פסקי דין על מיטל צור | פסקי דין על איריס ציון

1185/07 א     29/03/2011




א 1185/07 מיטל צור נ' איריס ציון








בית משפט השלום בכפר סבא



29 מרץ 2011

ת"א 1185-07
מיטל צור
נ' איריס ציון






בפני

כב' השופטת
רחל קרלינסקי


התובעת

מיטל צור


נגד


הנתבעת

איריס ציון




פסק דין



1.
אמירה שהשמיעה הנתבעת בפני
חברתה הטובה של התובעת היא נשוא תביעת לשון הרע שבפני
.

רקע עובדתי

2.
התובעת אדריכלית פנים בהשכלתה, ועובדת כמעצבת מטבחים בחברת "בלו מערכות בע"מ".
בחודש מאי 06' פנתה אליה חברתה הטובה, הגב' קרן כהן (להלן: "קרן"), וביקשה את עזרתה בעיצוב מטבח לביתה החדש בשכונת מליבו בנס ציונה.
לטענת התובעת, השתיים הכירו שנים רבות, והידידות ביניהן התאפיינה ביחסי קרבה, אמון וכבוד הדדי.

3.
קרן רכשה את הבית מאביה, שהוא קבלן בניה, שבנה פרויקט באמצעות חברת מליבו. האחרונה התקשרה לצורך אספקת המטבחים בפרויקט עם חברת "סמל בע"מ" העוסקת במכירת מטבחים (להלן: "החברה").

4.
לטענת התובעת, שמחה מאוד לפנייתה של חברתה, הסכימה לשתף פעולה עימה, וסייעה לה בעיצוב המטבח שנרכש על ידה. בשל כך נפגשה עימה מספר פעמים במשרדי חברת סמל בנוכחות הנתבעת. האחרונה שימשה כמעצבת מטעם חברת סמל.

לאחר שתי פגישות הוזמן המטבח בהתאם להערותיה של התובעת בנוגע לעיצוב המטבח, וכל זאת בלא שניתנה לה כל תמורה שהיא מאת קרן.

5.
לטענת התובעת, לאחר תקופת מה חשה בשינוי ביחסה של קרן אליה. היא שמה לב שהאחרונה התרחקה ממנה, חדלה מלהשיב לשיחות הטלפון, לא הוזמנה לאירועים חברתיים משותפים והיחסים התנתקו.

רק לאחר מספר חודשים, וביום 7.12.06, יזמה שיחת בירור רצינית עם קרן ולאחר שהפעילה עליה לחץ כבד לטענתה שתסביר לה את פשר השינוי ביחסים, למדה מפי קרן לתדהמתה, כי לאחר התקנת המטבח ע"י חברת סמל התקשרה אליה הנתבעת וסיפרה לה כי התובעת דרשה בשיחת טלפון, עמלה הנגזרת משווי המטבח שנרכש על ידה.

עוד סיפרה הנתבעת לקרן, כי העמלה לא שולמה בסופו של דבר מאחר ורכישת המטבח נעשתה באמצעות קבלן לכל הפרויקט וקרן זכתה ממילא בהנחה משמעותית.

6.
כשהתברר לתובעת תוכן השיחה הנ"ל, התקשרה לטענתה מיד לחברת סמל וביקשה לברר את העניין עם האחראית על הנתבעת. על פי המידע שקיבלה ולאחר בירור עם הנתבעת אושר דבר קיום השיחה. אותה אחראית הסבירה לתובעת, כי מאחר וכל שיחות הטלפון בחברת סמל מוקלטות, לא תהה בעיה לאתר את קלטת השיחה, אולם בסופו של דבר ראיה על השיחה הנ"ל לא אותרה.

7.
לגרסת התובעת, גרמו דברי הנתבעת שנאמרו לידידתה קרן שבר בביטחונה העצמי, פגעו קשות בנפשה, הרסו במחי יד יחסי חברות שנבנו במשך שנים ארוכות, פגעו במעמדה החברתי באופן אנוש וחסר תקנה.

עוד נטען, כי מעולם לא ביקשה מהנתבעת עמלה ולא כל תשלום אחר, בין בגלוי בנוכחות קרן ובין מאחורי גבה, וכי טענות הנתבעת אינן אלא לשון הרע שנועדו לפגוע בה, להשפילה בפני
קרן ובני משפחתה ולעשותה למטרה לשנאה, לבוז וללעג, וכן לפגוע במשרתה ובמשלח ידה.


התובעת הוסיפה וציינה, כי הואיל ואביה של קרן היה קבלן שבנה את פרויקט המגורים בנס ציונה, סוכם בינה לבין קרן שכתמורה לעיצוב המטבח תציג אותה קרן כמעצבת ראשית בפרויקט, ועניין זה היה אמור לשמש לה כמקפצה לפתיחה בקריירת עיצוב עצמאית.

לנוכח ובשל מעשי הנתבעת, נגדעה קריירת העיצוב העצמאית בתחילת הדרך ובשל מעשי הנתבעת היא עובדת כשכירה עד היום. יתר על כן, מששמע את הדברים אביה של קרן, הוא הגיב בזעם ולא הפנה אליה אף הצעת עבודה בפרויקט שהקים בנס ציונה.

8.
גרסת הנתבעת לא נגדה באופן מובהק את גרסת התובעת.

עפ"י הצהרתה, לאחר שקרן הזמינה מטבח מחברת סמל, ולאחר שדרשה באמצעות אביה ואף קיבלה הנחה חריגה ומשמעותית, נחתמה ההזמנה לאחר מספר פגישות במשרדי החברה. מספר ימים לאחר מכן צלצלה אליה התובעת והודיעה לה כי ההזמנה נסגרה, וביקשה כי תינתן לה עמלה בגין הזמנתה של קרן. הואיל וקיים נוהג בדבר מתן עמלה לאדריכלים שמפנים לקוחות לספקים, לא ראתה הנתבעת את הדבר חריג מהמקובל בענף הבניין. לדבריה, גם חברת סמל עצמה נוהגת לשלם עמלה לאדריכלים המפנים את לקוחותיהם אליה וזאת בשיעור של 5-10% ממחיר העסקה.


לגרסת הנתבעת, השיבה לפניית התובעת כי אינה זכאית לעמלה, הואיל ואביה של קרן היה מי שהפנה את קרן לחברת סמל, מה עוד שקרן כבר קיבלה הנחה גדולה מאוד וחריגה.

עוד הודיעה לתובעת, כי תקבל עמלה אם תפנה לקוחות חדשים בעתיד לחברה הנ"ל.

הנתבעת מודה, כי בפגישה נוספת שנערכה בינה לבין קרן, סיפרה לאחרונה את דבר בקשתה של התובעת לעמלה. לטענתה, הדברים נאמרו בתום לב, וללא כוונה להוציא דיבתה של התובעת, וזאת בהסתמך על אותו נוהג של מתן עמלות לאדריכלים. יתר על כן, משסופרו הדברים לקרן, היא לא הגיבה ולא הביעה כל תרעומת.

מטרת אמירת הדברים לשיטתה היתה כדי לשכנע את קרן שקיבלה מחברת סמל מחיר טוב מאוד בעסקת רכישת המטבח.

דיון

9.
למעשה לא הייתה מחלוקת, כי הנתבעת סיפרה לקרן אודות בקשתה של התובעת לקבל עמלה מחברת סמל. הצדדים חלוקים בשאלת מהותה של האמירה הנ"ל ,האם היא בבחינת לשון הרע והאם עומדת לנתבעת הגנה מההגנות המוענקות ע"י החוק באופן הפוטר אותה מחבות.

לשון הרע

10.
השאלה אם כן בפני
היא, האם האמירה שנאמרה ע"י הנתבעת לקרן מהווה לשון הרע?
סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965
מגדיר מהו לשון הרע –


"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –

(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;

(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו.

(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו או נטייתו המינית."

עפ"י ההלכה, הבחינה מחייבת בדיקתם של 4 שלבים:
ראשית, האם מדובר בלשון הרע עפ"י מבחן אובייקטיבי.
שנית, האם מדובר בביטוי שהחוק מטיל חבות בגינו.
שלישית, האם עומדת לנתבע אחת מההגנות המנויות בחוק.
רביעית, מהו הסעד בגין פרסום לשון הרע.

בהיות אופי המבחן אובייקטיבי מתקיים מבחנו של האדם סביר והמשמעות שהיה נותן לדברים באופן שהיה רואה בפרסום משום לשון הרע. כך גם אין חשיבות לכוונת המפרסם לפגוע או האם אכן נפגע מי שהפרסום התייחס אליו או מה הבין מי ששמע או קרא את הדברים.
(ראה: ע"א 740/86 תורמרקין נ' העצני, פ"ד מג (2) 334, ע"א 723/74 הוצאת עיתון הארץ נ' חברת החשמל, פ"ד לא (2) 281, 293,
ב
ע"א 466/86 שאהה נ' דרדריאן, פ"ד ל"ט
(4), עמ' 734,

וכן א. שנהר, דיני לשון הרע, עמ' 109)

למעשה וכפי שנקבע בע"א 740/86 :

המבחן הקובע הוא מהי, לדעת השופט היושב בדין, המשמעות שקורא סביר היה מייחס למילים..."
(ראה שם בעמ' 337-338)

על מנת להפעיל את המבחן הנ"ל עושה ביהמ"ש שימוש במספר כלים:
ראשית, על פי המובן הטבעי והרגיל של המילים.
שנית, שימוש בהערכה מקובלת על הציבור כולו ועל פי הבנתו של ה"אדם הרגיל".
וכנאמר:

"המבחן בדבר קיום לשון הרע לפי סעיף 1 איננו מתמצה בתחושת העלבון הסובייקטיבית של הפרט, עליו נסב הדיבור או הכתב המייחס לו דברים פוגעים, אלא יסודו אובייקטיבי, היינו מה השפעתם או זיקתם של דברי לשון הרע להערכה לה זוכה הפרט התובע בעיני הבריות... איסור לשון הרע בא לעגן בחוק החרות את זכותו של כל אדם, כי הערכתו בעיני אחרים לא תיפגם ולא תיפגע על ידי הודעות כוזבות בגנותו..."
(ראה ע"א 723/74 שם בעמ' 293)

בהליך הפרשני הנ"ל :

"אין להביא ראיות בקשר לשאלה מה המשמעות שאותה ייחס קורא רגיל או סוג קוראים זה או אחר לפרסום ואין צורך בשמיעת עדויות ביחס לשאלה כיצד הובנו דברי הפרסום, אלא שבית המשפט הוא שישקול את הדבר..."

(ראה שם וכן שנהר בעמ' 56)

יחד עם זאת, יש מקום לבחינה נוספת בהליך הפרשני מקום שהדברים לא עולים מפורשות מהפרסום.
על פי סעיף 3 לחוק עולה כי לעיתים המשמעות הפשטנית והדווקנית של המילים אינה מהווה פגיעה אלא שלשון הרע יכולה להשתמע או שקיימות נסיבות חיצוניות המקנות לו את אופיו הפוגע. ברם, גם כאן יש להפעיל מבחן אובייקטיבי בשאלה האם לשון הרע אכן משתמעת מהפרסום.
(ראה שנהר
בעמ' 114 )

11.
לטענת ב"כ התובעת, אין למעשה מחלוקת אף לשיטתה של הנתבעת כי האמירה המיוחסת לה היא הוצאת דיבה. במיוחד בהקשר של יחסי החברות בין התובעת לקרן שהיו ידועים לנתבעת.

אף הנתבעת הודתה לטענתו, כי האמירה שהתובעת ביקשה עמלה מאחורי גבה של קרן ובניגוד לסיכום עימה מהווה הוצאת דיבה אלא שטענה לקיומן של ההגנות בחוק.

מנגד, טען ב"כ הנתבעת, כי אין באמירה הנ"ל לענות על ההגדרה החוקית של לשון הרע, שהרי התובעת לא תוארה כאדם הנוהג בניגוד לנורמות חברתיות אכיפות ע"י מערכת המשפט. כך נטען, כי הוכח שהתובעת לא תוארה כמי שנוהגת בניגוד לנורמות המקובלות בענף המטבחים, או לנוהג ידוע ומוסכם, כי אם להיפך, ודרישת עמלה על ידה בתור אדריכלית אינה חורגת מנוהג זה.

מכאן, שההתנהגות המיוחסת כביכול לתובעת אינה מעוררת יחס של גנאי מטעם האדם הסביר, שהרי ממילא העמלה שהיתה משתלמת לתובעת לא היתה גורמת כל נזק לחברתה.

12.
ביישום מבחן אובייקטיבי גרידא תוך התבוננות ערכית חברתית על הפרסום הנטען, מסופקני אם ניתן להכיר באמירה הנ"ל
משום לשון הרע הגורר בעקבותיו השפלה או ביזוי.

יחד עם זאת, בבחינת הנסיבות העובדתיות, כאשר גם לנתבעת היה ידוע דבר הקשר החברתי בין התובעת לקרן, יש בפרסום הנ"ל כדי לשים את התובעת כמטרה לשנאה ולהצביע על
פחיתות בכבודה האנושי-מוסרי. בעניין אחרון זה יש להדגיש כי החוק מגן על הפגיעה בכבוד החיצוני כערך חברתי, קרי, ההערכה החברתית לה זוכה הפרט בעיני הבריות ולא הערכתו של הפרט בעיני עצמו. ברם, כאשר מתוקף האמירה מוצגת התובעת כמי שמבקשת להשיג לעצמה רווח משני מיחסי חברות, שבשמם ביקשה לפעול יש בכך לעלות כדי לשון הרע משתמעת מהנסיבות.
במאמר מוסגר אציין, כי גם קרן עצמה ביטאה בעדותה אדישות מסויימת להשלכת האמרה בהקשר כללי אולם, שעה שהנתבעת לטענתה בחרה לומר את הדברים בהקשר יחסי החברות ביניהם ניתן לכך משקל אחר.

ההגנות

13.
הנתבעת העלתה שלוש טענות הגנה העומדות לה במקרה דנן, וחלקן חילופיות לטענה בדבר אמירת האמת. כך נטען, כי לנתבעת עומדת הגנה לפי סעיפים 15(1), (2) ו-(3) לחוק באשר הפרסום נעשה לשם הגנה על עניין אישי כשר של הנתבעת.

אמת דברתי

14.
הגנת סעיף 14 לחוק בדבר אמת בפרסום כוללת שני רכיבים והם אמיתותו של הפרסום ואם היה בו עניין ציבורי. יודגש כי שני חלקיה של הגנת הסעיף הנ"ל הם מצטברים.

(ראה שנהר עמ' 215)
אמנם לצורך הוכחת האמת בפרסום אין חשיבות למניעי המפרסם או כוונותיו אולם עליו הנטל הוכיח את שני רכיבי הסעיף על מנת שתעמוד לו ההגנה הנ"ל.

15.
למרות שהנתבעת הודתה באמירת הדברים, היה להם לטענתה בסיס עובדתי אמין בדברי התובעת. יצוין כי לא רק שהאחרונה הכחישה את אמירת הדברים אלא שהיתה לה מטרה אחרת בסיוע לחברתה ללא תמורה וזו היתה נעוצה בהסכמה שביניהן, כי התובעת תוצג כאדריכלית פנים של הפרויקט שנבנה ע"י אביה של קרן. הואיל והפרויקט היה בשלבי הקמה, הוסכם לטענתה עם קרן אשר היתה האחראית הבלבדית על הפרויקט, כי ביתה של קרן ישמש כדירה לדוגמא, ואילו היא תוצג כאדריכלית פנים של הבית.

בנסיבות אלה, לא היה מקום כלל מצידה לבקש לעצמה עמלה, מה גם שמדובר בחַבֵרה טובה.

הנתבעת הודתה בתצהירה, כי:

"בפגישה נוספת שנערכה בהשתתפות הנתבעת וקרן, אמרה הנתבעת לקרן כי התובעת בקשה עמלה מסמל וכי לא ניתן היה ליתן לה עמלה, הואיל והמחיר שקבלה קרן היה נמוך באופן משמעותי וזאת בדרך אגב ועל מנת להסביר את העובדה שלא היה ניתן להעניק לתובעת עמלה ועל מנת להראות לקרן שהמחיר שקבלה היה נמוך מאוד."
(ראה: סעיף 20 לתצהיר)

עוד הצהירה הנתבעת, כי היה באפשרותה לתמוך הצהרתה בהקלטות שהוחזקו בחברה, הואיל ושיחות הטלפון לחברה מוקלטות. ברם, הואיל והקלטות נמחקו לאחר 6 חודשים, לא היה באפשרותה להגישם כראייה.

ב"כ התובעת תולה את הכשל הראייתי הנ"ל של הנתבעת כיסוד מחזק את גרסת התובעת מחד, והפרכת גרסת הנתבעת מאידך.

לעומתו ער היה ב"כ הנתבעת לקושי הנ"ל וביקש למרות זאת ליתן אמון בעדות הנתבעת שהיתה כנה ואמינה.
הנתבעת הסבירה, כי מיד לאחר קבלת התביעה ביקשה מאת נציגת החברה לאתר את הקלטות, אלא שנענתה כי אין הדבר אפשרי נוכח חלוף הזמן. גם לדבריה, לא טרחה לעשות כן עוד קודם לכן מכיוון:

"לא חשבתי שזה חשוב".
(ראה: עמ' 12 לפרו')

אני קובעת, כי התשתית הראייתית שהוצגה ע"י הנתבעת העמידה בסיס ראייתי צר מאוד לטענה בדבר אמירת האמת בכל הנוגע לפניית התובעת לקבלת העמלה.

ב"כ הנתבעת שהיה ער לתנאי ההגנה הנ"ל זנח אותה למעשה בסיכומיו גם לנוכח המסקנה הנ"ל וטען לקיומן של הגנות אחרות.

חובה לעשות את הפרסום או ענין אישי כשר
16.
הנתבעת כאמור מסתמכת בהגנתה על סעיפים 15(1)-(3) לחוק ולטענתה יש בהן לפטור אותה מאחריות לפרסום לשון הרע, המוכחשת.

סעיף 15 לחוק מפרט מספר הגנות שאכן פוטרות את המפרסם מאחריות גם אם הדברים שפורסמו אינם אמת ובלבד שהפרסום נעשה בתום לב.

17.
לטענת הנתבעת היתה לה חובה מוסרית להסביר לקרן מדוע לא ניתן היה ליתן לה הנחה נוספת והפרסום נעשה לשם הגנה על עניין אישי כשר.

כפי שהסביר ב"כ הנתבעת בסיכומיו טענת ההגנה המנויה בסעיף 15(2) כוללת 4 רכיבים מצטברים טעוני הוכחה:

ראשית, היתה חובה לפרסם.

שנית, החובה חלה בנוגע לכל מי שאליו הופנה הפרסום.

שלישית, הנתבע חייב היה לפרסם את הפרסום המסויים.

רביעית, הפרסום נעשה בתום לב.

(ראה: ע"א 5653/98 פלוס נ' חלוץ, פ"ד נה (5) 865)

יודגש כי
בכל הנוגע להגנה הקבועה בסעיף 15(3) לחוק אין היא מותנית בקיום חובה לעשות את הפרסום.

גם לבחינת מהותה של החובה הנ"ל יש לעשות שימוש במבחן אובייקטיבי. ככל שעסקינן ביחסי מסחר כבמקרה דנן ,יש בסיס לקביעה כי הפרסום היה נחוץ במערכת היחסים שבין הנתבעת כנציגת החברה לבין הלקוחה ובוודאי שהפרסום היה צריך להיות מופנה באופן מסויים לקרן.
עוד ניתן לומר כי האינטרס בהגנה על ביצוע העסקה ומימושה הוא אינטרס אישי כשר.
שוכנעתי מפי הנתבעת, כי הדברים נאמרו על מנת לשכנע את קרן שקיבלה מהחברה מחיר טוב בעסקת רכישת המטבח ושלא על מנת ליצור סכסוך או בעייתיות ביחסי החברות שבין התובעת לקרן. אופן האמירה, וקהל היעד המצומצם אליו הופנה הפרסום ע"י הנתבעת מעידים כי הפרסום מקיים את תנאי הסעיף הנ"ל בדבר תפוצתו המוגבלת של הפרסום ואכן זה לא חרג באופן נדרש או בלתי סביר מהניסיון שביקשה הנתבעת להפעיל מול קרן לשכנעה בדבר כדאיות העסקה ההולמת את הנסיבות.

אינני סבורה כי הוכח ע"י התובעת שעמד ביסוד האמירה משום אינטרס מובהק לפגע בתובעת תוך פירוט האמירה בפני
קרן במיוחד כשיש לחברה אינטרס שהתובעת תפנה אליה לקוחות נוספים גם בעתיד, לכן, אינני נותנת משקל נכבד ביותר למועד הפרסום כפי שביקש לתת לו ב"כ התובעת וקובעת כי עלה בידי הנתבעת להניח יסוד לפרסום בתום לב.

לעומת התובעת שביקשה להאדיר מאד את פגיעתה מהפרסום מבלי שהדבר עוגן בתשתית עובדתית אמינה אף לא בזו של חברתה, לא מצאתי בסיס להתרשמות כנ"ל מהנתבעת.


מכאן יש לקבע כי עומדת לנתבעת הגנת החוק הפוטרת אותה מחבות.

הדיון בסעד
18.
לאור מסקנתי דלעיל ,אין צורך לדון בסעד הנתבע או בנזק שנגרם לתובעת.
יחד עם זאת ולמעלה מן הצורך אדרש לכך על מנת לסבר את האוזן לגבי מהות הפגיעה והיקפה. יתר על כן, יש למידת הפגיעה שבפרסום רלבנטיות גם על תקפותה של ההגנה הנטענת.

19.
שתי עדות התביעה אישרו כי ידידותן היא רבת שנים ונמשכת גם היום. עוד אישרו, כי כחברות טובות מזה שנים יכלו ליזום שיחות במידה והיו דברים שהציקו אחת לשניה, וזאת ליישור ההדורים. דווקא במקרה דנן, לטענתן, חל נתק של מספר חודשים בין ההתקשרות האחרונה לרכישת המטבח לבין המועד שבו הובהרו הדברים ביניהן.

עפ"י עדות התובעת, הקשרים בין השתיים לא היו הדוקים עד כדי קיום שיחות שוטפות, אולם לאחר כשבועיים עד חודש פנתה לקרן לבחון מדוע חל שינוי ביחסה אליה.

יש להדגיש כי גרסה זו אינה מוזכרת בתצהיר.

רק לאחר כ-4 חודשים נוספים אישרה קרן את המידע על פיו הנתבעת היתה זו שהודיעה על כוונתה של התובעת לקבל עמלה מחברת סמל. התובעת אישרה אמנם כי יכלה היתה לפנות לקרן עוד קודם לכן, אלא שהדבר לא צלח לגרסתה כאשר מידת שיתוף הפעולה מקרן היתה נמוך בעניין, והיא לא יכלה הייתה להשתחרר מתחושתה הרעה.
גם קרן השיבה לשאלה דומה, והסבירה כי באותה עת ומיד בסמוך לשיחה הנ"ל, לא ידעה איך לפנות אל התובעת, ולאחר שנפגעה דרוש היה לה זמן לעיבוד הנתונים.

לא זו אף זו. לטענת התובעת, הפגיעה לא מצומצמת רק לפגיעתה היא כאמור, אלא לפגיעה כלכלית כאשר ההיקף הכספי של העסקאות אותן יכלה לבצע אילולא אותה אמירה אומללה, הוא גדול במיוחד ומוערך במאות אלפי שקלים זאת מכיוון שלמרות שאביה של קרן היה הקבלן של הפרויקט, הרי, היתה זו קרן שקבעה את אופן הצגת הבניין ללקוחות, לרבות הדירה לדוגמא ולה הייתה השפעה ישירה על בחירת התובעת כמעצבת ראשית לפרוייקט.
לפיכך טענה, כי לא רק שנגרמה לה עוגמת נפש ובושה רבה אלא שנגרם לה נזק ממשי בפועל עקב אובדן ההכנסה בעקבות העסקאות העתידיות שהפסידה.


יצוין,

כי לא הוכח בבדל ראיה היקף הנזק הכלכלי שנטען ע"י
התובעת.

הדבר גם לא קיבל תמיכה כלשהי בעדותה של קרן, ואילו את אביה של האחרונה לא טרחה התובעת להעיד מטעמה.
התיאור בעדותה על פיו היא הייתה אמורה לבוא חלף מעצב ראשי לפרויקט הבניין, לא קיבל תמיכה בעדותה של קרן וגם מה שהוצהר ע"י האחרונה, כי עקב לשון הרע שהוציאה הנתבעת הפסידה התובעת הפסדי הכנסה פוטנציאליים, הופרך.

בחקירתה נשאלה קרן באופן ישיר, לגבי מידת הסיוע שביקשה להסתייע בתובעת, ולדבריה, הן התובעת והן הנתבעת ביחד
עיצבו את המטבח שהתקינה .

קרן נשאלה, במה התובעת היתה אמורה לעזור וכך השיבה:

"לעזור לי. במכירה, מיטל עובדת במחברת מטבחים מאוד חזקה בארץ. וחשבתי שזה יעזור לי. היא הלכה איתי לבחור קרמיקות בתור חברה... המטבח הוא בעיצובן של מיטל ואיריס. הוא אחד המטבחים היפים בפרויקט... היא באה בתור חברה לא לקחתי אותה בתור אחת שאני משלמת לה אלא בתור חברה שמתלווה אליי."

(ראה: עמודים 7-8 בפרו')

20.
מגרסתה של קרן עולה בבירור, כי התובעת התבקשה לסייע מתוך חברות ולא מתוך כוונה לקבל תמורה לקריירת עיצוב מתוכננת.
כאן המקום לציין, כי הגם שיתכן והתובעת נעלבה ממה שיוחס לה באמירה הנ"ל, לא היה בין כך לבין כלל הנזקים בתצהירה כל קשר. גם חברתה לא ביססה את היסוד להנחותיה הסובייקטיביות של התובעת באשר למינוף פעילותה עקב הסיוע לחברתה, כי אם נהפוך הוא.
אמנם ב"כ התובעת ביקש להכיר בסעד של פיצוי ללא הוכחת נזק אולם, כשלעצמי, מסכת ראיות התביעה הביאה אותי למסקנה בדבר היקף מינורי ביותר של הפגיעה עד כדי שניתן היה לומר שהדברים חוסים בגדר של "מעשה של מה בכך" על פי סעיף 4 לפקנ"ז.

לסיכום

21.
לאור האמור, התביעה נדחית.

אינני עושה צו להוצאות בנסיבות.


ניתן היום,
כ"ג אדר ב תשע"א, 29 מרץ 2011, בהעדר הצדדים.










א בית משפט שלום 1185/07 מיטל צור נ' איריס ציון (פורסם ב-ֽ 29/03/2011)