פסקי דין על ירון אברהם | פסקי דין על דוד אבריאן | פסקי דין על א.ת. חכשורי אחזקות 2008 ואח' | פסקי דין על עמוס אידלבוים

177458/09 א     10/02/2011




א 177458/09 ירון אברהם, דוד אבריאן, א.ת. חכשורי אחזקות 2008 בע"מ ואח' נ' עמוס אידלבוים








בית משפט השלום בתל אביב - יפו



ת"א 177458-09
אברהם ואח'
נ' אידלבוים ואח'






בפני

כב' השופט
משה סובל
-שלום ת"א


התובעים

1
.
ירון אברהם

2
.
דוד אבריאן

3
.
א.ת. חכשורי אחזקות 2008 בע"מ

4
.
אריה מטושביץ

5
.
ענת בלאס


נגד


הנתבע

עמוס אידלבוים




פסק דין


א. מבוא
בפני
י תביעה כספית בסך 395,000 ₪, שהוגשה על ידי התובעים כנגד הנתבע לתשלום פיצוי מוסכם על פי הסכם מכר בו התקשרו הצדדים בחודש מאי 2008 (להלן: "ההסכם"), לפיו רכשו התובעים חלק מזכויות הבעלות של הנתבע במקרקעין המצויים בכפר תבור, כמפורט במבוא להסכם המכר (להלן: "הנכס ו/או "המקרקעין"").

סכום התביעה כפי שהוגש כולל בחובו דרישת תשלום בסך 347,480 ₪, בגין הפיצוי המוסכם על פי סעיף 6 להסכם וכן דרישה נוספת להשבת סך של 32,629 ₪, אשר שילמו התובעים לטענתם עבור מיסים שהיו אמורים להשתלם במלואם על ידי הנתבע.


בבסיס התביעה עומדות טענות התובעים כי הנתבע הפר את ההסכם בהפרה יסודית, באופן המזכה אותם בקבלת הפיצוי המוסכם וכן כי הסכם הפשרה עליו חתמו ביום 21.6.09 (להלן: "הסכם הפשרה"; צורף כנספח ח' לכתב התביעה), באמצעות בא כוחם, לפיו הם מוותרים על כל התביעות כנגד הנתבע בקשר עם ההסכם, נחתם תחת כפייה ועושק ולפיכך דינו בטלות.


מטעמו של הנתבע הוגש כתב תביעה שכנגד בסך 347,480 ₪, במסגרתו נטען על ידו כי התובעים הפרו את ההסכם באופן המזכה אותו בתשלום הפיצוי המוסכם על פיו.


בדיון שהתקיים בפני
י ביום 16.6.10, הודיע ב"כ הנתבע כי התביעה שכנגד הוגשה רק למקרה שייקבע כי ויתורם של התובעים על העדר תביעות כנגד הנתבע על פי הסכם הפשרה, הינו חסר תוקף. (עמ' 4 לפרוטו' שורה 4).


במסגרת דיוני ההוכחות הובאו בפני
ראיות הצדדים ונשמעו העדים כדלקמן: מטעם התובעים הוגש תצהירו וכן נשמעה עדותו של העד אליהו טורג'מן, שהינו אחד מבעלי המניות והמנהלים אצל התובעת 3 (להלן: "טורג'מן"), כן נשמעה עדותו בע"פ של עו"ד אברהם דיין אשר ייצג את התובעים מול הנתבע במסגרת התקשרותם בהסכם (להלן: "עו"ד דיין"). מטעמו של הנתבע נשמעה עדותו בע"פ של עו"ד צבי אנגלנדר, אשר היה למי שייצג את הנתבע בהתקשרותו עם התובעים על פי הסכם המכר (להלן: "עו"ד אנגלנדר").


עד נוסף אשר הוזמן למתן עדות מטעם הנתבע, הינו העד מר אלי גבאי, המשמש כסגן מנהל מס שבח בטבריה. עדותו של העד גבאי לא נשמעה לאחר שזה התייצב במועד שנקבע לשמיעת עדותו והודיע כי עדותו בקשר עם הידיעות והמעשים שבוצעו על ידו בקשר עם עבודתו ברשות המיסים
הינה אסורה על פי דין.

בהתאם להחלטתי הוגשו סיכומים בכתב מטעם הצדדים, לרבות סיכומי תשובה מטעם התובעים, ולפיכך הגיעה השעה להכריע במחלוקת שבפני
י.


ב. הרקע
1.
בחודש מאי 2008, התקשרו התובעים עם הנתבע לרכישת המקרקעין אשר בבעלותו. התובעים היו מיוצגים על ידי עו"ד דיין וההסכם נחתם על ידם במשרדו.

2.
הנתבע, שהינו אזרח ישראלי, אשר מתגורר בארה"ב, חתם על ההסכם ביום 29.5.08 בפני
קונסול ישראל במיאמי, וייצוגו מול התובעים בהסכם נעשה באמצעות עו"ד אנגלנדר, כך שהתובעים והנתבע מעולם לא נפגשו באופן אישי.

3.
ההסכם דווח על ידי הצדדים לרשויות המס, והנתבע שילם את מס השבח בסך 657,423 ₪, בהתאם לשומה עצמית (ראה נספחים ג'1-ג'2 לתצהירו של טורג'מן).

4.
על אף האמור בסעיף 3.1.2 להסכם, הסכימו הצדדים כי יוותר בנאמנות בידי עורכי הדין המייצגים, סך של 50,000$ מכספי התמורה, לצורך הבטחת קבלת אישורי המיסים מצד הנתבע ובהתאם להוראות הנאמנות בהסכם המכר.

5.
התובעים מצידם, העבירו לידי הנתבע את כל כספי התמורה כפי התחייבותם על פי ההסכם,
בסך של 3,474,979 ₪ (מתוך הסך הנ"ל שולם על ידי התובעים ביום 30.6.08, היטל השבחה בעבור המקרקעין בגין חוב של הנתבע בסך 1,254,979 ₪).

6.
בחודש דצמבר 2008, הוציא משרד מיסוי המקרקעין שומת מס שבח לפי מיטב השפיטה, לפיה על הנתבע לשלם תוספת מס שבח, מעבר לזה אשר ששולם על ידו על פי השומה העצמית, בסך של כ – 600,000 ₪ נוספים. הנימוק לתוספת, כפי שפורט על ידי הרשות במכתבה מיום 14.12.08, הינו כי התמורה המוצהרת אינה משקפת את שווי הנכס. (ראה נספח ו'1 לתצהירו של טורג'מן). יוער כי כפועל יוצא מהאמור עלה גם סכום מס הרכישה החל על התובעים.

7.
לאחר הוצאת השומה החל הנתבע באמצעות עו"ד אנגלנדר לנקוט בהליכי השגה וערר על קביעתו הנ"ל של משרד מיסוי המקרקעין.

8.
כפי טענתם של התובעים, הימשכותם של ההליכים האמורים בהם נקט הנתבע מול רשויות המס, כפי שיפורטו להלן בפרק הראיות, הביאו לידי כך שהנתבע הפר התחייבותו על פי סעיף 4 להסכם, לפיו התחייב כי העברת הבעלות בנכס על שם התובעים בלשכת רישום המקרקעין, תיעשה לא יאוחר מתשעה חודשים מיום החתימה על ההסכם, קרי: עד ליום 1.3.09.

9.
לאחר שההשגות שהוגשו על ידי הצדדים נדחו ביום 19.4.09, (ראה מוצגים נ/6-נ/7), הוגש על ידם ערר. אולם, טרם הדיון שנקבע לשמיעת ערר הגיעו ביום 21.6.09 באי כוח הצדדים, הם עו"ד דיין ועו"ד אנגלנדר, למשרדי מס שבח בטבריה, שם הושגה פשרה עם מנהל מס שבח, לפיה תוספת מס השבח תעמוד ע"ס של 72,000 ₪, כאשר סך של 32,000 ₪, מתוך סכום הפשרה, ישולם על ידי התובעים.

10.

לפיכך, באותו היום (21.6.09), נחתם הסכם בין הצדדים לרשות המיסים (נ/10). בנוסף נחתם הסכם הפשרה בין הצדדים, במסגרתו צוין הסכום בו יישא כל אחד מהצדדים מתוך סכום הפשרה שהושגה. כן הוסכם כי: "הצדדים מוותרים בזאת על כל תביעה ו/או טענה בקשר עם כל דבר ועניין הקשור בהסכם, בסכום המס ו/או בתשלומו" (להלן: "סעיף הויתור"). ההסכם נוסח ונכתב על ידי עו"ד אנגלנדר ונחתם בידי שני עורכי הדין המייצגים, בשם מרשיהם (הסכם הפשרה צורף כנספח י' לתצהירו של טורג'מן).

11.
במסגרת תביעתם שבפני
י, טוענים התובעים כי ההסכם נחתם תחת כפייה ועושק להם היו נתונים מצד הנתבע,
ולפיכך יש לקבוע כי סעיף הויתור על פיו נעדר תוקף וכן כי הינם זכאים להשבת הסכום אשר שולם על ידם במסגרתו.

ג. ראיות הצדדים והעובדות שהוכחו
ג.1. עדי התובעים
עו"ד דיין, אשר ייצג את התובעים בהסכם סיפר בעדותו כי מי שעמד מולו בשמו של הנתבע היה כל העת עו"ד אנגלנדר. לדבריו עו"ד אנגלנדר שלח אליו את הנוסח הראשון של ההסכם והתובעים אותם ייצג חתמו על ההסכם במשרדו, כאשר לאחר מכן נשלח על ידו ההסכם לארה"ב לשם חתימתו בידי הנתבע. לדבריו, כשההסכם הוחזר חתום מהקונסוליה ציין עליו את התאריך 29.5.08. (עמ' 5 לפרוטו' שורות 5-8).



עו"ד דיין הסביר בעדותו כי בסעיפים 3.1.2-3.1.3 להסכם נקבע כי מתוך כספי התמורה שישולמו על ידי התובעים יופקדו במשותף בנאמנות בידי עורכי הדין המייצגים, סך של 170,00$, אשר ישמשו לתשלום המיסים בהם יחויב הנתבע – המוכר, וכן לצורך קבלת אישורים להעברת הזכויות מאת הרשויות. אלא שלדבריו, לנוכח כך שסכום השומה העצמית היה גבוה, באופן שלא נותר כסף להבטחת קבלת אישורי המיסים, הוא הגיע להסכמה עם עו"ד אנגלנדר כי לאחר תשלומה של השומה העצמית יוותר בנאמנות סך של 50,000$. לדבריו: "סוכם במקום שיעבור 220 אלף דולר למוכר יעברו רק 170 אלף דולר ו-50 יישארו בנאמנות לצורך הבטחת תשלומי מיסים".(עמ' 5 לפרוטו' שורות 11-24).


לדברי עו"ד דיין, לאחר שהוגשו הדיווחים לרשויות המס (צורפו כנספחים ג'1-ג'2 לתצהירו של טורג'מן),הוזמנו ב"כ הצדדים לפגישה במשרדי מס שבח בטבריה, במסגרתה נאמר לצדדים כי הרשות סבורה כי שווי העסקה שדווח הינו נמוך מידי, ולפיכך הוצע להם להגיע עם הרשות לפשרה. עו"ד דיין העיד כי הסכומים שהוצעו לתוספת תשלום היו גבוהים מאוד, והוא כמו גם עו"ד אנגלנדר ניסו לשכנע כי הסכום גבוה וסוכם כי נציגת הרשות תבצע סיור בשטח בליווי של עו"ד אנגלנדר על מנת שתלמד להכיר את ההבדלים בין הקרקעות בפר תבור.(עמ' 6 לפרוטו' שורות 7-15).


עו"ד דיין העיד כי בסופו של יום לא התבצע הסיור מטעם הרשות והוצאה על ידו שומה הגבוהה פי 1.5 יותר מהסכום שדווח בשומה העצמית. (ראה נספחים ו'1-ו'2 לתצהירו של טורג'מן). על שארע מיום קבלת נימוקי רשות המס לקביעת השומה על פי מיטב השפיטה, סיפר דיין: " דיברתי עם עו"ד אנגלנדר הוא אמר שמבחינתו השומה מאוד גבוהה ואינו מוכן לשלם את ההפרש, גם הלקוח לא יכול לשלם, הסכמתי כי השומה גבוהה ואמרנו שצריך לסיים את הפרשה כמה שיותר מהר, קבענו פגישה אצל עזריאל גטר במס שבח, והגשנו השגה. אני הגשתי השגה לגבי מס הרכישה. הרעיון היה לאחד כוחות כדי לשכנע משמעותית...." (עמ' 6 לפרוטו' שורות 18-22).


בהמשך סיפר דיין כי הניסיונות לשכנע את נציגי מס שבח לא צלחו ולאחר שההשגה נדחתה הגישו הצדדים ערר. (עמ' 7 לפרוטו' שורה 4; ראה גם מוצגים נ/6-נ/7 וכן נספח ז' לתצהירו של טורג'מן). על שהתנהל בין הצדדים במהלך תקופה זו העיד דיין:

" ..במהלך כל התקופה הזאת הועלו הצעות והם ירדו מהעץ הגבוה מאוד. מטרת מס שבח היתה להתפשר על סכום נמוך ולגמור את התיק. במהלך כל התקופה המון שיחות טל' שלי עם עו"ד אינגלנדר מרבית התקופה היה בחו"ל.ניסינו לדחוף פגישות כדי לדעת איפה הדברים עומדים, כשדובר על סכומים יותר נמוכים עו"ד אינגלנדר אמר שהמוכר הסתבך ולא יכול לשלם. היו הצעות בעל פה של מס שבח של 650 ₪ למטר. הסכום הכי נמוך שהגענו היה פחות מ – 200 אלף תוספת. באותה תקופה עו"ד אינגלנדר מסר כי הלקוח הסתבך בתקופה של הנפילה בארה"ב בנדל"ן במיאמי, זו היתה הסיבה שאמרתי שישילם חלק ואמר שאין לו מאיפה להשלים מעבר ל – 50 אלף דולר. בכל מקרה הלקוח מתעקש לא לשלם".

(עמ' 7 לפרוטו' שורות 4-14).
עוד הוסיף עו"ד דיין לטעון בעניין זה: "לחצנו כל הזמן את עו"ד אינגלנדר לפעול בכל דרך הוא מכיר את מס שבח של טבריה יותר טוב ממני, כדי לסיים את הפשרה ולקבל אישורים, אמרתי שיוציא ערבות בנקאות. הוא אמר שהלקוח לא מוכן לשלם ואין לו כסף". (עמ' 11 לפרוטו' שורות 1-4).

בעניין זה הוסיף עו"ד דיין לטעון בעדותו כי בתשובה לדרישתו כי עו"ד אנגלנדר ישתמש בכספי הפיקדון אשאר מוחזקים בידיו לצורך תשלום המיסים, השיב לו זה האחרון כי כיוון שמדובר בסכום שהוצע כפשרה (באותו שלב עמד ע"ס 200,000 ₪), ולא בשומה סופית,
הוא אינו יכול להשתמש בכספי הפיקדון בניגוד לדעת הלקוח שלו, הוא הנתבע. (עמ' 8 לפרוטו' שורות 6-8; עמ' 8-9 לפרוטו').


לטענתו של עו"ד דיין, לנוכח המציאות החדשה שהתפתחה עם הוצאת נימוקי השומה, מצא לנכון לקיים פגישה, במהלך חודש אפריל 2009, בנוכחות כל התובעים על מנת לעדכנם במתרחש וכן על מנת לטכס עצה ולמצוא פיתרון, לדבריו: "..על הפרק היה בטול ההסכם, היה ברור שלא יהיה אישור בזמן והיינו כבר אחרי הזמן. או לנסות לראות איך בכל אופן מנסים לגמור את הפשרה באיזה דרך המסקנה שלנו בדיון היתה מאחר והנתבע חסר אמצעים לאחר הנפילה במיאמי ומאחר ושלמנו אנו את היטל ההשבחה, ולא נוכל לקבלו חזרה, זה היה סוג של פלונטר שהתובעים הבינו שהם צריכים להמשיך לדבר ולא לפוצץ את הכל כי תועלת אמיתית לא תצא מזה..". (עמ' 8 לפרוטו' שורות 12-20).

בהמשך העיד עו"ד דיין כי האלטרנטיבה השנייה שנשקלה באותה הפגישה היתה ללחוץ על עו"ד אנגלנדר לסיים את הפשרה עם מס שבח כמה שיותר מהר. בהקשר האמור נשלח לדבריו לעו"ד אנגלנדר מכתבו של עו"ד דיין מיום 27.4.09 (צורף כנספח ח' לתצהירו של טורג'מן). כשנשאל עו"ד דיין האם נשקלה על ידי התובעים האפשרות להגיש כנגד הנתבע תביעה על הפרה וביטול ההסכם ופיצויים ולהשתמש בנכס כערובה לתשלום הכסף, השיב: "זה משחק סכום אפס כי אם הכסף שלי אצלו גם אם בטלתי את ההסכם באופן רשמי מה עשיתי פה?" (עמ' 17 לפרוטו' שורות 8-22). כן הוסיף: "..אם היה מתנהל הליך לבטול העסקה אף אחד לא היה קונה ואף בנק לא היה נותן משכנתא" (עמ' 18 לפרוטו' שורות 5-6). כשנשאל מדוע לא בחר להמתין לראות מה יהיו תוצאות הערר שהגיש הנתבע ואם אז זה לא היה משתלם על ידי הנתבע היו התובעים מגישים תביעה לביטול ההסכם, להשבה וכן לפיצוי מוסכם כאשר הקרקע משמשת ערובה להחזר כל הכספים והתשלומים ששולמו השיב: "ההצעה הזאת לא הגיונית בעליל. ברגע שמי ששילם על הקרקע הוא התובע ערובה להשבת הכספים שלו זה הקרקע לא עשינו כלום. לצורך מכירת הקרקע היינו צריכים לנקוט בהליכי כינוס להגדיל את הנזקים". (עמ' 18 לפרוטו' שורות 14-16).

דבר פגישתם של התובעים עם עו"ד דיין במשרדו בחודש אפריל 2009, אושר על ידי טורג'מן בתצהירו וכן בעדותו. כפי טענתו בפגישה נכחו כל רוכשי המגרשים וכן עורכי הדין דיין ו-קאשי. בעדותו אישר טורג'מן כי באותה הפגישה בחנו התובעים את האלטרנטיבות העומדות לפתחם לנוכח המציאות שנוצרה לאחר קבלת נימוקי השומה. על שהתנהל באותה הפגישה העיד טורג'מן: "באותה פגישה שחקנו איזה משחק סימולציה אם נבטל את ההסכם באיזה מצב נהיה, היות וחלק והתמורה שולם בשם המוכר לרשויות המס בערך מיליון 200, וחלק שולם למוכר ומה שידוע לנו המצב שלו היה קשה על פי תצהירים ועל פי עו"ד שלו, מה שכסף שהיה זה רק ה – 50 אלף דולר בנאמנות. שקלנו אפשרות לבטל את החוזה או ללכת להגיע לשלם את כל החוב להתחיל פעולה על הקרקע. כולנו היינו תקועים. לסוף ניתנה החלטה לדיין לנהל עוד שיחה, לנסות לשכנע את הנתבע המוכר לשלם בכל מצב או בערבות תחת מחאה או בסכום או בפשרה". כשנשאל האם נשקלה על ידי התובעים האפשרות לבטל את ההסכם ולקבל את הכסף חזרה דרך מכירת הקרקע, השיב: "איך נמכור אם אין לנו את הקרקע? אם נמנה כונס זו תהיה מכירה כפולה ולא נקבל חזרה את המס נשאר ללא כסף וללא קרקע.."

(עמ' 30 לפרוטו' שורות 13-24).

לעניין המועדים בהם התנהלו הניסיונות האמורים להסדיר השומה מול מס שבח, העיד עו"ד דיין: "בנקודת הזמן הזאת מדובר על סוף 2008, על פי ההסכם הנתבע היה אמור למסור המסמכים עד ליום 1.3.09. ההשגה הוגשה בדצמבר 2008 או בינואר 2009, קיבלנו אורכה מאלי גבאי סגן מנהל מס שבח כי גם בשלב הביניים ניסינו להגיע לפשרה".

(עמ' 7 לפרוטו' שורות 16-19).

במהלך עדותו ביקש עו"ד דיין לדחות את הטענה שהועלתה על ידי עו"ד אנגלנדר לפיה השומה העצמית לא התקבלה בעקבות תשלומים שביצעו התובעים ליזמים, לדבריו הדברים לא הועלו על ידי הרשות במסגרת נימוקי השומה, ואף לא בערר שהוגש מטעם הנתבע אשר צורף כנספח ט' לתצהירו של טורג'מן. (עמ' 9 לפרוטו' שורות 2-7).

עו"ד דיין נתבקש לספר בעדותו על שארע בדיון הדחוף שנקבע לאחר הגשת הערר וכן על נסיבות החתימה על הסכם הפשרה, וכך העיד:

"הגענו לדיון בערר והצטרפנו כעוררין באותו ערר, הדיון בשני העררים אוחד ביהמ"ש שלח אותנו להתפשר בחוץ לאור בקשה של מס שבח, יצאנו החוצה לדבר עם השמאית של הוועדה הם הציעו הצעה שהיתה בנינו נראית טובה לאור הנזקים שלנו, מאחר והיתה נמוכה מה-50 אלף דולר שמוחזקים בנאמנות. הסכומים היו ממש נמוכים יחסית לשומה המקורית. גם אז עו"ד אינגלנדר לא הסכים לפשרה וטען כי הלקוח שלו לא מוכן לשלם, וילך עד הסוף ולא מוכן להתפשר. סיכמנו לדבר עם סגן מנהל מס שבח ביום ראשון, דיברנו שוב עם אלי גבאי ואז הגענו לפגישה המכרעת עם אלי גבאי, היתה פגישה אחת בה נכח תורג'מן שם הנתבע אמר שלא מוכן לשלם כלום. בשיחות בנינו אמר שאם זה היה סכום זניח אולי הוא יצליח לשכנע את הלקוח שלו לשלם משהו. הגענו לדיון המכריע האחרון אצל אלי גבאי הגענו לערכים מאוד נמוכים".
ממשיך עו"ד דיין וטוען בעדותו כי:
עו"ד אינגלנדר דרש שני דברים כדי להסכים אחד שנשלם חלק די נכבד מהשומה של מס שבח אחרי הפשרה. שנחתום על הסכם שהוא סוגר את כל העניין. מהות ההסכם כמה כל צד משלם ולאחר מכן אין יותר תביעות בין הצדדים".
(עמ' 9 לפרוטו' שורות 10-24).

בהמשך הוסיף וטען כי התרעם על הסכום שעו"ד אנלנדר דרש שישולם על ידי התובעים, שכן לדבריו דובר כל העת כי התובעים יישאו בסכום זניח. כפי טענתו, לאחר שעו"ד אנגלנדר נתן לא את הסכום הסופי מבחינתו, הוא ביקש להעלות את הדברים על הכתב, למען הסדר הטוב.(עמ' 20 לפרוטו' שורות 1-13). בעדותו אישר טורג'מן כי באותה פגישה בה נכח במשרדו של מנהל מס שבח אלי גבאי, עו"ד אנגלנדר הודיע כי אין בכוונתו כי כל הסכום שייקבע בפשרה ישולם רק על ידי הנתבע. (עמ' 33 לפרוטו' שורות 7-10).

לדברי עו"ד דיין, הוא לא יכול היה להסכים באופן מיידי לדרישות הנ"ל שהציב בפני
ו עו"ד אנגלנדר, שכן הוא נדרש להתייעץ קודם לכך עם לקוחותיו - הם התובעים. על השיקולים שעמדו לנגד עיני התובעים עת הסכימו לחתום על הסכם הפשרה, העיד עו"ד דיין:

"לא יכולתי להסכים מיד כי זה היה בהחלט סיטואציה שבה הלקוחות שלי עומדים במצב של נזקים מאוד גדולים, ומהצד השני עומד אדם שבידו הכוח לפתור אותם מהנזקים ויש לו דרישות מופרכות בעיני. התייעצתי עם יובל חכשורי מהתובעים ואלי תורגמן אני חושב שהיה לידו, והסברתי לו את הסיטואציה הוא אמר שהוא מבין שהוא נסחט פה. יתר התובעים נתנו לי מראש הסכמה לשיקול דעתי לפשרה. בסוף הוא אמר שהוא נסחט אבל אין לו ברירה ושאני אחתום אז חתמתי. לא היתה לו ברירה כי הוא היה בערר שנמשך כשנה והצפי לסופו לא היה קרוב במיוחד בשים לב לזה שגם אם הערר היה מתקבל באופן חלקי, ידענו שלא נקבל אישור מיסים כי לנתבע אין כסף לשלם. בכל מצב הנזקים רק הולכים וגדלים. נאלצנו לחתום".
(עמ' 9 לפרוטו' שורות 24-25; עמ' 10 לפרוטו' שורות 1-10).

בעדותו אישר טורג'מן כי היה יחד עם יובל חכשורי בעת שזה קיבל את שיחת הטלפון האמורה מעו"ד דיין. לדבריו: "עו"ד דיין התקשר ליובל הייתי ליד יובל לקח לנו מספר דקות לחשוב מה לעשות, אמרנו שאין ברירה צריך לשלם כי הנזק יהיה יותר גדול מ-36 אלף ואישרנו לו להסכים לזה. אמרנו לו לנסות ולהפחית את הסכום..". (עמ' 31 לפרוטו' שורות 15-21). בהמשך הוסיף: "..אישרתי לדיין לחתום למרות ההערה על העדר תביעות כדי לסיים את העניין. זה נשמע לי סחיטה".(עמ' 31 לפרוטו' שורות 24-25; עמ' 34 לפרוטו' שורה 6). כשנשאל האם שקלו באותו יום לא לחתום ולהמתין עד להחלטה בערר, השיב: "חשבנו הרבה דברים ההחלטה היתה לחתום. עשינו שיקול כלכלי נטו להיות חכם ולא צודק. הנזק שלנו כל יום גבוה הרבה יותר". (עמ' 32 לפרוטו' שורות 2-3). בהמשך הוסיף והעיד כי השיקול העיקרי שהנחה את התובעים שלא להמתין לסיום הליך הערר היה מצבו הכלכלי הקשה של הנתבע כפי שהוצג על ידי עו"ד אנגלנדר.(עמ' 33 לפרוטו' שורות 21-24). כשנשאל טורג'מן מדוע לא שקלו התובעים לשלם בעצמם למס שבח את כל סכום הפשרה בסך 72,000 ₪, כך שלא ידרשו לחתום על הסכם הפשרה, השיב כי לא ידע האם הוא יכול לשלם את כל סכום הפשרה למס שבח במקום הנתבע. (עמ' 34 לפרוטו' שורות 10-11). בהמשך הוסיף כי אפשרות זו נשקלה על ידם אולם לדבריו: "..לא התעמקתי אם אני יכול לעשות את זה ולא שאלתי את עו"ד דיין. לא שאלתי את עו"ד דיין אם אני יכול לשלם את הסכום של 72 אלף ₪ במקום הנתבע".(עמ' 34 לפרוטו' שורות 13-15).

כשנשאל עו"ד דיין האם באותה השיחה הטלפונית אישר לו יובל חכשורי לחתום לאחר שחשב על הדברים, השיב: "כן. זו היתה שיחה ארוכה הוא דיבר על משמעויות והנזקים, ועל מה הוא סוחט אותו, בסוף אמר שאין לו ברירה וצריך לחתום".(עמ' 19 לפרוטו' שורות 15-18). כן נשאל עו"ד דיין האם המליץ ליובל חכשורי באותה השיחה לחתום על הסכם הפשרה, והשיב: "אמרתי לו שזו שאלה עסקית כלכלית מאחר והמשמעות היא משמעות כלכלית שלו, לכן הוא צריך לקבל את ההחלטה, הסכמתי איתו שזה בהחלט סחיטה ולא ראוי, וההחלטה היא החלטה שלו". (עמ' 20 לפרוטו' שורות 15-17). לדבריו באותה השיחה לא המליץ ליובל חכשורי לבחון את האלטרנטיבות הקיימות מלבד חתימה על הסכם הפשרה, שכן לדבריו מדובר בשלב שכל האפשרויות כבר היו ידועות לתובעים. (עמ' 20 לפרוטו' שורות 19-20).

בחקירתו, נשאל עו"ד דיין, האם במועד החתימה על הסכם הפשרה אמר לתובעים כי הסכם הפשרה נחתם תחת כפייה, והשיב: "בוודאי. אין שאלה בכלל. אמרתי גם בעדות שלי איך הלקוח הבין את זה שהוא נסחט". (עמ' 11 לפרוטו' שורות 21-22).

בהמשך נשאל האם הוא סבור כי עשקו אותו כשחתם על הסכם הפשרה, והשיב:
"כן. אמרתי את זה לעו"ד אנגלנדר. לא השתמשתי במילה כפייה, אמרתי אתה מבין שזו דרישה לא הגיונית ולא סבירה ואם נחתום זה רק בגלל שאין לנו שום ברירה אחרת. הנקודה שהגענו במעמד החתימה עצמו עו"ד אנגלנדר היה מודע לחלוטין משיחות ארוכות ורובות איתי שיש ללקוחות שלנו נזקים גדולים שהולכים ומצטברים. לא יכולתי שלא להסכים על וויתור תביעות".
(עמ' 14 לפרוטו' שורות 4-9).

בעדותו שב וטען עו"ד דיין כי בשיחה הראשונה בה העלה עו"ד אנגלנדר את הדרישה כי התובעים יישאו בתשלום חלק ממס השבח במסגרת הפשרה עם הרשות, לא הועלה על ידו עניין ויתור התובעים על תביעות כנגד הנתבע בקשר עם ההסכם. לטענתו, דרישה זו עלתה רק במעמד החתימה על הסכם הפשרה (עמ' 10 לפרוטו' שורות 12-17; עמ' 20 לפרוטו' שורות 9-10). כפי טענתו, קודם לפגישה בה נחתם הסכם הפשרה, נערכה פגישה במשרדי מס שבח אצל גבאי, בנוכחות עו"ד אנגלנדר וכן בנוכחות טורג'מן, בסיומה אמר לו עו"ד אנגלנדר כי יכול להיות שבסופו של דבר ועל מנת לגמור את התיק מול מס שבח, יצטרכו התובעים לשלם סכום זניח כלשהוא, אולם לא דובר על סכום. לדבריו כלל לא חשב על האפשרות שהוא יידרש לחתום על סעיף ויתור על תביעות עתידיות. (עמ' 19 לפרוטו' שורה 5). על אודות השיחה האמורה עם עו"ד אנגלנדר, סיפר עו"ד דיין לטענתו לתובעים, לדבריו: "התגובה שלהם היתה כעס בו תראה איך אפשר לגמור בלי זה, אם אין ברירה תפעיל שיקול דעת, שאני אדבר עם יובל או תורגמן ונקבל החלטה". (עמ' 13 לפרוטו' שורות 2-11).

כשנשאל עו"ד דיין בעדותו האם הניח כי עו"ד אנגלנדר יסכים לחתום על הסכם פשרה ובה בעת להשאיר פתח לאפשרות תביעות עתידיות של הצדדים, השיב: ""לא נכנסתי לראשו. כשהוא דיבר על סכום זניח אז חשבתי סכום זניח ומסתבר אח"כ שזה לא סכום זניח".(עמ' 18 לפרוטו' שורות 20-21).


בחקירתו נשאל עו"ד דיין האם בהסכמי הפשרה שהינו מנסח בעבור לקוחותיו הוא נוהג להכניס סעיף של העדר תביעות, ותשובתו היתה כי הדבר תלוי בנסיבות של כל הסכם. כן לטענתו בטרם הוא חותם בעבור לקוחותיו על הסכמי פשרה הוא נוהג לקבל קודם לכך את אישורם, כפי שעשה במקרה זה. (עמ' 12 לפרוטו' שורות 10-18; עמ' 19 לפרוטו' שורות 7-8).


בעדותו אישר עו"ד דיין כי הבעלות בנכס הועברה על שם התובעים בתחילת חודש אוגוסט 2009. כן אישר כי לאחר החתימה על הסכם הפשרה וכן לאחר העברת הבעלות לא נשלח מטעמו מכתב לעו"ד אנגלנדר במסגרתו העלו התובעים טענותיהם כנגד הסכם הפשרה, וכן כי הוא אינו יודע אם מכתב מעין זה נשלח לנתבע על ידי התובעים. (עמ' 11 לפרוטו' שורות 11-14). עוד אישר עו"ד דיין כי לא אמר לעו"ד אנגלנדר כי ככל שיישאו התובעים בתשלום חלק מתוספת מס השבח על פי הפשרה, תוגש על ידם תביעה. (עמ' 18 לפרוטו' שורה 23).

כשנשאל טורג'מן בעדותו, מתי החליט לבטל את הסכם הפשרה, השיב: "ברגע שהגשנו תביעה זה בוטל לא הגשתי מכתב אני מבטל את ההסכם, אני חושב שהתביעה בטלה אותה. אני לא מכיר מכתב ביטול של הסכם הפשרה". (עמ' 32 לפרוטו' שורות 8-10).


ג.2. עדי ההגנה
מטעם הנתבע נשמעה כאמור עדותו בע"פ של עו"ד אנגלנדר, אשר ייצג אותו במסגרת ההסכם מול התובעים.


עו"ד אנגלנדר, סיפר בעדותו על השתלשלות האירועים למן המועד בו נתקבלו נימוקי השומה מאת מנהל מס שבח. לדבריו, בעת שקיבל את נימוקי השומה, ובטרם הגיש השגה, נפגש עם מר עזריאל, המשמש כמנהל תחום במס שבח על מנת לברר פשר השומה הגבוהה שהוצאה לנכס. בפגישה נמסר לו לטענתו כי נודע למס שבח שהיה צד שלישי בעסקה, וכי ייתכן שהיתה עסקה נוספת "באמצע". לדבריו בדיעבד אכן התברר לו כי התובעים פעלו כיזמים ואכן העבירו את העסקה הלאה. לטענתו, ניסיונותיו לשכנע את נציגי מס שבח להפחית השומה כשלו ולפיכך נאלץ להגיש השגה,זאת כאמור בה בעת שהסכום שאינו שנוי במחלוקת שולם בשומה עצמית.(עמ' 36-37 לפרוטו').


בעדותו טען עו"ד אנגלנדר כי עו"ד דיין בעצמו היה מופתע מעצם הוצאת השומה על ידי מס שבח וכן מגובהה. במקום אחר בעדותו טען כי חרף כך שעו"ד דיין דרש ממנו בתכתובת הפורמאלית להמציא את אישורי תשלום המיסים, הרי שגם דעתו היתה כי לא צריך לשלם את השומה שהינה שערורייתית.(עמ' 39 לפרוטו' שורות 17-19). במקום אחר חזר על הדברים וטען: "זו היתה האווירה כללית מצד אחד הסכים איתי ומצד שני רצה את ההעברה". (עמ' 44 לפרוטו' שורות 14-15). לדבריו עו"ד דיין הגיש השגה על מס הרכישה.
עוד טען כי עו"ד דיין אישר בפני
ו כי בעסקה היו מעורבים יזמים אשר העבירו אותה הלאה. (עמ' 37 לפרוטו' שורות 5-11).


בעדותו סיפר עו"ד אנגלנדר כי התקיימו במס שבח מספר דיונים בלתי פורמאליים בהשגה שהגיש, ודיון פורמאלי אחד. לדבריו מטעם התובעים הגיע לדיונם עו"ד דיין, כאשר לחלקם הגיעו גם יובל חכשורי ו-טורג'מן. על עמדתו כפי שהובעה על ידו במסגרת הפגישות האמורות, העיד עו"ד אנגלנדר: "אמרתי בכל הדיונים שהיו שאני לא מוכן להתפשר השומות האלה הם שערוריות והעובדה ששולמה תמורה נוספת לא מענייננו". (עמ' 37 לפרוטו' שורות 17-19).


לטענתו של עו"ד אנגלנדר החלטתו של מס שבח לדחות את ההשגות היתה מופרכת, שכן לטענתו הרשות לא הצליחה לבסס החלטתה בצורה רצינית מאחר ונעשתה השוואה לעסקאות שונות לחלוטין ובלתי רלבנטיות לעסקה נשוא ההסכם בו התקשרו הצדדים (עמ' 37 לפרוטו' 19-22).


עו"ד אנגלנדר אישר טענות התובעים כפי שהובאו בעדותם של עו"ד דיין ו-טורג'מן, לפיהן במהלך תקופת הדיונים בהשגה, הוצעו לו מספר הצעות פשרה אשר נדחו על ידו. לדבריו אחת ההצעות שהועלתה על ידי מנהל מס שבח, אלי גבאי, היתה להגיע לשומה מופחתת ששני הצדדים יישאו בתשלומה. לטענתו ההצעה הועלתה בנוכחותו וכן בנוכחות יובל חכשורי ואביר דיין וכן בנוכחות מר עזריאל עובד הרשות. לדבריו באותו המעמד טען כי ההצעה איננה רלבנטית כיוון שסכום השומה שעמד על הפרק לא היה מקובל עליו. לדבריו בשיחות שניהל עם עו"ד אביר דיין וכן עם יובל חכשורי, במשרדי מס שבח, ניסו השניים ללחוץ עליו לשלם סכום כלשהוא, אולם לטענתו השיב: "אמרתי שאני לא אשלם סכומים משמעותיים אם אשלם בכלל, זה יהיה סכום מאוד זניח, אני אדרוש שגם אתם תשתתפו כפי שהציע גבאי, גם חכשורי וגם דיין אמרו שכשתהיה הצעה ספציפית הם ישקלו אותה".(עמ' 38 לפרוטו' שורות 7-14).


עו"ד אנגלנדר העיד כי הלחצים שהופעלו עליו מצד עו"ד דיין ו-יובל חכשורי, גברו בעיקר כאשר הסכום המוצע על ידי מס שבח לתשלום השומה, ירד מתחת לסך של 200,000 ₪, כך שסכום הפיקדון שהוחזק אצלו בסך 50,000$ ,הספיק דיו לתשלום המוצע. לדבריו יובל חכשורי היה מתקשר אליו כמה פעמים בשבוע וכולם לחצו עליו לשלם את הסכום המוצע תחת מחאה. עו"ד אנגלנדר הסביר בעדותו כי לא יכול היה להסכים לדרישת התובעים כיוון שתשלום תחת מחאה אפשרי רק אם משלמים את סכום הדרישה המקורי, דבר שלפי טענתו היה פוגם בסיכוי להשיג לאחר מכן את התוצאה הרצויה. (ראה ההסברים שניתנו על ידו בעדותו לדברים בעמ' 39 לפרוטו' שורות 5-17). בהמשך עדותו ביקש להוסיף סיבה נוספת לחוסר האפשרות לשלם את כל סכום השומה תחת מחאה, שהינה המשבר הכלכלי שפרץ בארה"ב שהביא למניעה זמנית מצידו של הנתבע לשאת בתשלום הסכום המלא (עמ' 42 לפרוטו' שורות 4-13).



המשיך עו"ד אנגלנדר והעיד על ההליכים שאירעו מיום הגשת הערר שהוגש מטעמו של הנתבע
ביום 20.5.09 (ת/9). עו"ד אנגלנדר שב והזכיר כי ערר על מס הרכישה הוגש גם מטעמם של התובעים (הדברים אושרו בעדותו של העד טורג'מן אשר ביקש לטעון כי הערר מטעם התובעים הוגש "מבחינה טקטית", ראה עמ' 32 לפרוטו' שורות14-15). לטענתו, הערר נקבע לדיון דחוף לפי בקשתו, לדבריו: "הסברתי לביהמ"ש שיש לנו חרב של קונים מונחת לנו על הצוואר ואני מבקש לשמוע את התיק בדחיפות". לאחר שהתיק נקבע לשמיעה לחודש ספטמבר, פנה אליו לטענתו מנהל מס שבח, מר אלי גבאי, כי יבוא לפגישה במשרדו: "..התיק נקבע לשמיעה ויצאנו ומנהל מס שבח אמר לי שאני אבוא אליו למשרד הוא יתן לי מספר שאני כן אוכל לשלם אותו. גם באותה פגישה מחוץ לאולם ביהמ"ש היה עו"ד דיין ואלי גבאי אמר לו שגם הם יצטרכו לשלם חלק מהשומה הזאת".(עמ' 40 לפרוטו' שורות 17-20).

עו"ד אנגלנדר אישר בעדותו את הנטען בתצהירו ת/1, שם טען כי לאורך כל תקופת המו"מ עם מס שבח אמר לעו"ד דיין כי ככל שהנתבע יסכים להתפשר עם מס שבח, יצטרכו התובעים לשאת בחלק מהתשלום. כפי טענתו, תגובתו של עו"ד דיין היתה כי לכשיושג הסכם קונקרטי הוא ידבר עם התובעים. (ראה סעיף 15 לת/1; עמ' 46 לפרוטו' שורות 6-10). בעדותו הוסיף וטען כי היתה הסכמה עקרונית שהתובעים ישלמו חלק מהסכום אך לא דובר על סכום.לטענתו הדבר עלה לראשונה בשלבים המתקדמים בדיון אצל מנהל מס שבח גבאי, לאחר שנדחתה ההשגה ולפני הדיון בערר.(עמ' 46 לפרוטו' שורות 12-16). בעדותו חזר וטען כי העניין עלה במשך תקופה ממושכת והיה ברור שהנתבע דורש שהתובעים יישאו גם בנטל התשלום של תוספת המס.(עמ' 47 לפרוטו' שורות 1-2).

על הדברים שאירעו עובר לחתימת הצדדים על הסכם הפשרה, העיד עו"ד אנגלנדר, כדלקמן:

"נפגשנו במשרד של אלי גבאי בטבריה עם עו"ד דיין הוא נתן לנו את המספר שהסכמנו לו 72,000 ₪ התנהל מו"מ ביני לבין עו"ד דיין לגבי הסכום שהם ישלמו. אז הגענו להסכמה. ההסכמה מתבטאת בהסכם הפשרה שנחתם. היה עניין נוסף של דרישה שלי על וויתור תביעות, עו"ד דיין התנגד אמרתי לו שההתנגדות שלו מפתיעה אותי, אני לא מצפה לאחר סיום הנושא אני אהיה חשוף לתביעות, וזה לא מקובל, מה גם שההבנה שהם משלמים חלק מהשומה, זו היתה הבנה והסכמה, אני לא יכול לחתום על הסכם שלא כולל סעיף וויתור על תביעות, משום זה לא מקובל ואני חושב שזה גם עלול להתפרש כרשלנות מקצועית. עו"ד דיין התקשר ללקוחות שלו אני חושב שדיבר עם יובל חכשורי, סיים את השיחה ואמר שהוא מסכים. גם לפני שעו"ד דיין הסכים לחלוקת הסכום בנינו הוא התייעץ טלפוני עם לקוחותיו ורק לאחר מכן נתן הסכמתו. עו"ד דיין אמר לי שהוא צריך לקבל אישור לפני שהוא חותם. החלוקה היתה שהתובעים משלמים קצת פחות מ-50 אחוז מהמס".
(עמ' 40-41 לפרוטו').

עו"ד אנגלנדר טען בעדותו כי הסכום לפשרה שהוצע על ידי גבאי, בסך 72,000 ₪, הועלה על ידו לראשונה ביום 21.6.09, בפגישה שקיימו הצדדים במשרדו. לדבריו באותה שעה: "מה שעבר לי בראש ש-72 אלף ₪ זה סכום שאפשר לדבר עליו בהנחה שגם הצד השני ישלם משהו". כן הוסיף כי ככל שהתובעים לא היו מסכימים לשלם חלק מהסכום כנראה שלא היה מסכים לפשרה. (עמ' 50 לפרוטו' שורות 7-10).


עו"ד אנגלנדר טען בעדותו כי דרישתו לחתימה על סעיף ויתור על תביעות הדדיות במסגרת הסכם הפשרה, הינה דרישה שגרתית בעת חתימה על הסכם פשרה (עמ' 48 לפרוטו' שורות 13-14). כן אישר כי דרישתו זו הועלתה על ידו רק במעמד החתימה על הסכם הפשרה לאחר שחלקו של כל אחד מהצדדים מסכום הפשרה סוכם ביניהם. לדבריו: "אני ראיתי בכך טריוויאלי איני רואה איך אפשר לסכם כשהם נושאים בחלק מהמס ולאחר מכן לאפשר להם לטעון שהם לא אמורים לשאת ולתבוע". (עמ' 51 לפרוטו' שורות 5-7).



במהלך עדותו טען עו"ד אנגלנדר כי בידי התובעים עמדה האפשרות שלא לחתום על הסכם הפשרה ולשלם בעצמם את הסך של 72,000 ₪ לידי מס שבח, וזאת באמצעות ייפוי הכוח עליו חתם הנתבע (נ/5),
בו החזיקו:

"..אם היה מצב כזה אקוטי ואם הרגשתם שהנתבע מנסה לסחוט את חכשורי הייתם צריכים ללכת עם ייפוי הכוח לשלם את ה-72 אלף ₪ לקבל את האישורים ואח"כ לתבוע אותנו. אני עשיתי את כל המלחמה הגעתי לתוצאות סבירות, אם מישהו חשב שיש לו נזקים כה גדולים, אם חכשורי חשב על נזקים יכול היה לשלם את ה-70 אלף ₪ ולחתום על הסכם עם מס שבח באמצעות ייפויי הכוח שהיה בידיו. היה סכום בפיקדון שעלה על הסכום של 70 אלף ₪".
(עמ' 50 לפרוטו' שורות 12-24).

ד. דיון והכרעה
לאחר שעיינתי בכתבי הטענות שבפני
י, לרבות סיכומי הצדדים, בחנתי טענות הצדדים וכן הראיות והעדויות שנשמעו בפני
י, מצאתי לקבוע כי התובעים לא עמדו בנטל ההוכחה המוגבר המוטל על כתפם להוכיח טענתם כי הסכם הפשרה נחתם על ידם תחת כפייה ועושק שהופעלו עליהם מצד הנתבע, ולפיכך, ולנוכח סעיף הויתור, אשר נקבע במסגרת הסכם הפשרה, דינה של התביעה להידחות.

אקדים ואציין כי לנוכח התוצאה אליה הגעתי לפיה הסכם הפשרה הינו תקף לכל דבר ועניין, אינני נדרש להכריע בשאלה האם ההסכם הופר על ידי הנתבע, כפי טענת התובעים,
שכן לנוכח קיומו של סעיף הויתור על תביעות המופיע בהסכם הפשרה עליו חתמו הצדדים, הפכה שאלה זו ממילא לבלתי רלבנטית, כמו גם שאלת הנזקים הנטענים אשר נגרמו לתובעים לטענתם בעקבות ההפרה (שהינם ממילא אינם רלבנטיים משהתביעה הוגשה לתשלום פיצוי מוסכם שאינו דורש הוכחת נזק).



המסגרת הנורמטיבית לדיון

א.
תנאי לביטול חוזה בשל כפיה הוא שהצד שכנגד כפה על יריבו את ההתקשרות "בכוח או באיום" (סעיף 17 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג – 1973 (להלן: "חוק החוזים").

ב.
הכלל הנוהג הוא כי שימוש באמצעים לגיטימיים ומקובלים כדי להביא אדם לחתום על חוזה,אינם מקימים את עילת התביעה, חתימה מתוך כפייה תתגבש במקום שבו "לחצים כבדים אשר פוגעים בצורה חריפה בחופש הרצון החוזי של המתקשר ייחשבו לפגמים ברצון" (ראה
ע"א 5806/02
ארביב נ' קרני
פד"י נ"ח


(5) 193 (2004) בעמ' 198 ,להלן: "פרשת ארביב", כן ראה: ע"א 1569/93 מאיה נ' פנפורד (ישראל) בע"מ, פ"ד מח(5) 705, 721, להלן: "פרשת מאיה"). הטוען לקיומם של אותם לחצים ולקיומו של פגם בכריתה עליו נטל ההוכחה, שהינו נטל הוכחה מוגבר.

ג.
בגדרו של סעיף זה לחץ כלכלי עשוי להיחשב ל"איום", בתנאי שהוא נגוע בחוסר חוקיות או בהעדר לגיטימיות (ראה: ג. שלו, "דיני חוזים", מהדורה שניה, תשנ"ה, בעמ' 234-236; ד. פרידמן ונ. כהן, "חוזים", כרך ב', תשנ"ג, בעמ' 898-899; פרשת ארביב הנ"ל פסקה 6 לפס"ד).

ד.
בעניין זה כבר נפסק כי: "ההכרעה בשאלת קיומה של עילת כפייה סבה את השאלה אם הייתה לצד הנפגע מן הלחץ אפשרות סבירה שלא להיכנע... במקרים של לחץ כלכלי שאלה זו נבדקת על-פי מבחן המשלב רכיב סובייקטיבי, המתמקד בבחינת ההשפעה על הנפגע הספציפי, ורכיב אובייקטיבי, שנועד לבחון אם אדם במצבו של הנפגע היה עשוי להיכנע ללחץ" (
ע"א 7664/00

אברהם רובינשטיין ושות' חברה קבלנית בע"מ נ' עיריית חולון, פ"ד נו

(4) 117, 137).

ה.
כפי שהובהר בספרם הנזכר של פרידמן וכהן (בעמ' 928):
"אם הושגה פשרה סבירה בעקבות סכסוך שהיה קיים בתום לב בין הצדדים, עשוי הדבר להכריע את הכף לעבר המסקנה שהנסיבות לא עלו כדי כפיה, וכי הפשרה צריכה לעמוד בעינה".

ו.
ועוד נאמר בפרשת מאיה
הנ"ל, בעמ' 719:
"לא כל לחץ ולא כל כפייה מן התחום הכלכלי יניבו זכויות לביטולו של חוזה. ענייננו הוא אך בכפייה או בלחץ שיש בהם פסול מוסרי-חברתי-כלכלי, ואשר חיי עסקים ומסחר תקינים והוגנים לא יוכלו לשאתם. בשוק חופשי רשאי פלוני לעשות שימוש ביתרון עסקי-כלכלי שיש לו על אחרים, וחוזה הצומח מתוך מערכת מעין זו לא נסווג אותו כחוזה שנכרת בכפייה. לו אחרת פסקנו, כי אז הכרתנו ביטחון ויציבות בחיי המסחר, וכזאת לא יעלה על הדעת. ואולם, גם בשוק חופשי יש כללי התנהגות ראויים ומקובלים - 'כללי משחק' מכנים אותם במקומותינו - והפוגע באותם כללים ייתן את הדין על מעשיו או על מחדליו. כללים אלה, הבריות בחיי המסחר והעסקים נוהגות על פיהם, ובתי המשפט יקבעו את גבוליהם מעת לעת, ברוח הזמן והמקום. ענייננו הוא ב'מוסר העסקים' בחיי המסחר והעסקים, וחריגה מאותו מוסר-עסקים תחויב בתגובתו של בית המשפט".נ

ז.
זאת ועוד, גם אם הנתבע מפעיל כלפי התובע לחצים בעוצמה ובאיכות המסוגלות לפי הדין לעלות כדי כפיה, עדיין קיום הכפייה היה נשלל, או לפחות נחלש במידה ממשית, אם התובע נעזר בייעוץ משפטי והיה מסוגל לפנות לערכאות על מנת למנוע את הפעלת האיום (ע"א 700/83 כהן נ' י. הרשקוביץ חברה לבנין בע"מ, פ"ד לט(4) 471, 475; פרשת מאיה הנ"ל, עמ' 721).

ח.
עילת העושק הקבועה בסעיף 18 לחוק החוזים מכירה בביטולו של חוזה בנסיבות בהן אחד הצדדים "ניצל... את מצוקת המתקשר, חולשתו השכלית או הגופנית או חוסר ניסיונו, ותנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל".

ט.
עילה לביטול
חוזה
בהיות נסיבות כריתתו נגועות
בעושק, מותנית בקיומם של שלושה יסודות מצטברים: הראשון - שעניינו מצבו של העשוק - מתייחס ל"חולשתו" הבאה לכלל ביטוי במצוקה או בחולשה שכלית או גופנית או בחוסר ניסיון; השני - הנוגע להתנהגותו של העושק - הנו מודעותו של המתקשר ל"חולשה" זו וניצולה; והשלישי - הדן בתנאי החוזה - עניינו היותם של תנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מהמקובל (
ע"א 403/80

סאסי נ' קיקאון, פ"ד לו

(1), 762, עמ' 767). בפסיקה מאוחרת נכרכו היסודות זה בזה, אגב שילוב היסוד השני בשלישי, באופן שהיסוד הראשון הוגדר כ"'חולשתו' של אחד המתקשרים", השני - "מודעותו של המתקשר ל'חולשה' זו", והשלישי - המתמקד בקשר הסיבתי - "ניצולה [של החולשה] לצורך קביעת תנאים בהסכם הגרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל" (
ע"א 9609/01

מול הים (1978) בע"מ נ' עו"ד ד"ר יוסף שגב, פ"ד נח
(4) 106, עמ' 120; ראה גם את סיכום ההלכות בפרשת ארביב
הנ"ל, בעמ'
198-199).

י.
בנקודה זו יצוין כי הלכה פסוקה היא שלצורך הוכחת העובדה כי תנאי חוזה גרועים במידה בלתי סבירה מהמקובל יש צורך בחוות דעת של מומחה אשר תסביר את התנאים המקובלים ודרכה ללמוד על תנאי ההסכם.(ראה בעניין זה
דברי כב' השופט שמגר ב
ע"א 719/78

איליט בע"מ ו-3 אחרים נגד אלקו בע"מ,
פסקי דין, כרך לד, חלק רביעי, עמ' 673,
680).

יא.
אוסיף לציין כי הכפייה והעושק אינם נמדדים בקנה מידה סובייקטיבי, ואין אמונתו של אדם כי אולץ להתקשר בחוזה מביאה לידי הכרה ביכולת ביטולו. הדרך מאמונה זו ועד למתן גושפנקה משפטית לה – "רחוקה וזרועת מוקשים..." (ראה: ע"א 4710/98 (חי') 4710/98 משה משה נ' א.ש.ט.ס ייזום ושיווק בע"מ, תק-מח 98(3) 1630).

יב.
זאת ועוד,
אפילו מוכחת התקיימותן של עילות הכפיה או העושק, אין בכך כדי להוביל מאליו לבטלותו של ההסכם, אלא רק להקים בידי התובעים זכות להודיע על ביטולו. מימושה של זכות הביטול כפוף לסעיף 20 ל
חוק החוזים

,
הדורש כי "ביטול החוזה יהיה בהודעת המתקשר לצד השני תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על עילת הביטול, ובמקרה של כפיה – תוך זמן סביר לאחר שנודע לו שפסקה הכפיה".
כפועל יוצא מאיחור במתן הודעת ביטול , מאבד התובע את ברירת הביטול, והוא מוחזק כמי שקיבל על עצמו את ההתחייבות על פי ההסכם. "עבור הזמן ללא ביטול ההסכם יש בו הוכחה (שהמתקשר) החליט לקיים את החוזה; וכאשר עבר זמן רב, קרוב לודאי שבפועל זה ייחשב כראיה מכרעת שהוא החליט כך" (
ע"א 379/69 מעודד נ' דון, פ"ד כד
(1) 283, 289).

כפי שכבר ציינתי בראשית הדברים, לאחר שבחנתי נסיבות המקרה שבפני
י, תוך יישום ההלכות והעקרונות אשר הותוו בפסיקת בתי המשפט, כפי שפורטו על ידי לעיל, הגעתי לכלל מסקנה כי יסודות הכפייה והעושק לא הוכחו על ידי התובעים.


מהעדויות ומהראיות שהובאו בפני
י, כפי שפורטו על ידי ביתר פירוט לעיל, לא מצאתי כי הסכם הפשרה הכולל בחובו את סעיף הויתור נגוע בחוסר חוקיות או בהעדר לגיטימיות. מהשתלשלות האירועים, כפי שהובאה בפני
י, באמצעות העדים עוה"ד דיין ואנגלנדר וכן העד טורג'מן,
עלה כי דרישתו של הנתבע כי התובעים יישאו בתשלום חלק מתוספת המס על פי הסכם הפשרה שנחתם עם מס שבח, היתה ידוע לתובעים במשך רוב התקופה בה התנהל המו"מ מול מס שבח, והם לא שמעו על כך לראשונה במועד החתימה על הסכם הפשרה. כפי שאישר גם עו"ד אנגלנדר בעדותו, מה שלא היה ידוע עד למועד החתימה על הסכם הפשרה הוא הסכום המדויק בו יצטרכו התובעים לשאת. זאת, בנוסף לדרישתו של עו"ד אנגלנדר לחתימה על סעיף הויתור, לגביה אישר עו"ד אנגלנדר כי זו הועלתה על ידו לראשונה במעמד החתימה על הסכם הפשרה.



מעדותו של עו"ד דיין, כמו גם מעדותו של העד טורג'מן, עלה כי לתובעים היה למן יום התקשרותם בהסכם המכר ליווי משפטי צמוד, הן על ידי עו"ד דיין והן על ידי עו"ד קאשי, והם היו מודעים כל העת, לכל האפשרויות העומדות לרשותם על פי דין בקשר עם ההסכם.


נראה לי כי אין טובות ממילותיו של העד טורג'מן בעדותו, בעת שהסביר על השיקולים שעמדו לנגד עיניו וכן לנגד עיניו של יובל חכשורי עת החליטו לאשר לעו"ד דיין לחתום על הסכם הפשרה. נדמה כי הדברים שאמר בעדותו ממוטטים את הבסיס תחת טענת הכפייה והעושק, אשר נטענה על ידי התובעים.
כפי עדותו של טורג'מן הוא ויובל חשבו על הרבה על הדברים במשך מספר דקות וניהלו בעניין שיחה טלפונית ארוכה עם עו"ד דיין, ולפי דבריו: "עשינו שיקול כלכלי נטו להיות חכם ולא צודק". הדברים אף מתיישבים עם עדותו של עו"ד דיין אשר לטענתו אמר ליובל חכשורי באותה שיחה טלפונית כי ההחלטה צריכה להיות של התובעים כיוון שמדובר בשאלה עסקית כלכלית בעלת משמעויות כלכליות.


אפשר והתובעים, כפי טענתם, היו מצויים בדילמה עסקית-כלכלית, אולם מהראיות שהובאו בפני
י, לא עולה כי מדובר היה במצב קיצוני או חמור במיוחד. באותה העת, וכן לאורך כל חיי ההסכם למן יום חתימתו,
היו התובעים מיוצגים על ידי עו"ד דיין, (וכן על ידי עו"ד קאשי המשמש כעו"ד של התובעת 3), שהיה מעורב בהליכי העסקה, והתובעים יכלו להיוועץ עימו כפי שאכן עשו הלכה למעשה. העובדה כי התובעים החליטו במסגרת הדילמה הכלכלית שעמדה בפני
הם, לחתום על הסכם הפשרה, יכולה ללמד בנסיבות העניין, לכל היותר על פגם בשיקול דעת עסקי בלבד, משמע פגם בכדאיות העסקה, אולם אין מדובר בפגם, העונה על התנאים שפורטו על ידי לעיל, הדרושים לשם קיומן של עילות הכפייה והעושק (ראה ע"א 9609/01 הנ"ל).




טענתו של עו"ד דיין בעדותו לפיה יובל חכשורי "הרגיש שהוא נסחט", אין בה ממש. כך או כך ממילא מדובר בתחושה סובייקטיבית שאין בה כדי להוות קנה מידה להוכחת הטענה לכפייה ועושק. אוסיף לציין בנקודה זו כי עו"ד דיין אישר בעדותו, כי במעמד החתימה על הסכם הפשרה לא טען בפני
עו"ד אנגלנדר כי הוא חותם תחת כפייה, אלא שלפי דבריו טען כי מדובר בדרישה לא הגיונית ובלתי סבירה.

בנסיבות המקרה שבפני
י, לא מצאתי כי שימושו של עו"ד אנגלנדר בחתימה על סעיף ויתור במסגרת הסכם פשרה, חורג מ"כללי המשחק" או מ"מוסר העסקים". בנקודה זו הנני מקבל את טענתו של עו"ד אנגלנדר כי מדובר בסעיף שיגרתי המופיע
לרוב במסגרת הסכמי פשרה.


בנקודה זו אציין, כי
באופן דומה נפסק לגבי טענת כפייה-כלכלית שהעלתה חברה לגבי כתב ויתור עליו חתמה לטובת בנק כנגד הסכמתו להעניק לה אשראי (ע"א 6234/00 ש.א.פ. בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד נז(6) 769). טענת הכפייה נדחתה, חרף טענת החברה כי נאותה לוותר על כל טענותיה כלפי הבנק רק בשל המשבר הכספי בו הייתה מצויה באותה העת, שחייב את קבלת האשראי על מנת למנוע את קריסתה. בדרכו אל תוצאה זו עמד בית המשפט העליון על כך ש"אחת האינדיקציות האובייקטיביות המרכזיות לקיומה של כפייה כלכלית בת-פועל משפטי היא מידת סבירותם והגינותם של תנאי החוזה... לכן, ככלל, חוזה שבאופן אובייקטיבי הינו הוגן וסביר איננו ניתן לביטול מחמת כפייה כלכלית... " (שם, עמ' 788). בהמשך נדחתה הטענה המייחסת פסול לקבלת כתב ויתור המקנה "ביטחון משפטי" מפני הגשת תביעות הנוגעות להתרחשויות מן העבר. "ויתור כזה", כך נאמר (שם, בעמ' 789), "עשוי להיות חלק מפשרה הוגנת בין הצדדים. כן עשוי הוא להיות תנאי כשר במסגרת הסדר מוסכם, שמטרתו לאפשר פתיחת מערכת יחסים חדשה המבטיחה לצד המוותר טובת הנאה המפצה אותו על הוויתור".

זאת ועוד,
במקרה שבפני
י התובעים הסתייעו בהצלחה בשירותיהם של עורכי דינם, למן יום חתימת ההסכם, במגעיהם עם הנתבע, מגעים שבעקבותיהם עלה בידה להשיג את הסכם הפשרה. בנסיבות אלה, אם התובעים סברו בחודש יוני 2009, כי דרישתו של הנתבע להתנות את תשלום תוספת מס השבח בחתימתם של התובעים על הסכם הפשרה על התנאים שנקבעו בו, איננה חוקית, הרי שהיתה בידי התובעים באותה נקודת זמן יותר מאפשרות פעולה אחת.

כך למשל יכלו התובעים לשלם את מלוא תוספת המס, למס שבח במקום הנתבע ולאחר העברת הבעלות בנכס לתבוע ממנו את ההחזר; כן היה בידם של התובעים להגיש תביעה לביטול ההסכם, ובכלל זה לדרוש השבה ופיצויים וכן לתבוע נזקיהם; כן היה בידם של התובעים להמתין לתוצאת הערר שהגיש הנתבע; כמו כן לא נסתרה טענתו של עו"ד אנגלנדר בעדותו כי התובעים יכלו לעשות שימוש בייפוי הכח של הנתבע נ/5 ובאמצעותו להתפשר עם מס שבח במקום הנתבע, ובתוך כך לשלם בעצמם
את כל תוספת המס בסך 72,000 ₪, מבלי להיזקק לחתום על הסכם הפשרה. בנקודה זו אעיר כי מנוסחו של סעיף ה' לייפוי הכח נ/5 ,עולה כי על פניו יכלו התובעים להתפשר באמצעותו עם הרשות בשמו של הנתבע.

במסגרת עדותו התקשה עו"ד דיין לנמק ולהסביר מדוע נמנעו התובעים מלפעול באחת מן האפשרויות האמורות שעמדו לפתחם, ותחת זאת הסכימו לחתום על הסכם הפשרה. בנקודה זו אציין כי אין בידי לקבל הסבריו הבלתי עניינים בעניין זה. עוד אעיר כי העובדה שבכל אחת מן האפשרויות שהוצגו לעיל קיימים סיכונים, כפי טענת התובעים, וכן העובדה שאפשרות אחת הינה יותר טובה מהאחרת בעבור התובעים , אינה הופכת את האפשרויות שעמדו לפתחם ל"אין אפשרות", כי שניסו התובעים להציג במסגרת עדותם של עו"ד דיין ו-טורג'מן.

כפי שעלה מעדותו של עו"ד דיין, כמו גם מעדותו של טורג'מן, התובעים שהיו מודעים כל העת לאפשרויות העומדות לפתחם, החליטו, לאחר שהקדישו מחשבה לדברים, לחתום על הסכם הפשרה משיקולים של כדאיות כלכלית נטו- ממש כפי מילותיו של טורג'מן בעדותו.


זאת ועוד, לטעמי העובדה שהסכם הפשרה נחתם על ידי עו"ד דיין בשם התובעים, ולא על ידי התובעים בעצמם, מחלישה עד מאוד ומעמידה בספק רב את רצינותן של הטענות המאוחרות כי הסכם הפשרה נחתם תחת כפייה ועושק. בנקודה זו אסתפק בכך שאציין כי הנני מתקשה לקבל את עדותו של עו"ד דיין אשר מחד השיב כי הרגיש כי "נעשק" בעת חתימתו על הסכם הפשרה (על אף שאישר כי לא אמר לעו"ד אנגלנדר כי מדובר
בהסכם שנחתם תחת כפייה או עושק), ומאידך אישר כי נמנע מלהמליץ ליובל חכשורי האם להסכים לחתום על הסכם הפשרה כייון שלטענתו מדוברבשאלה של כדאיות עסקית-כלכלית.

באשר לעילת העושק, הרי שממילא לא הוכיחו בפני
י התובעים התקיימותם של התנאים להתקיימותה של העילה. כך לא הוכח בפני
י כלל ועיקר כי הנתבע הפעיל על התובעים לחץ שיש בו פסול מוסרי – חברתי-כלכלי, שאינו מקובל בחיי מסחר ועסקים תקינים. כן לא הוכיחו בפני
י התובעים כי תנאיו של הסכם הפשרה הינם גרועים במידה בלתי סבירה מהמקובל. בהיעדר חוות דעת בנושא התנאים המקובלים והסבירים בהסכמי פשרה מסוג זה, לא הוכח בפני
י כי תנאיו של הסכם הפשרה הינם גרועים במידה בלתי סבירה מהמקובל. בנקודה זו אעיר כי כשנשאל עו"ד דיין האם בהסכמי הפשרה אותם הוא מנסח בעבור לקוחותיו הוא דואג להכניס סעיף של ויתור על תביעות, השיב עו"ד דיין באופן בלתי משכנע כי הדבר תלוי בנסיבות.

מכלל הנסיבות כפי שהוכחו בפני
י, עולה כי למן היום בו קיבל הנתבע את נימוקי השומה, היו התובעים כל העת בתמונה, מעורים בכל השלבים והפעולות בהן נקט עו"ד אנגלנדר מול מס שבח ואף בחרו בטקטיקה של איחוד כוחות. כפי שהעיד עו"ד אנגלנדר, עו"ד דיין בעצמו סבר כי נימוקי השומה הינם גבוהים וכי מדובר בשומה שערורייתית. (אעיר כי העובדה שבסופו של יום שולם סך של 72,000 ₪ במסגרת הצעת הפשרה של הרשות, במקום הסכום שנקבע בשומה המקורית אשר עמד ע"ס של 600,000 ₪, מלמדת לכאורה כי אכן השומה שהוצאה היתה מופרזת) .

נסיבות העניין כפי שהוכחו בפני
י, מלמדות כי מעורבותם של התובעים, אשר נטלו חלק פעיל במו"מ שניהל הנתבע מול רשות המיסים, וכפי התרשמותי אף צידדו בצדקת עמדתו, (לפחות ברוב הזמן), מחלישה עד מאוד את טענת הכפייה לה הם טוענים כעת. אוסיף לציין כי כפי שהוכח בפני
י התובעים כלל לא הופתעו מדרישתו של עו"ד אנגלנדר כי יישאו בתשלום חלק מתוספת המס, שכן דרישה זו של הנתבע היתה בידיעתם זמן מספיק טרם חתימתם על הסכם הפשרה, והם אף הסכימו לה באופן עקרוני, עוד בטרם ידעו גובה הסכום אותו יידרשו לשלם. לטעמי, ההסכמה העקרונית והמוקדמת לשאת בחלק מתשלום המס, מוציאה את עוקצה של טענת הכפייה ומעידה על כך כי הטענה מועלית כעת על ידי התובעים בחוסר תום לב, שהרי לא ניתן להניח כי התובעים הסכימו לשאת בתשלום חלק מהמס ולאחר מכן לתבוע השבתו מהנתבע.


זאת ועוד, העובדה כי לאחר החתימה על הסכם הפשרה לא נשלחה על ידי התובעים הודעת ביטול, יש בה כדי להחליש עד מאוד טענתם לכפייה ועל פי התרשמותי טענה זו נולדה לאחר שעל פי ייעוץ משפטי "נודע" לתובעים
כי חתמו על
הסכם הפשרה תחת כפייה. אזכיר כי
עו"ד דיין אישר בעדותו כי לא נשלחה באמצעותו לנתבע הודעת ביטול של הסכם הפשרה מטעם התובעים, כן אישר כי הוא אינו יודע כי מכתב מעין זה נשלח על ידי התובעים. כך גם העד טורג'מן אישר בעדותו כי הוא אינו מכיר מכתב ביטול שנשלח לנתבע מטעם התובעים לאחר החתימה על הסכם הפשרה.


בשולי הדברים אציין כי התובעים הקדישו את כל מרצם בניהול התביעה בהוכחת הפרתו של הנתבע את ההסכם באופן המזכה אותם בתשלום הפיצוי המוסכם, עד כי נראה כי נעלמה מזיכרונם העובדה כי חתמו על הסכם הפשרה הכולל בחובו את סעיף הויתור, וכי עליהם להוכיח תחילה את טענתם לכפייה ועושק, בגדרה מוטל על כתפיהם נטל הוכחה מוגבר, בו כאמור לא עמדו.

אשר על כן, ובהתאם לכל האמור לעיל, דינה של תביעת התובעים כנגד הנתבע, להידחות.

לנוכח התוצאה אליה הגעתי, איני נדרש לדון בתביעה שכנגד שהגיש הנתבע כנגד התובעים.


ה. לסיכום
אשר על כן ובהתאם לכל האמור לעיל הנני קובע כדלקמן:
תביעת התובעים כנגד הנתבע נדחית בזאת.

לנוכח התוצאה אליה הגעתי, התביעה שכנגד שהגיש הנתבע כנגד התובעים, שהוגשה למקרה בו ייקבע כי הסכם הפשרה אינו בתוקף - נדחית אף היא.

בנסיבות, הנני מחייב בזאת את התובעים ביחד ולחוד, לשלם לידי הנתבע הוצאות המשפט וכן שכ"ט עו"ד בסך 30,000 ₪.


המזכירות תשלח העתק לב"כ הצדדים.


ניתן היום,
ו'
אדר א תשע"א, 10 פברואר 2011, בהעדר הצדדים.











א בית משפט שלום 177458/09 ירון אברהם, דוד אבריאן, א.ת. חכשורי אחזקות 2008 בע"מ ואח' נ' עמוס אידלבוים (פורסם ב-ֽ 10/02/2011)