פסקי דין על צבי דני דננברג | פסקי דין על אן דננברג |

26005-11/09 תוב     11/04/2011




תוב 26005-11/09 מדינת ישראל נ' צבי דני דננברג, אן דננברג




לך






בית משפט לעניינים מקומיים ברמת גן

תו"ב 26005-11-09
מדינת ישראל
נ' דננברג ואח'



11 אפריל 2011


בפני
כב' השופט צחי עוזיאל



המאשימה
מדינת ישראל


נגד

הנאשמים
1.
צבי דני דננברג
2.
אן דננברג





<#2#>
נוכחים:
ב"כ המאשימה עו"ד הילה קולטון חזות
ב"כ הנאשמים עו"ד עופר פיק
והנאשמים 1 ו- 2 בעצמם


<#3#>
גזר דין


1.
נאשמים הורשעו בהתאם להודאתם בעבירות של ביצוע עבודות הטעונות היתר ללא היתר בנייה, עבירה לפי סעיפים 145(א)(2) ו- 204(א), ביחד עם סעיפים 208(א), 205 ו- 206 לחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה- 1965 (להלן – החוק) ושימוש חורג הטעון היתר ללא היתר, עבירות לפי סעיפים 145(א)(3) ו- 204(א) ביחד עם סעיפים 208(א), 205 ו- 206 לאותו החוק.

2.
על-פי העובדות בהן הודו, בנו הנאשמים, שהם בני זוג, בריכת שחייה בביתם, רצפו את האדמה מסביב לבריכה ובנו גדרות מסביב למתחם הבריכה. חלק מהעבודות הנ"ל בוצעו בשטח שבבעלות הנאשמים וחלק בשטח ציבורי פתוח שבבעלות עיריית רמת-גן.



3.
ב"כ המאשימה הצביעה על חומרת העבירות שביצעו הנאשמים, תוך שהדגישה בין היתר את החומרה היתרה בבנייה בשטח ציבורי, אשר היה אמור לשמש את הציבור בכללותו,
ובסיפוחו למתחם ביתם של הנאשמים לטובת בריכת שחייה. התובעת עתרה להטלת קנסות משמעותיים על הנאשמים לרבות קנסות יומיים החל מחודש נובמבר 2008, אז נשלחה התראה על-ידי הועדה המקומית וכן מתן צווי הריסה והפסקת שימוש מיידיים.

4.
ב"כ הנאשמים מיקד טיעונו בעיקר בעובדה שהנאשמים הגישו בקשה להכשרת הבנייה האסורה. מדובר בהליך מורכב שעניינו בקשת הנאשמים לחילופי קרקע, בכך שהשטח הציבורי הפתוח ישנה ייעודו לשטח פרטי פתוח ויעבור לבעלות הנאשמים, ואילו הנאשמים יעבירו לטובת העירייה שטח פרטי פתוח אחר שיומר לשטח ציבורי פתוח. הסנגור ציין כי הנאשמים רכשו שטח פרטי לטובת החלפת הקרקעות (נ/1), כי נערך סיור במקום (נ/2) וכן כי ביום 23.1.11 וועדת המשנה אישרה התוכנית להחלפת קרקעות בתנאים (נ/3).

5.
הסנגור הוסיף וטען כי השטח הציבורי הפתוח שסופח ממילא לא שימש אדם, שכן היה בו מתקן ביוב שהפסיק לפעול וכן כי הנאשמים ביצעו את הבנייה על בסיס "הסכמה עקרונית" עם גורמים בעירייה. לפיכך, ביקש הסנגור שלא להחמיר עם הנאשמים ולהורות כי צווי ההריסה והפסקת השימוש ייכנסו לתוקף בחלוף שנה, על-מנת לאפשר לנאשמים למצות את הליכי קבלת ההיתר עד תום.

6.
הנאשם, בדבריו האחרונים, חזר על דברי סנגורו והדגיש "שהייתה הסכמה לזה בעל-פה". בסוף טיעוניו, הביע הנאשם חרטה על האופן שבו השתלשלו העניינים והדגיש כי אכן היה מקום לקבל היתר ולא בדיעבד.

דיון והכרעה

7.
לדאבוני הרב, העבירות שבהן הורשעו הנאשמים הפכו לחזון נפרץ ונאשמים רבים, כמו אלה שבפני
, עושים דין לעצמם ויוצרים עובדות מוגמרות בשטח. מצב בלתי נסבל זה דוחק, במרבית המקרים, במתכנני התב"ע, עד אשר אלה נאלצים להכשיר את הבנייה ולעיתים באמצעות אקרובאטיקה תכנונית, כמו במקרה הנדון. אין הדעת סובלת תופעה שכזו, אשר,
מטבע הדברים, מהווה פגיעה חמורה, מכוונת וקשה בשלטון החוק.
8.
אין בידי לקבל את טענת הנאשמים וסנגוריהם בדבר הסכמה עקרונית שנתנה לנאשמים מצד גורמי העירייה לביצוע הבנייה האסורה. גם אם טענה זו הייתה מוכחת, ולא כך הדבר, הרי שלא היה בה כדי לסייע לנאשמים, שכן אף גורם אינו רשאי ליתן היתר, בטח שלא בעל-פה כפי שטוען הנאשם, לביצוע עבירות פליליות.

9.
גם בטענת הנאשמים לפיה השטח הציבורי הפתוח שסופח לביתם לא שימש בפועל את רווחת הכלל אין כדי לסייע להם והיא אף מקוממת במידת מה. אני מסכים בהקשר זה עם ב"כ המאשימה כי אין זה מתפקידם של הנאשמים לקבוע את תכליתו וייעודו של שטח ציבורי, אשר מטבע הדברים, נועד לשמש את הציבור בכללותו.

10.
חומרה נוספת ניתן לראות גם בהיקף הבנייה, באופייה ובמטרותיה. אין המדובר במקרה שבו, למשל על רקע מצוקת דיור קשה, מתבצעות עבירות לפי חוק התכנון והבנייה, אלא במי שביקשו לבנות בריכת שחייה פרטית לבני המשפחה. אמנם כל מקרה שבו מתבצעת עבירה של תכנון ובנייה הינו חמור, אולם התכלית עשויה לעיתים להשליך על מידת החומרה.

11.
במקרה הנדון, שיעור הקנס חייב להיות שקול בהשפעתו העונשית אל מול התועלת הצומחת מן הבניה האסורה וחייב להיות כזה שישדר מסר ברור וחד לעברייני התכנון והבנייה בנוגע לכדאיות שבביצוע העבירות. הקנס אמור לשקף גם את היקף הבנייה ומטרותיה ואת סוג השטח.

12.
יחד עם זאת, לצד כל האמור לעיל, יש ליתן משקל משמעותי גם לנסיבות האישיות של הנאשמים, להודייתם, להבעת החרטה וכן לעובדה שמדובר בבני זוג כך שהקנס שיוטל על כל אחד מהם יכביד, במצטבר, על התא המשפחתי כולו.

13.
לגבי מועד ביצוע צווי ההריסה - ראוי להזכיר כי תכליתם של הצווים הנה תכנונית בעיקרה, ולא עונשית ואלה נועדו בעיקר להסיר את המפגע שהסבה הבנייה למרקם התכנוני. צווים אלו נועדו להגשים את מטרותיהם של דיני התכנון והבנייה והם מהווים אמצעי בעל חשיבות מכרעת באכיפת החוק. לפיכך, יש ליתן בהקשר זה משקל משמעותי לעובדה שהנאשמים פועלים נמרצות לקבלת היתר וכי לא מן הנמנע כי היתר כאמור יינתן.

14.
לאור כל האמור החלטתי לגזור על הנאשמים את העונשים הבאים:

(א)
אני גוזר על כל אחד מהנאשמים קנס בסך 50,000 ₪, שישולם ב- 10 תשלומים שווים רצופים בסך של 5000 ₪ לחודש, החל מיום 1.5.11 ובהמשך בכל ראשון לחודש שלאחריו. אי עמידה באחד התשלומים או יותר במועדו וכסדרו יביא לפירעון מיידי של מלוא הסכום בניכוי התשלומים ששולמו בפועל עד לאותו מועד.
(ב)
כל אחד מהנאשמים יחתום על התחייבות כספית עצמית בסך 60,000 ₪ להימנע מעבירה שבה הורשעו למשך 3 שנים מהיום. הנאשמים יחתמו על הערבות תוך 7 ימים מהיום, שאם לא כן ייאסרו למשך 20 ימים.

(ג)
אני מחייב את הנאשמים להרוס את הבנייה, מושא כתב האישום, עד ליום 1.2.2012, אלא אם כן יתקבל עד לאותו מועד היתר שבדין.

(ד)
אני מחייב את הנאשמים להפסיק את השימוש החורג עד ליום 1.2.2012, אלא אם כן יתקבל עד לאותו מועד היתר שבדין.

(ה)
הצווים יירשמו בפנקס המקרקעין.

(ו)
הועדה המקומית תהא רשאית לבצע בעצמה את הצווים במידה ואלה לא יבוצעו במועד שנקבע.


זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 ימים מהיום.


<#4#>

ניתן והודע היום ז' ניסן תשע"א, 11/04/2011 במעמד הנוכחים.





צחי עוזיאל
, שופט







תוב בית משפט לעניינים מקומיים 26005-11/09 מדינת ישראל נ' צבי דני דננברג, אן דננברג (פורסם ב-ֽ 11/04/2011)