פסקי דין על עמר סגל | פסקי דין על אורית מיכאלי סגל | פסקי דין על ועדת הערר לתכנון ובנייה מחוז חיפה | פסקי דין על הועדה המקומית לתכנון ובניה חוף הכרמל | פסקי דין על תמר דורון ואח' |

47410-08/10 עתמ     21/03/2011




עתמ 47410-08/10 עמר סגל, אורית מיכאלי סגל נ' ועדת הערר לתכנון ובנייה מחוז חיפה, הועדה המקומית לתכנון ובניה חוף הכרמל, תמר דורון ואח'








st1\:*{behavior: }
בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים



עת"מ 47410-08-10 סגל ואח'
נ'
ועדת הערר לתכנון ובנייה מחוז חיפה
ואח'




בפני

כב' השופט
רון סוקול

העותרים
1
.
עמר סגל
2
.
אורית מיכאלי סגל
ע"י ב"כ עו"ד איל ד' מאמו ואח'
משרד אגמון ושות'


נגד

המשיבים
1.ועדת הערר לתכנון ובנייה מחוז חיפה
ע"י ב"כ עו"ד סמר קודחה טנוס מפרקליטות מחוז חיפה – אזרחי

2.הועדה המקומית לתכנון ובניה חוף הכרמל
ע"י ב"כ עו"ד גדי טל

3.תמר דורון
4.יחזקאל דורון
ע"י ב"כ עו"ד בלהט אזר
ו/או נעמי וייל




פסק דין



1.
עתירה כנגד החלטת וועדת הערר לתכנון ובנייה מחוז חיפה
מיום 24/6/10 (ערר 38/10), בגדרה התקבל עררם של המשיבים 3, 4 ונקבע,
בין היתר, כי היתר בנייה שניתן לעותרים לבניית חנייה בביתם, ניתן שלא כדין.


במוקד הדיון עומדת מחלוקת בדבר פרשנות תכנית המתאר החלה על המקרקעין ואשר מכוחה ניתן ההיתר.

רקע
2.
העותרים הינם בעלי זכויות במקרקעין הידועים כמגרש 118 בגוש 10620 חלקה 314 והמצויים ברחוב האגס 7 בשכונה 8 בקיסריה (להלן "
מגרש העותרים
"). בסמוך למגרש העותרים מצוי מגרש 117 שבבעלות המשיבים 4,3 (להלן "
מגרש המשיבים"
, המשיבים 4,3 להלן "
המשיבים
").


רחוב האגס הינו רחוב ללא מוצא. מגרש המשיבים מצוי בקצה הרחוב ותוחם את הכביש מצד מזרח. מגרש המשיבים הינו מוארך, כאשר רק חלק קטן מחזיתו פונה לרחוב האגס. יתרת המגרש גובלת במגרש העותרים. מגרש העותרים מצוי בצידו הדרומי של רחוב האגס והוא המגרש האחרון באותו צד. מגרש העותרים הינו מוארך כאשר חזיתו כולה פונה לרחוב האגס, גבולו המזרחי של מגרש העותרים נושק למגרש המשיבים (תשריט הרחוב והמגרשים סומן כנספח 2 לכתב התשובה של המשיבים).

3.
המגרשים כלולים בתחום תכניות המתאר ג/462, חכ/44 "שכונה מס' 8 באזור הנופש והחווילות בצפון קיסריה" ותכניות חכ/44א'
ו-חכ/44ב', המהוות תכניות שינויים לתכנית המפורטת חכ/44.

4.
בית המשיבים נבנה במגרשם לפני שנים רבות. במגרש העותרים היה בנוי בית מגורים ישן. לבקשת העותרים ניתן להם על ידי הוועדה המקומית (המשיבה 2), היתר להריסת המבנה הישן והקמת בית מגורים חדש. ההיתר שאושר ביום 9/4/08, כלל היתר להריסת בית קיים והקמת בית מגורים חדש בשטח של 445.83 מ"ר כולל בריכה. ההיתר כלל גם הקמת שתי חניות מקורות; האחת בצידו המערבי של המבנה; והאחרת בצידו המזרחי. החנייה המזרחית תוכננה להיבנות בין בית המגורים לגבול המגרש הנושק למגרש המשיבים, כמו כן ניתן היתר להקמת גדרות בגבולות המגרש לרבות בגבול המזרחי, הגובל עם מגרש המשיבים.


הואיל והוועדה המקומית הניחה כי ההיתר המבוקש הינו תואם תכנית ואינו כולל כל הקלה או סטייה מתכניות המתאר התקפות, לא התבקש פרסום הבקשה.

5.
לאחר שהחלה בניית בית העותרים, גילו המשיבים, לגרסתם, כי החנייה המזרחית (להלן "
החנייה
") בבית העותרים צמודה לכניסה למגרשם וכי בנייתה תגרום להם מטרד והפרעה לכניסה ותסכן את הנכנסים והיוצאים מביתם. כן הבחינו שבניית הגדר בגבול המשותף פוגעת במגרשם.


המשיבים פנו לוועדה המקומית והתריעו על המפגעים, תוך שטענו כי ההיתר להקמת החנייה והגדרות ניתן שלא כדין. כן טענו כי העותרים חורגים מתנאיו.

6.
לאור פניית המשיבים נערך סיור של מפקח במגרש העותרים, במהלכו התגלו חריגות בנייה שונות. במכתב המפקח מיום 19/5/09 נאמר כי נמצאו חריגות בנייה וכך צוין (נספח 5 לתשובת המשיבים):

1.
החנייה מזרחית שצריכה היתה להיות ללא עמודים, נתמכת ע"י שני עמודים ברוחב של כ-60 ס"מ כל אחד.
2.
בהמשך המגרש ובגבולו המזרחי לכיוון דרום נבנתה גדר בגובה של כ-1.20 מ' ללא היתר בנייה.
3.
כתוצאה מבנייה וחפירה במהלך ביסוס הגדר הופלה גדר השכנים במגרש 117.


לעותרים הוצא צו להפסקת עבודות הבנייה.

7.
המשיבים לא הסתפקו באמור והגישו התנגדות למתן ההיתר. ההתנגדות הוגשה לוועדה המקומית ביום 25/10/09 (נספח 6 לתשובת המשיבים). בין היתר טענו המשיבים כי היתר הבנייה חורג מתכניות המתאר התקפות בכל הנוגע למתן היתר לבניית החנייה.


העותרים מצידם הגישו תכנית שינויים שכללה גם התייחסות לחנייה, הקמת עמודי תמיכה לגג החנייה, והתייחסות לגדרות.

8.
ביום 21/12/09 דנה הוועדה המקומית בבקשת העותרים לשינויים ובהתנגדות המשיבים. בהחלטתה קבעה הוועדה המקומית כי לא נפל כל פגם בהיתר המקורי.


עם זאת קבעה הוועדה כי "
על מנת להבטיח כניסה ויציאה בטוחים מתחום המגרש
(מגרש המשיבים – ר' ס')
, תורחק החנייה במרחק של 1.2 מ' מגבול המגרש המזרחי, על ידי ביצוע שער חנייה קבוע בחלק הגובל במגרש המתנגדת"
(להלן "
החלטת הוועדה המקומית
").

9.
על החלטת הוועדה המקומית הגישו המשיבים את הערר שהוא נשוא דיוננו בתיק זה (נספח 12 לתשובת המשיבים). בערר טענו המשיבים כנגד החלטת הוועדה המקומית שהסתפקה בשינוי מקום החנייה באופן מזערי בלבד. כן טענו כי ההיתר להקמת החנייה מנוגד לתוכניות המתאר ולחילופין כי החלטת הוועדה אינה סבירה. המשיבים טענו גם כנגד ההחלטה המתירה את הקמת הגדר בגבול המגרשים.

החלטת וועדת הערר
10.
וועדת הערר קבלה את טענות המשיבים והפכה על פיה את החלטת הוועדה המקומית. וועדת הערר קבעה כי חריגה מקו בניין תותר רק מקום שתכנית תקפה מתירה זו או במסגרת דיון בהקלה על פי סעיף 149 לחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה-1965. לאחר מכן נפנתה הוועדה לבחון את התכניות התקפות והגיעה לכלל מסקנה כי על פי התוכניות תותר בניית חנייה רק כאשר קיים קיר משותף בין המגרשים או מקום שמדובר בבניין עזר הצמוד למבנה המגורים. הואיל ולדעת הוועדה לא עומדת החנייה בתנאים אלו, לא ניתן היה ליתן היתר לבנייתה ללא הליך של מתן הקלה.


הוועדה הוסיפה כי לא קיימת הצדקה תכנונית להקלה. הוועדה סברה כי הקמת חנייה בצד המזרחי של מגרש העותרים פוגעת במשיבים ומהווה סכנה בטיחותית, במיוחד בשים לב לכך שיש לעותרים אפשרות להקים חנייה בצידו המערבי של המגרש.

11.
הוועדה מצאה גם כי הקיר הגובל עם מגרש המשיבים נבנה גבוה מהמותר. הוועדה קבעה כי יש להקים קיר שגובהו אינו עולה על 1.5 מ', הואיל והמילוי חרג מגובה זה הורתה הוועדה כי המילוי יהיה נמוך מ-10 ס"מ מקצה הקיר. את פתחי הניקוז שנפתחו אל חצר המשיבים הורתה הוועדה לסגור ובמקומם להתקין צינור ניקוז שרשורי שנשא את מי הנגר לקצה המגרש.

העתירה
12.
בעתירה שבפני
נו חוזרים הצדדים על הטענות שהעלו בפני
וועדת הערר. העותרים מוסיפים וטוענים כי למשיבים לא עמדה כל זכות להגשת ערר לוועדת הערר. מתן ההיתר על ידי הוועדה המקומית נעשה במסגרת תכנית המתאר וללא שננקטו הליכים לפי סעיף 149 לחוק התכנון והבנייה ועל כן עמדה למשיבים, לכל היותר, עילה להגשת עתירה לבית המשפט. משנמנעו לעשות כן איבדו את זכותם להשיג על מתן ההיתר להקמת החנייה. הדיון בוועדה המקומית ביום 21/12/09 התייחס רק לתכנית השינויים ולא היה בו להכשיר הליכי ערר על ההחלטה המקורית למתן היתר. העותרים מוספים כי החלטת וועדת הערר אינה סבירה ואינה מידתית ופוגעת באינטרס ההסתמכות שלהם. העותרים משיגים על ההחלטה בעניין הגדר וטוענים כי טעתה הוועדה בנתונים העובדתיים שעמדו בבסיס ההחלטה.


וועדת הערר והמשיבים תומכים בהחלטה. הוועדה המקומית חזרה על החלטתה שלה וטענה כי לא נפל פגם במתן ההיתר.

דיון והכרעה
13.
אקדים ואציין כי דין העתירה להידחות על כל חלקיה. כפי שאפרט להלן הגעתי למסקנה כי לא נפל כל פגם בהחלטת וועדת הערר וכי בדין נקבע על ידיה כי לא ניתן ליתן לעותרים היתר לבניית החנייה המזרחית.


בטרם נבחן את טענות הצדדים לעניין פרשנות תכניות המתאר הרלבנטיות אקדים התייחסות לטענת העותרים בעניין הזכות להגשת ערר.

הגשת ערר על החלטה למתן היתר
14.
סוגיית הזכות להגשת ערר על החלטת וועדה מקומית למתן היתר בנייה תואם תכנית מצויה במחלוקת וניתנו בה פסקי דין רבים ומגוונים. השאלה מתעוררת לאור סתירה לכאורית בין הוראות שונות בחוק התכנון והבנייה. סעיף 12ב(א) לחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק התכנון והבנייה") קובע:

ואלה התפקידים והסמכויות של ועדת הערר:

(1)
לדון ולהחליט בערר על החלטה של ועדה מקומית, של רשות רישוי מקומית או של ועדה משותפת למספר ועדות מקומיות שבמחוז אחד, בכל ענין שבו ניתנת בחוק זה זכות ערר על החלטותיהן למעט בענינים שבתחום סמכותה של ועדת ערר לפיצויים ולהיטל השבחה שמונתה לפי סעיף 12ו;
(2)
לדון ולהחליט בערר על החלטה של ועדה מקומית או של רשות רישוי כאמור בפסקה (1) שענינה [...] היתר לפי חוק זה, לרבות הקלה או היתר לשימוש חורג;
[...]


סעיף 152(א)(1) לחוק התכנון והבנייה קובע אף הוא הוראות בעניין הגשת ערר על החלטה בעניין היתר בנייה:

הרואה עצמו נפגע מהחלטה של ועדה מקומית או של רשות רישוי מקומית לסרב לתת היתר לפי פרק זה או לדחות התנגדות לפי סעיף 149(3) רשאי לערור בפני
ועדת הערר תוך שלושים ימים מיום שהומצאה לו ההחלטה בדבר הסירוב או הדחיה.

לכאורה הוראות אלו אינן מתיישבות זו עם זו. סעיף 152(א)(1) מגביל את זכות הערר לשני מקרים: סירוב למתן היתר, שאז יש למבקש זכות להגיש ערר; או דחיית התנגדות, שמקנה למתנגד זכות להגיש ערר. המועד להגשת ערר הוא 30 יום ממועד המצאת ההחלטה.


סעיף 12ב(א) לחוק מעניק לוועדת הערר סמכות לדון בעררים משני סוגים: ס"ק (1) – עררים על החלטות של ועדות מקומיות בשל עניין שבו הוענקה זכות ערר בחוק, דהיינו זכות הערר תימצא בהוראת דין נפרדת; ס"ק (2) – מורה כי לוועדה סמכות לדון בערר על החלטת ועדה מקומית שעניינה, בין היתר, היתר לפי חוק, לרבות הקלה או היתר לשימוש חורג. דהיינו לא נדרשת לצורך קניית הסמכות הוראה נוספת בחוק המעניקה זכות ערר.


יש לשים לב שסעיף 12ב(א)(1) דן בכל החלטה של ועדה מקומית, ואילו סעיף 12ב(א)(2) מקנה סמכות לדון רק בערר על היתר.

15.
במספר מקרים דנו בתי המשפט בסתירה לכאורית זו שבין הוראת סעיף 152 לחוק התכנון והבנייה, המקנה זכות ערעור מצומצמת ומוגבלת בזמן, לבין הוראת סעיף 12ב(א)(2), המקנה לכאורה זכות ערעור רחבה יותר, הן מבחינת היקף הזכאות להגשת הערר (כל "מי שנפגע") והן מבחינת עילות הערעור, שכן אין בה כל מגבלה. סעיף 12ב(א)(2) אף אינו קובע מועדים להגשת ערר.

בעת"מ (חי') 136/00 צומת האלופים בע"מ נ' ועדת הערר המחוזית מחוז חיפה (לא פורסם, ניתן ביום 8/8/00) ציין השופט ביין כי אין להגביל את זכות הערר רק לנסיבות סעיף 152 לחוק התכנון והבנייה. בפסק דינו הדגיש כי פרשנות המצמצמת את זכות הערר רק לנסיבות סעיף 152 לחוק תיצור מצב בלתי-רצוי ולפיו מקום שהוועדה סבורה כי הבקשה היא בבחינת חריגה מתכנית או הקלה, תפורסם הבקשה ויינקטו הליכים לפי סעיף 149 לחוק. עם זאת מקום שהוועדה תגיע למסקנה שאין בבקשה הקלה או חריגה, לא יינקטו הוראות סעיף 149 לחוק, לא תינתן הזדמנות להתנגד להיתר, ולא תהיה למי שמבקש להתנגד למתן ההיתר כל אפשרות לערור. פרשנות זו תחייב את המסקנה כי באותם מקרים שבהם קיימת מחלוקת אם הבקשה עומדת בהוראות התכנית או חורגת, התקיפה היחידה תהיה בעתירה מינהלית לבית משפט.

באותה רוח פסקו גם בית המשפט המחוזי בבאר-שבע, בעת"מ (ב"ש) 280/01 דוידיאן נ' ועדת ערר מחוזית לתכנון ובנייה (לא פורסם, ניתן ביום 30/5/02) ובית המשפט המחוזי בירושלים, בעת"מ (י-ם) 900/05 נס הרים מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה מטה יהודה (לא פורסם, ניתן ביום 9/2/07) (ראה גם עת"מ (ת"א) 1237/03 המועצה המקומית תל מונד נ' ועדת הערר מחוז מרכז (לא פורסם, ניתן ביום 16/2/05) ועת"מ (י-ם) 8135/08 בש"א 218/08 בר-און נ' הועדה המקומית לתכנון ובנייה מטה יהודה (לא פורסם, ניתן ביום 28/2/08)).

16.
מנגד הובאו גם דעות אחרות, כמו למשל בעת"מ (ת"א) 1111/03 לב עמי נ' ועדת הערר המחוזית – מחוז מרכז (לא פורסם, ניתן ביום 3/7/05), שם נקבע כי אם זומן בעל הדין להתנגד, אין לאפשר לו להגיש ערר מכוח סעיף 12ב(א)(2) לחוק הנ"ל. בעת"מ (ב"ש) 404/06 שחר נ' ועדת המשנה של הוועדה המקומית לתכנון ובנייה אשקלון (לא פורסם, ניתן ביום 30/7/07) נפסק כי יש להגביל את זכות הערר רק למי שעומד בתנאי סעיף 152 לחוק התכנון והבנייה, וכי "
מתן רשות ערר לכל אדם, להגיש ערר כנגד היתר שניתן לאדם אחר, חורג מהמקרים בהם תהיה זכות ערר לפני ועדת הערר, ויש בו כדי לגרום לעיכוב ביצוע העבודה לפי היתר התואם את התוכניות החלות על המגרש, ובשל ערר סרק של גורם שלישי, יעוכב מתן ההיתר עד החלטת בוועדת הערר [...]".


בעת"מ (חי') 391/08 תיאטרון הצפון מרכז אומניות הבניה נ' וועדת ערר לתכנון ובנייה מחוז חיפה (ניתן ביום 14/4/08) הבעתי דעתי כי למתנגד למתן ההיתר, שלא במסגרת העילות המנויות בסעיף 152 לחוק התכנון והבנייה, לא עומדת זכות ערר אלא עליו לפנות בעתירה לבית המשפט.


שאלת זכות הערר של המתנגד למתן היתר שניתן לכאורה על פי תכנית, עומדת כיום להכרעת בית המשפט העליון במסגרת עע"מ 2015/08 בר-און נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה מטה יהודה, אך טרם ניתן

פסק דין
.

17.
כך או כך, המקרה הנוכחי שונה בעובדותיו, שהרי לאחר שניתן היתר הבנייה המקורי התגלו חריגות בנייה והוצא צו הפסקה מנהלי. בעקבות מתן הצו הוגשה בקשה לשינויים שנדונה בפני
הוועדה המקומית. בפני
הוועדה המקומית נשמעה גם התנגדותם של המשיבים. על החלטת הוועדה המקומית הוגש ערר לוועדת הערר, שבמסגרתו נדונו טענות הצדדים לעניין פרשנות התכנית. וועדת הערר קבלה את טענות המשיבים כי ההיתר שניתן לבניית החנייה המזרחית אינו היתר תואם תכנית.

18.
בנסיבות שכאלו, הרי שבין אם עמדה למשיבים זכות ערר ובין אם לאו, ברי כי יש תוקף להחלטת המוסד התכנוני המוסמך, שקבע כי ההיתר שניתן על ידי הוועדה המקומית אינו תואם תכנית. וועדת הערר קבעה כי הבקשה להיתר שהגישו העותרים אינה תואמת תכנית וכי היה על הוועדה המקומית לדון בה כבקשה להקלה על פי סעיף 149 לחוק.


דומה שגם אם אין זכות ערר למתנגד למתן היתר בטענה כי אינו תואם תכנית, הרי משהובא העניין לפתחה של וועדת הערר וזו קבעה כי ההיתר אינו תואם תכנית, יש ליתן תוקף להחלטת וועדת הערר ולהכיר בסמכותה להורות כי ההיתר ניתן שלא כדין.

19.
וועדת הערר הינה חלק מהרשות המנהלית ומפעילה, מכוח סמכותה, מנגנון ביקורת פנימי. כאשר בוחן בית המשפט את פעולתה של וועדת הערר ואת שאלת סמכותה לדון בערר, עליו להביא בחשבון כי עסקינן בביקורת פנימית בעלת חשיבות רבה (ראה והשווה, יצחק זמיר הסמכות המינהלית כרך ב 650, 651 (1996), עע"מ 3663/02 ועד שכונת עין כרם נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה מחוז ירושלים, פ"ד נז(2) 882, 897 (2003); ע"א 6365/00 בר אור נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה מחוז הצפון, פ"ד נו(4) 38, 45-46 (2002); רע"א 2425/99 עיריית רעננה נ' י.ח. יזום והשקעות בע"מ, פ"ד נד(4) 481, 498 (2000)). חשיבות הביקורת הפנימית מחייבת העדפת פרשנות המקנה תוקף להחלטת וועדת הערר על פני הפרשנות השוללת את תוקפה של ההחלטה. ודוק, עסקינן בטענה בדיעבד לאחר שהוועדה דנה והחליטה ולא בבקשה מקדמית הבוחנת מלכתחילה לאיזו ערכאה יש להפנות השגה על מתן היתר התואם לכאורה תכנית.

20.
זאת ועוד, בשנים האחרונות התפתחה ההלכה לפיה גם אם פעל בית המשפט ללא סמכות עניינית יושתקו בעלי הדין מלהעלות טענה כנגד סמכותו, אם נמנעו מלעשות כן במועד וניהלו את ההליך כאילו בית המשפט היה מוסמך (ראה למשל ע"א 1049/94 דור אנרגיה (1998) בע"מ נ' חמדן, פ"ד נ(5) 820 (1997); ע"א 4796/95 אלעוברה נ' אלעוברה, פ"ד נא(2) 669 (1997)).


הצדדים לא טענו בפני
וועדת הערר כי אינה מוסמכת לדון בערר ועל כן מכל הטעמים שפורטו, אין מקום לטעון לטענות סמכות בשלב זה של ההליך.

21.
עוד אציין כי ההיתר המקורי ניתן כבר ביום 9/4/08 ועל הענקת היתר זה לא הוגשה כל עתירה ולא הוגש ערר. עם זאת יש לזכור כי דבר מתן ההיתר ותנאיו לא הובאו לידיעת המשיבים ואלו "גילו" את תנאי ההיתר להקמת החנייה רק משהחלה בנייתה. מיד עם הגילוי פנו לוועדה המקומית אשר הורתה על הפסקת הבנייה. עם הגשת תכנית השינויים שהתבקשו חזר ההליך לדיון בפני
הוועדה המקומית. מרגע שחזר הדיון וניתנה למשיבים הזדמנות להביע את התנגדותם ולטעון כי ההיתר אינו תואם תכנית, נפתחה הדרך לדון בטענות הן בוועדה המקומית והן בפני
וועדת הערר.


עוד אזכיר כי בין לבין הרסו העותרים את מבנה החנייה שנבנה על ידם שלא כדין וגם בכך היה כדי לפתוח פתח לדיון מחודש באפשרות מתן היתר לבניית חנייה בצידו המזרחי של מגרש העותרים, על פי תכניות המתאר התקפות.

פרשנות התכנית
22.
אין חולק כי מגרש העותרים כלול בתחומי תכנית המתאר כ/44 על תיקוניה, לרבות כ/44ב'. בסעיף 14 לתקנון התכניות נאמר:

"בנייני עזר" (מוסכים, מחסנים וכו') יבנו בצורה אחידה לכל שני שכנים עם קיר משותף על הגבול שבין מגרשים אלא אם כן יבנה בניין עזר צמוד לבניין הראשי, או בחלק ממנו. לא יורשה דיור בבנייני עזר, גובהם לא יעלה על 2.20" (להלן "ההוראה").

סעיף זה עומד במוקד המחלוקת שבין הצדדים.

23.
נקודת המוצא לדיון, שאינה שנויה במחלוקת, הינה כי על פי הדין אסורה כל בניה מחוץ לקוי הבניין, אלא אם הותרה מפורשות בתכנית.


העותרים סבורים כי ההוראה מאפשרת חריגה מקו הבניין בשני מקרים; האחד בנייה משותפת של מבני עזר על ידי שכנים בעלי קיר משותף על גבול המגרשים; השנייה, בנייה של מבנה עזר הצמוד לבניין ראשי. לעומתם סבורים המשיבים וועדת הערר כי ההוראה מאפשרת חריגה רק במקרה הראשון ואילו הסיפא להוראה רק מסייגת את האפשרות הראשונה ולא מוסיפה אפשרות נוספת.

24.
דומני כי הדין עם המשיבים. על פי לשון ההוראה הסיפא נועדה לסייג את הרישא ולא להוסיף עליה, שהרי נאמר "
אלא אם כן
". הפירוש גם סביר, שכן ההוראה כלולה במסגרת הוראות עיצוב שביקשו ליצור חזית אחידה של מבנים סמוכים. קבלת פרשנות העותרים משמעה ויתור על הדרישה העיצובית ועל השמירה על חזיתות אחידות. קבלת פרשנות העותרים מאיינת כמעט לחלוטין את הרישא להוראה, שהרי אם כל בעל מגרש יוכל לבנות בצמוד לבניין הראשי מבני עזר, תפחת המוטיבציה להקמת מבני עזר משותפים על גבול המגרש ותכליתה העיצובית של התכנית תופר.

טענות נוספות
25.
העותרים מבקשים למצוא בסיס לסמכות הוועדה המקומית למתן היתר לבנייה מחוץ לקו הבניין גם בפרט 4.09 (7) לתוספת השנייה לתקנות התכנון והבנייה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות), התש"ל-1970. הוראה זו קובעת:

"ועדה מקומית תהא רשאית להתיר את בנייתם של המפורטים להלן במרווח:

[...]

(7) שביל להולכי רגל לרבות שביל מרוצף, חניה סלולה או מרוצפת לרבות דרך גישה לחניה;"


דומה כי אין חולק כי מכוח סעיף זה מוקנית לוועדה המקומית סמכות להתיר הקמת חנייה סלולה, אולם לא חנייה מקורה ולא מבנה עזר כלשהו. סמכותה זו של הוועדה המקומית להתיר
חנייה סלולה הינה סמכות שבשיקול דעת.

שיקול דעת זה צריך להתבסס על כל הנתונים הרלבנטיים ובהם השלכות מתן ההיתר על השימוש במגרש המשיבים ועל בטיחות הנכנסים לבית המשיבים.


שיקול דעתה של הוועדה המקומית עומד לביקורת בפני
וועדת הערר.

26.
וועדת הערר ביקרה במקום והתרשמה בעצמה מהמשמעות של מתן ההיתר לשימוש בבית המשיבים. לתיק בית המשפט הוגשו אף חוות דעת בדבר הסיכון הבטיחותי. על הסיכון למשתמשים במגרש המשיבים ניתן ללמוד גם מצילומי המקום שצורפו לתגובה.


כך או כך, עסקינן בשיקול דעת תכנוני מקצועי וכידוע בית המשפט אינו מתערב בהחלטות מקצועיות של גופי תכנון.

ההלכה היא כי בית משפט אינו שם עצמו במקום רשויות התכנון המוסמכות ואינו מתערב בהחלטותיהן אלא מקום שנפל בהן פגם משפטי, כגון חריגה מסמכות, פעולה בחוסר תום לב, או חריגה קיצונית ממתחם הסבירות (בג"צ 2920/94 אדם טבע ודין - אגודה ישראלית להגנת הסביבה (ע"ר) נ' המועצה הארצית לתכנון ולבנייה, פ"ד נ(3) 441, 469 (1996); בג"צ 2324/91 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' המועצה הארצית לתכנון ולבנייה, משרד הפנים, פ"ד מה(3) 678 (1991); בג"צ 478/85 אבולעפיה נ' הועדה המחוזית לתכנון ולבנייה ירושלים, פ"ד מ(2) 294 (1986); בג"צ 465/93 טריידט ס.א., חברה זרה נ' הועדה המקומית לתכנון ולבנייה הרצליה, פ"ד מח(2) 622, 634 (1994), עע"מ 1490/05 נשאת נ' ועדת הערר המחוזית לתכנון ובנייה מחוז המרכז (לא פורסם, ניתן ביום 21/2/06); בג"צ 2817/06 עדאלה – המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל נ' המועצה הארצית לתכנון ולבניה (ניתן ביום 15/6/10); עע"מ 2148/05 מילגרום נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובניה, מחוז ירושלים, פסקה 9 (ניתן ביום 24/11/05)).


השאלה אינה אם בית המשפט היה מקבל החלטה אחרת מזו שנתקבלה, אלא "
אם החלטת המינהל עומדת בפני
הביקורת, בהיותה החלטה שרשות מינהלית סבירה יכולה היתה לקבל. אם ההחלטה עומדת במבחן הסבירות, במובן זה שהיא מהווה אחת ההחלטות הסבירות שניתן היה לקבל באותן נסיבות, לא יתערב בכך בית המשפט
" (בג"צ 2324/91 הנ"ל בעמ' 687-688 וכן בג"צ 197/83 סיטאר אופנה בע"מ נ' שר התעשיה והמסחר, פ"ד ל"ז(2) 388, 391-392 (1983)).


עוד יש להדגיש, כי השאלה הדורשת הכרעה בפני
היא האם החלטת ועדת הערר הינה סבירה, ולא אם החלטת הועדה המקומית הייתה סבירה. בעע"מ 402/03 עמותת העצמאים באילת (לשכת המסחר) נ' ועדת ערר לתכנון ולבניה מחוז דרום, פ"ד נח(3) 199, 214-215 (2004) אומר בית המשפט:

"החלטת ועדת הערר אינה הופכת לבלתי סבירה אך משום שניתן היה לקבל החלטה סבירה אחרת מזו שהיא קיבלה. בהקשר זה יצוין, שועדת הערר היא מוסד התכנון הבכיר והמקצועי לעניין אישורים לשימוש חורג. בהרכב הוועדה הושם דגש על מומחיות חבריה בענייני תכנון ובניה (ר' סעיף 12א לחוק). ועדת הערר מצויה מעל הוועדה המקומית בהיררכיה התכנונית, והחלטתה של ועדת הערר שעניינה שימוש חורג היא החלטה סופית מטעם רשויות התכנון. במסגרת סמכותה של ועדת הערר, במסגרת ערר שהוגש לה, היא רשאית להחליף את שיקול דעתה התכנוני של הוועדה המקומית בשיקול דעתה התכנוני שלה, ולקבל החלטה תכנונית אחרת מזו שקיבלה הוועדה המקומית. כך עשתה ועדת הערר בענייננו, ואם החלטתה ראויה היא ובמתחם הסבירות, לא היה מקום להתערב בה, רק משום שהחלטת הוועדה המקומית הייתה סבירה גם היא".

27.
כן אזכיר כי מידת ההתערבות של בית המשפט הדן בעתירה מינהלית על החלטות ועדת ערר שונה ממידת התערבותה של ועדת הערר בהחלטת הוועדה המקומית. עילות התערבותה של ועדת הערר אינן מצומצמות כעילות שנקבעו להתערבות בית המשפט בהחלטות רשויות התכנון. כך, בהתאם לסעיף 18 לחוק הפרשנות, התשמ"א-1981, "
הסמכות לדון ולהכריע בערר או בהשגה אחרת על החלטה של רשות - משמעה גם הסמכה לאשר את ההחלטה בשינויים או בלא שינוי, לבטלה, ולהחליט החלטה אחרת במקומה, או להחזיר את העניין עם הוראות לרשות שהחליטה
". מכאן, שבסמכות ועדת הערר לשקול מחדש את העניין המובא בפני
ה ולקבל החלטה אחרת במקום זו שהתקבלה, והיא אינה מוגבלת לבחינת סבירות ההחלטה של הוועדה המקומית (ראה גם רע"א 2425/99 עירית רעננה נ' י.ח. יזום והשקעות בע"מ, פ"ד נד(4) 481, 495-496 (2000), וכן ספרו של יצחק זמיר הסמכות המנהלית כרך ב
642 (1996)).

28.
העותרים טוענים כי החלטת וועדת הערר אינה סבירה ואינה מידתית וזאת בשים לב לכך שהעותרים סמכו על מתן ההיתר המקורי על ידי הוועדה בעת שתכננו את ביתם. בטענה זו אין די. וועדת הערר לא התעלמה מכך והביאה זאת בין שיקוליה (פסקה 28 להחלטתה). הוועדה הביאה בחשבון גם את העובדה שהעותרים הרסו את החנייה המקורה שבנו וכאשר הקימו את החנייה הנוכחית עשו זאת בידיעה כי הוגש הערר. זאת ועוד, הוועדה ציינה כי בצידו המערבי של מגרש העותרים ישנו מקום חנייה המשמש כיום לרכב אחד אך ניתן לעשות בו שימוש גם לשני רכבים (פסקה 30 להחלטה).


בנסיבות שכאלו, כאשר קיים חשש בטיחותי במיקום החנייה המזרחית, ומאידך ישנה אפשרות סבירה אחרת למיקום חנייה בצד המערבי, איני סבור שהחלטת וועדת הערר הייתה בלתי סבירה או בלתי מידתית.

29.
העותרים הפנו גם להוראות פרט 4.03 לתוספת השנייה לתקנות התכנון והבניה, לפיו מוסמכת הוועדה להתיר הקמת בליטות מחוץ לקו בניין.


בהוראה זו אין להואיל, שהרי העותרים אינם מבקשים הקמת בליטה למבנה לאחת התכליות המפורשת בסעיף, אלא מעוניינים להקים חנייה מקורה. יתירה מזו, לאור הקביעה כי לא נפל פגם בשיקול דעת הוועדה שלא להתיר סלילת חנייה בצד המזרחי של המגרש אין כל צורך וטעם בהקמת בליטה שתכליתה לשמש כגגון לחנייה.

הקיר התומך
30.
העותרים טוענים כי טעתה הוועדה בממצאים שקבעה ביחס לקיר התומך, שכן גובהו רק 1.40 מ' ולא כפי שקבעה הוועדה. עוד העלו טענות לגבי מילוי הקרקע במגרש.


טענות אלו כולן מצויות במישור התכנוני מקצועי שבו בית משפט זה לא יתערב. וועדת הערר ביקרה במקום וקבעה את הנתונים העובדתיים וברי שבית משפט זה אינו יכול לשים עצמו במקום וועדת הערר, למדוד את הגבהים ולהחליף את שיקול הדעת התכנוני.


על כן גם הטענות בעניין הקיר התומך דינן להידחות.

סוף דבר
31.
כפי שפורט לעיל, לא מצאתי כי נפל פגם בהחלטת וועדת הערר שקבעה כי תכנית המתאר חכ/44 אינה מאפשרת הקמת חנייה מקורה כפי שהתבקש.


כמו כן לא מצאתי מקום להתערב בשיקול דעתה של וועדת הערר שסברה כי אין להתיר סלילת חנייה בצד המזרחי וקבעה כי גם אם תוגש בקשה להקלה אין זה ראוי להתירה. לא מצאתי גם כל מקום להתערב בשיקול הדעת המקצועי בעניין הקיר התומך.


אשר על כן הנני דוחה את העתירה על כל חלקיה.


העותרים ישלמו לוועדה המחוזית הוצאות בסך של 10,000 ₪ וסכום זהה גם למשיבים 3-4 .
סכומים אלו יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.


ניתן היום,
ט"ו
אדר ב תשע"א, 21 מרץ 2011, בהעדר הצדדים.













עתמ בית משפט לעניינים מנהליים 47410-08/10 עמר סגל, אורית מיכאלי סגל נ' ועדת הערר לתכנון ובנייה מחוז חיפה, הועדה המקומית לתכנון ובניה חוף הכרמל, תמר דורון ואח' (פורסם ב-ֽ 21/03/2011)