פסקי דין על לוי מסעוד אברהם | פסקי דין על יאיר צברי

2139-09/09 א     03/01/2011




א 2139-09/09 לוי מסעוד אברהם נ' יאיר צברי








st1\:*{behavior: }
בית המשפט המחוזי מרכז



ת"א 2139-09-09
לוי נ' צברי






בפני

כב' השופט
יעקב שינמן


התובע


לוי מסעוד אברהם
ע"י ב"כ עוה"ד עזרא אשורי


נגד


הנתבע

יאיר צברי
ע"י ב"כ עוה"ד טל צברי




פסק דין


מבוא
לפניי תביעה למתן חשבונות, אשר הגיש התובע לוי מסעוד אברהם
(להלן: "התובע"), כנגד הנתבע יאיר צברי
(להלן: "הנתבע").
הצדדים הפעילו בשותפות, משנת 1984, מאפיה ברחוב הרצל, בעיר רחובות בשם "פת לחם" (להלן: "המאפייה"). תחילה היה שותף שלישי- אביחי צברי, אחיו של הנתבע אשר לאחר תקופה קצרה יחסית פרש מהשותפות (להלן: "אביחי").
עקב מחלוקת אשר התגלעה בין השותפים, שנותרו- התובע והנתבע, נפרדה דרכם באופן שהנתבע המשיך לבדו להפעיל את המאפייה.
התובע, אשר לטענתו נושל ע"י הנתבע מכספים ורכוש שהגיעו לו, עותר כעת למינוי רואה חשבון מטעם בית המשפט על מנת שיבדוק את הכנסות השותפות, היקף הציוד שנותר במאפייה, שוויו, שווי מוניטין המאפייה, ובהתאם לממצאיו מבקש לקבוע את זכויותיו בשותפות. לחילופין מבקש התובע, במסגרת תובענה זו, לפסוק לו סכומים שונים בגין אותם ראשי נזק, שהוכחו לטענתו על ידו, על פי דו"ח מומחה שהוגש מטעמו.
ומכאן התובענה.

טענות הצדדים בתמצית
לגרסת התובע,
במהלך השותפות הוא עסק בעיקר בעבודות הייצור.
המאפייה צברה מוניטין וצברה לקוחות רבים קבועים ומזדמנים.
לטענת התובע, הוא מודר ע"י הנתבע מכל נושא הכספים, לא קיבל כל מידע על היקף המכירות שבוצעו, פרט לדוחות השנתיים, ולא הייתה לו זכות חתימה בחשבונות השותפות.
עוד טען התובע, כי בתחילת שנות ה- 90 השותפות נוהלה ב-3 חניות הצמודות זו לזו בדמי שכירות, ובשנת 2004 רכש הנתבע את שלושת החנויות מכספי השותפות ורשמן על שמו. החנויות נרכשו בסכום של 800,000 ₪ על ידי הנתבע, ולצורך המימון נטל משכנתא- אותה הוא שילם חודש בחודשו,

מתוך חשבון השותפות עד סוף שנת 2007. בדו"ח השותפות שהוגש למס הכנסה בשנת 2005-2006, נדרש פחת עבור החנויות, דבר המלמד כי החנויות שייכות לשותפות.
בשלהי שנת 2007, עקב סכסוך בין הצדדים החליט הנתבע, באופן חד צדדי לפרק את השותפות, סגר את החנויות החליף מנעולים והפך את השותפות לחברה בע"מ המכונה מאפיית קלסיק בע"מ.
הנתבע המשיך בהפעלת המאפיה בשמה החדש, תוך כדי שימוש בציוד ובמוניטין השותפות.
לתובע טענות שונות כנגד הנתבע, בין היתר בגין התנהלותו הכספית בזמן הפעלת השותפות, היות וברובה התבססה על מזומנים, דבר אשר פגע בו היות ולא ניתן לעקוב אחר תנועות כספיות ותזרימי הכנסות, ציוד השותפות- לשותפות ציוד רב שנערך ע"י הנתבע עצמו בסך 258,620 ₪ ולפיכך לנתבע מגיע מחציתם ומוניטין- הנתבע השתמש בציוד השותפות על מנת לקדם את עסקי מאפיית קלסיק בע"מ וכמו כן השתמש במוניטין ובלקוחות. לעניין זה מבקש התובע לשלם לו מחצית מהמוניטין.
לפיכך עתר בתובענה זו למתן חשבונות ולחילופין לסעדים המפורטים ברישא לפסק הדין.

מנגד דחה הנתבע את טענות התובע, טען להתיישנות התובענה וכי יש לדחות את כל תביעותיו הכספיות של התובע המבוססות על
חוות הדעת של רו"ח בינדמן אשר הוגשה ע"י התובע.

עדויות
התובע הגיש תצהיר עדותו הראשית וכן חוו"ד של מר אמיר בינדמן רו"ח (להלן: " רו"ח בינדמן").
מטעם הנתבע הוגשו תצהירי עדות ראשית של הנתבע, של אביחי צברי ושל רו"ח אורי צברי (להלן: "רו"ח צברי").
ביום 13.5.2010 העידו בפני
י עדי התביעה- רו"ח בינדמן, התובע ועד ההגנה רו"ח צברי.
ביום 14.6.2010, העידו בפני
י עדיי ההגנה אביחי והנתבע.
הצדדים הגישו סיכומים בכתב וסיכומי התשובה מטעם התובע הוגשו ביום 10.10.10
כל הפנייה לפרוטוקול הדיון, משמעו, פרוטוקול הדיון במועד בו נחקר העד הרלוונטי.

דיון והכרעה
לאחר בחינת חומר הראיות אשר היה לפניי ועיון בטענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי התובע לא הצליח להרים את נטל ההוכחה המוטל עליו להוכיח תביעתו, ולפיכך דין התובענה להדחות.

בכתב תביעתו ובתצהיריו העלה התובע שלל טיעונים שונים וקשים כנגד הנתבע, אשר נזנחו בסופו של יום, בסיכומיו. אשר על כן, ההכרעה בפסק הדין תתייחס אך ורק לטענות התובע אשר עמד עליהן בסיכומיו והאזכור של טענות אלו שנזנחו, תעשה בהמשך, אך ורק לצורך המחשה וביסוס המסקנה, שלא ניתן להשתית על עדות הנתבע את תביעתו.

שני עדים בלבד העידו לביסוס התביעה- התובע עצמו ורו"ח בינדמן. כפי שיפורט בהמשך הגעתי למסקנה כי לא ניתן להשתית על עדות התובע את תביעתו ובכלל זה את תביעתו למתן חשבונות, וגם חוות הדעת ועדות רו"ח בינדמן לא היה בהן די, כדי להוכיח את הסעד החלופי שנתבע בתביעה- לפסוק לזכות התובע סכומי כסף שונים בגין אותם ראשי נזק שפורטו בכתב התביעה.

דרך התנהלות השותפות ופירוקה
כאמור השותפות בין הצדדים החלה בשנת 1984, דהיינו, לפני כ-27 שנים, על ידי שלושה שותפים – התובע, הנתבע ואחיו אביחי צברי. אביחי פרש מהשותפות, בסמוך לאחר תחילת פעילותה וסוכם עימו כי בעת פירוקה או מכירתה הוא יקבל 33% משווי הציוד, שכן ציוד זה נרכש גם מכספו בעת הקמת העסק, למרות האמור, התובע בתביעתו התעלם מחלקו וזכויותיו של אביחי בעת הפירוק.
(חוסר ההתייחסות לזכויותיו של אביחי מעוררת תמיהה לכשעצמה, בייחוד כאשר תמיהה זו מצטרפת לתמיהות רבות אחרות בהתנהלות התובע בכל השנים בהם היה שותף ובעת ניהול התובענה כאן).

לאורך כל הדיון שהתנהל לפניי, ובייחוד בעת עדותו (כפי שעוד יפורט בהרחבה המשך), התובע חזר, הדגיש וטען כי הוא היה איש עבודת כפיים שעבד בייצור וכי הוא אינו אדם המתאים לניהול ולהתעסקות בענייני הכספים וכי עובדה זו נוצלה ע"י הנתבע שעסק בתחומים אלו, כאשר מנע מהתובע מידע
והוא עשה הון לעצמו על חשבון התובע.
בניגוד מפורש לעמדה זו, ובאופן תמוה בסיכומיו, טוען התובע תחת הפרק "עובדות שאינן שנויות במחלוקת" טענה הפוכה כי :" במהלך השותפות התובע עסק בעבודות ייצור של השותפות, לרבות מכירות, תקבולים, תשלומים, ניהול ספרים, מסמכי דיווח לשלטונות המס, משכורות וכיוב"ז" (ההדגשות שלי י.ש.).

כבר בשנת 1996 חשב התובע כי הוא אינו משותף בניהול הכספי של השותפות ודרש לקבל את ספרי החשבונות לידיו לעיון ולבדיקה, ולטענתו
דרישה זו סורבה. למרות שהתובע סבר כבר בשנת 1996 כי שותפו- הנתבע, מונע ממנו לראות את ספרי השותפות, הוא לא עמד על דרישתו זו בשנית, והמשיך להשקיע את מלוא מרצו ואונו בהליכי הייצור ולא בניהול (ראה עמ' 21 שורות 7-8 לפרוטוקול).
במהלך חקירתו, כאשר נשאל התובע מדוע המתין 13 שנה עד שהגיש את התביעה או מדוע לא פירק כבר אז את השותפות, לנוכח קיומו של שותף המסתיר ממנו מידע, הוא לא ידע להשיב על כך (ראה עמ' 20 שורות 1-12 לפרוטוקול).
זו לא הייתה הפעם היחידה בהם נאלם התובע דום, כאשר נשאל שאלות שלא היה לו מענה עליהן ובייחוד כאשר נשאל לגבי עובדות המפורטות בתצהירו או בכתב התביעה ושעמדו בסתירה לעדותו (ראה למשל עמ' 20 שורה 24 לפרוטוקול).
כפי שעוד יפורט בהמשך, התובע התגלה כמי שלא ניתן להשתית על עדותו את טענותיו העובדתיות להוכחת תביעתו. התובע לעיתים סתר את דבריו עצמו, פעמים לא נשאל לשאלות שנשאל ופעמים השיב תשובות המעוררות תמיהה.
כאמור בכתב התביעה ובתצהיר העדות הראשית, טענתו המרכזית של התובע הייתה, כי לאורך כל שנות השותפות, הנתבע מנע ממנו לעסוק בניהול בכלל ובצד הכספי בפרט. בעת חקירתו הנגדית התברר כי בניגוד לאמור בתצהירו, הנתבע לא מנע מהתובע לעסוק בניהול העסק ובכלל זה בצד הכספי, אלא שהתובע הוא היה זה שבחר לעסוק בייצור ולא בצד הניהולי, הכספי והמיסוי, מאחר וטען שאינו מבין בו (ראה עמ' 23 ועמוד 29 לפרוטוקול).
למרות טענת התובע, כי הנתבע מנע ממנו לראות את הספרים ולהיות מעורב, הוא שקט על שמריו במשך 20 שנים (מיום הקמת השותפות ועד הגשת התביעה), ואף נהנה מהעובדה כי הוא עסק בתחום המעניין אותו והאהוב עליו והנתבע עסק בענייני הניהול והמיסוי ואף נעזר בענייניו האישיים ובכלל זה בניהול ענייני מס הכנסה וביטוח לאומי שלו על ידי השותפות (ראה עמ' 25 שורות 7-8 לפרוטוקול).

הסתבר, כי התובע בתקופות מסוימות הוכרז כמוגבל בבנקים ואף הורשע בפלילים, בעבירה של הונאה. אין בכך, כדי לקבוע כי לא ניתן להאמין לעדותו, אך כאשר עובדות אלו מתווספות לסתירות, שתיקות ותהיות העולות מעדותו, יש בהם משקל נוסף להכרעה ולקביעה כי לא ניתן להשתית על עדותו של התובע את התביעה, ויש ליתן בכך הסבר מדוע הוצא התובע מלהיות צד לחשבונות השותפות בבנקים.
התובע טען עוד בתביעתו, כי השותפות פורקה חד צדדית על ידי הנתבע. טענה זו לא רק שלא הוכחה, אלא הוכח על ידי הנתבע כי הפירוק בסוף שנת 2007 נעשה על דעתו של התובע, ובסופו של דבר התובע הודה בחקירתו הנגדית כי הוא זה שלא רצה להמשיך לעבוד בשותפות עם הנתבע, והוא היה זה שרצה לפרק את השותפות (ראה עמ' 25 לפרוטוקול).
אני סבור כי גם התובע וגם
הנתבע רצו בפירוק השותפות, במצב מערכת היחסים שנוצרה בינם, אך ברור שלנתבע לא נותרה ברירה בייחוד לאחר שנשלחה אליו טיוטת כתב התביעה על ידי בא כוחו הקודם של התובע, ובנסיבות אלו היה רק טבעי כי גם הנתבע לא ירצה בהמשך השותפות עם מישהו המאיים עליו בתביעה, ולכן נשלח המכתב נ/18 על ידי הנתבע, בו פורטו העילות למתן ההודעה הפורמאלית על פירוק השותפות ביום 31.12.07.


התביעה למתן חשבונות
התובע בתביעתו פנה לבימ"ש בבקשה למתן סעד של מתן חשבונות ולחלופין לחייב את הנתבע: בסכומים שהוא זכאי לפי חוו"ד של המומחה מטעמו – רואה חשבון בינגמן (805,000 ₪), פלוס שווי מחצית הציוד שהיה במאפייה (129,310 ₪), פלוס קביעה כי לתובע מגיע מחצית משווי 3 החנויות וכמו כן, תבע לקבל פיצוי בגין המוניטין של המאפייה בו השתמש הנתבע לאחר שהשותפות פורקה.

בתביעה למתן חשבונות על התובע להוכיח ראשית כי יש לו זכות לקבל את החשבונות והוא לא קיבלם, ואם ירים נטל הוכחה זה, רק אז יבדקו החשבונות וייקבע אם הוא זכאי לרווחים או זכויות הנובעים מחשבונות אלה.

כפי שיפורט עוד בהמשך התובע לא עבר את המשוכה הראשונה ולא הוכיח זכותו לקבל חשבונות.

ראשית התובע לא הוכיח שמאן דהו ובכלל זה התובע, מנע ממנו לראות את החשבונות ואת ספרי השותפות. הוברר כי התובע היה זה שבחר להדיר רגליו מהניהול הכספי של העסק בעוד הנתבע, שעסק בתחום זה, לא מנע מהתובע מעולם לעיין בספרי החשבונות ובחשבונות הבנק. יתר על כן, הסתבר במהלך הדיון כי לא ניתן ללמוד מספרי החשבונות והדוחות הכספיים שהוגשו לרשויות,
דבר וחצי דבר לביסוס טענותיו של התובע. ההיפך הוא הנכון, הוכח, כי גם לפי גרסת התובע, דוחות אלה לא מייצגים נכונה אפילו את המשיכות שביצע התובע עצמו מהשותפות בכסף ובמוצרים שהעביר לבני משפחתו ללא תמורה.
כאמור, הטענה היחידה של התובע כי לא התאפשר לו לראות את החשבונות, התייחסה לאירוע שהיה בשנת 1996 כאשר פנה לתובע בעל פה בבקשה לראות את החשבונות וזה האחרון סירב (דהיינו 13 שנה לפני שהגיש תובענה זו).
לפנייה זו לא היה כל המשך, התובע לא פנה פעם נוספת, לא פנה בכתב, ולא נקט בהליך משפטי למיצוי זכויותיו שסורבו כטענתו.
התנהלות זו של התובע, בחוסר מעש במשך שנים כה רבות כאשר הוא חושב שזכויותיו נשללות ונרמסות, מעוררת הרבה יותר מאשר תמיהה. בחקירתו הודה התובע, הלכה למעשה, כי איש לא מנע ממנו בפועל לעיין בספרי העסק שכן אלו היו במאפייה כל יום והם לא היו סגורים מעולם (עמ' 21 שורה 12 לפרוטוקול).
יש לחזור להדגיש ולזכור בעניין זה, כי התובע עד שהוגבל על ידי בנק ישראל, היה שותף לחשבון הבנק של המאפייה וברור שהיה יכול בכל עת לעיין בחשבונות אלה וכאשר הסתיימה ההגבלה ביוזמתו, סרב לחזור ולהיות שותף בחשבון הבנק.

חוות הדעת אשר הוגשה בתיק מטעם התובע:
באמצעות חוות דעת רואה חשבון בינדמן ביקש התובע להוכיח כי לשותפות היו הכנסות נוספות.
מעיון בחוות הדעת של רואה החשבון בינדמן ומתוך עדותו עולה בבירור, כי חוות דעתו ומסקנותיו התבססו רק על "קווי הנחיה כלכליים לבחינת סבירות הכנסה
של נציבות מס הכנסה-מאפיות פיתות-ענף 1461" (ס' 6.3 לחוות הדעת), ועל "הדוחות הכספיים שנערכו ע"י רו"ח צברי מגן ושות' והוגשו לשלטונות המס" (ס' 6.4 לחוות הדעת).
כפי שיפורט בהמשך, קווי הנחייה אלו, כשמם כן הם, בגדר הנחיה בלבד, ולא ניתן לבסס על פיהם קביעות עובדתיות, ומכאן שלא ניתן לבסס על מסקנותיו של רואה החשבון את תביעתו הכספית של התובע כאשר לא הוכח כי היו הכנסות נוספות, ולכן לא יכלה חוות דעתו של רואה חשבון בינדמן להוות תחליף לחובה להוכיח טענות אלו.
חוות דעת מעצם טבעה היא בגדר הערכה בלבד, ולא ניתן להשתית על בסיסה עובדות ומסקנות שלא הוכחו, כאשר בענייננו מנגד עומדת עדות רו"ח של השותפות –רו"ח צברי, שמעיד על עובדות ונתונים מידיעה אישית ובייחוד כאשר הדוחות שהוגשו ע"י רו"ח צברי נבדקו, נבחנו ואושרו ע"י שלטונות מס הכנסה.
ברור כי קווי ההנחיה, כפי שהודה רואה חשבון בינדמן, הן בגדר הנחיות כלליות, שצריכות להיבדק בכל מקרה ומקרה לגופו של העסק הנבדק. רואה חשבון בינדמן ביצע את חוות דעתו שנתיים לאחר שהשותפות חדלה מלהתקיים, ומחוות דעתו עולה כאמור כי הוא התבסס על הדוחות שהוגשו על ידי רואה חשבון צברי, אך מאידך בטרם הגיע למסקנותיו, הוא התעלם מפרמטרים שהודה בחקירתו הנגדית כי היו צריכים לעמוד לנגד עיניו (כמו גילם של תנורי האפיה, כושר הייצור שלהם, משקל הפיתה וכד').
אין חולק כי בנסיבות אלו כשעומדת בפני
י עדותו של רואה חשבון צברי, שהוא היה זה שהכין את הדוחות הכספיים באופן שוטף של העסק בזמן האמת, ומנגד עומדת עדותו של רואה חשבון בינדמן שמעיד רק באופן תיאורטי, ולאור תוצאות חקירתו הנגדית- כפי שיפורט בהמשך, יש להעדיף את עדותו של רואה חשבון צברי על פני עדותו של רואה חשבון בינדמן בשאלות המקצועיות.
יש לזכור כי לא רק שרואה חשבון צברי היה זה שהגיש את הדוחות, אלא שדוחות אלה נבחנו על ידי מפקח מס הכנסה, שאישר אותם (מוצג נ/28), וברור כי קביעות מפקח מס הכסה בנסיבות אלו, ומסקנותיו המתבקשות לנוכח אישור הדוח, עולות לאין שיעור על אלו של רואה חשבון בינדמן.

בניסיון לבסס את גרסתו כי הנתבע העלים הכנסות ממנו במשך כל שנות השותפות וכי חוות דעתו של רו"ח בינדמן מבוססת, טען התובע כי כימות כמות הקמח שנרכשה על ידי השותפות מעידה כי לשותפות היו הכנסות נוספות על אלו שהיו רשומות בספרים.
הוכח במהלך שמיעת הראיות כי כמות הקמח אינה יכולה לשמש קריטריון לכמות המוצרים שיוצרו ונמכרו במאפייה, ובין היתר מהטעם: שהתובע עצמו הודה כי נתן לבני משפחתו באופן קבוע מוצרים מהמאפייה מבלי שנרשמו, וכשנשאל על כך לא הבין את התמיהה ואמר "מה הקשר? מה אסור לי ? אסור לי לקחת?", שהתובע עצמו הודה כי ייצר מוצרים (פיתות) בגדלים שונים ובמשקל שונה ולכן לא ניתן לחשב כמה פיתות יוצרו בכלל ומכל סוג בפרט (ראה עמ' 25 לפרוטוקול), ומהטעם שהתעורר אצל השותפים בזמן אמת החשש שספק הקמח אינו מדייק בכמות הקמח הרשומה בתעודות המשלוח.
אמירות של הנתבע לגבי לקיחת המוצרים ללא תשלום כאמור, מוכיחות פעם נוספת עד כמה הוא בפועל לא היה ער לצורך לבצע רישומים, הן לגבי המוצרים שנתן לבני משפחתו, והן לגבי המשיכות שביצע מהקופה, ועתה הוא מבקש, גם לנוכח עובדות אלו, להסתמך על מסמכים ודוחות שאינם כוללים נתונים אלו.




כאמור לעיל, מחוות דעתו ומעדותו של רו"ח בינדמן שבפני
י, עולה, כי חוות הדעת ניתנה על פי "קווי הנחיה כלליים" (ראה עמוד 12 שורה 28 לפרוטוקול), וכי בעת שכתב את חוות הדעת לא היו בפני
ו ספרי החשבונות של העסק (ראה עמוד 12 שורה 30 לפרוטוקול). עוד עולה מחוות דעתו ומעדותו של רו"ח בינדמן, כי הוא הסתמך על הדוחות שהוגשו למס הכנסה ע"י רו"ח צברי, אלא שהוא הגיע למסקנות משל עצמו, וכך הוא מעיד בעניין זה:
ש. "תסכים איתי שלהסיק מסקנות מהנחיות של מס הכנסה ללא עיון בספרי חשבונות של העסק הספציפי מהווה בעיה? וזה מעשה לא ראוי?
ת. הסתמכתי על רוה"ח שהגיש את הדוחות.
ש. ואתה מקבל את המספרים שהוא כתב
ת. כן
ש. אם כך, אז תסכים איתי שהוא עשה זאת על סמך עיון במסמכים, עם פקיד המס וכו'. אז מדוע לא ניתן להאמין בתוצאה שהוא הגיע אליה
ת. יש הבדל. בין המסמכים שהוגשו לבין הסקת המסקנות יש הבדל. לא אמרתי שאני לא מאמין לרו"ח צברי
". (ראה עמוד 14 שורות31-33 לפרוטוקול, עמ' 15 שורות 1-6 לפרוטוקול).

בעדותו נמצא רו"ח בינדמן כעד אמין, אך מאידך הוא לא העלה בפני
י כל טיעון משכנע, מדוע עליי לפסול את דוחות
שהגיש רו"ח צברי ולא הצליח לערער או להוכיח כי הכנסות המאפייה היו שונות מאלו שנקבעו לאחר בדיקה ושומות שנקבעו ע"י מס הכנסה.
ספרי החשבונות בענייננו לא נפסלו ולא ניתנה שומה לפי מיטב השפיטה, ולפיכך טענות רו"ח בינדמן כי יש הבדל בין המסמכים שהוגשו לבין הסקת המסקנות דינן להדחות.

רו"ח בינדמן בהגינותו הודה, כי לכל תיק ולכל מאפיה יש את הייחוד שלה ויכולה להיות סטייה (עמ' 15 שורות 15-19 לפרוטוקול), ושכל מקרה צריך לדון לגופו (עמ' 15 שורות 27-28 לפרוטוקול).
עוד עלה מעדותו, כי לצורך הכנת חוות הדעת היו בפני
ו אך ורק העתק דוחות רווח והפסד לשנים 1999-2007 שהוכנו ע"י רו"ח צברי וכל שאר המידע הגיע אליו מהתובע עצמו. רו"ח בינדמן כתב חוות דעתו לאחר שביקר במאפיית קלאסיק בע"מ בינואר 2010, שנתיים לאחר שמאפיית פת לחם חדלה מלהתקיים, והודה כי לא בדק האם חלו שינויים במבנה המאפייה בין 2007-2010. רו"ח בינדמן אף הודה כאמור כי לא התייחס לפרמטרים נוספים בקביעת הכנסות כגון- זמן שימוש בתנורים והיקף הייצור שלהם ולמספר העובדים, על אף שהסכים כי גם אלא קריטריונים חשובים לקביעת גובה ההכנסה (ראה עמוד 13 שורות 25-26, 29-31 לפרוטוקול). בהמשך חקירתו הודה רו"ח בינדמן כי התעלם מפרמטר נוסף אשר נקבע ע"י קווי ההנחיה והוא משקל הפיתה, וכך העיד בעניין זה:
"ש. לפי איזה גרם פיתה עשית את החישוב
ת. לא התייחסתי לנושא כזה...יכול להיות שיש שוני בין משקלי הפיתות
". (ראה עמוד 15 שורות 29-32 לפרוטוקול).
כאמור רו"ח בינדמן הודה כי הוא אינו יודע את משקלה המדויק של כל פיתה שיוצרה במאפייה, על אף שהודה כי די שמשקלה של כל פיתה גבוה ב-10 גרם, כדי שהדבר ישנה את כמות החומר הנדרש כדי ליצרה (ראה עמוד 16 שורות 1-3 לפרוטוקול), וכל זאת עת התובע עצמו מודה כי הוא ייצר פיתות בגדלים שונים (ראה עמוד 25 שורה 3 לפרוטוקול) וכי לא שקל כל פיתה ופיתה (ראה עמוד 25 שורה 5 לפרוטוקול).
ליקוי נוסף בחוות דעתו של רו"ח בינדמן, נתגלה עת העיד הוא (בעמוד 14 שורות 8-10 לפרוטוקול), כי פדיון הינו הרווח אחרי ההוצאות, כשעיון בדוחות מס הכנסה עליהם הסתמך רו"ח בינדמן מראה כי הפדיון הוא הרווח לפני ההוצאות.

מהאמור לעיל עולה, כי חוות הדעת אשר עליה ביסס התובע תביעתו הינה טכנית, כוללנית, המבוססת על קווי הנחיה, (אף שהעיד כי הם אינם "תורה מסיני" ואינם "דבר קדוש" ואין להסתמך אך ורק עליהם ו"יש לבדוק כל מקרה לגופו"), לוקה בפגמים מקצועיים, ולא ניתן לקבוע לפיה האם הסכומים אשר נדרשים על ידו הינם סכומים מדויקים, שניתן לפסוק על בסיסם.

לאור האמור, אני מעדיף את עדותו של רו"ח צברי ואת דוחות המס שהוגשו על ידו לפקיד השומה, על פני חוות הדעת שהוגשה ע"י התובע.

ההתנהלות הכספית של הנתבע והתובע
טענה מרכזית שנטענה ע"י התובע הייתה, כי הוא מעולם לא משך משכורות או רווחים בגובה ההכנסות שהגיעו לו על פי דוחות המס של העסק שהוגשו על ידי עו"ד צברי (סעיף 17 לתצהירו), ובלאו הכי מכאן ביקש שיוסק כי הגיעו לו הסכומים הנתבעים בתביעתו. טענה זו של התובע לא רק שלא הוכחה, אלא הסתבר כי היא נזרקה "לחלל" התצהיר מבלי שהיה לה כל בסיס.
טענה מהותית זו, נטענה במפורש כאמור בתצהיר העדות הראשית, אך לא נטענה בסיכומי התובע, ולפיכך אני פטור מלדון בטענות שכאלו, אך מן הראוי להזכירן מבחינת אינדיקאציה נוספת לאפשרות לסמוך על עדותו של התובע ועל רמת הביסוס הראייתי של תביעתו.
מעדות התובע עצמו ומדוחות המס שהוצגו עולה כי התובע, אפילו לפי גרסתו, משך מקופת המאפייה סכומים העולים על אלו המופיעים בדוחות המס. אין חולק כי התובע עצמו, משך השנים, עת היה שותפו של הנתבע נהג למשוך משכורתו במזומן, וכך אף העיד בעניין זה:
"ש. האם לקחת כסף במזומן מהקופה
ת. כן, הייתי מחלק את המשכורת השבועי שלי לכל יום. הייתי לוקח 100-200 ₪ עד שהייתי מגיע בערך ל- 3,000 ₪, ויאיר ידע בדיוק כמה לקחתי
... "
(ראה עמוד 22 שורות 15-18 לפרוטוקול).

ובהמשך:
"ש. האם ניהלת חוברת מרוכזת כמה משיכות משכת במשך החודש
ת. לא רשמתי, לא היה ריכוז של המשיכות שלי...הייתי כותב "אבי לקח...". "
(ראה עמוד 22 שורות 25-27 לפרוטוקול).
כעת, לאחר שמודה התובע כי הוא עצמו נהג למשוך כספים במזומן מהקופה ללא מעקב, מלין הוא כי הוא אינו יכול לעקוב אחר התנועות הכספיות של המאפייה ותזרימי ההכנסות, היות והשותפות התנהלה במזומן. התובע לא העלה כל תלונה בזמן אמת כנגד הנתבע על התנהלות העסק במזומן, ונראה היה כי לתובע רק היה נוח למשוך מהקופה את הכספים במזומן. לפיכך, בעניין זה אין לתובע להלין אלא על עצמו ועל התנהלותו.
כאמור, התובע הודה במהלך חקירתו הנגדית כי הוא משך משכורת מדי יום במזומן מקופת העסק וזאת ללא תיעוד לגבי גובה המשיכות. בתחילה טען התובע כי משך 15,000 ₪ לחודש, ובהמשך הפחית את משיכותיו לסכום שבין 10,000 – 12,000 ₪, ולבסוף אמר כי בשנת 2004 לקח
13,000 ₪ לחודש (עמ' 23 לפרוטוקול שורות 4-6). בהתאם לאמירות אלו ובהתאם לחישוב אריתמטי פשוט, עולה כי בשנת 2004 התובע משך 156,000 ₪ נטו (13,000 * 12), בעוד שלפי הדו"ח למס הכנסה לשנת 2004 הגיע לתובע רק 145,252 ₪ ברוטו.
כשנשאל התובע כמה הוא משך בשנת 2005 הוא לא ידע להשיב על כך, אך גם אם נחשב את משיכותיו לשנת 2005 בהתאם למשיכות ב-2004, ניווכח כ משיכותיו עלו בהרבה על הסכום שהיה יכול למשוך בהתאם לדוח למס הכנסה לשנת 2005 שעמד על 110,739 ₪ ברוטו (לפי 2004 משך 156,00 ₪ נטו).
משהוצגו נתונים אלו לתובע, והוכח לו כי לא היה בסיס לאמור בתצהירו והוא נשאל האם ישנה אפשרות שהוא משך יותר ממה שהיה מגיע לו, הוא השיב בצורה ברורה כי הוא אינו יודע.
התובע גם הודה כי הכספים שמשך מהקופה במזומן היו כספים שהנתבע היה צריך לדאוג ולשלם תשלומים המחויבים על פי הדין לרשויות, ובכלל זה למס הכנסה ולביטוח לאומי, ולתובע לא היה מושג לגבי סכומים אלו, כך שהמסקנה המתבקשת הינה כי תיתכן בהחלט אפשרות כי התובע אכן משך מהשותפות בפועל על חשבון חלקו, סכומים גבוהים בהרבה מאלו שהגיעו לו (ראה עמ' 24 לפרוטוקול, שורה 10, ועמ' 23 לפרוטוקול שורה 23), אך בכל מקרה ברור כי לא הוכח שמשך פחות ממה שהגיע לו.
טענה אחרת של התובע שעברה כחוט השני לאורך כל טענותיו, הייתה כי ענייני השותפות נוהלו בצורה בלתי תקינה, ובין היתר אמר או רמז כי חלק גדול התנהל במזומן, ולא מצא ביטויו בספרים.
טענה זו היא טענה מקוממת לנוכח העובדה שהוכח באופן ברור, כי אם כך הם פני הדברים הרי שהתובע נטל בהן חלק והיה שותף מלא לאותה התנהלות, ואין לו אלא להלין על עצמו.
גם בסיכומיו חזר התובע על טענה זו (ס' 2 לסיכומים), דבר המעורר תמיהה לנוכח העובדה בה הודה התובע, כי הוא משך במשך כל השנים מדי יום כספים מהקופה במזומן, וללא כל תיעוד.
יש לחזור ולהדגיש כי למרות שהתובע בתביעתו ובתצהירו בניסיון לשכנע בתביעותיו העלה טענות אישיות כנגד רואה החשבון צברי, אלו נזנחו על ידו בסיכומיו, והוא הודה בסופו של דבר כי הוא סמך על רואה חשבון צברי וכי הדוחות שרואה חשבון צברי הגיש, הם דוחות נכונים שעל בסיסם ביקש לערוך את ההתחשבנות.
לנוכח האמור, קשה להבין כיצד טוען התובע כי לשותפות היו הכנסות נוספות שהנתבע העלים אותן. אם כך הדברים, מדוע במשך כל 23 השנים שהייתה השותפות קיימת, מדוע שתק, ומדוע הסכים לחתום על אותם דוחות שהגיש רו"ח צברי בשמו לשלטונות המס (ראה עמ' 28 לפרוטוקול שורה 21).

כפי שכבר צוין לעיל, התובע בניסיון לשכנע כי ההתנהלות הכספית של הנתבע הייתה קלוקלת וכי היו "הכנסות נוספות" בשותפות, טען כי על פי כמות הקמח שנרכשה ע"י השותפות, אמורות להיות הכנסות הנוספות. בעניין זה מקובלת עליי טענת הנתבע כי כמות הקמח אינה יכולה להוות ראיה לכמות התוצרת שיוצרה ונמכרה במאפייה. התובע עצמו העיד בפני
י כי בזמן שסופק הקמח הוא לא שקל את הקמח שסופק כי "אין משקל" (ראה עמוד 24 שורה 14 לפרוטוקול), ורק על פי תעודת המשלוח ידע את הכמות שסופקה ע"י הספק (ראה עמוד 24 שורה 16 לפרוטוקול). עוד
העיד התובע כי פנה לנתבע כמה פעמים וטען בפני
ו כי ישנם עובדים הגונבים מהמאפייה (עמוד 24 שורות 31-32 לפרוטוקול), וכפי שכבר נאמר הנתבע נהג לקחת לביתו ולחלק לבני משפחתו תוצרת ללא תמורה כספית וכי חלק מהתוצרת הוחזרה ע"י המחלק, כך שלא ניתן להסיק כי כמות הקמח עליה שולם משקפת את הכמות שיוצרה או את פדיון המאפיה.
ניסיון נוסף של התובע לשכנע כי הנתבע משך כספים מעבר למגיע לו, ניתן למצוא בסעיף 19 לתצהירו, שם טען כי הנתבע חי ברמת חיים גבוהה מאוד שאינה תואמת את רמת הכנסותיו וכי לנתבע בית ענק בין 3 קומות אשר נבנה במהלך השותפות, הגם שטענה זו נזנחה בסיכומיו, התובע לא סתר את טענת הנתבע בסעיף 27 לתצהירו, כי בנה את ביתו לפני הקמת השותפות על מגרש שהיה בבעלות אימו (נ/6 סע' 27), ובעדותו טען התובע כי הוא רק "מאמין" שהנתבע בנה את ביתו בתקופת השותפות ולא ידע זאת מידיעה אישית (ראה עמוד 30 שורות 17-20 לפרוטוקול).


התובע, משך 23 שנים, עת היה שותף בשותפות, לא העלה כל טענה לעניין הכנסות נוספות, ואף חתם על הדוחות שהוגשו ע"י רו"ח צברי מרצונו, וכך הוא העיד בפני
י בעניין זה:
"ש. מישהו אילץ אותך לחתום על הדו"ח?
ת. לא. אם חתמתי על הדו"ח, אני מודה במה שכתוב בו".

אין מחלוקת כי על פי חשבונות הבנק האישיים של הנתבע
(ראה נ/37 ו נ/40), אשר נמסרו לעיון התובע, לא נמצאה ראיה וחצי ראיה ע"י התובע, ולא נטען בסיכומים,
לעצם קיומן של הכנסות נוספות על פיהן.

לפיכך, משלא הצליח להרים את נטל ההוכחה כי היו הכנסות נוספות בשותפות, נדחות טענותיו של התובע לעניין זה. לפיכך אני קובע כי הכנסות השותפות שדווחו בדוחות המס, שיקפו את הכנסות השותפות.


רכישת שלושת החנויות ע"י הנתבע מכונס הנכסים
לעניין זה טען התובע, כי שלושת החנויות המשמשות את המאפיה, נרכשו ע"י הנתבע ב 2004 במימון מלא של השותפות, וכי הנתבע לא הוכיח כי רכש את החנויות מכספו.
כידוע,
נטל השכנוע מוטל על התובע עפ"י הכלל "המוציא מחברו עליו הראיה". יתר על כן, מדובר בשלוש החנויות הרשומות על שם הנתבע בלשכת רישום המקרקעין, וכידוע בהתאם לסעיף 139 לחוק המקרקעין תשכ"ט – 1969 הרישום בלשכת המקרקעין מהווה ראייה לתוכנו, ומי שחולק על כך, עליו הנטל המוגבר להוכיח טענה זו.
התובע לא רק שלא הוכיח את טענות אלו, אלא שהנתבע הוכיח היא הוא זה שמימן את הרכישה באמצעות הלוואה שלקח ביחד עם אשתו בבנק, ולהבטחת החזר המשכנתא משכן הנתבע, בנוסף לחנויות,
גם את ביתו הפרטי
ולכן על התובע היה מוטל הנטל להוכיח את טענתו זו.
אין מחלוקת כי החנויות נרשמו ע"ש הנתבע בלבד בטאבו
(ראה נ/10).
הנתבע הציג לפניי מסמכים לפיהם רכש את שלושת החנויות מכונס נכסים בסך 800,000 ₪ (נ/7 נ/8 ו נ/9). לגרסת הנתבע שלא נסתרה, על מנת לממן את רכישת החנויות נטל משכנתא יחד עם אשתו בבנק לאומי למשכנתאות, ולהבטחת החזר המשכנתא, משכן הנתבע לטובת הבנק את החנויות (נ/11 נ/12 ו נ/13) ואת ביתו הפרטי (נ/14).
עוד עולה, מעדותו של הנתבע שלא נסתרה, כי החזרי המשכנתא שולמו מתוך חשבון השותפות מיום קבלת ההלוואה במאי 2005 ועד לפירוק השותפות בסוף 2007 ,בבנק איגוד, לפי דרישת הבנק המלווה, וכי הנתבע ביצע את ההחזר החודשי מחשבון השותפות על חשבון זכותו לקבל דמי שכירות מהשותפות. עוד עולה כי עובר לרכישת החנויות ע"י הנתבע, החנויות היו מוחזקות בשכירות עליהם חתם אביחי (ראה נ/26) והנתבע העיד בהקשר זה ועדותו לא נסתרה כי מסר לתובע שבמקום שהשותפות תשלם לבעלים הקודמים, השכירות תשולם לצברי יאיר, והתובע לא התנגד לכך (ראה עמוד 39 שורה 28 לפרוטוקול). בהקשר זה העיד גם רו"ח צברי, ועדותו לא נסתרה כי אין
זה מחייב כי הנתבע ישלם מחשבונו הפרטי, וכך הוא מעיד:
"ש. ...אם זה נכס של יאיר זה צריך להיות משולם מחשבונותיו הפרטיים
ת. לא חייב. הוא לא מושך שיק של שכירות. בהתאם להסכמה בקשר לשכירות בין השותפים הוא יכול למשוך שיק במקום לעצמו כשכירות לטובת כיסוי משכנתא"
(ראה עמוד 17 שורות 15-18 לפרוטוקול).

כנגד השכרה זו, שולמה המשכנתא מחודש מאי 2005 ועד לסוף פירוק השותפות ב-2007, בסכום של בין 3,900-4,100 ₪ בחודש.
הוכח לי, כי בטרם נלקחה המשכנתא, שילמה השותפות לבעל הבית הקודם דמי שכירות שהיו בגובה של כ-8,000 ₪ לחודש (ראה עמ' 40 לפרוטוקול, שורה
15-16), ולפיכך היה זה הגיוני וסביר כי התובע ישתתף במחצית מגובה סכום דמי השכירות בסך של כ-4,000 ₪ לחודש.
לעניין טענת התובע כי יש בבקשת פחת על החנויות בדו"ח של שנת 2005 להעיד על כי החנויות שייכות לשותפות, אין בידי לקבלה שכן כפי שהעיד רו"ח צברי, ועדותו לא נסתרה נפלה טעות בדיווח לשנה זו שתוקנה בדיווח עוד בטרם הגשת התביעה: "ביקש מלוי להשיג בטחונות או כסף חליפי לקניית החנויות...הייתה להם כוונה לקנות ביחד. שקיבלתי את המידע שהוא רכש לבד ללא לוי אז שיניתי את המידע". כאמור רו"ח צברי מעיד כי נודע לו שהחנויות רק של צברי רק לאחר שערך את הדוחות בשנת 2005, הסתבר לו מהנתבע כי הוא קנה את החנויות לבד ולפיכך בשנת 2006 תיקן את הטעות והתחיל "להכניס את זה כשכירות על ידי זיכוי של יאיר וחיוב של לוי במחצית של הסכום...". (ראה עמוד 18 שורות 11-18 לפרוטוקול).
רו"ח צברי הציג בפני
י את הדו"ח האישי של הנתבע, ועדותו זו אף היא לא נסתרה, כי לנתבע הכנסה משכירות בסך 33,400 ₪ מהמאפייה ובנפרד ובנוסף 12,800 ₪ ממבנה אחר שבקרית גת (ראה עמוד 18 שורות 23-26 לפרוטוקול).
לאור כל האמור עולה, כי התובע לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכחת טענתו כי החנויות שייכות לשותפות, והוכח לי כי החנויות נקנו אך ורק ע"י הנתבע.

חובות השותפות
טענה נוספת שטען התובע בניסיון לבסס את תביעתו הייתה, כי חובות שהנתבע טען שהיו לשותפות ושולמו, לא הוכח שהיו קיימים. גם טענה זו היה על התובע להוכיחה והיא לא הוכחה, ולמעלה מן הצורך הנתבע הוכיח במסמכים כי לשותפות היו חובות של למעלה מ 692,000 ₪ בעת פירוקה, עוד הוכח כי סילק לבדו חובות בסך 680,000 ₪, ולצורך כך נטל הלוואה אישית בסך 250,000 ₪ (ראה נ/2) מבנק
הפועלים והעבירה לחשבון השותפות בבנק איגוד, בנוסף לתשלום ששולם לשותפות ע"י מאפית קלאסיק בסך 260,000 ₪. עוד הצהיר הנתבע, ועדותו לא נסתרה כי שילם מכספו הפרטי סך של 56,380 ₪ והזרים כספים פרטיים בסכומים נוספים (ראה סעיף 25 לתצהיר הנתבע וכן ראה נ/22, 23,24,19,20).

ציוד
לעניין זה כאמור טען התובע, כי לשותפות ציוד רב שהוערך ע"י הנתבע עצמו בסך 258,620 ₪, ולפיכך לנתבע מגיע מחציתם.
אין מחלוקת כי בסיומה של השותפות, היה קיים במאפייה ציוד בשווי של 258,520 ₪- בהקשר זה הוערך השווי ע"י השמאי אביאור והתובע לא חלק על שמאות זו.
הנתבע הציג מסמכים (נ/1 נ/2 נ/3) כי הציוד נרכש ע"י מאפיית קלאסיק בע"מ והתשלום בסך 260,000 ₪ שולם לכיסוי חובות השותפות. התובע לא הציג כל מסמך הסותר ראיות אלה ולפיכך דין טענו התובע בעניין זה אף הן להדחות.


מוניטין
לעניין זה טען התובע כאמור, כי הנתבע השתמש בציוד השותפות על מנת לקדם את עסקי מאפיית קלאסיק בע"מ וכמו כן השתמש במוניטין ובלקוחות. לעניין זה מבקש התובע לשלם לו מחצית מהמוניטין.
בעניין זה מקובלת עליי טענת הנתבע, כי התובע לא רק שלא הוכיח כי היה לשותפות מוניטין, אלה הוא התעלם מהעובדה כי מאפיית קלאסיק בע"מ אינה עושה שימוש בשם "פת לחם" ואינה עוסקת בחלוקה מחוץ למאפייה אלא במכירה בדלפק לקונים מזדמנים בלבד ואשר על כן די טענות התובע גם בעניין זה להדחות.

הוצאות
התובע אשר קיבל את כל המסמכים של השותפות לבקשתו, לא הוכיח תביעתו.
נראה כי בקשת התובע בסיכומיו למינוי רו"ח מטעם ביהמ"ש, אינה אלא ניסיון אחרון לדוג יש מאין. לתובע ניתנה הזדמנות להוכיח מטעמו ע"י חוות דעת מומחה מטעמו טענותיו כלפי הנתבע אך הדבר לא עלה בידיו לעשות כן.
כידוע, אין בית המשפט כלי להשלמת מלאכת בעל דין, מקום שזה לא הצליח להוכיח טענותיו.
כפי שכבר קבעתי לעיל, הדוחות שהוגשו ע"י רו"ח צברי ועדותו נמצאו אמינים ומהימנים, התובע לא הצליח להרים את הנטל המוטל עליו להוכחת טענותיו כנגד הנתבע, אשר על כן מצאתי כי יש להשית על התובע הוצאות.

סוף דבר
התובענה נדחית, בנסיבות העניין התובע יישא בהוצאות הליך זה בסך 3,000 ₪ + 18,000 ₪ שכ"ט עו"ד (כולל מע"מ).
הסכומים ישולמו בתוך 30 יום מהיום וממועד זה ואילך יתווספו להם ריבית והפרשי הצמדה כחוק.


המזכירות תשלח העתק פסק הדין לצדדים.
ניתן היום,
כ"ז טבת תשע"א, 03 ינואר 2011, בהעדר הצדדים.














א בית משפט מחוזי 2139-09/09 לוי מסעוד אברהם נ' יאיר צברי (פורסם ב-ֽ 03/01/2011)