פסקי דין על פסין יארוסלב | פסקי דין על רחל ארזי

16862-01/09 סע     17/02/2011




סע 16862-01/09 פסין יארוסלב נ' רחל ארזי








בית דין אזורי לעבודה בחיפה



ס"ע 16862-01-09
יארוסלב נ' רחל ואח'

ס"ע 16881-01-09
יארוסלב נ' יצחק ואח'






בפני

כב' השופטת
עדנה קוטן
דן יחיד


תובע

פסין יארוסלב
ע"י עו"ד וולינסקי



נגד

נתבעת
רחל ארזי
ע"י עו"ד סולומונוב



פסק דין


1.
זוהי
תביעתו של מר יארוסלב פסין (להלן: "התובע") כנגד מעסיקתו לשעבר,
גב' רחל ארזי
(להלן: "הנתבעת") לתשלום הפרשי שכר עבודה, פיצויי פיטורין, דמי הודעה מוקדמת ודמי נסיעות.
למען העמד דברים על דיוקם יצוין, כי מלכתחילה נכללו בכתב התביעה שני רכיבים נוספים – פדיון חופשה שנתית ודמי הבראה, אולם בביה"ד חזר בו התובע מתביעותיו אלו.

2.
מטעם התובע העידו התובע עצמו, גב' קירה גילבויז (להלן: "גב' גילבויז"), גב' סייג אמילי (להלן- "גב' סייג"), גב' גלינה פינקלשטיין (להלן: "גב' פינקלשטיין") ומר ערן טובול (להלן: "מר טובול").

מטעם הנתבעת העידו הנתבעת עצמה וכן גב' לילי רפאל (להלן: "גב' רפאל"), גב' דניאל
בוסול (להלן: "גב' בוסול") ומר צבי קורן (להלן: "מר קורן").

3.
רקע עובדתי כללי:

א.
הנתבעת הינה בעלת מספרה בחיפה (להלן: "המספרה").
ב.
התובע הועסק על ידי הנתבעת כספר.
ג.
מלבד התובע, העסיקה הנתבעת בתקופה הרלוונטית 2 עובדות

נוספות.
ד.
אין מחלוקת, כי יחסי העבודה בין הצדדים נותקו ביום 31.8.08 (בנסיבות שתפורטנה בהמשך).
באשר למועד תחילת העבודה התגלתה מחלוקת בין הצדדים, משטען התובע, כי החל לעבוד בחודש 3/02, בעוד שאליבא דנתבעת החל התובע לעבוד בחודש 9/02
ולא קודם לכן.
ה.
לתובע שולם שכר חודשי, ששיעורו עמד על סך של 2,000 ₪ עד חודש 6/04.
החל מחודש 7/04 ועד למועד הפסקת העבודה, הסתכם שכרו בסך של 3,000 ₪.
ו.
אין מחלוקת כי התובע עבד 6 ימים בשבוע.
קיימת מחלוקת באשר למניין שעות העבודה היומי וכנגזרת – היקף המשרה
(ר' בהמשך).
ז.
בהתייחס לתביעה לתשלום דמי נסיעות הודיעו ב"כ הצדדים עוד בדיון המוקדם ,כי מוסכם עליהם כי התובע אכן זכאי להחזר דמי נסיעות לכל תקופת עבודתו , בחישוב שייערך לפי סכום של 232 ₪ לחודש.

נפנה אפוא לרכיבי התביעה , כסדרם.

מועד תחילת העבודה
4.
יצויין, כי הגם שכאמור התגלתה מחלוקת בין הצדדים לעניין זה, הרי בסיכומי הנתבעת נזנחו טענותיה, אין אף התייחסות כלשהי לנושא, כך – הגם שבסיכומי התובע הוקדש לנושא פרק נרחב ואלה עמדו אל מול עיניו של ב"כ הנתבעת עובר להכנת הסיכומים מטעמה, בשים לב לסדר הגשת הסיכומים.
למעשה, די בכך על מנת לקבל את טענת התובע לפיה החל עבודתו במספרה בחודש 3/02.

5.
למען תנוח דעתה של הנתבעת אוסיף ולו בבחינת למעלה מן הצריך, כי מכל מקום העדפתי לעניין זה את גרסת התובע, אשר נתמכה בתלוש שכר ל 8/02 , לפיו שולם לו שכרו החודשי המלא (נכון לאותה עת) בסך של 2,000 ₪.
בנוסף נתמכה הגרסה במכתב מתאריך 27.10.04 בו אישרה הנתבעת בזו הלשון:


"לכל מאן דבעי
אני ארזי רחל מאשרת שפסין יארוסלב
מספר ת.ז...... עובד בסלון רחל בתור ספר מתאריך 1.3.02 במשרה מלאה ויוצא לחופשה שנתית מתאריך 30.12.04 עד 8.1.05.
מספר מורשה של העסק ...... .
על החתום................. ."

יובהר, כי במקום המיועד לחתימה מתנוססת חתימה : ארזי רחל.


(להלן : "המכתב",
נספח ג' לתצהיר התובע).

6.
הגם ששני המסמכים צורפו ע"י התובע לתצהיר עדותו הראשית והוזכרו בו והגם שעל פניו אין הם מתיישבים לכאורה עם גרסת הנתבעת באשר למועד תחילת העבודה, בחרה הנתבעת, מנימוקיה, להתעלם מהם בתצהירה והסתפקה בכפירה סתמית וכללית של גרסת התובע באשר למועד תחילת העבודה.

7.
גם בחקירתה הנגדית בביה"ד, עת נשאלה התובעת במפורש לעניין זה, לא ניתן על ידה מענה ענייני ואמין.
באשר לתלוש, כל שהשיבה הנתבעת (ככל הצריך לענייננו): "התובע היה אז בקורס והוא למד, באותו חודש הוא לא עבד מלא ...".
למותר לציין כי תשובתה זאת אינה מתיישבת (בלשון המעטה) עם כפירתה המוחלטת, קודם לכן, בטענת התובע לגבי עצם עבודתו במספרה לפני 1.9.02.
ה"כפירה המוחלטת" הפכה להודאה בעבודה, הגם "חלקית".
דא עקא, שגרסה חדשה זאת, לפיה עבד התובע – "לא מלא" בחודש 8/02 , שוב אינה מתיישבת לכשעצמה עם הנתונים כמפורט בתלוש השכר, לפיהם שולם לתובע שכרו המלא לחודש זה בסך 2,000 ₪ (שיעור השכר החודשי המלא כפי ששולם לו במשך שנתיים תמימות (!), עד חודש 6/04 ועד בכלל).
אף לא מצויינות בתלוש היעדרויות כלשהן מן העבודה בחודש זה. נהפוך הוא.
דווקא בתלוש לחודש זה בו עבד "חלקית" (עפ"י הטענה דלעיל)
מצוין, כי התובע עבד 8.58 שעות ליום, מעבר למניין השעות בהן עבד התובע, אליבא דנתבעת – בכל תקופת העבודה, קרי - 6 שעות ליום , לכל היותר.
הנה כי כן, כמספר הגרסאות כך מספרן של הסתירות.
סבורתני כי הדברים מדברים בעד עצמם, בין היתר באשר למהימנות הנתבעת ומידת האמינות אשר ניתן לייחס לה.

8.
הוא הדין באשר למכתב, שתוכנו מדבר אף הוא בעד עצמו.
עת התבקשה להתייחס אליו בחקירתה הנגדית, העידה דלקמן:

"אתה מציג בפני
את נספח ג' לתצהיר התובע, ואני מאשרת שזו חתימתי, אבל
תקריא לי קודם כל מה זה.

לשאלת בית הדין, זו חתימתי, אבל אני לא יודעת מה זה המסמך הזה.

לאחר שאתה מקריא לי את המסמך, אני אומרת שזה לא מכתב שלי, אני לא
נתתי את המכתב הזה.

אולי מישהו שינה את החתימה שלי...
אם אני נשאלת איך אני בטוחה היום, לאחר למעלה מ-5 שנים מן התאריך הרשום במסמך שזה לא מסמך שלי, אני משיבה שאני לא זוכרת שכתבתי
מכתב כזה.

אני לא זוכרת מתי חתמתי על מסמך זה."
(ר' עמ' 10 לפרוטוקול הדיון מיום 14.4.10, שורות 25-33. ההדגשות- אינן במקור, ע.ק).

האמנם?
התובעת אישרה ספונטאנית, פעמיים (!- פעם במענה לשאלת ב"כ התובע ופעם נוספת במענה לשאלת ביה"ד), כי החתימה המתנוססת על המכתב היא חתימתה ו"התנערה"
מן המסמך , רק לאחר שהוקרא לה תוכנו. "התנערותה" החלקית בהמשך, משטענה כי "אין היא זוכרת" (מתי כתבה את המכתב וחתמה עליו)
ו "אולי מישהו שינה חתימתי...", אינה מקובלת עלי, משלא שוכנעתי במהימנותה, מה גם בשים לב לאמור לעיל, בהתייחס לשפע גרסאות התובעת, שאינן מתיישבות זו עם זו, לעניין עבודת התובע בחודש 8/02.

9.
לסיכום , שוכנעתי כי התובע החל לעבוד במספרת הנתבעת בחודש 3/02, כגרסתו וכך הנני קובעת.
ודוק, לא נעלם ממני כי לא הונפקו לתובע תלושי שכר לחודשים 3/02 – 7/02 , אולם גם לעניין זה מקובלת עלי גרסת התובע אותה העדפתי, לפיה ביקש את התלושים ובקשתו סורבה.

התביעה להפרשי שכר
10.
לטענת התובע, הגם שעבד, במהלך כל תקופת העסקתו, בהיקף משרה מלאה, שילמה לו הנתבעת שכר נמוך משכר המינימום, בשיעורו כפי שהיה בתוקף בתקופות הרלוונטיות. מכאן תביעתו להפרשי שכר.
הנתבעת מנגד טענה, כי התובע הועסק במשרה בהיקף חלקי, של 66.6% בלבד ושכרו שולם בהתאםמשכר המינימום.
יחד עם זאת, בסיכומיה הודתה , כי גם עפ"י חישוב חלקי זה, זכאי התובע להפרשי שכר , הגם לשיטתה בסך של 4,728.17 ₪ בלבד, בגין חלק מתקופת העבודה (ראה הטבלה במצורף לתצהירה).
התביעה לתשלום הפרשי שכר תלויה, אפוא, בהכרעה בשאלת היקף משרתו של התובע והשעות בהן עבד בפועל.

11.
גרסאות הצדדים:
לטענת התובע, הוא עבד בימים א, ג, ד, ה -
9 שעות בכל יום
(9:00 – 18:00); בימי ב' עבד 5 שעות (9:00- 14:00) ובימי ו' עבד 6 שעות (8:00-14:00), סה"כ - 47 שעות
שבועיות. עוד טען, כי בפועל היה נשאר לעתים
עד שעות מאוחרות יותר, בין היתר לצורך ניקיון המספרה בסוף היום. יחד עם זאת הבהיר, כי
את הפרשי השכר הוא תובע על בסיס 47 שעות בלבד (ראה סיכומיו).
הנתבעת מנגד, טענה, כאמור, כי התובע עבד 6 שעות בכל יום, לרבות בימי
ו' ובסך הכל -
36 שעות שבועיות בלבד.

12.
אציין כבר עתה, כי בבחינת מכלול הראיות הגעתי למסקנה, כי התובע הוכיח , כי עבד בהיקף משרה מלאה, כפי שיובהר להלן.
הנתבעת אישרה בעדותה כי ככלל, המספרה היתה פעילה בין השעות 9:00 עד 17:00(ארבעה
ימים בשבוע) וכי אלה היו השעות בהן היא עצמה עבדה (לעתים גם מעבר לכך).
באשר לשעות עב+ודתו של התובע מנגד, לא השכילה הנתבעת ליתן גרסה אמינה וקוהרנטית משהסתפקה, בתצהיר עדותה הראשית, בעדות לאקונית כי התובע עבד 6 שעות ליום, אף מבלי ליתן פירוט באשר ל – 6 השעות בהן מדובר, לשיטתה.
גם עת ניתנה לה ההזדמנות לכך בחקירתה הנגדית , משנשאלה : "מה היו שעות העבודה של התובע במספרה?"
כל שהשיבה, שוב – סתמית וכללית :
"אני לא הגבלתי אותו, זה היה עד 6 שעות עבודה, הוא יכל להגיע (כך במקור, ע.ק)
בשעה 9:00 , יכל להגיע ב 11:00, לצאת מהעבודה ולחזור..." ובהמשך: "התובע לא עבד יותר מ 6 שעות".
בדיון המוקדם מנגד אישר בא כוחה בשמה, כי התובע עבד בכל יום החל משעה 9:30 ולגבי שעת הסיום (במסגרת 6 שעות העבודה) אישר, כי "פעם (עבד) עד השעה 16:00 , (פעם) עד 17:00, במהלך יום העבודה הוא היה יוצא וחוזר כפי שבא לו, לטענת הנתבעת" (עמ' 1 לפרוטוקול).
הנה כי כן , מעדות הנתבעת והבהרתו הנ"ל של בא כוחה עולה, כי במסגרת שעות פעילותה של המספרה, שהן כאמור בין 9:00 ל 17:00 , עבד התובע 6 שעות בלבד משבא ויצא , בתחילת יום העבודה , בסיומו ואף במהלכו , כראות עיניו וכאוות נפשו , "כפי שבא לו".
גרסה זאת אינה מהימנה בעיני ואין בידי לקבלה, משלא ניתן פירוט ע"י הנתבעת באשר ל – 6 השעות בהן עבד התובע לשיטתה מידי יום, משלא נוהל שעון נוכחות, אף לא נערך מסתמא רישום של כניסות התובע למספרה ויציאותיו הימנה ולא ברור על סמך מה "החליטה" הנתבעת כי התובע עבד 6 שעות בלבד, בשים לב לשעות פעילותה של המספרה ובשים לב לעדותה כי יצא ובא כאוות נפשו. קל וחומר כך נוכח התרשמותי – ככלל – מעדותה, כמובהר לעיל.
לכך מתווסף מכתבה של התובעת המופנה "לכל המעוניין" (ראה לעיל), אף בו אישרה כזכור כי התובע "עובד במשרה מלאה".
גרסת התובע מנגד היתה קוהרנטית ומשכנעת ונתמכה בעדויות העדים מטעמו ובכללם – עדותה של הגב' סייג, שעבדה בחנות סמוכה, בשנים 2004 – 2006 , לפיה החל התובע עבודתו מידי בוקר בשעה 9:00
;
כמו גם עדותו של מר טובול , שעבד בחלק מהתקופה הרלוונטית
כמדריך
במכון כושר הסמוך למספרה והעיד בתצהירו (ת/5), כי ראה את התובע בשעות אחה"צ המאוחרות ולעתים עד השעה 18:00
;

ועדותה של הגב' פינקלשטיין, שעבדה כקופאית ב"שופר סל", הנמצא
בסמוך למספרה והעידה בתצהירה (ת/4), כי כאשר עבדה במשמרות ערב, ראתה את התובע
מבצע את עבודות הניקיון וסוגר את המספרה בשעה 18:00.
לכל אלה מתווספת העובדה, לגביה אין מחלוקת, כי מקרב כל העובדים במספרה, לתובע בלבד ניתן מפתח (בנוסף לנתבעת עצמה, כבעלת המספרה) כך שיכול היה אכן לפתוח את המספרה בבוקר ולנעול אותה עצמאית בסוף היום, עובדה המדברת אף היא בעד עצמה.
זאת ועוד. אם – מכל עובדי המספרה - התובע בלבד עבד 6 שעות , מה גם באופן בלתי סדיר, משיצא ובא כאוות נפשו – בבוקר, בסוף היום , כמו גם במהלכו- מה היה לה, לנתבעת, להפקיד את המפתח הנוסף דווקא בידיו ?

13.
ודוק, לא נעלמו מעיני
תלושי השכר, אשר בכל אחד ואחד מהם (זולת התלוש לחודש 8/02) מצוין כי התובע עבד 6 שעות ביום (במשך 25 ימים בכל חודש). דא עקא, שנוכח עדויות הצדדים כמפורט לעיל, שוכנעתי כי הרישום הנ"ל לא שיקף את המציאות וכי בפועל, כאמור, עבד התובע בהיקף שעלה לכדי משרה מלאה וכך הנני קובעת.

14.
לסיכום ועל יסוד כל האמור לעיל במצטבר שוכנעתי וכך הנני קובעת, כי התובע
עבד במספרה
בהיקף של משרה מלאה (לפחות) וכי על בסיס זה יש לחשב את השכר לו היה זכאי.
באשר להבהרת ב"כ התובע בנספח לסיכומים, כי התביעה לעניין זה חושבה על בסיס של 47 שעות עבודה לשבוע, הרי – משלא תבע גמול גמול לעבודה בשעות נוספות (47 שעות שבועיות עולות על מניין השעות הרגילות לשבוע עבודה), יעשה החישוב כאמור על בסיס משרה מלאה ולא מעבר לכך.
כאן המקום לציין, כי בסיכומיו תבע התובע לראשונה סך של 88,843 ₪ בגין הפרשי שכר, סכום העולה על סכום התביעה. למותר לציין, כי אין זה השלב להגדיל את סכום התביעה, מה גם בלא פנייה קודמת להיתר מאת ביה"ד וממילא – בלא קבלת ההיתר.




15.
לאור קביעותי דלעיל ובשים לב לשיעורי שכר המינימום החודשי למשרה מלאה במועדים הרלבנטיים בהשוואה לשיעורי השכר אשר שולמו לתובע , כנקוב בתלושי השכר (2,000 ₪ לחודש עד 6/04 ו 3,000 ₪ לחודש החל מחודש 7/04 ואילך), זכאי אפוא התובע להפרשי שכר, לפי הפירוט הבא:

בגין התקופה 3/02- 12/02: סך של 1,266.58 ₪ לכל חודש ובסה"כ 12,665.8 ₪.

בגין התקופה 1/03- 6/04: סך של 1,335.18 ₪ לכל חודש ובסה"כ 24,033.24 ₪.

בגין התקופה 7/04- 3/06: סך של 335.18 ₪ לכל חודש ובסה"כ 7,038.78 ₪.

בגין התקופה 4/06- 5/06: סך של 456.58 ₪ לכל חודש ובסה"כ 913.16 ₪.

בגין התקופה 6/06- 3/07: סך של 585.18 ₪ לכל חודש ובסה"כ 5,851.8 ₪.

בגין התקופה 4/07- 8/08: סך של 710.18 ₪ לכל חודש ובסה"כ 12,073 ₪.

יובהר, כי חישוב ההפרשים לחודשים 3/02 – 7/02 (עבורם לא הונפקו תלושי שכר) נעשה על בסיס שכר חודשי בסך של 2,000 ₪, כפי ששולם לתובע בכל החודשים הסמוכים מאז 8/02 ועד 6/04.

16.
לסיכום ועל יסוד כל האמור לעיל במצטבר, זכאי התובע להפרשי שכר
בסך כולל של 62,575 ₪, בהתייחס לכל תקופת עבודתו אצלה.
מאחר והתובע העמיד תביעתו לעניין זה על סך של 51,913 ₪ בלבד ובהינתן, כי אין ביה"ד מעניק לתובע מעבר לתביעתו, הנני קובעת כי על הנתבעת לשלם לתובע הפרשי שכר בסך של
51,913
₪ בלבד, ולא מעבר לכך.
לא נעלם מעיני, כי במסגרת הדיון המוקדם אשר התקיים בפני
הרשם גלם (כתוארו אז), הגיש התובע בקשה לתיקון סכום התביעה בהתייחס להפרשי השכר והעמדתו על סך של
77,600 ₪, אולם בסיכומו של דבר כב' הרשם לא נתן החלטה בדבר אישור התיקון (הגם שקבע כי זו תידון בפני
ו ואזי תינתן החלטה). ב"כ התובע לא מצא לנכון להעלות בקשתו מחדש, בכך יש לראות משום זניחתה נכון למועד בו מדובר ובנסיבות אלו
נותרה בעינה התביעה בסכום אשר ננקב בה מלכתחילה, כמובהר לעיל.

התביעה לפיצויי פיטורין ולדמי הודעה מוקדמת
17.
כאמור, אין מחלוקת כי ביום 31.8.08 הודיעה הנתבעת לתובע, כי הוא מפוטר, לאחר שפנה אליה באותו יום וביקש העלאה בשכרו.
כך העיד התובע לעניין זה:



"השיחה בינינו הגיעה מהר מאוד לטונים גבוהים והנתבעת החליטה כי היא לא
מוכנה יותר להעסיק אותי במספרה, צעקה עליי והודיעה לי שאני מפוטר.

לאחר שאמרתי שאני לא מוכן לעזוב ומבחינתי אני ממשיך לעבוד עד לקבלת
מכתב פיטורים, היא ביקשה ממני שאסמוך עליה ושתוך יומיים אני אקבל את
מכתב הפיטורים ואת הכספים שמגיעים לי ושבינתיים עליי להחזיר את

המפתחות ולעזוב כי אני מפוטר
. " (ר' סע' 11-12 לתצהיר התובע).

הנתבעת, שכאמור הודתה, כי במהלך השיחה הודיעה לתובע כי הוא מפוטר, הבהירה בעדותה את הרקע למסירת ההודעה:


"...עבודתו של התובע בתקופה הסמוכה לסיומה, התאפיינה באיחורים חוזרים
ונשנים, העדרויות בלתי מוצדקות, אי מילוי הוראות, התנהגות לא הולמת כלפי
ויחס מעליב ומזלזל כלפי לקוחות אשר פקדו את המספרה...

ביום 31.8.08, משהגיע התובע באיחור ניכר לעבודה, סירב לבצע עבודות

כלשהן, התעלם
מהוראות ובקשות שלי והתנהג כלפי לקוחות המספרה בחוסר
כבוד
וזלזול גמור.


ביום זה, יצא המרצע מהשק, עת התובע הודיע לי מפורשות, כי ברצונו לפתוח
עסק עצמאי משלו קרי- מספרה, וכי יש לו משקיע שיעשה לפתיחתה יחד

עימו.

ה- 31.8.08, הוא תאריך הסמוך לחגי ישראל ואין צורך לאמר, כי בעת הזאת
נזקקת אני לשרותיו של התובע באופן נואש...

זאת ועוד, התובע ידע ידוע היטב, כי ביום ה- 31.8.08, נפטר קרוב משפחה שלי
ואין צורך להרחיב הדיבור, על מצב רוחי בעקבות אירוע עצוב זה.

...

משהגיעו מים עד נפש וברגע של כעס, דרשתי מהתובע להשאיר מפתחות

המספרה שהיו בידיו ולשאלותיו אם הוא בגדר מי שפוטר, נענה על ידי בחיוב
."

(ר' סעיפים 4-7, ו- 9 לתצהיר הנתבעת נ/4. כל ההדגשות- אינן במקור, ע.ק.).

18.
אין מחלוקת, כי ביום המחרת התקשר אל התובע בנה של הנתבעת, מר ניסים אדרי (להלן- "ניסים") וביקש ממנו לשוב לעבודה. בתצהירה העידה הנתבעת לעניין זה דלקמן:

"כבר למחרת, ערך בני (מר ניסים אדרי) ולבקשתי, שיחה עם התובע והבהיר לו כי הפיטורים באו לעולם ברגע של כעס וכי אני חוזרת בי מהודעת הפיטורים
ומבקשת כי ישוב מיד לעבודה. בשיחה זו אף הובטח לתובע כי אם כך יעשה,
יועלה שכרו.
צוין עוד בפני
התובע, כי אם אכן חפץ הוא לעזוב את העבודה, ראוי שיעשה כן
בתקופה שאינה תקופת החגים.
ניסיונות אלה כשלו כולם, שכן התובע מטעמים שבנקל ניתן לעמוד על פשרם, השיב לפניה זו
בשלילה
." (ר' סעיף 11 לתצהיר נ/4).

התובעת הוסיפה והסבירה בעדותה מדוע התקשר בנה אל התובע:


"...לשאלתך מדוע אני לא התקשרתי לתובע, אני משיבה, שהיינו ביחד, חזרנו
מהלוויה, והיינו נרגשים ובני אמר שהוא ידבר איתו."

(ר' עמ' 12 לפרוטוקול הדיון מיום 14.4.10, שורות 20-21).

19.
לטענת התובע, הוא לא היה מוכן להיענות לבקשה, משלא היתה אליו פנייה אישית של הנתבעת:

"...ברגע שהיא צעקה עליי ופיטרה אותי בבושת פנים, החלטתי שאני לא מוכן לחזור לשם, בטח לא בלי טלפון ממנה. לכן, כאשר בנה התקשר אליי לאחר מספר ימים, לא הייתי מוכן לחזור לעבודה, בטח מבלי טלפון אישי ממנה."
(ר' סעיף 15 לתצהיר התובע ת/2).

20.
ביום 9.9.08, כשבוע לאחר השיחה הטלפונית הנ"ל, פנתה הנתבעת עצמה אל התובע במכתב, שכותרתו "חזרה לעבודה" (ר' ת/6), במסגרתו חזרה
וביקשה ממנו לשוב לעבודה, אולם- אף למכתב זה לא נענה התובע.

מפאת חשיבות הדברים, נצטט להלן את תוכנו של המכתב:

"אני רואה בהתנהגותך בעבודה כפי שבאה לידי ביטוי בחודש האחרון כגון: איחורים בלתי מוצדקים, היעדרויות בלתי מוצדקות ואי מילוי הוראות, כהתנהגות שאינה הולמת ורצון שלך לנתק את מערכת יחסי העבודה בינינו.
יחד עם זאת ולמרות פניות חוזרות ונשנות ולאחר שהוסבר לך כי פיטוריך

מבוטלים, לא חזרת לעבודה כפי שנתבקשת.


הינך מתבקש לחזור לעבודה לאלתר.

להזכירך, אנו נמצאים בתקופה שלפני החגים, תקופה עמוסה ונוכחותך בעבודה


נחוצה.


אני רואה באי התייצבותך לעבודה כניתוק יחסי העבודה באופן חד צדדי מצדך

והתפטרות מהעבודה..."

בתצהירה חזרה הנתבעת והבהירה, בהתייחס למכתב:

"משהמתנתי לשוא לשובו של התובע לעבודה, פניתי במכתב מיום 9.9.08 אשר
נמסר לתובע במסירה אישית, ובו חזרתי וביקשתי כי יחזור לעבודה לאלתר.

אף פנייה זו לא זכתה למענה ובדיעבד התברר לי, כי התובע כבר היה שרוי בעת
הזאת בעיצומם של הליכים לפתיחת המספרה שלו
." (ר' סעיף 12 לתצהיר נ/4).


21.
בחקירתה הנגדית הוסיפה הנתבעת והעידה, כי גם מאוחר יותר, עת הגיע
התובע למספרה על מנת לקבל את תלוש השכר האחרון, שוב פנתה אליו וביקשה ממנו שישוב לעבודה, אולם הוא חזר על סירובו:


"אח"כ התובע הגיע למספרה לקחת את התלוש.
כשהתובע הגיע לקבל את התלוש עם המשכורת ביקשתי ממנו לחזור לעבודה. גם לפני שמתפטרים מגיע עוד שבועיים והוא לא נתן לי את זה, הוא לא הסכים, ודיבר אלי לא יפה.
"


(ר' עמ' 12 לפרוטוקול הדיון מיום 14.4.10, שורות 22-24).

22.
בסופו של דבר ,
פתח התובע עסק עצמאי , מספרה.
למען שלמות התמונה העובדתית מן הראוי לציין, כי עפ"י כתב תביעה לפיו נתבע התובע ע"י מי שמכר לו את העסק, פניית התובע אליו על מנת לרכוש את המספרה , נעשתה רק במהלך חודש 10/08, קרי – לאחר פיטוריו מעבודתו אצל הנתבעת.

23.
בנסיבות כמתואר לעיל , אין התובע זכאי לפיצויי פיטורין.
אבהיר.
עפ"י ההלכה הפסוקה, הדיבור המביא את היחסים לידי סיום חייב להיות חד משמעי. כשם שלא ייתפס עובד בדיבור שבעידנא דריתחא, כי מתפטר הוא ועל ידי כך יפסיד פיצויים, כך לא ייתפס מעביד בדיבור במצב נפשי דומה כי מפטר הוא את עובדו ויחויב בפיצויים (דב"ע נד/3-220 רחל גולן נ' אבינועם לוי, פד"ע כח 387).
גם כאשר מעביד אומר לעובד "אין לך יותר מה לעשות במקום העבודה" או כי "הוא יכול ללכת", פשיטא, שהוא מפטר את העובד, אלא אם יוכח כי הדברים נאמרו בלא כוונה לתוצאה, בעידנא
דריתחא
(לעניין זה ראה דב"ע לה/41-3 יעקב היגר נ' דינה שוורץ). פיטורים או התפטרות "בעידנא דריתחא" הוכרו כמעשים המאפשרים את ביטולם גם ללא הסכמת הצד שכנגד, ובלבד שהפועל לביטולם הודיע על חזרתו מדבריו תוך זמן קצר (ע"ע 1333/04
baloyo teresita
נ' יוסף לוגסי; ע"ע 184/03 עין בר נ' יוסף).

עוד נקבע:

"בוודאי שלא יהא זה לתקינותם ולקיומם של יחסי עובד ומעביד, אם כל אימת
שנאמרים דברים בשעה קשה של רוגז, ללא שהות לשיקול דעת ולמחשבה

תחילה, יהא האומר נתפס על דברו, ויוציאו מסקנות מחייבות מהדברים.

כאמור גם פיטורים וגם
התפטרות, כשהם מעשה חד צדדי, חייבים לבוא

כביטוי חד משמעי לכוונת הפועל, להביא לידי סיום את יחסי העובד והמעביד.

מכאן, שיש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו, ולראות אם אמנם התכוון

האומר דברי פיטורים או התפטרות, להביא גם לתוצאה

המתבקשת מהדברים שנאמרו, היינו לידי סיום היחסים."

(ראה דב"ע 26 – 3/לב דניאל חיים נגד אהרון ושות').


מן הכלל אל הפרט.

24.
בענייננו אין מחלוקת, כי הודעת הנתבעת לתובע על פיטוריו נמסרה לו
במהלך ויכוח שפרץ בין השניים ביום 31.8.08 וכי הדברים נאמרו על ידה בלהט הויכוח, מתוך כעס על התובע.
משכך ובשים לב לפניות שנעשו אל התובע מטעם הנתבעת , מיד לאחר שנמסרה לו הודעת הפיטורין ובסמוך לכך שוכנעתי, כי הודעת הפיטורין נמסרה לתובע ב"עידנא דריתחא", מבלי שהיתה לנתבעת כוונה אמיתית להביא את היחסים לידי גמר וכי אכן הנתבעת עשתה מאמצים כנים על מנת להשיב את התובע לעבודה במספרה.
הדברים מקבלים משנה תוקף בשים לב לכך, כי ההתרחשות אירעה בסמוך לתקופת חגי תשרי, שהיא תקופת לחץ במספרה, במהלכה הנתבעת לא יכולה היתה כלל להרשות לעצמה לוותר על עבודת התובע.

25.
באשר לטענת התובע, כי ציפה שהנתבעת עצמה תיצור עמו קשר ותבקשו לשוב לעבודה וכי זו
כביכול הסיבה לסירובו להיענות לפנייה, אף זו אינה מקובלת עלי. די בפני
ית בנה, ניסים, יום למחרת ה"פיטורין"
על מנת להעיד על כך, כי הנתבעת לא התכוונה באמת לפטר את התובע וללמד על כוונתה הכנה להשיבו לעבודה, באופן מיידי, מה גם בשים לב לעדות הנתבעת כי במועד בו מדובר היתה נתונה בסערת רגשות בשובה מהלווית קרוב משפחה
וכי בנסיבות אלו ביקשה מבנה לשוחח עם התובע ולמסור לו את הדברים בשמה.
ר' לעניין זה גם פסה"ד בעניין דדניאל חיים נ' אהרון ושות' (ראה לעיל), שם נקבע כי מקום בו האחראי אינו שולט בעצמו עקב ריב ואומר לעובד שלא לחזור לעבודה, אך למחרת היום שולח שליחים על מנת להחזירו, מעיד הדבר כי התחרט על מעשיו הנחפזים ואין לראות באמירתו פיטורים. ל
לכך מתווספת העובדה, כי בהמשך פנתה הנתבעת אישית לתובע, אולם גם פנייתה זו סורבה על ידו.

26.
לסיכום ועל יסוד כל האמור לעיל במצטבר, הנני קובעת כי התובע אינו זכאי לתשלום פיצויי פיטורין, ממילא אין הוא זכאי אף לדמי הודעה מוקדמת ושתי תביעות אלו נדחות , אפוא.

התביעה לדמי נסיעות

27.
כאמור, עוד במסגרת הדיון המוקדם הודיעו ב"כ הצדדים, בהסכמה, כי התובע זכאי לתשלום דמי נסיעות, לכל תקופת עבודתו במספרה, בסך של 232 ₪ לחודש.
ב"כ הנתבעת חזר על הדברים גם בפרוטוקול ישיבת ההוכחות (ר' סיפא עמ' 11).
אשר על כן , ובשים לב לתקופת ההעסקה זכאי התובע לתשלום דמי נסיעות בסך כולל
של 18,096 ₪ לכל התקופה לפי 232 ₪
x
78 חודשים והנני קובעת, כי על הנתבעת לשלם לו אפוא סכום זה.

טענת הקיזוז של הנתבעת
28.
בסיכומיה טענה הנתבעת, כי יש לקזז – מכל סכום בו תחוייב – שוויים של ימי חופשה שקיבל התובע, לשיטתה,
"ביתר" במהלך כל תקופת עבודתה. אליבא דנתבעת מדובר בסך כולל של 12,461 ₪.
יובהר , כי טענת הקיזוז הועלתה לראשונה (!) בסיכומי הנתבעת ולמעשה , די בכך - לדחייתה.
אוסיף ולו בבחינת למעלה מן הצריך, כי אף בבחינה לגופה דינה להדחות , בשים לב ל
הלכה הפסוקה לפיה מעביד אינו יכול, מחד, לשלם לעובד שכר מלא גם אם הוא נעדר מהעבודה ומאידך לשמר את הזכות לנכות מן השכר, בשלב מאוחר יותר, את האיחורים וההיעדרות, אלא אם כן הודיע על כך לעובד במפורש בעת התשלום
(
דב"ע נד/48-3
מזרה - ימין
, עבודה ארצי כרך כז' (2) 130).
בענייננו, משמבקשת הנתבעת לקזז את שווים של ימי החופשה שקיבל התובע ביתר במהלך כל תקופת העבודה, החל משנת 2002 (!) ועד שנת 2008, רק
לאחר סיומם של יחסי העבודה ולאחר שהתובע הגיש תביעתו דנן, מבלי שהוצגה מטעמה ולו ראשית ראיה בדבר הודעה שמסרה לתובע, כביכול, על כוונתה לעשות כן, במהלך תקופת עבודתו,
עת שילמה לו את משכורתו המלאה גם עת היה בחופשה (אף לא טענה, כי מסרה לו הודעה כנדרש), הרי שאין לקבל את טענת הקיזוז ודינה-
להידחות, אפוא, אף מטעם זה.

לסיכום

29.
על יסוד כל האמור לעיל במצטבר הנני קובעת דלקמן:
א.
התביעות , ככל שהן מתייחסות לפיצויי פיטורים ולדמי הודעת מוקדמת – נדחות.
ב.
הנתבעת תשלם לתובע את הסכומים דלקמן:

(1)
סך של 51,913 ₪ בגין הפרשי שכר (השלמה לשכר מינימום).
(2)
סך של
18.096 ₪ בגין דמי נסיעות.
לסכומים הנ"ל
יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, החל מתאריך 1.9.08 ועד לסילוק המלא בפועל.
בנוסף תשלם הנתבעת לתובע הוצאות הליך זה בסך של 263 ₪ - שווי אגרת משפט וסך נוסף של 7,000 ₪ בגין שכ"ט עו"ד.

30.
לצדדים הזכות לערער על פסק-דין זה לביה"ד הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין.

ניתן היום,
17.2.2011, יג' אדר א' תשע"א,
בהעדר הצדדים.
המזכירות תשגר עותק

פסק דין
זה לב"כ הצדדים.











סע בית דין אזורי לעבודה 16862-01/09 פסין יארוסלב נ' רחל ארזי (פורסם ב-ֽ 17/02/2011)