פסקי דין על זוהירה זערורה | פסקי דין על יוסף בסול | פסקי דין על מוחמד בסול | פסקי דין על מוחמד בסול | פסקי דין על כאמל בסול | פסקי דין על חסן בסול ואח' |

3822-05/08 א     30/03/2011




א 3822-05/08 זוהירה זערורה, יוסף בסול, מוחמד בסול נ' מוחמד בסול, כאמל בסול, חסן בסול ואח'








st1\:*{behavior: }
בית משפט השלום בנצרת



ת"א 3822-05-08
זערורה ואח' נ' בסול ואח'






בפני
כב' השופט הבכיר שכיב סרחאן


התובעים

1
.
זוהירה זערורה
, ת.ז. 21365366

2
.
יוסף בסול
, ת.ז. 02829029

3
.
מוחמד בסול

, ת.ז. 5447466
ע"י עו"ד שבאייטה


נגד


הנתבעים

1. מוחמד בסול

, ת.ז. 02074953
2. כאמל בסול
, ת.ז. 050179290
3. חסן בסול, ת.ז. 026315325
4. נביל בסול, ת.ז. 025995622
5. סלאם בסול, ת.ז. 034848200
6. תאמר בסול, ת.ז. 033702762
ע"י עו"ד נאבלסי



פסק - דין


זוהי תובענה למתן צו עשה וצו מניעה קבועים.

אקדמות מילין

1.
המנוח עבדאללה בסול ז"ל (להלן: "המנוח"), היה בעלה של התובעת 1 (להלן: "התובעת"). לבני-הזוג נולדו 14 ילדים: 6 בנים – התובעים 2 ו- 3, וארבעה נוספים: האני בסול, אכרם בסול, כרם בסול ועבדאללה בסול – ו-8 בנות. המנוח נפטר ביום 17.10.1997. ילדיו, הסתלקו מהעזבון. התובעת היא יורשתו של המנוח בשלמות.

2.
המנוח חסן מוחמד עבד אלקאדר בסול ז"ל, היה בחייו תושב כפר ריינה. (להלן: "המנוח חסן"). חמישה בנים נולדו לו: הנתבעים 1 ו- 2 ושלושה אחרים. הנתבעים 6-3 הינם בניו של הנתבע 1.

3.
הצדדים, הינם קרובי משפחה, מבני משפחת בסול הענפה בכפר ריינה.

4.
מקרקעין בשטח 6,900 מ"ר והידועים כחלקה 29 בגוש 17519 בקרקעות כפר ריינה, הינם בבעלות משותפת ורשומה של כמה בעלים, כדלקמן:

א.
המנוח חסן – החלק בנכס – 1380/6900
ב.
מוחמד שלבי (גוראב) – החלק בנכס – 20/6900
ג.
זוהיירה מוסטפא זערורה (בסול) – התובעת
–

החלק בנכס – 1000/6900
ד.
נאסר בסול – החלק בנכס – 1000/6900
ה.
ג'מיל בסול – החלק בנכס – 1000/6900
ו.
נביל בסול – החלק בנכס – 1000/6900
ז.
נור אלדין עארף מוחמד בסול

(להלן: "נור אלדין") –


החלק בנכס – 1500/6900
(להלן: "המקרקעין").

5.
המקרקעין מחולקים, בחלוקה ארעית, לשבעה מגרשים: מגרשים 29/1 + 29/2 – מוחזקים על-ידי יורשי המנוח חסן ובכללו הנתבעים.
מגרשים 29/3 ו- 29/4 – מוחזקים על-ידי התובעת ובנה – התובע 2; מגרשים 29/5 ו- 29/6 – מוחזקים על-ידי נור אלדין ובניו – נאסר בסול,גמיל בסול ונביל בסול או מי מטעמם ; ומגרש 29/7 – מהווה דרך. (ת/2).
כאן המקום לציין, כי למר מחמוד שלבי, אחד הבעלים הרשומים במקרקעין (חלק 20/6900) ומשום מה, לא הוקצה מגרש כלשהו, לא בנפרד ולא ביחד עם מי משאר הבעלים!!

6.
וכן, על המקרקעין בנויים מספר בניינים למגורים, כאשר שניים מהם נבנו על המגרשים 29/3 ו-
29/4 ומוחזקים על-ידי התובעים 1 ו- 2; מספר בניינים נבנו על המגרשים 29/1 ו- 29/2 ומוחזקים על-ידי מי מהנתבעים; והשאר נבנו על המגרשים 29/5 ו- 29/6, ומוחזקים על-ידי נור אלדין ובניו או מי מטעמם.

7.
ביום 19.8.1995, הוכנה על-ידי מהנדס ומודד מוסמך, מר איהאב רינאוי, עבור הנתבע 3, תוכנית חלוקה ואיחוד, כביכול, של המקרקעין ומקרקעין סמוכים, הידועים כחלקה 9 בגוש 17519 בקרקעות כפר ריינה (להלן: "חלקה 9") לצורך קבלת היתר להקמת בניין מגורים נוסף על המגרש 29/2 (להלן: "התכנית"). התכנית הוכנה, למעשה, לבקשת רשות התכנון והבניה שלעניין.

8.
המנוח ובני משפחתו, גרו, בזמנו, בבניין מגורים שהוקם, בשנות החמישים של המאה הקודמת, על מגרש 29/4. המדובר בבניין ישן. בשנת 2000, הרס התובע 2 את הבניין הישן האמור, ובמקומו הוא בנה בית-מגורים חדש, בשטח של 235 מ"ר, על-פי היתר בניה כדין, שניתן לו (ביום 9.11.2000) על-ידי הוועדה המקומית לתכנון ולבניה מבוא עמקים. (להלן: "הבניין"). עבודות הבניה של הבניין הסתיימו בשנת 2001.

9.
ד"ר יאסר תאופיק רינאוי (להלן: "רינאוי"), הינו שכנם של התובעים ומחזיק בחלק מחלקה 47 בגוש 17519 בקרקעות כפר ריינה, הגובלת את המקרקעין מצד מזרחי. (להלן: "חלקה 47"). למקרקעין זיקת הנאה בחלקה 47 מסוג זכות מעבר על-פני חלקה 47 ברוחב 2 מ' לאורך גבולם המזרחי של המקרקעין ועד לכביש הציבורי הראשי מס' 64 בריינה. (להלן: "זיקת ההנאה בחלקה 47" או
המעבר בחלקה 47").

10.
בשלהי שנות התשעים של המאה הקודמת, התגלע סכסוך בין התובעת ובני משפחתה לבין רינאוי, הנסוב, בין השאר, על זיקת ההנאה בחלקה 47 וזכותם החוקית של התובעת ובני משפחתה להשתמש במעבר במקרקעין הכפופים (חלקה 47). התובעת וארבעה מבניה – התובעים 2 ו- 3, ושניים אחרים (כרם ועבדאל באסט), הגישו, ביום 1.5.2001, לבית משפט השלום בטבריה תובענה כספית ועתירה למתן צו עשה כנגד רינאוי, אשר נידונה במסגרת ת"א 1530/01 (נ/1), בפני
כב' השופט אברהם יונתן (להלן: "התובענה הקודמת").

11.
במסגרת התובענה הקודמת, טענו התובעים, בין השאר, כי רינאוי ביצע עבודות חפירה רחבות היקף בחלקה 47 בצד הגובל את המקרקעין, דבר שסיכן עד למאוד את יציבות הקרקע במגרשים המוחזקים על-ידם (מגרשים 29/4 ו- 29/3). הוא גם פגע בזיקת ההנאה בחלקה 47 ומנע מהתובעים מלהשתמש כליל במעבר בחלקה 47 – מעבר המהווה דרך הגישה היחידה למקרקעין ובכללם למגרשים 29/4 ו- 29/3 אל הכביש הציבורי הראשי, קרי – כביש 64 (להלן: "הכביש הראשי") -,מעבר שהם משתמשים בו , שימוש יום-יומי, מאז ומתמיד. הם עתרו לבית-המשפט דשם ובין השאר, כי יוציא מתחת ידו צו עשה המופנה לרינאוי והמחייבו "לבנות קיר תומך על קו הגבול בחלקה 47, וזאת בהתאם לחוות-הדעת המצורפת, ולבצע כל הדרוש לשם הבטחת זכות המעבר והדרך שהייתה קיימת לפני ביצוע החפירה, וזאת בהתאם לחוק והוראות המהנדס מטעם התובעים או מהנדס שימונה ע"י כבוד ביהמ"ש"
(נ/1 – כתב התביעה, סעיף 21(א) – ההדגשה שלי-ש.ס).

12.
רינאוי הכחיש, למעשה, את טענותיהם המהותיות של התובעים במסגרת התובענה הקודמת, וטען, בין השאר ולעניינו, כי "בפועל לא קיימת שום זכות מעבר על פני חלקה 47, מעולם לא נעשה שימוש בזכות המעבר על-ידי התובעים וזכות המעבר נחסמה על-ידי בניינים שנבנו על שטח זכות המעבר מזה כ- 10 שנים, על-ידי יתר השותפים בחלקה 47 ועל כן זכות המעבר בטלה ומבוטלת לאור זה שהיא אינה מופעלת שנים רבות ובשם שינוי בנסיבות השימוש". (נ/1 – פסק-הדין, עמ' 2, פרק טענות הנתבע").

13.
להוכחת עילת התובענה הקודמת, נעזרו התובעים, בין היתר, בחוות-דעתו של המהנדס, מר זריק כמאל ובתשריט סביבה שנערך על-ידי המודד מר סוהיל זידאן. (נ/1). (להלן: "התשריט").

14.
כב' השופט יונתן אברהם שמע את ראיות הצדדים בתובענה הקודמת, ונתן (ביום 17.1.2005) פסק-דין ,בגדרו הוא קיבל את טענת התובעים, במלואה, בכל הקשור לזיקת ההנאה בחלקה 47; דחה ,באופן פוזיטיבי, את טענת רינאוי
וקבע, בין השאר,
כי "אני קובע כי התובעים הוכיחו קיומה של זיקת הנאה ברוחב שני מטר על גבי חלקה 47 לאורך גבולה עם חלקה 33". (נ/1 – פסק-הדין, עמ' 7, סיפא). (להלן: "פסק-הדין בתובענה הקודמת").

טענות התובעים

15.
התובעים טוענים, בקליפת אגוז, כי התכנית הינה, למעשה, הסכם שיתוף כמשמעותו בסעיף 29 לחוק המקרקעין, תשכ"ט – 1969. (להלן: "החוק"), בדבר ניהול המקרקעין והשימוש בהם ובדבר זכויותיהם וחובותיהם של השותפים במקרקעין. הוא מחייב את הבעלים של המקרקעין ובכללם הנתבעים. בתכנית נקבעה זיקת הנאה לטובת המגרשים 29/5 ו- 29/4, מסוג זכות מעבר ברוחב 3 מ' על-פני מגרשים 29/1 ו- 29/2, בגבולם המזרחי ועד לכביש הראשי (להלן: "זיקת ההנאה האחרת" או "המעבר האחר"). ויודגש: המעבר האחר, שיקף, למעשה, מצב קיים (דה-פקטו), של זכות מעבר למגרשים האמורים אל הכביש הראשי, זכות שנעשה בה שימוש במשך עשרות שנים, על-ידי המנוח ובני משפחתו ובכללם התובעים.

16.
בשנת 2001, עם גמר בניית הבניין או בסמוך לכך, חסמו הנתבעים את המעבר האחר ומנעו מהתובעים מלהשתמש כליל בו. כתוצאה מכך, נאלצו המה להשתמש במעבר מאולתר וצר ממגרשם אל הכביש הראשי.

17.
התובעים מוסיפים וטוענים, כי הם בעלי זיקת ההנאה האחרת, הן מכוח שנים, היות והשתמשו במעבר האחר על-פני מגרשים

29/1 ו- 29/2, במשך תקופה של שלושים שנים רצופות, והן מכוח התכנית.

18.
התובעים מבססים את עילת תביעתם, בעיקר, הן על עוולת מטרד ליחיד, לפי סעיף 44 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], התשכ"ט – 1968 ( להלן: "הפקודה") והן על פגיעה בזכויות הקניין שלהם במקרקעין, מסוג בעלות וזיקת הנאה.

19.
באשר לסעדים הנתבעים, עותרים התובעים לבית-המשפט, כי יוציא מתחת ידו צו מניעה המופנה לנתבעים והמונע מהם או מי מטעמם כל מעשה שיש בו כדי לסכל את זכות המעבר האחרת ,וכן צו עשה המחייב את הנתבעים להסיר מתוואי המעבר האחר כל מכשול או דבר שיש בהם משום הפרעה לשימוש הרגיל והסביר בו.

טענות הנתבעים

20.
הנתבעים מכחישים, מנגד, את טענותיהם המהותיות של התובעים שביסוד עילת התביעה. לגרסתם, אין לתובעים 2 ו- 3 זכות כלשהי במקרקעין. אין ומעולם לא היתה זיקת הנאה אחרת מזו
שבחלקה 47, הגובלת את המקרקעין בצד מזרח. התכנית אינה הסכם שיתוף במקרקעין. זכות המעבר המשורטטת בתכנית (ת/2) בגבול המזרחי במגרשים 29/1 ו- 29/2, מיועדים לשימושם הבלעדי של התובעים ולא לנתבעים. התכנית הוכנה לצורך קבלת היתר בניה עבור ביתו של הנתבע 3, אשר נבנה במגרש 29/2, לפי דרישותיה של רשות התכנון והבניה שלעניין. בזמן הקמת הבניין, פנה אליהם התובע 2, בבקשה להרשות לו להעביר חומרי בניין על-פני המגרשים 29/1 ו- 29/2, מצד מזרחי וזאת באופן זמני עד לגמר עבודות הבנייה. הם נעתרו לבקשה, וכך היה.

21.
הנתבעים הוסיפו וטענו, כי הם הבעלים החוקי של המגרשים 29/1 ו- 29/2, ורשאים לנהוג בהם מנהג בעלים לכל דבר ועניין ואין להם צורך בחסימת שימושו של מאן דהוא בהם.

22.
התובע 2 מסוכסך עם מרבית אחיו, ומונעים ממנו מעבר על-פני חלקיהם במקרקעין. התובענה מחוסרת כל יסוד עובדתי או משפטי. היא קנטרנית, טורדנית ודינה להידחות.

הפלוגתא

23.
הפלוגתא העיקרית שבין הצדדים והעומדת במוקד הכרעתנו, אחת היא: האם קיימת לטובת התובעים או לטובת המגרשים 29/3 ו- 29/4 זיקת ההנאה האחרת והתובעים זכאים להשתמש במעבר האחר
שבמגרשים 29/1 ו- 29/2?

מסכת הראיות

24.
מטעם התביעה, העידו התובעים לעצמם. הם הקדימו והגישו תצהירי עדות ראשית: (ת/1 (תובע 2); ת/3 (תובע 3); ו- ת/4 (התובעת). וכן, הוגש מטעמה מוצג אחד – ת/2 (התכנית).

25.
גם להגנה היו שלושה עדים: הנתבעים 1 עד 3. עדים אלה הקדימו והגישו תצהירי עדות ראשית:
נ/2 (נתבע 2); נ/4 (נתבע 3); ונ/5 (נתבע 1). וכן, הוגשו מטעמה שני מוצגים נוספים: נ/1 – כתב תביעה, התשריט ופסק-הדין בתובענה הקודמת; ונ/3 – נסח רישום חלקה 9 בגוש 17519.

דיון
המסגרת הנורמטיבית

26.
בשיטת המשפט הישראלית, מוסמך כל בית-משפט הדן בעניין אזרחי ליתן סעד ציווי – צו עשה, צו לא-תעשה וצו ביצוע בעין, כפי שנראה לו לנכון בנסיבות העניין. (סעיף 75 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד – 1984 – להלן: "חוק בתי-המשפט"). לענייני נזיקין, קבע המחוקק הראשי הוראות חוק ספציפיות, בדבר סמכותו של בית-המשפט האזרחי ליתן סעד ציווי בשל עוולה, וכוונתנו היא להוראת סעיפים 71 ו- 72 לפקודה.

27.
סעד הציווי, הן בתביעה הסומכת על דיני הקניין והן בתביעה הסומכת על דיני הנזיקין, נתון לשיקול דעתו של בית-המשפט והוא כפוף, ככלל, לעקרונות יסוד שבשיטת משפטנו: הצדק, היושר ותום-הלב. (י. זיסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית, 571; רע"א 6339/97 רוקר נ' סלומון, פ"ד נ"ה(1), 199 (2001). אכן, שיקול הדעת של בית-המשפט למתן סעד ציווי, בתביעה "פוססורית"
הנסמכת על הפקודה, אינו זהה לשיקול דעתו בתביעה "פטיטורית" הנסמכת על דיני הקניין ומטרתה להגן על זכות הקניין. לגבי זו האחרונה, נפסק, כי שיקול הדעת הוא "מוגבל ומצומצם ביותר ויופעל רק במקרים חריגים ונדירים" (רע"א 7339/97 רוקר, דלעיל, בעמ' 248). בעל דין שהוכיח, כי קיימת פגיעה ממשית בזכותו הקניינית, יזכה, בדרך כלל, בסעד ציווי לשם תיקון המעוות והחזרת המצב לקדמותו.

הנידון דידן

28.
חוששני, כי תביעה זו אין ביכולתי לקבל הן מטעמים פרוצדוראליים והן מטעמים מהותיים.
ראשית
, עסקינן בהליך ייחודי וקיצוני בו יש, לדעתי, להחיל את הדוקטרינה של ההשתק השיפוטי. התובעים טענו, במסגרת התובענה הקודמת, כי לטובתם ולטובת המגרשים שבבעלותם ובהחזקתם (מגרשים מס' 29/3 ו- 29/4) קיימת זיקת הנאה בחלקה 47, לפיה הם זכאים למעבר בחלקה 47 – מעבר המהווה דרך הגישה היחידה מהמקרקעין בכלל וממגרשיהם (מס' 293 ו- 29/4) בפרט לכביש הראשי. טענה זו היתה, למעשה, עמוד התווך של עילת התובענה הקודמת. היא התקבלה במלואה על-ידי בית-המשפט (כב' השופט יונתן אברהם) ופסק-הדין נהפך לחלוט (נ/1). בנסיבות אלה, מושתקים התובעים מלהתכחש לטענותיהם אלה גם בתובענה דנן ולטעון טענות עובדתיות ומשפטיות הפוכות, לפיהן, כביכול, קיימת לטובתם ולטובת המגרשים שבבעלותם ובהחזקתם (מס' 29/3 ו- 29/4) זיקת הנאה האחרת- היא
המעבר האחר והיחידי מהמגרשיהם לכביש הראשי וכי הם, למעשה, משתמשים ברציפות רק במעבר האחר, מקדמת דנא, מזה כ- 30 שנים ועד לחסימתו, בשנת 2001, על-ידי התובעים!
אין להכביר מילים, כי טענותיהם העובדתיות והמשפטיות של התובעים בתביעה דנן, עומדת בסתירה מוחלטת, קוטבית ופוזיטיבית לטענותיהם העובדתיות והמשפטיות אשר נטענו במסגרת התובענה הקודמת.
דין הוא, כי "בעל דין שטען טענה בהליך אחד וטענתו התקבלה, מושתק מלהתכחש לטענתו גם בהליך נגד יריב אחר (שבעניינו לא נוצר מעשה-בית-דין) ולטעון טענה הפוכה" (ע"א 513/89
interlego
נ'
exin-lines
, פ"ד מח(4), 133, 194 (1994); רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ, [פורסם בנבו], 8.3.2005).

29.
שנית, התנהגותם של התובעים, במקרה דנן, בהעלאת טענות עובדתיות ומשפטיות סותרות בשני הליכים משפטיים נפרדים – בתובענה הקודמת ובהליך דנן – פוגעת עד למאוד בתקנת הציבור (ע"א 1393/92 הבח ה' קזעמקטב, פ"ד מת(4), 753, 358 (1994). היא מהווה שימוש לרעה ופסול בהליכי משפט (ע"א 4361/90 ג'ול נ' אלג'ול, פ"ד מט (5) 656, 659 (1955). היא התנהגות בחוסר תום לב משווע (ע"א 658/80 אליאב נ' הסנה חברה ישראלית לביטוח בע"מ, פ"ד לו (3), 543, 552 (1982). יש לאסור התנהגות פסולה מעין דא ולא לאפשר לתובעים להשיג יתרון משפטי לאחר שכבר זכו וטיעוניהם הסותרים, בתובענה הקודמת, נתקבלו.

30.
שלישית, התובעים באו בשערי בית-המשפט בחוסר תום לב ובחוסר נקיון כפיים ואלה התבטאו, בעיקר, באי-צירוף כל בעלי-הדין הרלוונטיים וכוונתי היא לכלל הבעלים הרשומים של המקרקעין אוחליפיהם; אי-גילוי עובדות מהותיות, במיוחד ההליכים בתובענה הקודמת, קיום התשריט ופסק-הדין החלוט שניתן במסגרת התובענה הקודמת; ואי-הצגת תכנית הבניה של הבניין.

31.
רביעית, התובענה לוקה בשיהוי ניכר, ללא כל הסבר סביר ומהימן. עילת התביעה, כביכול, נולדה עוד בשנת 2001. דא עקא, שהתובענה הוגשה רק ביום 19.5.2008!

32.
חמישית, לעיצומם של דברים, דין התובענה להידחות. התובעים לא הוכיחו, כדבעי, את עילת התביעה. גרסת התביעה וראיותיה, לפיהן קיימת לטובת התובעים ולמגרשים 29/3 ו- 29/4 זיקת הנאה ,מכוח שנים או מכוח התכנית או מכוח הסכם בעל-פה ,במגרשים 29/1 ו- 29/2 – היא זיקת ההנאה האחרת – והם כביכול בעלי הזכות במעבר האחר מקדמת דנא ומשתמשים בזכות זו במשך תקופה של שלושים שנים רצופות, עם כל הכבוד והעוונה,נסתרה , מניה וביה ובאופן פוזיטיבי, הן על ידם , במיוחד גרסתם וראיותיהם בתובענה הקודמת,והן על ידי ראיות קבילות ובעלות משקל אחרות : התשריט ופסק הדין שניתן במסגרת התובענה הקודמת – פסק-דין בר-תוקף וחלוט (נ/1).

33.
שישית, לדידי התכנית (ת/2) אינה הסכם שיתוף, כהגדרתו בסעיף 29 לחוק. השאלה אם התכנית היא הסכם שיתוף, אם לאו, היא שאלה פרשנית. כאמור, מסקנתי היא, כי התכנית אינה, למעשה, הסכם שיתוף. מסקנתי דנן, מהווה הפרשנות המשפטית הסבירה לתכנית, וזאת בשים לב ללשון התכנית, תכליתה (הסובייקטיבית והאובייקטיבית), ומכלול הנסיבות החיצוניות האופפות אותה, במיוחד התנהגות הצדדים לאחריה. בתכנית עצמה צויין במפורש, כי היא הוכנה רק לצורך קבלת היתר בניה לנתבע 3 מרשות התכנון והבניה שלעניין. (הוועדה המקומית לתכנון ולבניה – מבוא העמקים), וזאת לצורך הקמת בית-מגורים על מגרש 29/2. (וראו – נ/2, סעיף 9; עמ' 12, ש' 3, עמ' 13, ש' 24-23; עמ' 14, ש' 19-16; נ/4 – סעיף 9; עמ' 16, ש' 7-2; עמ' 18, ש' 9-7; נ/5 – סעיף 9; עמ' 22, ש' 10; עמ' 23, ש' 6; עמ' 24, ש' 3-1, ש' 15-12). בהקשר זה, אציין, כי התובע 2, העיד, במהלך חקירתו שתי וערב ולענייננו, כי "התובעים לא חתומים על התכנית ת/2, מי שחתום עליה זה האבא שלהם"! (עמ' 4, ש' 23). התכנית הוכנה למעשה לשם קבלת היתרי בניה לנתבעים 2 ו- 3 במגרשים שבבעלות ובהחזקת הנתבעים –מגרשים
מס' 29/1 ו- 29/2 (עמ' 4, ש' 11-10) וכי לתובעים זכות מעבר במגרשי הנתבעים וזכות זו רשומה בטאבו! (שם, שם).
זאת ועוד, לשאלת בית-המשפט, העיד התובע 3 והודה, ברחל בתך הקטנה, כי התכנית הוכנה, למעשה "לצורך היתר בניה של אחד הבנים שלו [של הנתבע 1 – ש.ס], ולכן אבא שלי חתם" (עמ' 10, ש' 32-31).

34.
הסכם שיתוף במקרקעין, הוא למעשה הסכם בין כל השותפים בדבר ניהול המקרקעין המשותפים והשימוש בהם ובדבר זכויותיהם וחובותיהם בכל הנוגע למקרקעין (סעיף 29 לחוק). עיון בתכנית מראה בעליל, כי היא לא חתומה ולא מאושרת על-ידי כלל הבעלים הרשומים והשותפים במקרקעין והבעלים הרשומים של חלקה 9, או כלל חליפיהם. המנוח חסן, הבעלים הרשום בחלק 1380/6900 במקרקעין ומוחמד שלבי (גוראב), הבעלים הרשום בחלק 20/6900 במקרקעין לא חתומים, משום מה, על התכנית. וכן, חלקה 9 בגוש 17519, נשוא התכנית, הינה בבעלות משותפת של 9 שותפים ולמנוחה אמינה בסול ז"ל, החתומה על התכנית כבעלים של החלקה דנן כביכול, אין זכות כלשהי בה, והכל כאמור ומפורט בנסח הרישום – מוצג נ/3.
מה עוד, שהמנוחה אמינה בסול ז"ל, אינה חתומה כלל על הטבלה הסופית שבתכנית.
ויודגש: לית מאן דיפליג, כי הנתבעים 1 ו- 2, הם לא היורשים הבלעדיים של אביהם המנוח חסן. הם לא מנהלי עזבון המנוח חסן ואינם קונים סמכות בדין לפעול בשם עזבון חסן ולעשות פעולות משפטיות בשמו, במקומו ואף לחייבו בדין.
יוצא, כי מאחר והתכנית לא נחתמה על-ידי המנוח חסן או מנהל עזבונו או כלל חליפיו ויורשיו החוקיים, אין בכוחה- גם בהנחה שיש לה תוקף משפטי ואינני קובע כך- לחייב, כעת, את יורשיו של המנוח חסן, שלא חתומים עליה וחליפיהם.

35.
התובע 2 הקים, בשנים 2001-2000, את הבניין. הדבר נעשה בידיעתם ובהסכמתם של שאר התובעים. תכנון הבניין היה ידוע היטב לתובעים. לא הוכח בפני
י כדבעי, כי היתר הבניה ותכנית הבניה של הבניין נסמכו על התכנית. אציין, בהדגשה, כי התובעים נמנעו, מדעת, מלהגיש לבית-המשפט את תכנית הבניה של הבניין ושאר הנספחים החתומים והמאושרים ואשר צורפו להיתר להקמת הבניין, הגם שמסמכים אלה נמצאים בחזקתם וברשותם ,והכל ללא הסבר סביר ומהימן. בהתנהגותם דנן, הם מחזקים, למעשה, את גרסת הנתבעים וראיותיהם.

36.
להוכחת עילת התובענה הקודמת, הגישו התובעים לבית-המשפט השלום בטבריה, בין השאר, את התשריט (נ/1). בתשריט אין כלל זכר לזיקת ההנאה האחרת/המעבר האחר. התשריט הוכן ביום 8.11.1999, קרי – יותר מארבע שנים לאחר מועד הכנת התכנית. התשריט שימש ראיה מהותית מטעם התובעים בתובענה הקודמת. הוא מהווה, למעשה, הודאה מפורשת של התובעים, כי התכנית אינה הסכם שיתוף, וכי לא קנויה להם או למגרשיהם (מס' 29/3 ו- 29/4) זכות ההנאה האחרת/זכות למעבר האחר.

37.
אלא בכך לא סגי. התובעים לא הצליחו להוכיח, כי התכנית הינה הסכם שיתוף, לא כל שכן, שקיים הסכם שיתוף רשום כדין וכוחו יפה גם כלפי אדם שנעשה שותף במקרקעין לאחר רישומו וכל אדם אחר ובכלל זה הנתבעים 3 עד 6. (סעיף 29(א) סיפא לחוק).

שאר טענות הצדדים

38.
מסקנתי דנן מייתרת, למעשה, את הדיון בשאר טענותיהם של התובעים שבלאו הכי לא מצאתי בהן ממש ודינן להידחות.

התוצאה

39.
התוצאה, היא, איפוא, כי אני דוחה בזה את התביעה.

התובעים ישלמו לנתבעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל בסך של 30,000 ₪.

לפני חתימתי על פסק-הדין, מבקש אני להמליץ לצדדים ולשאר הבעלים השותפים במקרקעין, לנקוט בהליך לפירוק השיתוף במקרקעין שהוא ההליך הנכון והראוי בנסיבות העניין. בתקווה, כי בהליך האמור תיפתרנה, באופן סופי וצודק, המחלקות שביניהם בכל הקשור לזכויותיהם וחובותיהם בנוגע למקרקעין.

המזכירות תמציא פסק-הדין לצדדים.

ניתן היום,
כ"ד
אדר ב תשע"א, 30 מרץ 2011, בהעדר הצדדים.










א בית משפט שלום 3822-05/08 זוהירה זערורה, יוסף בסול, מוחמד בסול נ' מוחמד בסול, כאמל בסול, חסן בסול ואח' (פורסם ב-ֽ 30/03/2011)