פסקי דין על אלכסנדר קרופניק | פסקי דין על סבטלנה גרשקוביץ | פסקי דין על נועם ליובין

1525/08 א     08/03/2011




א 1525/08 אלכסנדר קרופניק, סבטלנה גרשקוביץ נ' נועם ליובין








בית משפט השלום בחדרה



ת"א 1525-08
קרופניק ואח' נ' ליובין






בפני

כב' השופט
נאסר ג'השאן


תובעים

1
.
אלכסנדר קרופניק

2
.
סבטלנה גרשקוביץ


נגד


נתבע

נועם ליובין




פסק דין


רקע וטענות הצדדים

1.
זוהי תביעה כספית, בגדרה עותרים התובעים לחייב הנתבע לשלם להם סך 79,322 ₪.

2.
בכתב תביעתם, טוענים התובעים כי ביום 21.1.02 נכרת ונחתם ההסכם שצורף לכתב התביעה (ת/1), בגדרו רכשו התובעים מן הנתבע דירת מגורים הידועה כדירה 29 בבית מס' 4 שנבנה על חלקה 9 בגוש 10038 ברחוב נהלל 3 חדרה (להלן: "הדירה"), וזאת בתמורה לתשלום סך בש"ח השווה ל- 125,000 $ (דולר ארה"ב) (להלן: "ההסכם").

3.
התובעים טוענים כי הנתבע הפר את ההסכם הפרות אשר פורטו בסעיפים 3, 4, 5 ו-7 לכתב התביעה. עפ"י הנטען בסעיף 3 לכתב התביעה, עד ליום הגשת כתב התביעה (28.2.2008) "הדירה טרם נרשמה כבית משותף והדירה לא רשומה על שם התובעים בלשכת רישום המקרקעין"; כמו כן, טענו התובעים, כי הנתבע הפר את ההסכם, כאשר לא העביר לידי עו"ד עמירם עדיני ייפוי כוח בלתי חוזר לצורך ביצוע פעולות הפרצלציה בחלקה עליה ניצבת הדירה וכן לצורך רישום הבית כבית משותף ורישום הדירה על שם התובעים (ראו טענות התובעים בסעיף 7 לכתב התביעה). בסעיף 4 לכתב התביעה, טענו התובעים להפרה נוספת ושלישית- ולפיה "על הדירה של התובעים יש חוב לעירית חדרה בסך 21,533 ₪ שהוא חובו של הנתבע"; ואילו בסעיף 5 לכתב התביעה, מנו התובעים את הפרתו הרביעית במספר של הנתבע, והיא ש"התובעים נאלצו לשלם גם עבור התקנת הגז לחברת "פז גז" בסך 1,488 ₪ ולשלם לעירית חדרה תשלום נוסף בסך 500 ש"ח עבור מד מים".


4.
לאור ההפרות המנויות בכתב התביעה, עתרו התובעים לחייב את הנתבע בתשלום סכום הפיצוי המוסכם שנקבע בהסכם- סך בש"ח השווה ל- 15,000 $ (דולר ארה"ב). כמו כן, ביקשו התובעים לחייב את הנתבע לשלם לידי העירייה או לידיהם סך 21,533 ₪- סכום החוב לעירייה, וכן לשלם לתובעים הסכום אותו נאלצו התובעים לשלם לחברת הגז ולעירייה בגין מד המים, וזאת לפי התחייבותו של הנתבע בסעיף 8(ד) להסכם. סכום הפיצוי המוסכם בתוספת הסכומים בגין חוב הנתבע לעירייה, התשלום בגין מד המים והתשלום לחברת הגז – הוא סכום התביעה.

5.
להשלמת התמונה יצויין, כי התובעים טענו כי הם פנו בכתב הן לנתבע והן לעו"ד עמירם עדיני שייצג את הצדדים בעסקת רכישת הדירה, ואף אמור היה לטפל ברישום הבית כבית משותף, בבקשה כי הנתבע יתקן את הפרותיו המנויות לעיל. אולם פניותיהם, כך עפ"י הנטען, לא זכו להתייחסות.

6.
בכתב הגנתו, טען הנתבע כי טרם חתימת ההסכם הבהיר הוא לתובעים כי הדירה נבנתה ע"י נ. נ. ליובין בניה קבלנית בע"מ (להלן: "החברה"), כי הבניין בו מצויה הדירה טרם נרשם כבית משותף וכי לא ניתן לדעת מתי ניתן יהיה לרשום הבית כבית משותף מאחר ויהיה צורך לבצע הליך פרצלציה בחלקה עליה נבנה הבניין. לטענת הנתבע, הסבריו אלה קיבלו
ביטוי בסעיף 7 להסכם עליו חתמו בעלי הדין.

7.
באשר לחוב הנטען לעירית חדרה, טוען הנתבע כי מיד לאחר חתימת ההסכם העבירה העירייה את זהות המחזיק בדירה והעירייה החלה מחייבת את התובעים בגין ארנונה (סעיף 14 לכתב ההגנה), ורק בדיעבד התברר כי קיים חוב בגין ארנונה המתייחס לתקופה טרם הועברו הזכויות בדירה לתובעים, וכאשר הזכויות היו עוד בידי החברה (סעיף 15 לכתב ההגנה). כן טען הנתבע כי קיומו של החוב התגלה לעירייה בשנת 2007, ולאחר הבירור שערך הנתבע, שולם החוב במלואו ביום 30.4.08, כפי שעולה מנספח ד' לכתב ההגנה. בנוסף, טען הנתבע כי לאחר שבוצעה פרצלציה בחלקה עליה נבנתה הדירה, הוגשה בקשה לרישום הבית כבית משותף ביום 18.1.08 (כחודש ימים לפני הגשת התביעה).

8.
עוד טוען הנתבע, כי ביום חתימת ההסכם טרם חוברה הדירה למערכת המים והגז וכי עפ"י הוראות ההסכם, הוסכם כי הדירה תימסר לידי התובעים "במצבה", ולפיכך, לא רבצה על הנתבע חובה לשלם בגין מד המים או לחברת אספקת הגז (ראו האמור בסעיף 17 להסכם).



9.
הנתבע טוען לנפסדות שדבקה בתביעה, שכן אילו סבורים התובעים כי ההסכם הופר וכי המועד לרישום הבית בלשכת רישום המקרקעין חלף, היה על התובעים להגיש תובענה לאכיפת ההסכם. העדר הגשת תביעה כאמור, והגשת תביעה כספית מבלי לעמוד על קיום ההסכם מוכיחים, כך לטענת הנתבע, כי ההסכם לא הופר ולא נגרם כל נזק וכי התובעים מבקשים פיצויים שלא מגיעים להם.

10.
הנתבע טען, כי אף אם הופר ההסכם, אין מדובר בהפרה יסודית ועל כן אין לפסוק את הפיצוי המוסכם הקבוע בהסכם (סעיף 19 לכתב ההגנה).

המחלוקת

11.
המחלוקת, כפי שהיא עולה מכתבי הטענות שהגישו הצדדים, היא בשאלות שלהלן:

א.
כלום הוכח כי הנתבע לא העביר ייפוי כח בלתי חוזר לידי עו"ד עדיני – ובכך הפר הוא את הוראות ההסכם.

ב.
האם אי רישום הבניין בו מצויה הדירה כבית משותף ואי רישום הדירה על שם התובעים בלשכת רישום המקרקעין, מהווים
הפרת ההסכם.

ג.
האם קיומו של חוב בגין ארנונה על הדירה, מהווה הפרת ההסכם והאם הפרה זו מצדיקה תשלום הפיצוי המוסכם.

ד.
האם חלה על הנתבע החובה לשלם בגין מד המים (סך 500 ₪) והתשלומים לחברת הגז (סך 1,488 ₪) והאם אי תשלום הסכומים הנ"ל,
מהווה הפרת ההסכם.

12.
אדון בשאלות הנ"ל, ראשונה ראשונה ואחרונה אחרונה.

הראיות

13.
בעלי הדין הגישו תצהירי עדות ראשית. כמו-כן, ביקש הנתבע לראות בתצהירו של עו"ד עדיני שצורף לתצהיריו של הנתבע כתצהיר עדות ראשית מטעמו.

14.
בעלי הדין העידו בפני
י. כמו כן העיד עו"ד עדיני מטעם הנתבע.


המצב היום

15.
אין חולקין כי כיום נרשם הבית כבית משותף והדירה נרשמה בלשכת רישום המקרקעין על שמם של התובעים (ראו עדותו של התובע בעמ 11
שורה 6 לפרוטוקול).

אי המצאת יפוי כח בלתי חוזר לידי עו"ד עדיני

16.
כאמור, בסעיף 7 לכתב התביעה טענו התובעים כי הנתבע הפר את ההסכם משלא פעל עפ"י הוראות סעיף 12 להסכם ולא העביר לידי עו"ד עדיני ייפוי כוח בלתי חוזר.

17.
בסעיף 12 להסכם נקבע כדלקמן:

"מכיוון שהבית טרם נרשם כבית משותף כמפורט לעיל, חותם בזאת הקונה על יפוי כח בלתי חוזר לעו"ד עדיני לבצע את כל פעולות שיהיו דרושות לרישום הפרצלציה של חלקה 9 בין בעצמה ובין ביחד עם חלקות אחרות וכן לרישום הבית כבית משותף ולייחוד הערת האזהרה שתרשום לטובתו לדירה ולכל פעולות רישום ו/או מכר בחלקה שאינן נוגעות ואינו פוגעות בזכויותיו בדירה ובתנאי שלא יפגעו זכויותיו בדירה. יפוי הכח מצורף להסכם ומסומן א'".

18.
בתצהיר עדות ראשית מטעמו, טען הנתבע כי העביר שני יפויי כח בלתי חוזרים לעו"ד עדיני עוד ביום 21.9.1994 וביום 1.1.2006 – שהעתקים מהם צורפו כנספחים ב' ו- ג' לתצהיר עדות ראשית שהגיש הנתבע. כמו כן, בתצהירו של עו"ד עדיני (שכאמור, ביקש הנתבע לראות בו כתצהיר עדות ראשית ועליו נחקר עו"ד עדיני חקירה שכנגד – ראה עמ' 12 לפרוטוקול), טען עו"ד עדיני כי הוא מחזיק בשני יפויי הכח הנ"ל, כאשר לפי הראשון, ייפה הנתבע כוחו לפעול בחלקה עליה ניצב הבניין שבנתה החברה, ואילו לפי ייפוי הכח משנת 2006 הוא רשם את הדירות בלשכת רישום המקרקעין ע"ש הרוכשים.

19.
עיון בסיכומי התובעים מעלה, כי התובעים זנחו את טענתם הנוגעת להפרת סעיף 12 להסכם וטענה זו לא מוצאת עוד מקומה בסיכומים, ועל כן רשאי אני להתעלם ממנה (לעניין משמעות זניחת טענה בסיכומים ראו :

עא 401/66
ברוריה מרום נ' בן ציון מרום פ''ד כא(1) 673
; עא 172/89
סלע חברה לביטוח בע"מ נ' סולל בונה בע"מ פ''ד מז(1) 311) . כך או כך, בדין נזנחה טענה זו, מאחר ועפ"י חומר הראיות, לא הוכח כי סעיף 12 להסכם הופר ע"י הנתבע. עו"ד עדיני אישר בתצהירו הנ"ל כי בידיו היו יפויי הכוח שבאמצעותם פעל הוא בחלקה 9 הנ"ל, וכי בשנת 2006 חתם הנתבע על ייפוי כח נוסף. עו"ד עדיני לא נחקר כלל באשר לשני יפויי הכח הנ"ל ולא נשאל ולו שאלה אחת אם יפויי כח אלה הולמים הם את לשון סעיף 12 להסכם.

20.
לאור האמור לעיל, לאור תצהירו של עו"ד עדיני שלא הופרך, הוכח בפני
י כי הנתבע פעל לפי סעיף 12 וכי סעיף 12 להסכם לא הופר ע"י הנתבע.

21.
משכך, הטענה שכאמור נזנחה בסיכומים, לפיה הפר הנתבע את הוראות סעיף 12 להסכם – נדחית בזאת.

אי רישום הבניין כבית משותף והעדר רישום הדירה על שם התובעים
:

22.
כאמור, הדירה נרשמה בלשכת רישום המקרקעין על שם התובעים, והבית נרשם כבית משותף לאחר הגשת התביעה, והשאלה היא אם נכון ליום הגשת התביעה מהווה אי רישום הדירה בלשכת רישום המקרקעין כהפרת הסכם.

23.
סעיף 7 להסכם קובע כדלקמן:

"מכיוון שהבניין נבנה ע"י החברה במועד חתימת הסכם זה טרם נרשם הבית כבית משותף בפנקס הבתים המשותפים, לפיכך מוסכם בזאת כי רישום הדירה על שם הקונה בלשכת רישום המקרקעין תבוצע מיד לאחר רישום הבית כבית משותף. כל הוצאות רישום הבית כבית משותף ורישום הדירה כיחידה בבית המשותף יחול על המוכר. יחד עם זאת מוצהר בזאת כי במועד חתימת ההסכם לא ידוע מועד הרישום כמפורט לעיל והקונה רוכש את הדירה בידיעתו עובדה זו".


24.
בהסכם נרשם מפורשות כי לא ידוע מועד רישום הבית כבית משותף- ולפיכך הצדדים לא קבעו מועד מדוייק לרישום הדירה כחלק מבית משותף. בנסיבות העניין, חלות הוראות סעיף 41 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג- 1973 הקובע כדלקמן:

"חיוב שלא הוסכם על מועד קיומו, יש לקיים זמן סביר לאחר כריתת החוזה, במועד עליו הודיע הנושה לחייב, זמן סביר מראש".

25.
הנטל להוכיח כי הנתבע הפר את ההסכם ולא רשם את הדירה תוך "זמן סביר", מוטל הוא על התובעים, כמי שמבקשים "להוציא מחברם".

26.
סבירות הזמן לקיום החיוב כהגדרתה בסעיף 41, נגזרת מהוראות ההסכם ומן הנסיבות החיצוניות, היא נקבעת "עפ"י נסיבותיו של כל מקרה" (ע"א 611/80 דיין צדקה ואח' נ' נ. דיין בן ארצי הכהן פד"י ל"ז (4) 313); כאשר סבירות הזמן נקבעת אף עפ"י ההתרחשויות לאחר כריתת ההסכם ובהתחשב בהן (ראו: ע"א 464/81 מפעלי ברוך שמיר חברה לבניין השקעות בע"מ נ' ברוריה הוך פד"י ל"ז (3) 393).

27.

הצדדים ידעו כי רישום הדירה כחלק מבית משותף תארך זמן, ולפיכך קבעו הצדדים כי התובעים רוכשים את הדירה כאשר הם יודעים כי בשלב זה לא ניתן לרשום את הדירה כחלק מבית משותף ולא ברור מתי ניתן יהיה לעשות כן. בנוסף, יש לקחת בחשבון העובדה כי החלקה עליה ניצבת הדירה אמורה הייתה לעבור פרצלציה, כעולה מן האמור בסעיף 5 להסכם; לפיכך, בבואי לקבוע "הזמן הסביר", יש להתחשב בעובדה שאך בשנת 2004 עברה החלקה פרצלציה (ראו עדותו של עו"ד עדיני, בעמ' 13 שורה 15 לפרוטוקול). עו"ד עדיני הסביר כי הוא קיבל מידע בשנת 2005 אודות הפרצלציה שנרשמה ע"י עירית חדרה (שם, שורה 16), או אז החל אדריכל להכין את התשריטים לרישום הבית המשותף (שם, שורה 21). עו"ד עדיני הסביר בפני
י, ועדותו היתה מהימנה עליי, כי כל המכשולים הוסרו בשנת 2008 וכי הוא הגיש בקשה לרישום בית משותף בשנת 2008 והבית נרשם כבית משותף בשנת 2009.

28.
לאור האמור בהסכם בדבר הצורך בביצוע פרצלציה בטרם הרישום, ולאור הסבריו של עו"ד עדיני –
נראה כי הבית נרשם כבית משותף תוך זמן סביר. לא הוכח בפני
י – והנטל להוכיח הפרת ההסכם, לרבות היותו של המועד בו נרשמה הדירה בפועל בספרי המקרקעין
"זמן בלתי סביר" מוטל הוא על התובעים, כי רישום הדירה כחלק מבית משותף בשנת 2009 מהווה הפרת הסכם המצדיקה חיוב הנתבע לשלם את הפיצוי המוסכם. (לעניין הנטל להוכיח טענת ההפרה במקרה כגון דא, ראו ע"א 2887/91 בן ציון גיל ואח' נ' בן ציון אוריאל (לא פורסם- ניתן ביום 28.9.05).

29.
נוסף על האמור לעיל, עפ"י סעיף 41, התובעים נדרשים לבקש ביצוע החיוב, ועל הנתבע לבצעו תוך זמן סביר. עיון בראיות הצדדים מעלה, כי התובעים ביקשו לראשונה רישום הבית כבית משותף ביום 19.11.07, ואילו התביעה הוגשה ביום 28.2.08. לפיכך לא הוכח בפני
י כי הנתבע הפר את הוראות ההסכם משלא רשם את הבית כבית משותף עד ליום הגשת התביעה מאחר ולא הוכח בפני
י כי עסקינן במועד לא סביר. בנוסף, כאמור, הבקשה לרישום הבית כבית משותף הוגשה לרישום בשנת 2008, והבית נרשם בשנת 2009 ועל כן נראה, כי הנתבע קיים את החיוב תוך זמן סביר מן המועד שבו נדרש לעשות כן.

30.
לפיכך, לא הוכח בפני
י כי הנתבע הפר את הוראות ההסכם, כאשר עד ליום הגשת התביעה לא נרשם הבית כבית משותף והדירה לא נרשמה על שם התובעים.

קיומו של חוב כלפי העיריה

31.
לטענת התובעים, בשנת 2007 גילו הם קיומו של חוב ע"ס 21,533 ₪. בכתב תביעתם, עתרו התובעים להורות לנתבע " לשלם לעיריית חדרה סך של 21,533 ₪ עבור חוב לעיריית חדרה או לחילופין לשלם לתובעים את הסכום הנ"ל..." (ראו סעיף 8 לכתב התביעה).

32.
אין חולקין כי החוב שולם במלואו לאחר הגשת התביעה (ראו עדותו של התובע בעמוד 10 שורה 14 לפרוטוקול)- מכאן, אין לקבל את התביעה להורות לנתבע לשלם את הסכום הנ"ל לעירייה או לתובעים.

33.
מלשון כתב התביעה לא היה ברור אם התובעים תובעים את הסכום הנ"ל כפיצוי או שמא כסעד של אכיפה, שכן אם כוונתם היא לפיצוי בגין נזק ממשי שנגרם להם- ופיצוי זה שולם (ע"י תשלום הסכום לעירייה), הרי דין תביעתם ל"פיצויים מוסכמים" בגין הפרה זו להידחות, שהרי הכלל הוא כי לא ניתן לתבוע הן פיצויים מוסכמים והן פיצויים לפי הוכחת נזק (ראו: סעיף 15 (ב) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) התשל"א- 1971) (להלן: "חוק התרופות").

34.
למען הסרת הספקות, אניח כי התובעים עתרו לאכוף על הנתבע תשלום חובו לעירייה ולהלן אדון אם ההפרה הנטענת, המתבטאת באי תשלום החוב לעירייה, מהווה הפרה המצדיקה חיוב הנתבע בתשלום "הפיצוי המוסכם".

35.
הנתבע טוען כי הוא יודע על החוב בתחילת שנת 2008 ולאחר מכן הוא- הנתבע- פנה אל העירייה בחודש 4/08 ושילם את החוב במלואו. הנתבע טוען כי התובעים לא המתינו עד להסדרת החוב, שככל הנראה נוצר בשנת 2007 כתוצאה מפניית התובעים לעירייה והם הגישו תביעתם עוד בחודש 2/08 מבלי לאפשר לתובע להסדיר את החוב.

36.
נשוב להוראות ההסכם, אשר קובע בסעיף 8 (3) כי כל מיסי העיריה החלים על הדירה עד ליום מסירתה לקונה, יחולו על המוכר. לטענת התובעים, הפר הנתבע הוראות סעיף זה, מאחר ולא שילם חוב המתייחס לתקופה עד למסירת החזקה לתובעים.


37.
אציין במאמר מוסגר, כי אני מקבל טענת הנתבע, לפיה חוב זה שייך לחברה ולא לנתבע באופן אישי. למסקנה זו הגעתי לאור מכתב ב"כ התובעים מיום 19.11.07 (ת/3 המצורף לכתב התביעה), בו נטען, בסעיף 2, כי חוב זה שייך לחברה. כמו כן, עיון במצב חשבון שהנפיקה העיריה (נספח ב' לתצהיר הנתבע) מעיד כי החברה היא החייבת בסכום זה.

38.
השאלה היא אפוא - האם אי תשלום הסכום הנ"ל מאז חתימת ההסכם ועד לחודש אפריל 2008 (ראו נספח א' לכתב התביעה) מהווה הפרת הסכם המזכה את התובעים בפיצוי המוסכם, עפ"י סעיף 13 להסכם הקובע כדלקמן:

"כל צד אשר יפר הסכם זה ו/או תנאי עיקרי מתנאיו יהיה חייב לשלם לצד השני פיצויים מוסכמים ומוערכים מראש בין הצדדים בסך השווה ל- 15,000$ דולר ארה"ב".

39.
טרם הכרעה בשאלה זו, שומה עלינו להכריע במהות ההפרה המזכה בפיצוי המוסכם. סעיף 13 להסכם אינו ברור דיו והוא קובע כי על צד לשלם למשנהו פיצויים מוסכמים במידה ו"יפר הסכם זה ו/או תנאי עיקרי מתנאיו". אילו הפרת כל הוראה מהוראות הסכם מזכה את הצד הנפגע בפיצויים מוסכמים, הרי לא היה צורך בחלקו השני של התנאי - המזכה בפיצוי המוסכם עקב הפרת תנאי עיקרי, שהרי הפרת "הסכם זה" כוללת בחובה "תנאי עיקרי". יצויין עוד, כי ההסכם אינו קובע מהו "תנאי עיקרי", ולפיכך יש ליתן פירוש לתניית הפיצוי המוסכם בשני מישורים; הראשון הוא, מהי ההפרה המזכה את הנפגע בפיצוי המוסכם והאחר מהו "תנאי עיקרי" מתנאי ההסכם.

40.
תנייה בחוזה הקובעת פיצוי מוסכם היא תנייה חוזית רגילה ויש לפרשה לפי כללי הפרשנות הרגילים של דיני החוזים (ראו:ג' שלו, י' אדר "דיני חוזים – התרופות" (תשס"ט) בעמ' 489). פרשנותה של התנייה יעשה ע"י התחקות אחרי "כוונתם המשותפת" של הצדדים, כאשר על כוונה זו
"למד הפרשן מלשון החוזה ומהנסיבות החיצוניות לו. שני מקורות אלה "קבילים" הם" (ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ופיתוח פד"י מ"ט (2) 265
).

41.
נראה, כי הן לשון ההסכם והן הנסיבות החיצוניות מלמדות כי כוונת הצדדים היא שהפרת "תנאי עיקרי"- היא בלבד מזכה בפיצוי המוסכם. כאמור, אילו התכוונו הצדדים כי כל הפרה מזכה בפיצוי מוסכם, לא היה מקום להוספת חלקו השני של התנאי. מעבר ללשון ההסכם, עסקינן בהסכם למכירת דירה בין רוכשים ומוכר פרטיים, אשר קובע פיצוי מוסכם בסכום השווה בש"ח ל – 15,000 $ (חמישה עשר אלף דולר. נראה, אם כן, כי לאור הנסיבות הנ"ל, הצדדים התכוונו שאך הפרת "תנאי עיקרי" תהווה הפרה המזכה בפיצוי המוסכם.

42.
למסקנה הנ"ל הגעתי אף נוכח האמור בסיכומי התובעים, לפיהם
"הצדדים הסכימו ביניהם על פיצוי מוסכם במקרה של הפרה יסודית של החוזה" (ההדגשה שלי – נ.ג'). לפיכך, יש לבחון אם אי תשלום חובה של החברה הוא הפרת "תנאי עיקרי" או כלשון התובעים בסיכומיהם "הפרה יסודית".

43.
באשר להגדרת "תנאי עיקרי", אף כאן עסקינן בשאלה הנוגעת לפרשנות ההסכם ונראה, כי הצדדים התכוונו ל"הפרה יסודית", אולם הצדדים לא הגדירו "הפרה יסודית" מהי. אציין כבר עתה, כי הנני סבור כי לצורך פרשנות אותה "הפרת תנאי עיקרי" אין להלך לפי הגדרת סעיף 6 לחוק התרופות, מאחר וסעיף 6 אינו חל על פרק ג' לחוק, וכן לאור קביעתי כי עסקינן בשאלה הנוגעת לפרשנות החוזה. נראה, כי כוונת הצדדים היא להפרה הנוגעת לעיקרי ההסכם או להפרה שיש בה כדי ל"סכל" את הסכמות הצדדים. נראה כי אי תשלומם של
מיסים עירוניים אינה הפרה יסודית (כהגדרתה בסעיף 6 לחוק התרופות) והיא יכלה להיות הפרה יסודית אילו לא היתה מתוקנת לאחר שהנתבע ידע עליה. עמו-כן איני סבור כי הפרה זו מהווה הפרת תנאי עיקרי כהגדרתה בהסכם בין הצדדים.

44.
מסקנתי היא, שאף שההסכם הופר, ההפרה תוקנה לאחר תקופה קצרה מיום שידע עליה הנתבע. כך או כך, אין בפני
י הפרת תנאי עיקרי המזכה את התובעים בפיצוי המוסכם.

אי תשלום בגין מד מים ולחברת הגז

45.
התובעים טוענים כי הנתבע הפר את ההסכם, כאשר לא שילם סך 500 ₪ בגין התקנת מד מים ביום 26.3.02, וסך 1,488 ₪ לחברת הגז.

46.
לטענת התובעים, על הנתבע היתה מוטלת החובה לשלם סכומים אלו, נוכח הצהרתו במבוא להסכם כי "הדירה הושלמה והיא ראויה למגורים"; וכן נוכח הצהרתו בסעיף 2 (ב) להסכם, לפיה התשלומים עבור חיבור הדירה לרשת החשמל, המים והגז שולמו על ידו.

47.
באשר לחיוב הגז – נראה כי עסקינן בהתקשרות עם ספק הגז ואין בתשלום הסכום הנ"ל כדי להוכיח כי הדירה לא היתה מחוברת למערכת גז. עיון בהסכם שצורף לכתב התביעה, מעלה כי מדובר בתשלום ע"ס 1,488 ₪ (נשוא כתב התביעה) ששולם בגין "מקדמה ע"ח צריכת גז". עסקינן, אפוא, בסכום ששולם בגין צריכת גז ואין חובה על הנתבע לשלמו על פי התחייבותו בהסכם. אף התשלום בגין מד מים אינו חל על הנתבע עפ"י הוראות ההסכם. עסקינן בהתקשרות בין התובעים לבין העיריה, כאשר זו מתקינה מד מים "על שם הצרכן". כך או כך, לא הוכח בפני
י כי
על הנתבע היה לספק לתובעים את מד המים.

48.
נראה שלא בכדי נמנעו התובעים מלפנות לנתבע מאז שולמו הסכומים הנ"ל בשנת 2002, ורק בשנת 2007 הם פנו ודרשו סכומים אלה. אי פניה לנתבע מוכיחה שאף התובעים לא סברו כי הנתבע חייב, עפ"י ההסכם, לשלם הסכומים הנ"ל.

סיכום

49.
הנתבע הפר את ההסכם מאחר ולא שילם את חובו לעיריה, ואולם הפרה זו אינה מזכה את התובעים בסכום הפיצוי המוסכם, שכן אינה מהווה הפרת תנאי עיקרי והיא תוקנה תוך זמן סביר. באשר ליתר ההפרות הנטענות, לא הוכח בפני
כי הנתבע הפר את ההסכם.

50.
אני דוחה את התביעה, אפוא, לאור האמור לעיל.

51.
לאור נסיבותיו של התיק שבפני
י האמורות לעיל, החלטתי שלא לעשות צו להוצאות.


ניתן היום,
ב'
אדר ב תשע"א, 08 מרץ 2011, בהעדר הצדדים.














א בית משפט שלום 1525/08 אלכסנדר קרופניק, סבטלנה גרשקוביץ נ' נועם ליובין (פורסם ב-ֽ 08/03/2011)