פסקי דין על חב' הירקון 278 בע"מ | פסקי דין על אביבה מזרחי | פסקי דין על רינה מזרחי |

56243/08 א     02/03/2011




א 56243/08 חב' הירקון 278 בע"מ נ' אביבה מזרחי, רינה מזרחי








בית משפט השלום בתל אביב - יפו



02 מרץ 2011

ת"א 56243-08
חב' הירקון 278 בע"מ
נ' מזרחי ואח'




בפני

כב' השופט


ישי קורן

תובעים
1
.
חב' הירקון 278 בע"מ


נגד

נתבעים
1
.
אביבה מזרחי
(פסולת דין)

באמצעות אחיה האפוטרופוס מר אמנון אילן
2
.
רינה מזרחי



פסק דין


פתח דבר

1.
ביום 6/9/2007 רכשה התובעת, באמצעות הנאמן עו"ד אמיר יקותיאל, את זכויות הבעלות בדירה בת שני חדרים בקומת קרקע של הבניין ברח' הירקון 278 בתל אביב, גוש 6961, חלקה 20, תת חלקה 2. (להלן – הדירה או המושכר). הנתבעת 1 מחזיקה בדירה כדיירת מוגנת מכוח חוזה שכירות מיום 4/11/1962 (להלן – חוזה השכירות). החל ממספר חודשים לפני הגשת התביעה שוהה הנתבעת 1 בבית האבות "נאות יהוד". הנתבעת 2, בתה של הנתבעת 1 מתגוררת במושכר.

התביעה
2.
הנתבעת 1 נטשה את המושכר ועברה להתגורר בבית האבות. בכך איבדה הנתבעת 1 את הגנת חוק הגנת הדייר, תשל"ב – 1972 (להלן – החוק). הנתבעת 1 מסרה את החזקה והשימוש במושכר לנתבעת 2, בניגוד לאמור בסעיף 5 לחוזה השכירות. לפי סע' 10 לחוזה השכירות הפרת תנאי מתנאי החוזה מקנה לתובעת זכות לדרוש את פינוי המושכר. לפיכך, קמה לתובעת עילת פינוי כלפי הנתבעת 1 לפי סע' 131(2) לחוק. הנתבעת 2 מחזיקה במושכר ללא הסכמת התובעת, וללא זכות שבדין, והיא בבחינת מסיגת גבול. לפיכך, מבקשת התובעת, להורות על פינוי הנתבעת 1 מהמושכר, ועל סילוק ידה של הנתבעת 2 ממנו.

ההגנה
3.
הנתבעת 1, כבת 80 במועד הגשת התביעה, לא נטשה את המושכר אלא עברה באופן זמני לבית האבות מטעמים טיפוליים ורפואיים, בסמוך לפני הגשת התביעה. הנתבעת 1 לא מסרה לנתבעת 2 את זכות השימוש בדירה. הנתבעת 2, כבת 42 במועד הגשת התביעה, מתגוררת בדירה יחד עם אימה כל חייה וסובלת מנכות בשיעור של 75%. יש להכיר בנתבעת 2 כדיירת מוגנת, ולכל הפחות יש להכיר בהחזקתה בדירה כשוללת את טענת הנטישה של הנתבעת 1 מכוח הזדהות החזקות. אם יימצא כי קמה עילת פינוי כלפי הנתבעות, מבקשות הנתבעות להעניק להן סעד מן הצדק.

ראיות הצדדים
4.
מטעם התובעת העידו מר אורי סבר, חוקר פרטי, ומר דני בשן, מנהל התובעת. מטעם הנתבעות העידו האפוטרופוס, מר אמנון אילן, וגב' עופרה זורע, פקידת סעד באגף הרווחה של עיריית יהוד – מונוסון. הנתבעת 2 הגישה תצהיר עדות ראשית, והתייצבה לישיבת ההוכחות השנייה, כדי להיחקר על תצהירה. דא עקא, זמן קצר לאחר תחילת הישיבה עזבה הנתבעת 2 את האולם כשהיא נסערת, ולא שבה. בנסיבות אלה הוחלט בסיום הישיבה כי תצהירה של הנתבעת 2 לא ישמש חלק מחומר הראיות.

דיון
5.
בפתח הדברים אני רואה לדחות על הסף את טענת הנתבעות בדבר "הזדהות החזקות". טענת "הזדהות החזקות" משמשת מגן בפני
טענת הנטישה כלפי השוכר החוזי, במקרה שבו המשכיר הסכים במפורש או מכללא שהחזקה על ידי איש אחר תיראה כהחזקתו של השוכר. בכל מקרה, אין מדובר בטענה שמכוחה רוכש הדייר המתגורר בדירה זכות עצמאית להוסיף ולהחזיק בה לאחר פקיעת זכותו של הדייר החוזי. (בר אופיר, סוגיות בדיני הגנת הדייר, מהד' שניה, עמ' 155).

"מי שטוען להזדהות חזקות, עליו הראייה, ועליו להוכיח קיומם של שני תנאים מצטברים אלה: (א) בשעת ההשכרה ידע בעל הבית על קיומו של אדם אחר – נוסף על הדייר הרשמי – אשר יחזיק למעשה במושכר. (ב) בעל הבית הסכים, במפורש או מכללא, להעניק למתגורר למעשה – או לדייר הממשי – זכות ישיבה עצמאית במושכר, ובלי שזכות זו תנבע מזכותו של הדייר הרשמי (ע"א 628/66, 629/66, גולץ נ' רבלינסקי ואח', פ"ד כא(1) 570)" (בר אופיר, סוגיות בדיני הגנת הדייר, מהד' שניה, עמ' 156).

בענייננו, שכרה הנתבעת 1 את המושכר בשנת 1962. הנתבעת 2 נולדה מספר שנים לאחר שנכרת חוזה השכירות, ומאז היא מתגוררת במושכר עם אימה. זכותה של הנתבעת 2 להתגורר במושכר נובעת מזכותה של הנתבעת 1, ובמקרה שתפקע זכותה של הנתבעת 1 להוסיף ולהחזיק בדירה, תפקע ממילא זכות החזקה של הנתבעת 2. החזקתה של הנתבעת 2 בדירה אינה משמשת מגן מפני טענת הנטישה כלפי הנתבעת 1. ראוי לציין כי עניין "הזדהות החזקות" נטען בשפה רפה בלבד וללא הרחבה בסיכומי הנתבעת 1, ולא עלה כלל בסיכומי הנתבעת 2.

6.
הצדדים הקדישו את מרבית סיכומיהם לדיון בשאלת הנטישה. התובעת לא הרחיבה בעניין עילת הפינוי הנובעת מהפרת החוזה שבמסירת המושכר לשימושו של אחר, מלבד ציון לקוני של עילת פינוי זו. הנתבעים כלל לא התייחסו בסיכומיהם לעניין זה. דומני, שלא במקרה נשמט עניין זה מסיכומי הצדדים, שכן ההכרעה בו נעוצה אף היא בשאלת הנטישה.
משבאתי למסקנה, כי אין לנתבעת 2 כל זכות עצמאית להחזיק במושכר, הרי שאם ייקבע שהנתבעת 1 נטשה את המושכר, כי אז ממילא המשך החזקתה של הנתבעת 2 במושכר הוא בבחינת הפרת חוזה השכירות במסירת השימוש במושכר לאחר.
לעומת זאת, אם ייקבע כי הנתבעת 1 לא נטשה את המושכר, כי אז לא חל כל שינוי במצב ההחזקה במושכר והנתבעת 2 רשאית להוסיף ולהתגורר בו מכוח זכותה של הנתבעת 1. עינינו הרואות, כי הדיון מצטמצם לשאלת הנטישה, והמענה לשאלה זו יכריע את גורל התביעה.

7.
הנטישה היא עילת פינוי יציר הפסיקה, והיא אינה מצויינת כאחת מעילות הפינוי הקבועות בחוק. "דייר שנוטש את בית מגוריו איננו זכאי עוד להגנת החוק, מכיוון שדיני הגנת הדייר אינם פורשים עליו את הגנתם אלא אם כן הוא מחזיק במושכר וגר בו בפועל ממש". (בר אופיר, שם, עמ' 125). "על בעל הבית להוכיח כי הדייר עזב את המושכר ואין בכוונתו לשוב אליו. הכוונה לחזור מורכבת משני יסודות מצטברים: (א) הרצון לחזור; (ב) הסיכוי הממשי לחזור. כלומר: לא די ברצון ערטילאי לחזור לנכס ביום מן הימים, אלא יש צורך ברצון ממשי המלווה במעשים גלויים (ע"א 977/91, הוועדה המקומית לתכנון ובנייה ירושלים נ' נוסיבה, פ"ד מו(5), 767)." (בר אופיר, שם, עמ' 127). על רקע הלכות אלה, יש לבחון את עובדות המקרה שלפנינו.

8.
אין חולק כי ביום 6/8/2008 הגיעה הנתבעת 1 (להלן – הנתבעת) לבית האבות "נאות יהוד". עובדה זו אינה שנוייה במחלוקת והיא נתמכת במסמך שצורף כנספח ה' למוצגי התביעה (פרוט' עמ' 19, ש' 3). אין חולק גם על העובדה כי מאז הגיעה הנתבעת לבית האבות ועד היום לא חזרה הנתבעת להתגורר במושכר. הרכיב הפיזי של הנטישה – הוכח. בכתב ההגנה טענו הנתבעות כי מדובר במעבר זמני בלבד. בתצהיר העדות הראשית העיד מר אמנון אילן, כי, כאפוטרופוס של הנתבעת, אין לו כל כוונה שהנתבעת תעזוב את המושכר, ובכוונתו מיד כשיתאפשר הדבר להחזיר את הנתבעת לביתה. נעשה ניסיון לטעון גם כי הנתבעת מצוייה בעיצומו של תהליך שנועד להחזירה לביתה. במסגרת זו הציג ב"כ הנתבעת תמונות בהן נראית הנתבעת בדירה בחברת אחיה, מר אמנון אילן.

9.
אני נאלץ לקבוע בצער, כי התמונות שהציג ב"כ הנתבעת אינן משקפות את מצב הדברים לאשורו, ומדובר במצג מבויים ומטעה. להלן שאלות שנשאל העד מר אילן בעניין תמונות אלה, על ידי בית המשפט:
"ש. בימ"ש: כל התמונות צולמו באירוע אחד?
ת. באירוע אחד.
ש. בימ"ש: באיזו שעה של היום הן צולמו בערך?
ת. בין 11-12 בבוקר. אולי עד שעה 13.
ש. בימ"ש: באותו יום שצולמו התמונות – מתי הגיעה הגב' אל הבית?
ת. בסביבות 11.
ש. בימ"ש: בלילה שלפני כן איפה ישנה הגב'?
ת. במעון "נאות יהוד", שם היא נמצאת בטיפולים סיעודיים. כרגע היא עיוורת, היא
צריכה לעבור ניתוח בעיניים.
ש. בימ"ש: לאחר הצילומים האלה, כמה זמן נשארה הגב' בבית עד שהיא חזרה
למעון?
ת. עד שעה 14. ואז לקחתי אותה חזרה לכיוון המעון. היא הגיעה למעון לפני שעה
15.

"
(עמ' 18, ש' 19 – 29).

ובהמשך:
"ש. בימ"ש:
אמור לי מה אתה חושב על האמירה לפיה, כרגע, הגב' אביבה מזרחי

חזרה לגור בדירה כחלק מתהליך שיקומי שהיא והגב' רינה מזרחי

עוברות. האם זו אמירה נכונה או לא?

ת. כרגע עוד לא אבל זה בתהליך. אביבה אושפזה באברבנאל לחודשים ארוכים
וחזרה הביתה והכל היה בסדר.

ש.
אמרת שבעבר היא אושפזה באברבנאל, מתי זה היה לאחרונה?
ת. זה היה לפני כמה שנים אינני יכול לזכור. אולי 5 או 7 שנים."

(עמ' 20, ש' 11 – 18)

ולבסוף:
"ש.
למה החזרת את אביבה באותו מועד של הצילומים לדירה?
ת. כי אני רוצה שהיא תחזור הביתה ואני מנסה לאט לאט להחזיר אותה.

ש. איך מערכת היחסים הייתה מבחינת רינה, היא הסכימה או לא?
ת. היא הסכימה.
ש. בימ"ש:
אמרת קודם שהתמונות האלה צולמו לפני מס' ימים. האם תוכל לציין
מתי לפני האירוע הזה הייתה הגב' אביבה בדירה ומתי היא הייתה
בדירה אחרי האירוע הזה?
ת.
אחרי האירוע הזה היא לא הייתה בדירה ולפני – בערך חודש.
ש. בימ"ש:
ולפני הביקור שהיה חודש לפני כן מתי היא הייתה בדירה?
ת.
אני חושב שחודש או 3 שבועות לפני.
ש. בימ"ש:
מתי הייתה הפעם האחרונה שהגב' אביבה ישנה בדירה למשך לילה
שלם?
ת.
היא לא ישנה בדירה לילה שלם, מאז אוגוסט 2008 שעברה למעון נאות
יהוד. היא נחה בדירה מדי פעם כשהיא מגיעה. "
(

עמ' 21, ש' 16 – 28).

הנה כי כן, הנתבעת נלקחה מבית האבות ל"יום צילומים" בדירה, כדי להציג "הדגמה" של תהליך השיבה הביתה, בו מצויה הנתבעת, לכאורה. בפועל, מתברר כי לא דובים ולא יער. לפי דברי העד, הצילומים צולמו בין השעות 11 – 12. באותו יום הגיעה הנתבעת לדירה בשעה 11. בשעה 15 כבר הייתה הנתבעת חזרה בבית האבות. מכאן, שהנתבעת הובאה לצורך הצילומים, והוחזרה לבית האבות מיד לאחריהם. לא תהליך שיבה הביתה יש כאן, כי אם אירוע מבויים לצרכי המשפט.

הצילומים צולמו מספר ימים לפני הדיון (עמ' 18, ש' 17). אחרי הצילומים ועד למועד הדיון לא חזרה הנתבעת לדירה. לפני הצילומים, לדברי העד עצמו, לא הייתה הנתבעת בדירה כחודש ימים. אני מטיל ספק בעדות זו. לפי התרשמותי, לפני מועד הצילומים לא הייתה הנתבעת בדירה זמן רב, וספק אם הייתה שם כלל מאז עברה לבית האבות בחודש אוגוסט 2008. מכל מקום, גם לדברי העד, מאז עברה הנתבעת לבית האבות לא ישנה הנתבעת בדירה ולו לילה אחד. העד מאשר כי האמור בתצהירה של הנתבעת 2, ולפיו הנתבעת "כבר כעת שבה להתגורר בבית כחלק מתהליך שיקומי", אינו אמת (עמ' 20, ש' 15).

10.
מה מצבה של הנתבעת? האם יש סיכויי ממשי שתחזור להתגורר במושכר? – לצערי, מן הראיות שלפניי עולה כי אין סיכוי ממשי שהנתבעת תחזור להתגורר במושכר. כפי שראינו לעיל, מר אילן מצביע על כך שבעבר אושפזה הנתבעת במרכז רפואי אברבנאל ולאחר מכן שבה לדירה. לשאלת בית המשפט משיב העד כי הדבר היה לפני 5-7 שנים. אפיזודה זו בעברה של הנתבעת אינה מעלה ואינה מורידה לעניין שלפנינו. יש לבדוק את הראיות המלמדות על מצבה של הנתבעת כיום, ועל הסיכויים שתחזור להתגורר בדירה. כפי שנראה להלן – מכלול הראיות מלמד כי הנתבעת אינה מסוגלת לחזור ולהתגורר בדירה, והסיכויים לכך אינם ממשיים.

11.
לתצהירו של מר אילן צורף תסקיר אפוטרופסות של פקידת הסעד עפרה זורע, אשר העידה מטעם הנתבעות. להלן קטעים מתוך תסקיר זה :



מהתסקיר דלעיל, עולות, בין היתר, המסקנות הבאות:
(1)
הנתבעת אינה יכולה להתגורר בגפה, והיא זקוקה לסיוע ברחצה ובטיפול תרופתי.
(2)
הנתבעת סובלת ממחלות שונות, פיזיות ונפשיות.
(3)
הנתבעת הוצאה מהדירה בסידור חירום, נוכח הסכנה שנשקפה לה מהמשך מגורים עם הנתבעת 2, בשל הדרדרות במצבה הנפשי של הנתבעת 2. מסיבה זו קבעה פקידת הסעד כי הנתבעת 2 אינה מתאימה לשמש כאפוטרופסית על הנתבעת ויש לשחררה מתפקיד זה. הנתבעת 2 אכן שוחררה מתפקידה (נספח 3 לתצהירו של מר אילן אמנון).
(4)
מר אמנון אילן סבור כי סידור הנתבעת בבית האבות הוא לטובת הנתבעת ולטובת

הנתבעת 2.
(5)
פקידת הסעד שוחחה עם הנתבעת והיא השיבה לשאלותיה באופן ענייני.

12.
העד מר אילן אמנון מעיד בתצהיר עדות ראשית כדלקמן:

"10.
בחודש אוגוסט 2008, עקב התדרדרות במצבה הרפואי של הנתבעת, כמו גם
התדרדרות במצבה השל הנתבעת 2, קיבלתי יחד עם שירותי הרווחה החלטה על
העברתה הזמנית של הנתבעת לבית אבות "נאות יהוד" בע"מ. הנתבעת, כאמור, אינה
יכולה לטפל בעצמה והיא זקוקה לטיפול והשגחה כל הזמן, זה מחד. מאידך, בתה של
הנתבעת 2, בשל מצבה הבריאותי, לא יכלה אותה העת להוסיף ולטפל בנתבעת. מטעם
זה הוחלט להעביר בשלב זה את הנתבעת לבית אבות.
11.
כאמור, מצבה הבריאותי של הנתבעת 2 מנע ממנה להמשיך ולטפל בנתבעת (אמה) ונאלצתי כאפוטרופוס, לחפש לה אלטרנטיבה חלופית ראויה במסגרתה תוכל לקבל את הטיפול הרפואי הטוב ביותר".

הנה כי כן, מפי עד ההגנה העיקרי עצמו אנו למדים כי הנתבעת, על פי מצבה הרפואי, אינה יכולה לחזור ולהתגורר בדירה. הפתרון הראוי שנמצא לנתבעת הוא בבית האבות, לשם עברה הנתבעת בחודש אוגוסט 2008, ומאז לא שבה לדירה. האמירה כי מדובר במצב זמני, אין לה בסיס בראיות והיא אמירה בעלמא, או תקוות שווא. במהלך החקירה הנגדית עלה לראשונה נושא המשאבים העומדים לרשות הנתבעת והאפשרות שתיאלץ לעזוב את בית האבות. נושא זה לא עלה בכתבי הטענות ובתצהירי העדות הראשית, ולא נתמך במסמכים כלשהם. עניין זה הוא בגדר הרחבת חזית ואיני רואה מקום לדון בו.

מתסקיר פקידת הסעד ניתן ללמוד, כי הסיבה לכך שהנתבעות לא מחזירות את החזקה בדירה לתובעת, חרף נטישתה על ידי הנתבעת, אינה בשל הדאגה לנתבעת, אלא מחמת מצוקת הדיור של הנתבעת 2. וכך מתארת פקידת הסעד את הדברים שאמר לה מר אילן בעניין זה:

עם כל הצער על מצוקתה של הנתבעת 2, הרי שנתבעת זו אינה בעלת זכויות כלשהן בדירה, ואין להטיל על התובעת את הפתרון למצוקה זו. משמוצו זכויות הדיירות המוגנת של הנתבעת 1 זכאית התובעת להשיב לידיה את החזקה במושכר, גם אם כרוך הדבר בפינוי הנתבעת 2 ממנו.

13.
בהקשר זה ראוי לציין כי גם במהלך הדיון חזר מנהל התובעת, מר דני בשן, והציע תשלום בסך 240,000 ₪, לפנים משורת הדין, מתוך התחשבות במצב הנתבעות. (עמ' 13 ש' 13 – 21, עמ' 16, ש' 18 – 20). הצעה זו נדחתה בלעג ובהתנשאות על ידי ב"כ הנתבעת 2 (עמ' 17 ש' 26), ובצדק השיב לו מר בשן: "דברים אלה נאמרים בחוסר ידע משווע ועלולים לפגוע בלקוחה שלו". (עמ' 17 ש' 29). בסופו של יום הגיש ב"כ הנתבעת 2 סיכומים לקוניים ביותר המשתרעים על עמ' 1 בלבד, ובסיום דבריו ביקש להורות לתובעת לשלם לנתבעות את הסכום שהוצע על ידן במהלך הדיון. למרבה הצער, איני רואה בסיס בדין לחייב את התובעת לשלם דבר לנתבעות. הנתבעת 1 נטשה את המושכר לבלי שוב, ואילו לנתבעת 2 אין זכויות במושכר מכוח עצמה. אמנם, לאחרונה נתפתחה בפסיקה מגמה של "סעד מן הצדק – הפוך", בגדרו מתקבלת תביעת הפינוי, והבעלים מחוייבים בתשלום כנגד הפינוי, לפנים משורת הדין. איני יודע מה מקור פסיקה זו, ולא מצאתי לה בסיס בחוק.
סע' 132(א) לחוק קובע כי ניתן להעניק לדייר סעד מן הצדק, בכך ש"על אף קיומה של עילת פינוי רשאי בית המשפט לסרב לתת

פסק דין
של פינוי אם שוכנע שבנסיבות הענין לא יהיה זה צודק לתתו." החוק מרשה לבית המשפט לסרב לתת

פסק דין
של פינוי, אך אין הוא מסמיך אותו להתנות

פסק דין
של פינוי בתשלום כזה או אחר. (ראה בעניין זה את מאמרו של עו"ד אהרון רווח, סעד מן הצדק – חידוש הלכה או "תאונת עבודה", באתר האינטרנט של לשכת עורכי הדין בישראל).

14.
על הראיות דלעיל, שמקורן בעדי ההגנה ובמסמכים שהוצגו באמצעותם, יש להוסיף את ראיות התביעה.

ביום 13/1/10 ביקר מר אורי סבר, חוקר פרטי מטעם התובעת, בבית האבות בו שוהה הנתבעת, ושחח עם הנתבעת ועם אחות בשם עדינה. לדבריו אמרה לו הנתבעת, בין היתר, כי היא שוהה בבית האבות מזה שנה והיא עתידה להישאר שם. מר סבר שוחח עם האחות הראשית עדינה אשר אישרה כי בעקרון עתידה הנתבעת להישאר בבית האבות כי צריך לדאוג לצרכיה השונים ולרחוץ אותה. "היא זקוקה לעזרה, כל הזמן".

ביום 18/4/10 חזר מר סבר וביקר אצל הנתבעת על מנת לבחון את נכונות הטענה כאילו חזרה הנתבעת להתגורר בדירה באופן חלקי. לדבריו, אמרה לו הנתבעת כי לא ביקרה בדירה משך שנה שלמה, וכי מדי פעם מגיע אחיה לקחת אותה לטיול מחוץ לבית האבות.

שני הביקורים נתמכו בתצהיר של החוקר הפרטי, אליו צורפו קלטות ותמלילי שיחה.

15.
הנתבעות תקפו את מר סבר בשצף קצף, וטענו כי פעל בניגוד לחוק החוקרים הפרטיים, בכך ש"התחזה" לשכן של הנתבעת, ובכך שחקר את הנתבעת למרות היותה פסולת דין. הנתבעות מבקשות להתעלם מתצהיריו של מר סבר, בהיותם ראייה שאינה קבילה. אם יוחלט שמדובר בראייה קבילה, כי אז מבקשות הנתבעות לייחס משקל אפסי לראיות אלה, מחמת מצבה הנפשי של הנתבעת.

עיינתי בטענות הצדדים ואני דוחה את טענות הנתבעות הן בעניין הקבילות והן בעניין משקלן של הראיות. אין שחר לטענות הנתבעות בעניין "ההתחזות" לשכן של הנתבעת. חוקרים פרטיים רשאים לקיים את החקירה תחת סיפור "כיסוי", והדבר נעשה כדבר שבשגרה. תק' 3(א) לתקנות חוקרים פרטיים ושירותי שמירה (אתיקה מקצועית), תשל"ג – 1972, קובעת איסור התחזות לשוטר, פקח או עובד ציבורי, וזאת בלבד.


בהתייחס לקיום השיחה עם הנתבעת בהיות פסולת דין –
סע' 2 של פקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א – 1971, קובע כי הכל כשרים להעיד. העובדה שאדם הוא פסול דין אינה מאיינת את עדותו, מיניה וביה. בית המשפט רשאי לשמוע את דבריו ולקבוע את משקלם. חיפשתי מקור לטענות הנתבעות כלפי החוקר, מר סבר, בעניין זה, ולא מצאתי אלא זאת; תק' 3א לתקנות חוקרים פרטיים ושירותי שמירה (אתיקה מקצועית), תשל"ג – 1972, אוסרת על חוקר פרטי לבוא בדברים עם קטין בענייני לקוחו של החוקר הפרטי, שלא בנוכחות אפוטרופסו של הקטין או באישורו מראש ובכתב. אין איסור גורף על קיום שיחה עם פסול דין. אפשר שמסיבה זו הקפידו הנתבעות לטעון כי גילה המנטלי של הנתבעת הוא כשל בת 3. אינני מקבל את טענת הנתבעות. לא ראיתי שהחוקר הפר הוראת דין כלשהי בקיום השיחה עם הנתבעת. הנתבעות, לא הציגו כל ראייה לעניין גילה המנטלי של הנתבעת. עוד זאת, אני מאמין לחוקר שלא ידע בעת קיום השיחות עם הנתבעת כי היא פסולת דין. בנוסף, גם לו ידע החוקר כי הנתבעת היא פסולת דין אין הוראת דין האוסרת עליו לקיים שיחה עם הנתבעת במסגרת עבודתו.

אשר למשקל שיש לייחס לדברים ששמע החוקר מפי הנתבעת – אף כאן אני מעדיף את עמדת התובעת. כפי שראינו בתסקיר פקידת הסעד, לעיל, הפקידה שוחחה עם הנתבעת לצורך עריכת התסקיר, והנתבעת השיבה לשאלותיה באופן ענייני. גם תמליל השיחות בין החוקר לבין הנתבעת מלמד כי הנתבעת מבינה את שנאמר לה ומשיבה לעניין. בצדק מצביע החוקר על דברים שונים שאמרה הנתבעת במהלך השיחות שלו עימה, ויש בהם כדי להעיד על צלילות דעתה בעת קיום השיחות. (עמ' 8 ש' 13 – 20).

התוצאה היא שאני מקבל את עדות החוקר מטעם התובעת ולפיה, נכון ליום 18/4/10 לא ביקרה הנתבעת בדירה מזה כשנה, בניגוד לעדותו של מר אמנון אילן, וכמו כן, הנתבעת רואה עצמה כמי שעברה להתגורר בבית האבות לצמיתות.

16.
הצדדים חלוקים בשאלה אם בנסיבות העניין, כשמדובר בדיירת פסולת דין, די להוכיח העדר כוונה לחזור למושכר מצד הדיירת או שמא יש להוכיח מהי כוונת האפוטרופוס אשר מונה לדיירת. איני רואה צורך להכריע בעניין זה, לאחר שהגעתי למסקנה כי גם אם קיימת כוונה ערטילאית מצד האפוטרופוס להחזיר את הנתבעת למושכר הרי שכוונה זו היא בגדר תקוות שווא, ואין סיכויי ממשי שהנתבעת תחזור להתגורר במושכר. נמצא, אפוא, שבשאלת הרכיב הנפשי של הכוונה לחזור למושכר, הוכח שהנתבעת עצמה אינה מתכוונת לחזור ולהתגורר במושכר, ואין גם סיכוי ממשי לחזרתה אליו.



סוף דבר
17.
הנתבעת 1 נטשה את המושכר ועברה להתגורר בבית אבות לפני מספר שנים, מבלי כוונה לחזור אל המושכר ומבלי יכולת ממשית לעשות כן. בנסיבות אלה איבדה הנתבעת את הגנת החוק, ועליה להחזיר את החזקה במושכר לידי התובעת. אין מקום להעניק לנתבעת סעד מן הצדק, הואיל ואין היא זקוקה למושכר לצורך מגורים. הנתבעת 1 מתגוררת מחודש אוגוסט 2008 ואילך בבית האבות "נאות יהוד", ונראה כי שם היא עתידה להוסיף ולהתגורר בעתיד.

הנתבעת 2, בתה של הנתבעת 1, התגוררה במושכר יחד עם אימה, ומכוח זכויות הדיירות המוגנת של האם. משמיצתה הנתבעת 1 את זכויותיה, פקעה גם זכותה של הנתבעת 2 להוסיף ולהחזיק במושכר ועליה לסלק ידה הימנו.

לפיכך, אני מורה לנתבעות לפנות את המושכר, ולהחזיר את החזקה בו לידי התובעת כשהוא פנוי מכל אדם וריק מכל חפץ ששייך לנתבעות. ניתנת לנתבעות שהות להתארגנות עד ליום 2/6/11.

18.
למרות כל האמור לעיל, טוב תעשה התובעת אם תטה חסד לנתבעות ותשלם להן, לפנים משורת הדין, את הסכום שהוצע על ידה במסגרת הדיון, או כל סכום אחר כטוב בעיניה, אשר יש בו כדי לשפר את איכות החיים של הנתבעת 1 ולהועיל למציאת פתרון דיור לנתבעת 2. במהלך הדיון ציין מנהל התובעת כי הסכום שהוצע, אינו "המילה האחרונה", והתובעת נכונה לבוא לקראת הנתבעות, אלא שהן לא היו נכונות לקיים מו"מ כלל. אני מקווה שלמרות פסק הדין, יצליחו הצדדים להגיע להסכמה לפנים משורת הדין, ואולי יחסכו בכך את הליכי הערעור.

בנסיבות העניין, ונוכח מצבן של הנתבעות – אין צו להוצאות.

ניתן היום
,


כ"ו
אדר א תשע"א
,
02 מרץ 2011
, בהעדר הצדדים.










א בית משפט שלום 56243/08 חב' הירקון 278 בע"מ נ' אביבה מזרחי, רינה מזרחי (פורסם ב-ֽ 02/03/2011)