פסקי דין על רפי סופר | פסקי דין על שרית סופר | פסקי דין על רן כרמלי | פסקי דין על מיכל כרמלי |

5063-02/11 רעא     06/04/2011




רעא 5063-02/11 רפי סופר, שרית סופר נ' רן כרמלי, מיכל כרמלי








בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים
לפני כב' השופט ד"ר יגאל מרזל



רע"א 5063-02-11
סופר ואח' נ' כרמלי ואח'




המבקשים
:

1
.
רפי סופר
2
.
שרית סופר
על-ידי ב"כ עוה"ד ג' הראל ואח'


- נ ג ד -

המשיבים
:
1. רן כרמלי
2. מיכל כרמלי
על-ידי ב"כ עו"ד י' גלבוע



החלטה

1.

לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית-משפט השלום בירושלים (כב' השופטת מ'

אביב) בת.א. 10111/08 מיום 10.1.2011. בהחלטה זו

הורה בית-משפט קמא על מתן צו ארעי, לפיו ייאסר על המבקשים לעשות כל שימוש במבנים מסוימים (תוספות בניה) שבמגרש שבבעלותם בישוב קידר, וכי ככל שנעשה שימוש במבנים האמורים, יופסק השימוש תוך 30 ימים מיום מתן ההחלטה.

2.

כרקע לבקשה זו יצוין, כי במסגרת הליך שהתנהל בבית המשפט לעניינים מקומיים בקרית-ארבע לפני כב' השופטת מ' אביב (ת"פ 18/07), הליך

שנגע לתוספות הבניה האמורות, ניתן בגזר הדין ביום 4.3.2008 תוקף להסכמת הצדדים דהתם, ולפיה יוכל המבקש, שהיה נאשם באותו הליך, לקבל היתר בנייה או להרוס את מה שלא ניתן לקבל בעבורו היתר
, ו
הכל –

עד ליום 31.8.2008. בגזר-דין מאוחר יותר באותו הליך, שניתן ביום 7.3.2010 על-ידי אותו המותב, נקבע כי המבקש ביצע חריגות בנייה משני סוגים –

הן בחלק האחורי של המבנה והן בחלק הקדמי. צוין בגזר דין זה, כי לאחר ההסכמה הדיונית משנת 2008, פעל המבקש להכשרת המבנים שנבנו בחלק האחורי, אולם לא נעשה דבר כדי להכשיר את הבנייה בחלק הקדמי וחלק זה הושכר תמורת תשלום. בית המשפט קבע עוד, במסגרת גזר הדין

האמור, כי נוכח הסיכוי האפסי לכך שהמבקש יוכל להכשיר את הבנייה בחלק הקדמי

–

ניתן צו המורה לו להרוס את המבנה, וזאת

עד ליום 15.4.2010.

3.

במקביל להליכים אלה, הוגשה לבית-משפט השלום בירושלים תובענה על-ידי המשיבים, שהם שכניהם של המבקשים (ת.א. 10111/08). בתובענה נתבקש כי יינתן צו מניעה שימנע אכלוס של יחידות שנבנו בלא היתר וכן על הריסת אותן שתי היחידות. בתובענה נטען, כי המדובר בבנייה בלא היתר ובניגוד לצו הפסקת עבודות שניתן. נטען עוד, כי הבנייה האמורה פוגעת באיכות חייהם של המשיבים; גורמת לירידת ערך ביתם ומהווה מטרד. במסגרת תובענה זו, נתן בית-משפט קמא עוד ביום 18.12.2007 צו ארעי האוסר על המבקשים להמשיך בעבודות הבנייה במגרש. ביום 20.12.2007, ניתן צו נוסף האוסר על אכלוס המבנה שנבנה על-ידי המבקשים. לאחר דחיות שונות, התקיים לפני בית-משפט קמא דיון ביום 8.4.2008. במסגרתו, ובהסכמת הצדדים, התאפשר למבקשים לנסות להכשיר את הבנייה, וזאת על דרך של השלמת הליכי הרישוי, והכל בהמשך לגזר הדין הראשון שניתן

בבית המשפט לעניינים מקומיים בקרית-ארבע.

4.



ביום 3.6.2010 נתן בית-משפט קמא פסק-דין בתובענה (ת.א. 10111/08) ובו מחק את התובענה מחוסר מעש, וזאת לאחר שהודעות שהוצאו בתיק, לא זכו לתגובה.

בהמשך לפסק-דין זה ביקשו המשיבים, כי פסק הדין יבוטל. בהחלטת בית-משפט קמא מיום 6.9.2010 נדחתה הבקשה בהעדר הסבר לחוסר המעש ובהיעדר תצהיר. בקשה נוספת שהוגשה על-ידי המשיבים באותו העניין, נדחתה גם היא בשל כך שלא צורף תצהיר (10.10.2010). לבסוף, משצורף התצהיר, קבע בית-משפט קמא כי יש מקום לבטל את פסק-דינו בדבר מחיקת התובענה והוסיף וקבע, כי ככל שמי מן הצדדים סבור שהוא זכאי להוצאות בגין הטרחה שנגרמה –

יוכל להעלות זאת בסיכומים "והעניין יוכרע בפסק הדין" (החלטה מיום 10.11.2010). בהמשך לכך, נקבע גם דיון במעמד ב"כ הצדדים –

הוא הדיון הרלבנטי לענייננו. במסגרת דיון זה קבע בית-משפט קמא, כי מבלי שהוא נדרש להכריע בשאלת מעמד הצווים שניתנו בתיק, לאחר שניתן פסק-דין המוחק את התובענה, הרי שמוצא הוא לנכון להוציא את הצווים האמורים בעניין הפסקת הבנייה והפסקת השימוש. זאת שכן

חרף גזר הדין המאוחר שניתן בבית המשפט לעניינים מקומיים והמחייב את ההריסה, העניין לא בוצע, ומדובר בהפרה גסה של גזר הדין. מכל מקום, הוסיף בית המשפט וציין, כי

חרף מתן פסק-דין על מחיקת התובענה, עדיין תלויות ועומדות הבקשות לצווי המניעה הזמניים שהגישו המשיבים ובמסגרת זו ניתן לתת את הצווים האמורים. מכאן בקשת רשות הערעור שלפני.


5.



בבקשה נטען, כי נפלו שלושה פגמים בהחלטת בית-משפט קמא: ראשית, כי לא היה מקום לחדש את ההליכים בתיק, לאחר שניתן פסק-דין

המוחק את התובענה מחוסר מעש. כך הדבר, בייחוד נוכח טענת המבקשים לפיה המדובר ב"רדיפה אישית" מצד המשיבים ובאין כל מטרד בבנייה. שנית, נטען כי לא היה מקום לתת צו המורה לפנות את המושכר, שכן המדובר במושכר המאוכלס על דרך של שכירות מזה מספר שנים.

יתר על כן, חלק מן המבנה הושכר לאחר שניתן פסק הדין המוחק את התובענה ומכאן שייגרם למבקשים נזק מיוחד בשל כך. שלישית, נטען כי היה מקום בנסיבות המקרה להשית הוצאות על המשיבים בשל חידוש ההליכים וביטול פסק הדין בחלוף חצי שנה מעת פסק הדין.


6.

לאחר שעיינתי במכלול החומר שלפני, ובכלל זה ב"תגובת המערערים לתגובת המשיבים" מיום 7.4.2011 (שהוגשה מבלי שנתבקש כלל היתר לכך), מסקנתי היא כי דין בקשת רשות הערעור להידחות. יצוין תחילה, כי כאמור לעיל, ההחלטה המורה על ביטול פסק הדין והחזרת התובענה למרשם, לא באה לעולם במסגרת ההחלטה מושא רשות ערעור זו אלא בהחלטה מוקדמת יותר (מיום 10.11.2010). על החלטה זו, לא הוגשה בקשת רשות ערעור במועד.

מכאן,

שאין מקום להעלות את הטענות בהקשר זה במסגרת בקשת רשות הערעור דנן, ומבלי שהוגשה בקשה להארכת המועד –

שנעתרה. מעבר לנדרש אוסיף, כי לבד מהטענה הכללית בעניין חוסר המעש, לא הובאו טעמים של ממש בטענה זו, ועל כך יש להוסיף כי כעולה מהשתלשלות העניינים האמורה לעיל, עמד ההליך בחוסר מעש –

ולו חלק מן הזמן –

בגין ההסכמה הדיונית שהושגה בין הצדדים בעניין מתן שהות למבקשים להכשיר את הבנייה. די באמור לעיל אפוא, כדי לדחות טענה זו. אשר לאי-פסיקת ההוצאות, שהיא הטענה השלישית הנזכרת לעיל של המבקשים, הרי שבית-משפט קמא קבע במפורש בהחלטה מיום 10.11.2010 וכנזכר לעיל, כי עניין זה יוכל להיטען במסגרת הסיכומים ויוכרע במסגרת פסק הדין, ומכאן שאין מקום להיזקק לו במסגרת בקשת רשות הערעור ואין עילה למתן רשות ערעור בנדון.
7.
לבסוף, אכן, בפי המבקשים טענות לעניין חידוש הצווים הזמניים שניתנו –

אם לעניין הפסקת הבנייה ואם לעניין הפסקת השימוש. בהמשך לטענות אלה יצוין, ראשית, כי המדובר בחידוש של צווים שהיו תלויים ועומדים במסגרת התובענה עוד משלהי שנת 2007, וכעולה מן החומר שלפני –

המבקשים לא השיגו בשעתו על צווים אלה, על כל המשתמע מכך. שנית, בית-משפט קמא ציין, כי הבסיס לסמכותו בנדון הינו העובדה כי עם חידוש התובענה, תלויות ועומדות גם הבקשות המקוריות לצווים שניתנו. מכאן, שאפילו הפקיע ביטול פסק הדין את הצווים במובן זה שלא חודש תוקף הצווים עם חידוש ההליכים, הרי שרשאי היה בית-משפט קמא, לחדש את הצווים בתיק. מכל מקום, לא נמצאה בבקשת רשות הערעור שלפני או בהשלמת הטיעון טענה של ממש לעניין סמכותו של בית המשפט קמא ליתן את הצווים. לבסוף, ולגוף ההחלטה על חידוש הצווים, מעבר לטענות הכלליות על הסכסוך בין הצדדים –

טענות שמקומן בהליך העיקרי, המבקשים טענו

למעשה רק טענה אחת והיא כי

לאחר פסק הדין שמחק את התובענה, הושכר חלק מן הבנייה ועלול להיגרם להם נזק. אולם, המבקשים לא צירפו כל ראיה לעניין זה ואף לא ראיה לכך כי הם צפויים לנזקים בשל עניין זה. אף בתשובה מיום 7.4.2011 באה שוב טענה בדבר ההשכרה המאוחרת, אולם חוזה לא צורף ואף לא כל ראיה אחרת בנדון.
8.

מטעמים אלה,

ומבלי צורך בהבעת עמדה באשר ליתר יריעת המחלוקת שבין בעלי הדין,

לא מצאתי מקום ליתן רשות ערעור ודין הבקשה להידחות. המבקשים יישאו בשכ"ט עו"ד של המשיבים בסך של 3,500 ש"ח. סכום זה יישא ריבית והצמדה כדין מיום החלטתי זו ועד לתשלומו בפועל.


המזכירות תשלח החלטה זו לב"כ הצדדים, באמצעות הפקסימיליה.
ניתנה היום, ב' בניסן תשע"א, 6 באפריל 2011, בהעדר הצדדים.















רעא בית משפט מחוזי 5063-02/11 רפי סופר, שרית סופר נ' רן כרמלי, מיכל כרמלי (פורסם ב-ֽ 06/04/2011)