לגבי מיקום הקרקע האמורה (גוש וחלקה).


מעבר לנדרש אציין, כי התובעים אף לא הביאו ראיות כלשהן לעניין הנטיעות שבחלקות הנ"ל. גם עתירתם של התובעים לחיוב הנתבע בסכום של 15,000 ₪ נטענה בעלמא, כלאחר יד וללא שהונחה תשתית ראייתית לביסוסה.

יתרה מכך, דן הודה בעדותו בפני
י, כי לא ראה את הנתבע מבצע בעצמו את הנטיעות וכי הדבר נעשה ע"י צד שלישי, בשם אילן כהן, כאשר לא ברור מהו טיב הקשר בין זה האחרון לבין הנתבע (עמ' 10, ש' 20-28).

לאור כל האמור לעיל, מסקנתי היא, כי דין התביעה לסילוק יד אף היא להידחות.


סוף דבר

לשיטה אחרונה, דין התביעה, על כל חלקיה וקרעיה, להידחות.


אני מחייבת את התובעים, יחד ולחוד, לשלם לנתבע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 12,000 ₪. הסכום ישולם תוך 30 יום מיום קבלת פסה"ד,
שאם לא כן, יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד מועד התשלום המלא בפועל.


המזכירות תסרוק את המוצגים ב-"תיקיית מוצגים" ותשמור אותם עד שיהפוך פסק הדין לחלוט.


המזכירות תמציא העתק פסק הדין לב"כ הצדדים.


ניתן היום,
ט"ו
אדר ב תשע"א, 21 מרץ 2011, בהעדר הצדדים.














א בית משפט שלום 1197-06/08 עמיר זיבליק, דן זיבליק, ז'יבליק חקלאות וניהול פרוייקטים (2002) בע"מ נ' אברהם ג'ביליק (פורסם ב-ֽ 21/03/2011)