פסקי דין על שרון שורץ | פסקי דין על איתן פלג

21934-08/09 א     17/03/2011




א 21934-08/09 שרון שורץ נ' איתן פלג








בית משפט השלום בחיפה



ת"א 21934-08-09
שורץ נ' פלג






בפני

כב' השופט
יחיאל ליפשיץ

התובעת:
שרון שורץ

נגד

הנתבע:
איתן פלג



פסק דין


כללי
1.
בפני
תביעת רשלנות כנגד הנתבע, שהינו עו"ד.

2.
בתאריך 23/4/2001, נפגעה התובעת, שהינה ילידת 1976, בתאונת דרכים בעת שנהגה ברכבה הפרטי. התאונה הוכרה כתאונת עבודה (להלן – התאונה).

3.
זמן קצר לאחר התאונה, בתאריך 3/5/2001, פנתה התובעת אל הנתבע, לשכירת שירותיו
לטיפול בענייניה המשפטיים הנובעים מתאונת הדרכים. בין השניים נכרת הסכם שכר טרחה שזה נוסחו:
"אבקשך לטפל בתאונה מיום 23.4.01 ואשלם:
א.
ביטוח לאומי – 10% ומע"מ מנכות בלבד.
ב.
מחברת הביטוח :
-
בלי משפט – 8% ומע"מ ממה שאקבל.
-
עם משפט 11% ומע"מ בפשרה /
13% ומע"מ בפס"ד."

4.
נדלג כ 4 שנים קדימה בציר הזמנים. בתאריך 6/7/2005, שלח הנתבע לתובעת מכתב הנושא את הכותרת:"הפסקת טיפול" וזה היה נוסחו:

"1. עקב קשיים בקיום פגישה הנדרשת להמשך הטיפול בעניינך ומאחר

והתיק מחייב שיתוף פעולה צמוד הריני נאלץ בזאת להפסיק הטיפול

בעניינך.
2.
בזאת מוחזרים אלייך כל מסמכי התביעה והמסמכים הרפואיים.
3. הינך רשאית לפנות בעניין לכל עו"ד אחר.
4. אבקש להפנות תשומת לבך כי מועד ההתיישנות בתביעה לפי חוק

הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים חל 7 שנים מיום התאונה, דהיינו

23.4.08."
5. בריאות והצלחה.
בכבוד רב,

איתן פלג
, עו"ד"
5.
כשנתיים לאחר קבלת המכתב לעיל, פנתה התובעת לעו"ד אחר, לקבלת ייצוג משפטי בנוגע לנזקיה השונים מתאונת הדרכים. אותו עו"ד הגיש בשם התובעת, בתאריך 23/8/2007, תביעה למוסד לביטוח לאומי (להלן – המל"ל) ובהמשך, קבעה הועדה הרפואית של המל"ל, כי נכותה הרפואית של התובעת, כתוצאה מהתאונה, הינה 10% החל מתאריך 10/5/2001.

6.
למרות אחוז הנכות לעיל, הסכום הכולל שקיבלה התובעת מהמל"ל היה 4,319 ₪ בלבד. סכום נמוך זה, באופן יחסי, נבע בשל האיחור בהגשת התביעה ועל רקע הוראותיהם של ס' 296 ו 107 לחוק לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה – 1995 (להלן – חוק המל"ל), כפי שיורחב בהמשך.

טענות הצדדים, בקצרה
7.
התובעת, שהעמידה את תביעתה על סכום של כ 82,000 ₪, טענה כי טיפולו של הנתבע בעניינה
היה רשלני, וליתר דיוק – הנתבע לא עשה דבר וחצי דבר, פרט למשלוח מכתב אחד למבטחת רכבהּ, בו הודיע על התאונה, הא ותו לא. בס' 8 לכתב התביעה המתוקן צוין כי:"הנתבע לא ביצע כל פעולה בתיק לרבות הגשת תביעה למוסד לביטוח לאומי, ולפתע כעבור 4 שנים החליט להתנער מרשלנותו הפושעת ושלח לתובעת את מסמכיה בדואר בצירוף מכתבו המוזכר לעיל".

התובעת הוסיפה וציינה, כי הנתבע הוא זה שלא שיתף פעולה עמה, בכך שלא ענה לפניותיה ולא הדריכהּ כיצד לפעול, למרות שהיא עצמה התקשרה מעת לעת למשרדו של הנתבע ואף הגיעה פעמיים למשרדו, וזאת מעבר לפגישה הראשונה, בה נחתם הסכם שכר הטרחה. זאת ועוד, לטענת התובעת, כל המסמכים שנדרשו לשם המשך הטיפול הובאו על ידה לנתבע, ולכן לא היתה כל מניעה כי ימשיך לטפל בעניינה. בנוגע לסכום הנתבע, הרי משום הגשתה המאוחרת של התביעה למל"ל, בשנת 2007 ובכל מקרה למעלה מ 12 חודשים מהיום שנוצרה עילת התביעה, הרי שעל בסיס ס' 296 לחוק המל"ל, הופחת הסכום המגיע לה - ובמקום סכום של כ 43,000 ₪ (לפני הצמדה וריבית), היא קיבלה בפועל סכום של כ 4,300 ₪ בלבד. אשר על כן, נתבע על ידה ההפרש בין הסכומים.

8.
מנגד, טען הנתבע, כי התובעת היא זו שלא שיתפה עמו פעולה, ממש כפי שנכתב במכתבו משנת 2005. לטענתו, הוא ניסה ליצור קשר עם התובעת מספר פעמים במהלך השנים, עד שלבסוף "הרים ידיים" ושלח אליה את המכתב לעיל, אליו צורפו כל המסמכים שהיו בתיקה.

הנתבע הוסיף וציין, כי למרות שהתובעת הביאה מסמכים שונים, הרי שלא הביאה שני מסמכים שבלעדיהם לא ניתן היה להתקדם בטיפול ולא ניתן להגיש תביעה למל"ל, ואלו הם: תעודה ראשונה לנפגע עבודה; וטופס דמי פגיעה חתום על ידי המעביד (להלן: המסמכים החסרים). הנתבע טען, כי מדובר היה בתיק קטן בהיקפו וקל לטיפול, ולכן לא היה כל הגיון מבחינתו כי יוותר עליו כך סתם, אלמלא חוסר שיתוף הפעולה מצד התובעת.

9.
מעבר למחלוקת העובדתית לעיל, קיימות בין הצדדים 2 נקודות מחלוקת משפטיות:

9.1.
הראשונה, נוגעת לשאלה באם התובעת יכולה היתה להקטין את נזקיה, לאחר שקיבלה חזרה את התיק לידיה בשנת 2005.

אין מחלוקת, כי התובעת לא תבעה את מבטחת הרכב בתביעת פלת"ד בבהמ"ש, למרות שממועד קבלת התיק חזרה לידיה, נותרו להן 3 שנים לערך לעניין זה. במועד הגשת כתב התביעה כנגד הנתבע בתיקנו, בחודש 08/2009, חלפה לה כבר תקופת ההתיישנות. לשיטת התובעת, תביעת פלת"ד שכזו כנגד המבטחת – לו היתה מוגשת – היתה נדחית, שכן במצב דברים שכזה, היתה מתקבלת טענת המבטחת, כי אי הפנייה במועד למל"ל עומדת לחובת התובעת וכי יש לנכות את הכספים שהיו מתקבלים (לו היתה מגישה תביעה למל"ל במועד) בניכוי רעיוני. משכך, תביעה שכזו, לו היתה מוגשת, היתה "נבלעת" במסגרת אותו ניכוי רעיוני, וזו הסיבה שלא הגישה אותה.

מנגד, טוען הנתבע, כי הטיעון לעיל הינו שגוי. לשיטתו, לו היתה התובעת מגישה תביעה לבית משפט כנגד מבטחת רכבהּ, היא היתה מקבלת פיצוי מלא בגין נזקיה. משלא הוגשה תביעה שכזו, לא פעלה התובעת להקטנת נזקה והדבר עומד לחובתה, וזאת ללא קשר אם אכן הוא התרשל כטענתה, אם לאו.

9.2.
נקודת המחלוקת השניה, נוגעת להפחתה שביצע המל"ל בגימלתה של התובעת.

הנתבע טען בהקשר זה, כי בעת טיפולו בתיקה של התובעת, לא נהג המל"ל להפחית את גמלת הנכות ממי שהגיש את התביעה למל"ל מעבר ל 12 החודשים, מאז קרות התאונה (כקבוע בס' 296 לחוק המל"ל), ולכן לא היתה כל סיבה מצדו להחיש את הטיפול בעניינה של התובעת (וזאת מעבר לטענותיו כי אי הטיפול נבע כתוצאה ממחדליה של התובעת).

דיון ומסקנות
10.
בטרם אציג את גרסאותיהם המפורטות של הצדדים, אסקור את הראיות המרכזיות בתיק ואתייחס אליהן:

10.1.
לתצהיר התובעת, צורף מקבץ מסמכים (שדפיו סומנו בעת הדיון מ 1 עד 132). אין מחלוקת, והדבר אף עולה מס' 2 למכתבו של הנתבע משנת 2005, כי עם סיום הטיפול, שלח הנתבע לתובעת את כלל המסמכים אותם קיבל מהתובעת. את יתר מסמכי התיק שנותרו ברשותו (תרשומות פנימיות, טופס פרטי ראיון ראשוני וכו') צירף הנתבע לתצהירו.

10.2.
אחת מהמחלוקות העובדתיות בתיק היתה, אילו מסמכים מסרה התובעת לנתבע בעת שפנתה אליו. התובעת טענה בהקשר זה 3 טענות: ראשית, כי היא הביאה לתובע, כבר במסגרת המפגש הראשון ביניהם, את כל המסמכים שנדרשו לשם הטיפול בתיק והגשת התביעה למל"ל; שנית, כי אותם מסמכים הוחזרו לה במצורף למכתבו משנת 2005; ושלישית, כי אותה אסופת מסמכים צורפה לתצהיר עדותה הראשית. וכך באו הדברים לידי ביטוי:"כל המסמכים שהבאתי, הבאתי אותם בפגישה הראשונה. כל המסמכים שצירפתי לתצהיר הם המסמכים שהבאתי לעו"ד פלג למפגש הראשון. מסמכים אלה הוחזרו לי כאשר הוא שלח לי את המכתב בדבר הפסקת הייצוג" (חקירתה הנגדית של התובעת, עמ' 5, שורות 2-4).

10.3.
דא עקא, שעיון במסמכים שצורפו לתצהיר התובעת, מעלה כי חלקם הגדול לא היה מעולם ברשות הנתבע. דבר זה עולה ממועדי המסמכים, שהינם מסביבות שנת 2007 – היינו, לאחר שהנתבע החזיר לתובעת את המסמכים שהיו בידו. במלים אחרות, אסופת המסמכים שצורפה לתצהירה של התובעת, כוללת הן את המסמכים שקיבלה חזרה מהנתבע, והן מסמכים נוספים שנאספו לאחר שנת 2005. מכיוון שהמסמכים לא סומנו בזמן אמת, לא ניתן לדעת בוודאות אילו מסמכים נמסרו על ידי התובעת לנתבע בשנת 2001.

10.4.
לשלמות התמונה נציין, כי תעודה רפואית ראשונה, אכן נמצאה באותה אסופה (מסמך מס' 60), אף כי לא ניתן לדעת באם מדובר היה במסמך מקור. לגבי טופס דמי פגיעה (טופס ב.ל. 211), עליו צריך להיות חתום גם המעסיק, הרי שטופס זה לא נמצא (ככל שהדברים מתייחסים לשנת 2001), אולם קיים כשהוא חתום על ידי המעביד בשנת 2007 (מסמך 52 באספות המסמכים). באסופה קיים טופס ב.ל. 250 (טופס מס' 78), אך הוא אינו רלוונטי לענייננו.

11.
מבחינה עובדתית, כפי שנסקר לעיל, יש בסיס לטענת הנתבע, כי המסמכים החסרים אכן לא הובאו לרשותו על ידי התובעת.

הנתבע מסר, כי הוא ניסה ליצור קשר עם התובעת באמצעות אמהּ, אך לשווא.

למרות דחיית גרסת התובעת בהקשר זה של המסמכים, הרי שלשיטתי, קיימת חשיבות מוגבלת בלבד לאי הימצאות המסמכים החסרים ברשות הנתבע.

התובעת מסרה, ואקדים ואומר כי נתתי אמון בעדותה בהקשר זה, כי היא ביקרה אצל הנתבע במשרדו שלוש פעמים מתוך רצון לקדם את עניינה. עוד ציינה, כי ניסתה להשיג את הנתבע טלפונית, אולם ניסיונות אלה לא צלחו וכל שעלה בידה, היא שיחה עם מזכירתו של הנתבע, אשר מסרה לה שעניינה נמצא בטיפול. התובעת הוסיפה וציינה, במענה לטענת הנתבע כי בשל שהותה בחו"ל הוא לא הצליח ליצור עמה קשר, כי אכן שהתה בשנים 2002-2004 באנגליה במסגרת שליחות באותן שנים, אולם הוסיפה כי ביקרה במהלך התקופה הנ"ל בארץ בין שלוש לארבע פעמים בשנה, וכן היה ניתן ליצור עמה קשר לחו"ל הן טלפונית והן במייל. זאת ועוד, התובעת הוסיפה וציינה, כי הבינה מהנתבע שהוא יטפל בכלל ענייניה מול המל"ל, ולא רק בתביעה לנכות.

12.
השאלה הנכונה, לטעמי, הינה האם הנתבע הבהיר לתובעת את חשיבות המסמכים החסרים והאם התריע בפני
ה מה תהינה ההשלכות המשפטיות של העדרם:

12.1.
כאמור לעיל, נתתי אמון בעיקרי עדותה של התובעת. מדובר, כך התרשמתי, בבחורה מסודרת ואחראית. בעת שהיתה אצל הנתבע, היא ערכה רישום (ור' בנדון מסמך בכתב יד הנושא את הכותרת "העתקים" שצורף לתצהירו של הנתבע). התובעת עבדה במקום עבודה מסודר (משרד ראש הממשלה) ולא היה לה כל קושי להשיג כל מסמך שנדרשה להביא. יתרה על כן, על אופייה ורצינותה של התובעת, ככל שהדברים קשורים להליכים המשפטיים שבגינם היא פנתה לנתבע, ניתן ללמוד אף מהתיעוד המקיף שאספה סמוך לתאונה, בדבר נסיעות והוצאות רפואיות (ר' לדוגמה מסמכים 87-102 שצורפו לתצהירה). התובעת מסרה, כי המשיכה לנסות ליצור קשר עם הנתבע, כדי לברר מה עולה בדבר הטיפול המשפטי בעניינה (גם אם לא ידעה לפרט מה טיפול זה אמור לכלול), אולם לא זכתה למענה ענייני.

12.2.
הנתבע, מנגד, הסתמך על מספר תרשומות שנמצאו בתיקה של התובעת. כך, הפנה למספר תרשומות שנעשו על ידי עובדי משרדו (מזכירתו ומתמחה, שלא הובאו לעדות): הראשונה, מתאריך 29/5/2002 בה נרשם כי:"דיברתי עם האמא תיצור קשר עם חזרתה ארצה". השניה, מתאריך 2/10/2003, שבה נכתב:"ע"פ שיחה עם האם שרון נמצאת בחו"ל (אנגליה) עד חודש אפריל 04"; השלישית, ללא תאריך, בה נרשם:"שיחה עם האם. שרון שוורץ: טרם קיבלנו הודעה על פגיעה בעבודה. העבירה אישור רפואי" והרביעית, בה נרשמו על ידי המתמחה, בתאריך 26/7/2005 הדברים הבאים:" איתן ! אין בתיק כלום פרט לאישור רפואי אחד. לא התבצעה פנייה למל"ל ו/או לחברת הביטוח ו/או למ. הבטחון פרט לאותו מכתב מ 8/5/01 שגם לא נמצא בתיק. שלומי".

אין בתכתובות אלה, כדי לשנות ממסקנתי בס' 12.1 לעיל. לא מצופה היה מהתובעת, שהיתה בחורה צעירה באותם ימים, שתבין בעצמה אילו מסמכים עליה להמציא לנתבע.

מהתרשומות שבוצעו על ידי עובדי משרדו של הנתבע (גם אם נתעלם מכך שעורכיהם לא הובאו לעדות, ונתייחס אליהן ככאלה שנרשמו במהלך העבודה השוטפת של משרד הנתבע) לא ניתן ללמוד, כי הובהרה לאם חשיבות יצירת הקשר בין הנתבע לתובעת; לא ניתן ללמוד, כי האֵם נשאלה מהי הדרך ליצור קשר ישירות עם התובעת (שיש לזכור כי הינה אדם בוגר ועומד בפני
עצמו); וכן לא ניתן ללמוד, כי האם (גם אם נראה בה כמי שאחראית להעביר מסרים לבתה) הוּדעה אודות לוחות זמנים שבהם צריכה בתה לעמוד.

זאת ועוד, לא ברור מה מנע מהנתבע מלשלוח מכתבים / מיילים ישירות לתובעת, אם לכתובתה בארץ ואם לחו"ל, בהם היה אמור להעמידה על הצורך במסמכים החסרים.

מה יותר פשוט היה מלשלוח לתובעת מכתב לכתובתה
- ממש כפי שעשה הנתבע במכתבו מחודש 7/2005 - ובמכתב זה לדרוש ממנה את המסמכים ו/או להתריע בפני
ה כי באם לא תביאם, הוא ייאלץ להפסיק את הטיפול בעניינה ? עובדה היא, כי את מכתבו של הנתבע מחודש 7/2005 קיבלה התובעת, ורק התבקש הדבר שיעשה כן עוד קודם לכן.

13.
זה המקום לציין, כי בעדותו, ציין הנתבע, כי לכל אורך טיפולו בעניינה של התובעת, הוא סבר שאין היא סובלת מנכות צמיתה כלשהי (ר' חקירתו הנגדית, עמ' 12, שורה 17; עמ' 13, שורות 10-13). בדיעבד, מסתבר כי הנתבע שגה בהערכתו זו, שהרי ועדת המל"ל קבעה נכות של 10% כתוצאה מהתאונה.

איני יכול לנתק בין הערכתו השגויה לעיל של הנתבע את נכותה של התובעת, לבין אופן טיפולו בתיק.

14.
משכך, כאשר מחד ניצבת לה התובעת, שמסרה מסמכים לנתבע, הגיעה למשרדו של הנתבע 3 פעמים, ניסתה מעת לעת לברר מה עולה בגורל תיקה המשפטי ואולם זכתה למענה לאקוני כי עניינה נמצא בטיפול; ומנגד, כל שנעשה מצד הנתבע הינן מספר שיחות טלפון לאמה של התובעת, בעלי תוכן כללי ובלתי קונקרטי, הרי שגרסתה של התובעת כי משנת 2001 ועד שנת 2005, היא לא הודעה דבר אודות הטיפול בתיק, הינה גרסה מסתברת יותר בנסיבות העניין.

15.
במסקנה לעיל אין די, שכן גם אם הנתבע, כקביעתי לעיל, לא פעל בשקידה ראויה ליצור קשר עם התובעת, הרי אין הדבר מוליך למסקנה כי הוא התרשל.

הקביעה באם הנתבע התרשל הינה תלוית המצב המשפטי ששרר במועדים הרלוונטיים. את הפעולות ואת לוחות הזמנים בהם פועל עורך דין, יש לבחון אל מול המעשים הנדרשים מעו"ד סביר, ואלו נקבעים, בין היתר, אל מול המצב המשפטי ששרר אותה תקופה.

15.1.
בהקשר זה, טענה התובעת, כאמור לעיל, כי רק משום פנייתה המאוחרת למל"ל, נגרעו ממנה כספים רבים, שכן היא הגישה את תביעתה למל"ל חודשים רבים ממועד התאונה. לכן, ועל רקע ס' 107 וס' 296 לחוק המל"ל היא היתה זכאית לסכום מופחת ביותר (לגבי חישוב המענק שבוצע על ידי המל"ל ר' מסמכים 5-9 לתצהיר התובעת שהינם תחשיבי המל"ל[1]
).
15.2.
מנגד, טען הנתבע, כי במועדים הרלוונטיים לתביעה זו, לא היתה כל חשיבות למועד הגשת התביעה למל"ל, וזאת לאור הפרשנות שניתנה על ידי בתי הדין האזוריים לעבודה.

16.

כדי להבהיר את המצב המשפטי בנדון, יש לפנות לסעיפים הרלוונטיים לענייננו, והם ס' 107 וס' 296 לחוק המל"ל, כפי שתוקנו במהלך השנים. כפי שיובהר להלן, מדובר בשלושה תיקוני חקיקה רלוונטיים:
16.1.
בתאריך 15/1/1998 חוקק תיקון מס' 19 לחוק המל"ל, אשר נגע לשני הסעיפים לעיל:
16.1.1.

ס' 107 לחוק, קבע, בעקבות תיקון מס' 19 כי:"(א) נכה עבודה כאמור בסעיף 104(ג) ישלם לו המוסד מענק בסכום המתקבל מהכפלת קצבה חודשית, בשבעים; הוגשה תביעה לגמלה לפי סימן זה לאחר שתמו 48 חודשים מהחודש שבו נוצרו התנאים המזכים במענק, ישולם המענק, על אף האמור בסעיף 296(ב), ובלבד שסכום המענק יופחת בסכום השווה לקצבה חודשית כפול במספר החודשים שמתום 48 החודשים האמורים ועד החודש שבו הוגשה התביעה".
16.1.2.


ס' 296 (א), קבע במסגרת תיקון מס' 19 כי:"(א)כל תביעה לגמלת כסף תוגש למוסד תוך שנים עשר חודשים מהיום שבו נוצרה עילת התביעה". "(ב)הוגשה התביעה אחרי המועד האמור בסעיף קטן (א), וקבע המוסד כי התובע זכאי לגמלה בעד תקופה שקדמה להגשת התביעה, תשולם לו הגמלה שהוא זכאי לה, ובלבד שלא תשולם גמלה בעד תקופה העולה על 12 חודשים, שקדמו בתכוף לפני החודש שבו הוגשה התביעה כאמור; היתה התביעה שהוגשה כאמור, למענק או לגמלה אחרת שאינה משתלמת בעד תקופה מסוימת, ישולמו המענק או הגמלה האמורים, בתנאי שבחודש שבו הוגשה התביעה למוסד, טרם חלפו 18 חודשים מהחודש שבו נוצרו התנאים המזכים בגמלה".

16.2.
בתאריך 29/12/2002 חוקק תיקון מס' 60.
16.2.1.

ס' 107 (א) לחוק לאחר התיקון קבע כי:"(א)נכה עבודה כאמור בסעיף 104(ג) ישלם לו המוסד מענק בסכום המתקבל מהכפלת קצבה חודשית, בשבעים; הוגשה תביעה לגמלה לפי סימן זה לאחר שתמו 12 חודשים מהחודש שבו נוצרו התנאים המזכים במענק, ישולם המענק, על אף האמור בסעיף 296(ב), ובלבד שסכום המענק יופחת בסכום השווה לקצבה חודשית כפול במספר החודשים שמתום 12 החודשים האמורים ועד החודש שבו הוגשה התביעה".
16.2.2.

ס' 296 (ב) קבע כי:"(ב) הוגשה התביעה אחרי המועד האמור בסעיף קטן (א), וקבע המוסד כי התובע זכאי לגמלה בעד תקופה שקדמה להגשת התביעה, תשולם לו הגמלה שהוא זכאי לה, ובלבד שלא תשולם גמלה בעד תקופה העולה על 12 חודשים שקדמו בתכוף לפני החודש שבו הוגשה התביעה כאמור; היתה התביעה שהוגשה כאמור, למענק או לגמלה אחרת שאינה משתלמת בעד תקופה מסוימת, ישולמו המענק או הגמלה האמורים, בתנאי שבחודש שבו הוגשה התביעה למוסד טרם חלפו
18 חודשים מהחודש שבו נוצרו התנאים המזכים בגמלה."
16.3.
בתאריך 1/6/2003 חוקק תיקון מס 61, אשר נגע לס' 107 בלבד, אולם תיקון זה אינו רלוונטי לענייננו.

17.
טוען הנתבע, כי בעת קבלת תיקהּ של התובעת לטיפולו, על פי ס' 107 ו 296 לעיל, היה רשאי המל"ל להפעיל את הקיזוז בגין איחור בפני
ה, רק כעבור 48 חודשים. רק במסגרת תיקון מס' 60, שנכנס לתוקף בתאריך 1/7/2003, קוצרה התקופה ל 12 חודשים בלבד.

זאת ועוד, טוען הנתבע, כי פרשנות סעיפים אלה, על פי בתי הדין לעבודה (ור' בנדון, ב"ל (נצרת) 1307/01, סלאח נ' המל"ל, ניתן בתאריך 30/6/2002; ב"ל (נצרת) 2074/01, שטרית נ' המל"ל, ניתן בתאריך 1/9/2002), היתה שהמועד הקובע, גם לאחר תיקון 19 לחוק, הוא קביעת הועדה הרפואית בדבר קיומה של נכות. במלים אחרות, מירוץ ה"התיישנות" בהקשר למל"ל (למעשה, אין מדובר בהתיישנות אלא בהגשת תביעה בשיהוי, אולם מטעמי נוחות נכנה שיהוי זה להלן כהתיישנות), לא התחיל במועד התאונה, כי אם במועד קביעת הועדה הרפואית. לכן, טוען הנתבע, כי גם אם התעכבה פנייתה של התובעת למל"ל, הרי נכון לאותה תקופה, לא נגרם לה כל נזק בשל כך.

הנתבע הוסיף וציין, כי רק בתאריך 18/4/2004, לאחר שניתן

פסק דין
מחייב של בית הדין הארצי לעבודה (עבל 96/03, פריג' נ' המל"ל), שונתה ההלכה שנהגה עד אז, ונקבע במקום זאת, כי המועד שבו מתחיל מירוץ ה"התיישנות", הינו מועד התאונה (על כך, חזר בית הדין הארצי לעבודה, בין היתר בעב"ל 1096/04, המל"ל נ' בדעאן, ניתן בתאריך 28/11/2006).

18.
אציין, כי אין בטענות לעיל של הנתבע, כדי להועיל לו. שהרי, הנתבע החזיר לתובעת את תיקה בהודיעו לה על השתחררותו החד צדדית מייצוגה, כבר במחצית השניה של 2005.

במלים אחרות, במועד זה, חזקה על הנתבע שידע הן על תיקוני החקיקה משנת 2002 והן על הפסיקה הרלוונטית משנת 2004, שצוינה לעיל. משניהם עולה, כי התובעת איחרה להגיש את תביעתה למל"ל והסכום הפוטנציאלי המגיע לה מהמל"ל נשחק לו מדי חודש בחודשו.

19.
נחזור ונפנה למכתבו של הנתבע מחודש 7/2005, שם הודיע לתובעת רק על תקופת ההתיישנות ה"רגילה" – לאור האמור לעיל, לא היה די בכך.

הנתבע היה מחויב לציין באותו מכתב, מעבר למועד ההתיישנות הרגיל את מועד
ה"התיישנות" במל"ל, וכן להפנות את תשומת לבה של התובעת שאם לא תוגש התביעה למל"ל הרי הסכום לו תהיה זכאית ילך ויופחת מדי חודש.

אין לי אלא לחזור בהקשר זה, לסברתו השגויה של הנתבע, כי לא היתה לתובעת כל נכות צמיתה. דבר זה, גרם לו, ככל הנראה, לציין את מועד ההתיישנות הרגילה בלבד, בעוד ש"התיישנות" מול המל"ל לא הוזכרה. בכך, חרג הנתבע מרמת ההתנהגות שניתן היה לצפות מעו"ד סביר.

בהקשר זה ניתן להפנות לע"א 479/65 וידר נ' הרנוי, פ"ד כ (1) 468, שם נדונה חובתו של עורך דין להזהיר את לקוחו על כך שתקופת ההתיישנות להגשת תביעתו לקבלת גמלה מהמל"ל
עומדת לחלוף, גם אם לא היה אמור להגיש תביעה זו, ושירותיו נשכרו רק לצורך הגשת תביעת נזיקין.

הדברים נכונים ביתר תוקף לענייננו, בו ההסכם הצדדים כלל ייצוג בפני
המל"ל במקרה של נכות.

עוד ראה, בשינויים המחויבים, את פסקי הדין הבאים, בהם נקבע מפורשות כי חובתו של עו"ד הינה להתריע בפני
לקוחותיו – ובכלל זה גם לקוחות שעל פני הדברים "זנחו" את תביעתם - בדבר תקופת ההתיישנות ומשמעות הדבר (ע"א 8001/95 קורן נ' ויסברג, ניתן בתאריך 19/1/1998; ת.א. (שלום י-ם) 4334/03 יעקב בן דוד נ' עו"ד יוסף בן דור, ניתן בתאריך 6/7/2005; ע"א (נצ') 1160/07 גדעון מורד נ' עו"ד מאג'ד אברהים מסאלחה (פורסם 15.6.08); ת.א. (ת"א) 40080/01 בן עטיה ישראל נ' עו"ד משה רוט ניתן בתאריך 16/1/2008).

20.
סיכום ביניים – קבעתי לעיל, כי הנתבע התרשל בכך שלא דאג לפנות באופן ישיר ברור וחד משמעי לתובעת, כדי להפנות את תשומת לבה למסמכים שחסרו לו לשם הגשת תביעה למל"ל.

כן קבעתי כי מחובתו של הנתבע היתה ליידע את התובעת בדבר סעיפי ה"התיישנות" שבחוק המל"ל.

21.

יחד עם זאת, בכך לא תם דיוננו, שכן יש עדיין לבחון מהו הנזק שנגרם לתובעת, ואם יש ממש בטענות הנתבע, כי התובעת לא טרחה להקטין את נזקיה. בהקשר זה, כאמור לעיל, טען הנתבע, כי גם לאחר שהוא החזיר את התיק לטיפולה של הנתבעת, בשנת 2005, פתוחה היתה בפני
ה הדרך להגיש את תביעה כנגד חברת הביטוח, דבר שניתן היה לעשות עד חודש 4/2008, בטרם תחלוף לה תקופת ההתיישנות.

מנגד, טענה התובעת כי אף אם היא הייתה מגישה את תביעתה כנגד חברת הביטוח הרי חברת הביטוח לא הייתה נכונה לשלם לה דבר, משלא פעלה התובעת למימוש זכויותיה מול המל"ל. התובעת טענה, כי ממילא חברת הביטוח היתה טוענת לניכוי רעיוני של סכומי הגמלה לה היתה זכאית (לו היתה מגישה במועד את תביעתה למל"ל) ולכן סכום התביעה היה "נבלע" בתוך הניכוי הרעיוני.

22.
בסוגיה זו, אין לי אלא להסכים לטיעוני הנתבע בנדון.

חובתו של ניזוק להקטין את נזקו הינה עקרון יסוד בדיני הנזיקין ובענפי משפט אחרים. עקרון זה קובע, כי מחובתו של הניזוק לנקוט בכל צעד סביר להקטין את ההפסד שנגרם לו כתוצאה ממעשה העוולה של המזיק (ור' בנדון, לדוגמה, ע"א 592/66 הקודחים נתניה נ' ביטון, פ"ד כא(1) 281; ע"א 427/88 תד"ל אחזקה ושירותים בע"מ נ' מנחם תהילה, פ"ד מד (4) 430).

מתוקף חובה זו, היתה צריכה התובעת לפעול להקטנת נזקה על דרך הגשת תביעה פלתדי"ת כנגד חברת הביטוח, שביטחה את הרכב שהיה מעורב בתאונה.

23.

בטענות התובעת בהקשר זה, כפי שהובאו לעיל, אין ממש:

23.1.
"הניכוי הרעיוני" נעשה כשמדובר במזיק שהוא מעביד. כך, לדוגמה, היו נכונים טענות התובעת באם הרכב בו נסעה בעת התאונה היה רכבו של המעביד (ור' בנדון את שאלת בית המשפט את ב"כ התובעת בישיבת קדם המשפט מתאריך 31/1/2010, עמוד 1, שורה 14).

23.2.
הבסיס המשפטי לניכוי זה, מצוי בסעיף 82(א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין), אשר קובע כי ניזוק הזכאי, עקב מאורע אחד, הן לפיצויים ממעבידו והן לגמלה מהמל"ל, תנוכה הגמלה מסכום הפיצויים.

הרציונל לכך, הוא כי המעביד משתתף - באמצעות דמי הביטוח הלאומי שהוא משלם עבור עובדו - במימונו של ביטוח זה. לכן, הוא זכאי לכך שהתגמולים המשתלמים לעובדו על-ידי המל"ל, מכוחו של אותו ביטוח, ינוכו מסכום הפיצויים שעליו לשלם לאותו עובד שנפגע בתאונת עבודה.

יוזכר, כי חברת הביטוח המבטחת את רכב המעביד, נכנסת בנעלי המעביד, ולכן מבטחת המעביד והמעביד, בהקשר זה – חד הם.

משכך, זכאית מבטחת רכב המעביד, באותו מקרה היפוטטי (שאינו קשור לענייננו) לנכות את הגמלה, אף אם לא שולמה בפועל, וזהו אותו "ניכוי רעיוני" (וכן ר' בנדון הגדרת "גמלה" בס' סעיף 82(ב) לפקודת הנזיקין).

לכן, פוטר סעיף 82(ג) לפקודת הנזיקין את המעביד (ומי שבא בנעליו) מזכות חזרה של המל"ל כלפיו, וזאת לגבי סכומים ששולמו לניזוק על-ידי המל"ל (ור' בנדון את רע"א 686/97 מנורה - חברה לביטוח בע"מ נ' עיזבון המנוח משה תמר ז"ל, פ"ד נג(4) 145, 166 (1999); ע"א 5584/01 עיזבון המנוח שמואל מנשה ז"ל נ' אררט חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נח(4) 677, 684).

23.3.
מהאמור לעיל עולה, כי מזיק שאינו מעביד, לא חל עליו סעיף 82 לעיל.

ודוק, לגבי מזיק שאינו המעביד, הרי שבהמ"ש ייקח בחשבון (ויש המכנים גם זאת כניכוי רעיוני, אולם לא הכותרת משנה, אלא המהות) את הסכומים שקיבל הניזוק בעבר מהמל"ל (ובמקרה שכזה מדובר בניכוי בפועל); ו/או ייקח בחשבון את הסכומים שאמורים להתקבל בעתיד מהמל"ל (אם משום שההליכים במל"ל טרם הסתיימו, או משום שהניזוק לא פנה כלל למל"ל). דבר זה נעשה כדי למנוע מצב, בו המזיק ישלם מעבר לנזק שגרם (היינו, ישלם הן לניזוק, והן למל"ל בתביעת שיבוב); ומהצד השני של המטבע, למנוע מצב בו הניזוק יקבל פיצוי משני מקורות ובכל אופן בסכום העולה על נזקו.

במצבים שכאלו, יורה בהמ"ש על עיכוב (או "הקפאת") הסכומים, אותם צפוי הניזוק לקבל מהמל"ל. להשלמת התמונה אציין, כי ניזוק אינו יכול לבחור שלא לתבוע את המגיע לו מהמל"ל (מתוך רצון לקבל מלוא נזקיו רק מהמזיק), שכן הוא אינו יכול לוותר על המגיע לו מהמל"ל וזאת, בין היתר, לאור מטרות חוק המל"ל (ור' בנדון ע"א 728,714/80 גולדברגר נ' בסה, פ"ד לז(3) 109; ע"א 255/74 המל"ל נ' אלמוהר, פ"ד כט (1) 11; רע"א 9823/02 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' המל"ל, ניתן בתאריך 27/12/2004).

יודגש, כי בענייננו, לו היתה התובעת מגישה תביעה כנגד מבטחת רכבה, לאחר שקיבלה את תגמולי המל"ל, לא היתה המבטחת יכולה להישמע בטענה כלשהי, שכן בשלב זה מוצו זכויות התובעת מול המל"ל.

23.4.
סוף דבר בהקשר זה, במקרה דנן, יכלה היתה התובעת לתבוע את מלוא נזקיה מהמזיק (בניכוי הסכום הצנוע יחסית שאכן קיבלה) ומכאן מתבקשת המסקנה, כי התובעת לא פעלה להקטנת נזקה. ליתר דיוק, אין מדובר בהקטנת נזקיה, אלא למעשה, בידי התובעת היתה היכולת לאיין לחלוטין את הנזקים שנגרמו לה על ידי הנתבע; והיתה לה היכולת לקבל את מלוא הפיצוי בשל נזקיה שנגרמו בתאונת הדרכים.

24.
השלב האחרון בדיוננו זה הוא בשאלה האם מחדליו של הנתבע מחד; ואי הקטנת נזקיה של התובעת מנגד, מזכים את האחרונה בפיצויים כלשהם.

מסקנתי הינה בחיוב, ואין לי אלא לחזור לקביעותיי ומסקנותיי לעיל, לגבי אופן טיפולו של הנתבע בעניינה של התובעת. ציינתי לעיל, כי התובעת פנתה אל הנתבע זמן קצר ביותר לאחר שנפגעה מתוך כוונה שיטפל בכלל ענייניה במשפטיים הנוגעים לנזקי הגוף מהם סבלה. עוד ציינתי, כי הנתבע לא פנה במועד לתובעת והבהיר לה את שנדרש ממנה למסור לו לצורך המשך טיפול. רק כעבור כ 4 שנים, הודיע הנתבע לתובעת כי הוא משתחרר מייצוגהּ.

בהמשך הדרך, פעלה התובעת מול המל"ל שהכיר בנכות של 10%, אך שגתה בכך שלא הגישה תביעה לבית המשפט. בכך, לא הקטינה (וכפי שציינתי, לא איינה) את נזקיה.

שגיאת התובעת עומדת לחובתה מחד, אך אינה אמורה, לשיטתי, להביא לאי פיצוי.

לתובעת נגרם נזק בעצם הימשכות ההליכים בעניינה, בכך שנדרשה לפנות לעו"ד נוסף שיטפל בענייניה וכן נגרמה לה עוגמת נפש.

כל אלה מזכים אותה בפיצוי, שאין דרך אלא לקבוע אותו על דרך האומדנא, ושאני מעמיד אותו על סכום כולל של 5,000 ₪.

25.
הערה לפני סיום. בא כוחה של התובעת, שהינו אף בן זוגה, הגיש סיכומים שנוסחו באופן בוטה ומשתלח כנגד הנתבע. הסיכומים אף חרגו מעבר לגדרי התיק לתחומים בלתי רלוונטיים לחלוטין, שמקומם אינו בסיכומים. לסיכומים מעין אלה לא היה מקום והדבר אף לא תרם לבירור העניין. מסיבה זו, בחרתי שלא להשית על הנתבע הוצאות ושכר טרחה לטובת התובעת.

26.
סוף דבר, הנתבע ישלם לתובעת סכום כולל של 5,000 ₪, וזאת תוך 30 יום, שאם לא כן, ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד יום התשלום בפועל.

27.
לשלוח לצדדים.

ניתן היום,
י"א
אדר ב תשע"א, 17 מרץ 2011, בהעדר הצדדים.








[1]

הסכום של 4,319 ₪ חושב כדלהלן: דרגת הנכות שנקבעה לתובעת – 10%; משום כך, היתה זכאית התובעת למענק חד פעמי; הבסיס לחישוב הינו קצבה החודשית שנקבעה על בסיס שכרה של התובעת ועל סמך אחוז הנכות לעיל – סכום הקצבה נקבע על סך של 617 ₪;
על סמך ס' 107 למל"ל, תקרת הפיצוי יכולה היתה להיות מכפלת הקצבה ב 70 חודשים; עוד קובע ס' 107 לעיל, כי אם הוגשה התביעה למל"ל לאחר שתמו 12 חודשים מהחודש בו נוצרו התנאים המזכים בגמול, יופחת ממנו סכום השווה לקצבה חודשית, כפול מספר החודשים שמתום אותו חודש ועד החודש שבו הוגשה התביעה. פרק הזמן מהגשת התביעה ועד מתן החלטת המל"ל, מופחת מתקופת השיהוי. לאור נתונים אלה, חישב המל"ל (ר' מסמכים 8-9 באסופת המסמכים שצורפה לתצהיר התובעת) ומצא כי התביעה למל"ל הוגשה 67 חודשים לאחר תום ה 12 חודשים, ובתוספת 4 החודשים בהם שקל המל"ל את הבקשה, מגיעים ל 7 חודשים בלבד. מכפלת אותם 7 חודשים בקצבה החודשית הביא לסכום של 4,319 ₪.








א בית משפט שלום 21934-08/09 שרון שורץ נ' איתן פלג (פורסם ב-ֽ 17/03/2011)