פסקי דין על שירביט חברה לביטוח בע"מ | פסקי דין על מוטי אטיאס ז"ל | פסקי דין על איילון חברה לביטוח |

20567-06/10 תאמ     31/03/2011




תאמ 20567-06/10 שירביט חברה לביטוח בע"מ נ' מוטי אטיאס ז"ל, איילון חברה לביטוח בע"מ








בית משפט השלום בנתניה



תא"מ 20567-06-10
שירביט חברה לביטוח בע"מ
נ' אטיאס ואח'






בפני

כב' השופטת
יעל קלוגמן


תובעת

שירביט חברה לביטוח בע"מ


נגד


נתבעים

1.מוטי אטיאס ז"ל

2.איילון חברה לביטוח בע"מ




פסק דין


1.
תביעת שיבוב בגין תאונת דרכים מיום 1.10.04, בשעת בוקר, במושב מנחמיה.
ברכב שבוטח על ידי התובעת נהג מר אביחי פרי (להלן: הנהג).
ברכב המעורב בתאונה נהג מר מרדכי (מוטי) אטיאס ז"ל, שנפטר ביום 17.3.2010 (להלן: המנוח), שהוא הנתבע 1, שהפך נתבע "פורמלי". הנתבעת 2 היא המבטחת שלו, חב' איילון (להלן: הנתבעת).

2.
הנתבעת העלתה טענת סף: כי היא פטורה מתשלום על פי הפוליסה, משני טעמים מצטברים:

א.
המנוח לא דיווח לה על התאונה, ובכך הפר חובתו כלפיה על פי הפוליסה ועל פי חוק חוזה הביטוח, התשמ"א - 1981 (להלן: חוק חוזה הביטוח). הנתבעת טוענת כי בנסיבות אלה היא פטורה מתשלום על פי הפוליסה, בהתאם להוראות סעיף 24 לחוק חוזה הביטוח.

ב.
בהעדר דיווח על ידי המבוטח, לא ידוע לנתבעת אם הנסיעה שבמהלכה אירעה התאונה היתה מכוסה על ידי הפוליסה, ובאופן ספציפי: האם לא חלות ההחרגות לגבי גילו של הנהג (גיל מינימלי: 24), ולגבי תוקף רישיון הנהיגה שלו (רישיון תקף במשך שנה לפחות לפני התאונה).

עוד טען ב"כ הנתבעת כי יש לדחות את התביעה גם בשל שיהוי: התובעת ישנה על זכויותיה במשך למעלה מחמש שנים, ובכך גרמה לנתבעת נזק ראייתי.

3.
ב"כ התובעת השיבה כי סעיף 24 לחוק חוזה הביטוח אינו קובע פטור מוחלט ואוטומוטי של המבטחת, במקרה של אי דיווח על ידי המבוטח. הוראת הסעיף היא: "לא קויימה חובה לפי סעיף 22 או לפי סעיף 23 (ב) במועדה [מדובר בחובת הדיווח ובחובה לסייע למבטח להשיג מידע ומסמכים שדרושים לבירור חבותו - י.ק]; וקיומה היה מאפשר למבטח להקטין את חבותו, אין הוא חייב בתגמולי הביטוח, אלא במידה שהיה חייב בהם אילו קויימה החובה".

בהמשך הסעיף נקבע כי הוא לא יחול בכל אחד מהמקרים הבאים:


1).
"החובה לא קויימה או קויימה באיחור מסיבות מוצדקות"; [חריג זה אינו חל בענייננו].

2).
"אי קיומה או איחורה לא מנע מן המבטח את בירור חבותו ולא הכביד על הבירור" [חריג

זה חל באופן חלקי בענייננו].

ב"כ התובעת טוענת כי סעיף 24 האמור אינו פוטר את המבטחת מחבותה אלא מגביל אותה למידה שהיתה חייבת בה, לו קויימה חובת הדיווח. עוד טוענת היא כי במקרה זה התאפשר בירור חבותה של הנתבעת באמצעות המידע שמצוי בדיווח של הנהג לתובעת ובתעודת הפטירה של המנוח: הדיווח של הנהג לתובעת, על גבי הטופס שמיועד לכך, צורף לכתב התביעה. דו"ח זה הוא מיום 3.10.04, יומיים לאחר התאונה. על פי דו"ח זה, הנהג ברכב המעורב היה מוטי אטיאס. ב"כ הנתבעת טען כי מרדכי אטיאס הוא שם נפוץ למדי, אך מנגד הצביעה ב"כ התובעת על כך, שבעלת הפוליסה היא גב' מלכה אטיאס, שכתובתה: רח' הנורית 2/3, מנחמיה, וזו אף כתובתו של הנהג, מוטי אטיאס, שנרשמה אף היא בדו"ח האמור. מנחמיה היא יישוב קטן. אין זה סביר שברח' הנורית 2/3 ביישוב זה מתגוררים שני אנשים בשם מוטי אטיאס, וזאת בצירוף לשמה של בעלת הפוליסה, דבר שמצביע לכאורה על כך שהנהג היה בעלה (או קרוב משפחה אחר) של בעלת הפוליסה. עולה איפוא, על פני הדברים, כי הנהג המעורב היה המנוח, מר מוטי אטיאס. בתעודת הפטירה של המנוח רשום תאריך לידתו: 17.9.1950. מכאן שבעת התאונה היה המנוח כבן 54, והוא עונה על מגבלת הגיל שבפוליסה. בתעודת הפטירה רשום גם מספר תעודת הזהות של המנוח, נתון שבאמצעותו יכלה הנתבעת לברר אם היה לו רישיון נהיגה תקף במשך השנה שקדמה לתאונה.

בהתאם לכך טענה ב"כ התובעת כי למרות אי הדיווח על ידי המבוטח, הרי עם קבלת כתב התביעה והמסמכים הנלווים, לרבות תעודת הפטירה שהומצאה בשלב מאוחר יותר, יכלה הנתבעת לדעת כי הנהג הוא המנוח וכי לא חלה לגביו החרגת הגיל שבפוליסה, ויכלה אף לברר אם חלה ההחרגה הנוספת, לגבי תקופת תוקפו של רישיון הנהיגה שלו, עובר לתאונה.

בהחלטה שנתתי (בעמ' 3 לפר') כתבתי כי ניתן יהיה להשהות את מתן פסק הדין על מנת לאפשר לנתבעת לבדוק את עניין תוקף רישיון הנהיגה של המנוח במועד הרלבנטי לתאונה, אך ב"כ הנתבעת אמר בסיכומיו (בעמ' 9 לפר') כי אינו מבקש השהייה כזאת.

אשר לשיהוי שנפל בטיפולה של התובעת בתאונה: ב"כ התובעת אמרה בסיכומיה כי לא ידועה לה הסיבה לאי הטיפול בתאונה במשך מספר שנים. היא מסרה כי בשנת 2008, כארבע שנים לאחר התאונה, פנתה התובעת אל חב' מנורה, שנרשמה בדו"ח הנהג כמבטחת של רכב המנוח, אך הסתבר כי המבטחת בביטוח צד ג' היא הנתבעת ולא חב' מנורה. התובעת פנתה אל הנתבעת במרס 2009, כשנה לפני פטירת המנוח. ב"כ התובעת טענה כי הנתבעת לא הראתה שניסתה לקבל אז דיווח מהמנוח אודות התאונה, למרות שהדבר היה כשנה טרם פטירתו, ולא הראתה כי ניסתה לאתרו או כי פנתה אליו ולא נענתה. על כן טענה ב"כ התובעת, כי בנסיבות של מקרה זה, לא נמנע מהנתבעת לברר את חבותה - על אף אי-הדיווח על ידי המנוח ועל אף השיהוי מצד התובעת - ועל כן, ובהתאם להוראות שבסעיף 24 לחוק חוזה הביטוח, אין הנתבעת יכולה לטעון לפטור מחבותה על פי הפוליסה, במקרה זה.

ב"כ התובעת חלקה אף על טענת ב"כ הנתבעת, כי די בשיהוי מצד התובעת כדי לדחות את התביעה. ב"כ התובעת טענה כי המחוקק ערך את מאזן השיקולים הנאות לעניין זה וקבע את מועד ההתיישנות לשבע שנים. אין מחלוקת כי התביעה הוגשה טרם חלוף תקופת ההתיישנות. על כן אין בסיס לדחותה בשל שיהוי.

ב"כ הנתבעת טען כי בשל השיהוי נגרם לנתבעת נזק ראייתי. נזק זה ניתן היה, במקרה דנן, לרפא או לפחות לצמצם מאד, בכל הנוגע לבירור חבותה של הנתבעת על פי הפוליסה, אך הנתבעת לא הראתה כי פעלה לשם כך (למעט ניסיונה להשיג את תיק המשטרה, אשר נענה, לדברי ב"כ הנתבעת, בתשובה כי לא נמסר למשטרה דיווח על התאונה).

אני מקבלת את טיעוניה של ב"כ התובעת כנגד טענות הסף של ב"כ הנתבעת, ועל כן לא תידחה התביעה על הסף.

4.
לגופן של נסיבות התאונה: הנהג העיד כי נסע בכביש הראשי של מנחמיה, ובאחד הצמתים הגיח רכב המנוח מצד ימין ופגע בצד ימין של רכבו. "בצומת יש תמרור עצור, כיוון נסיעתו. אחרי התאונה אמרתי לו שהיה צריך לעצור. הבן-אדם היה מבולבל והשאיר לי את הפרטים" (בעמ' 4 לפר'). עוד העיד הנהג כי הוא דיווח למבטחת שלו (התובעת) על התאונה יום או יומיים לאחר שאירעה, ואז היה זיכרונו טרי. בדו"ח של הנהג לתובעת, מיום 3.10.04, נכתב בין היתר: "עקב אי ציות לתמרור עצור של הרכב הפוגע, נכנס הרכב הפוגע לצומת מבלי לעצור ופגע ברכבי שהיה בתוך הצומת".

בחקירה הנגדית השיב הנהג לב"כ הנתבעת, כי אינו מתגורר במנחמיה, אך הוא נוהג לטייל בצפון הארץ והיה ביישוב זה פעמים רבות, ולאחרונה - לפני כשנתיים. ב"כ הנתבעת שאל את הנהג כיצד יוכל להוכיח, כשבע שנים לאחר התאונה, שאמנם היה תמרור עצור בצומת, כיוון נסיעתו של המנוח. הנהג השיב כי ערך שירטוט שנשלח בזמנו לחברת הביטוח ולמשטרה. ב"כ הנתבעת הטיח בו כי אין במשטרה דיווח לגבי תאונה זו. העד לא יכול היה לשלול זאת, אך אין מחלוקת כי בדיווח שלו לתובעת הוא ציין את תמרור העצור במוצא הרחוב, שממנו יצא רכב המנוח לצומת.

לשאלה מתי הבחין ברכב המנוח השיב הנהג: "לא הבחנתי, הוא ירד מהכביש בלי ברקס. הוא מרח אותי לכל האורך. לא הבחנתי בו לפני התאונה" (בעמ' 6 לפר'; תצלומי הפגיעה ברכב, ת/ 1, תואמים תיאור זה).

5.
את עיקר טיעונו לגבי התאונה מיקד ב"כ הנתבעת בעניין תמרור העצור. הוא טען כי הנהג, שאינו תושב מנחמיה, וביקר בה לאחרונה לפני כשנתיים, אינו יכול לזכור קיומו של תמרור ה-עצור במוצא הרחוב שממנו יצא רכב המנוח. לא הוגש תצלום של הצומת עם התמרור.

אם לא היה תמרור כזה במוצא הרחוב, שממנו הגיע המנוח, אזי רכבו של המנוח היה רכב הבא מימין, ביחס לרכב הנהג, ועל כן היתה זכות הקדימה של המנוח. אין מחלוקת בדבר זכות הקדימה לרכב שבא מימין, בצומת שבו אין תימרור אחר.

על כן, הוכחת אשמו של המנוח בתאונה מותנית בהוכחת קיומו של תמרור ה-עצור הנטען, ועובדה זו לא הוכחה כנדרש.

מנגד טענה ב"כ התובעת כי היא הרימה את נטל הראייה לעניין זה, באמצעות דו"ח הנהג, שהוגש לה יומיים לאחר התאונה (אין מחלוקת על האוטנטיות של דו"ח זה), ובאמצעות עדותו של הנהג שבה תיאר את התאונה. הנתבעת לא הפריכה דברים אלה ולא הראתה כי לא היה תמרור עצור במקום.

אני מקבלת את טיעונה של ב"כ התובעת לעניין זה: הדו"ח של הנהג מהווה ראייה מזמן אמת, והנהג חזר על תוכנו בעדותו בביהמ"ש. בהעדר כל ראייה לסתור, וכאשר מידת ההוכחה הנדרשת היא על פי מאזן ההסתברויות, התובעת הרימה את הנטל להוכיח קיומו של תמרור ה-עצור במוצא הרחוב, כיוון נסיעתו של המנוח.

ב"כ הנתבעת טען עוד כי בני משפחתו של הנהג, שהיו עמו ברכבו, לא הובאו לעדות, והדבר צריך לשקול כנגד גירסתו. בנסיבות של מקרה זה, ולנוכח הראיות שלפני, לא מצאתי כי עדות נוספת של בני משפחת הנהג היא נדבך ראייתי חסר, עד כדי לשנות את התוצאה.

6.
משהוכח במידה הדרושה קיומו של תמרור עצור במוצא הרחוב, שממנו יצא המנוח, הרי על פי עדותו של הנהג, שעשתה עלי רושם אמין, ושתואמת את הדיווח שלו על התאונה בזמן אמת, עולה כי המנוח לא ציית לתמרור ה-עצור, הגיח לכביש שבו נסע הנהג ופגע בצד הימני של רכבו, לאורכו. תצלומי הנזק לרכב תואמים תיאור זה.

כפי שצויין, הנתבעת לא הראתה כי ניסתה לקבל את גירסת המנוח לגבי נסיבות התאונה.

על פי הראיות שלפני, התאונה אירעה באשמו של המנוח והיא באה בגדר הכיסוי הביטוחי.

7.
על כן אני מקבלת את התביעה.

אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת 5,900 ₪ שיישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה: 11.6.10, ועד לתשלום בפועל.

עוד תשלם הנתבעת לתובעת הוצאות המשפט, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הוצאתן ועד לתשלום בפועל; הוצאות העד מטעם התובעת, מר אביחי פרי, בסך 400 ₪; ושכ"ט עו"ד בסך 1000₪ (כולל מע"מ; בפסיקת שכ"ט עו"ד התחשבתי בשיהוי מצד התובעת בטיפול בתאונה).

8.
המזכירות תשלח את פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום,
כ"ה
אדר ב תשע"א, 31 מרץ 2011, בהעדר הצדדים.














תאמ בית משפט שלום 20567-06/10 שירביט חברה לביטוח בע"מ נ' מוטי אטיאס ז"ל, איילון חברה לביטוח בע"מ (פורסם ב-ֽ 31/03/2011)