פסקי דין על חמד טאפש | פסקי דין על בהג'את סעד | פסקי דין על אוסמה סעד |

33477-12/09 תאמ     29/03/2011




תאמ 33477-12/09 חמד טאפש נ' בהג'את סעד, אוסמה סעד








st1\:*{behavior: }
בית משפט השלום בעכו



תא"מ 33477-12-09
טאפש נ' סעד ואח'






בפני

כב' השופט
אברהים בולוס


תובעים

חמד טאפש


נגד


נתבעים

1.בהג'את סעד
2.אוסמה סעד




פסק דין



רקע כללי וטענות הצדדים.

לפניי תביעה כספית שבגדרה התובע עתר לחיובם של הנתבעים בתשלום סך של 22,614 ₪.

התובע הינו בעליו של עסק למכירת ואספקת חומרי בניין. כפי שנטען בכתב התביעה, התובע ספק לנתבעים במהלך השנים 2007 ועד 2008 חומרי בניין, אם כי הנתבעים לא שילמו את מלוא התמורה .

ביום 27.3.11 שמעתי את ראיות וסיכומי הצדדים. התובע חזר והדגיש בטיעוניו כי הוכיח שהנתבעים לא סילקו את חובם, כן הדגיש כי הנתבע מס' 1 (להלן: הנתבע) אשר בכתב ידו שיתרת החוב הינה בסך של 20,000 כפי שהדבר קיבל ביטוי במסמך מיום 18.5.08
שהינו נספח א' לתצהיר התובע ( להלן: האישור). התובע גם הוסיף והדגיש, שהסבריו של הנתבע אודות נסיבות עריכתו של האישור, אותם ראה להציג לראשונה במסגרת תצהיר העדות, נפקדו מתצהיר ההתנגדות לביצוע תביעה לסכום קצוב שהוגש מטעמו, כך שעסקינן בשינוי חזית, לחילופין בפני
נו עדות בע"פ כנגד ראיה בכתב,
ולכל הפחות עדות כבושה.

מהעבר השני, הנתבעים בסיכומיהם הדגישו כי הסכום הנתבע הינו בעיקר תוצאה של עליית מחירי ברזל הבנייה שסופקו ע"י התובע. לגישתם, בתחילת הדרך המחירים סוכמו, ואף בהמשך נמסרו המחאות לתובע לכיסוי כל ההזמנות העתידיות של
הברזל ובהתאם למחירים המוסכמים. מכאן, החיוב שנעשה ע"י התובע בהתאם למחירים שהיו נכונים לשלב סגירתו של החשבון, סוטה מהמוסכם בין הצדדים. הנתבעים מוסיפים ומדגישים כי אין לראות באישור כהודאה מצידם של הנתבעים, אלא באותו שלב התובע והנתבע נפגשו והחשבון הסופי נערך ע"י התובע. היינו, הקביעה כי הנתבעים חייבים סך של 20,000 ₪, הינה פרי חישוביו של התובע בלבד, כאשר הרישום בכתב ידו של הנתבע :" נשאר 20,000 ₪", אין משמעו הודאה אלא דווקא ציון עמדתו של התובע עד אשר הדברים יבחנו ע"י הנתבעים.

נוסף לכך, הנתבע מסר בתצהירו וגם בעדותו בפני
י כי, הוסכם עם הנתבע שחישוב עלותו של ברזל הבניין שמסופק ע"י התובע יעשה לפי משקל ולא כפי שנעשה לעניין אספקת ספירלות
(ברזל המיועד ליציקת כלונסאת) לפי מחיר ליחידה. הנתבע גם הוסיף וטען, שגם החיוב
בגין רשתות הברזל מקורו בטעות, משום שהוסכם כי המחיר לרשת הינו סך 200 ₪ ולא 350 ₪, כפי שנדרש ע"י התובע.

הנתבע גם העלה בתצהירו טענות
שונות, כגון לעניין הבטחת התובע לקבל בחזרה חומרים שלא נעשה בהם שימוש וזיכוים של הנתבעים בהתאם,
אלא שכל הטענות האלו ננטשו ע"י הנתבעים בסיכומיהם, וטוב שכך, טענות אלו נותרו בעלמא מבלי שזכו להוכחה כדרוש.

דיון והכרעה.

התובע, כאמור, טען שהנתבע אינו רשאי להביא ראיות הסותרות את הכתוב באישור.
בעניין זה סבורני שהתובע נקלע לטעות משני טעמים. הראשון, הינו במישור הפרוצדוראלי שעה שהתובע לא ראה להציג את התנגדותו עובר או בזמן עדותו של הנתבע.

התנגדות כגון דא, ראוי ונכון להעלותה עובר ולכל המאוחר בזמן העדות, אך בודאי לא בשלב מאוחר יותר כגון בשלב הסיכומים, כפי שנעשה בענייננו, ( ראו, יעקב קדמי, על הראיות, חלק שלישי, עמ' 1309)

.
גם אם התנגדות כזו הייתה מועלית בזמן, אני בדעה שדינה של טענה זו להידחות מנימוק הנטוע במישור המהותי. ודוק, לא כל אימת ומועלית טענה עובדתית שנפקדה מהחוזה או המסמך הכתוב מושא ההתדיינות, אזי בהכרח היא סותרת את ההסדר הקבוע בסע' 80 לחוק פרוצדורה האזרחית העותומאני . עם השנים סע' זה זכה לפרשנות מקיפה ובצדה גם הותוו היוצאים מן הכלל. בין היתר נקבע כי, עדות בע"פ שמטרתה פירושו של המסמך הינה כשרה ואף אם מיועדת היא להשלמתו של מסמך חסר ( ראו, ע"א 3380/92 פרג' נ' דוד פ"ד מט (2) עמ' 61, 75-76). לאמור, הנתבעים רשאים להעיד ולהציג ראיות שמטרתן פרשנותו של המסמך הכתוב, כפי שנעשה בענייננו, ואין לראות בכך סתירה חזיתית לאותו חלק באישור שנכתב ע"י הנתבע.


התובע לא מסתפק בכך והוא מוסיף כי, שעה שהסבריו אלה של הנתבע נפקדו מתצהיר התומך בהתנגדותו והוצגו אך בשלב בו נשמעו ראיות הצדדים, הרי הנתבע מושתק ודרכו חסומה משום שעסקינן בשינוי חזית אסור. בהנחה שהנתבע לא פרט טענתו זו בתצהירו המקורי, הרי היה על התובע להציג התנגדותו זו בהזדמנות הראשונה אחרי הגשת תצהיר העדות הראשית מטעם הנתבע שבגדרו נעשה השינוי העובדתי, ולכל המאוחר עם עלייתו של הנתבע על דוכן העדים, דבר שלא נעשה .


כזכור התובע נופף לאורך כל הדרך ברשום באישור. לגישתו של התובע עסקינן בהודאה הרשומה בכתב ידו של הנתבע, ולפיה הוא מאשר את מלוא
היתרה הבלתי מסולקת
בסך של 20,000 ₪. באם נראה ברישום זה כהודאה, אזי
נכון לסווג הודיה זו כהודית חוץ
משלא ניתנה בכתבי הטענות נשוא ההתדיינות הנוכחית כמקובל בהודיה פורמאלית. הודיה זו כידוע מהווה ראיה קבילה להבדל מהודיה פורמאלית שמייתרת לחלוטין את המחלוקת במסגרתה של אותה התדיינות. ראיה זו הינה בעלת משקל כל עוד לא נסתרה בראיות שהובאו בפני
י.
עפ"י המסמכים שהוגשו, ברור הוא כי היתרה הרשומה באישור מקורה לכל הפחות בטעות משותפת של שני הצדדים ובסיכומה של יתרה שלא מתיישבת עם הסכמות הצדדים והמסמכים שהוגשו, כפי שאפרט בהמשך הדברים. בנסיבות אלה ראוי לייחס לראיה זו משקל נמוך אם בכלל, כן לקבל את חזרתו של הנתבע מההודיה שעה
שהיא נסתרה בראיות
משכנעות ובעלות משקל.

באם לא די בכך, איני סבור שנכון לפרש ולהסיק מאישור זה כי הנתבע מודה ללא סייג ביתרה הנטענת. החשבון נערך ע"י התובע, כפי חישוביו וגישתו, כאשר הרישום בכתב ידו של הנתבע מיועד לשקף את היתרה בהתאם לדרישת התובע
ואין לראות בה כהודיה מפורשת מצידו של הנתבע
במלוא החוב הנטען.

לאחר שהסרתי מדרכי את טענות התובע
שסבות סביב זכות הנתבע לאחוז בטענות ההגנה, אגש
למחלוקת העיקרית. כפי שהקדמתי, הצדדים נחלקו בעיקר בעניין החיוב בגין אספקת 8.7 טון ברזל. במסגרתו של האישור התובע פרט את חישוביו, ובין היתר ציין כי החיוב בגין אספקת ברזל לבנייה נעשה לגבי חלק מהכמות (4.7 טון) לפי מחיר של 4,200 ₪ לטון, ולגבי יתרת הכמות לפי מחיר של 6,300 ₪ לטון. מנגד הנתבע מפנה לנספח א' לתצהירו, שהינו הצעת מחיר שניתנה ע"י התובע,
ובה האחרון דרש תשלום בסך של 3,500 ₪ בגין כל טון ברזל.

יצויין
שהתובע הודה כי החיוב נעשה לפי מחירים עדכניים הנכונים ליום ההתחשבנות ולאו דווקא האספקה ( עמ' 4, ש' 27). כתגובה לטענתו זו הנתבע מדגיש כי חיוב זה סוטה מהסכמות הצדדים לפיהם נמסרה לתובע, עוד בחודש 10/07, המחאה דחויה ליום 10/3/08 על סמך 30,000 ₪, וזאת, כלשונו, כדי "לשריין" את מחירי הברזל. היינו, לגישתו של הנתבע התמורה הנכונה בגין כל טון ברזל שקיבל לידיו, הינה סך של 3,500 ₪, לא משום הנקוב בהצעה, אלא דווקא בשל ההסכמות שבאו אחרי הצעה זו ולפיהן הנתבע שלם מראש בהמחאה דחויה את תמורתה של כמות הברזל שהוא צפוי להזמין.

באשר למחלוקת זו אני סבור ששני הצדדים לא דייקו בגישתם. אתחיל מכך שטענת הנתבע לעניין המטרה שעמדה מאחורי מסירת ההמחאה על סך 30,000 ₪, אינה מקובלת עלי ולו משום העובדה שביום מסירתה
חובם של הנתבעים, בגין סחורה שקיבלו בעבר לידיהם, עמד על סך של 38,000 ₪ ( עמ' 7, ש' 5). הווי אומר, הגיוני לזקוף המחאה זו בגין סחורה עתידית לו הנתבעים סילקו באותו שלב את חובם לתובע בגין סחורה שסופקה עד לאותו מועד. מכאן, שדברי התובע לפיהם המחאה זו מהווה תשלום לכיסוי החוב השוטף מקובלת עלי, הגם כפי שציינתי עמדת הנתבעים במישור זה לוקה בחוסר הגיון.

עם זאת, אני בדעה שהתובע חייב את הנתבעים ביתר שעה שחשב את מחירי הברזל שסופק בעבר לפי מחירים עדכניים. המחיר הקובע, משלא סוכם ולמצער לא הוכח כי סוכם אחרת בין הצדדים, הינו המחיר ביום האספקה. הרי התובע טוען שהחיוב נעשה בהתחשב במחירי העלות, אלא שביום האספקה העלות הייתה נמוכה בהרבה מיום עריכתו של החשבון הסופי. את הסחורה שהתובע ספק בעבר הוא רכש במחירי העלות שהינם רלוונטיים לאותם זמנים ולאו דווקא במחירי עלות עתידיים, שבאותו שלב גם לא היו ידועים. התובע עצמו צירף לתצהיר שהוגש על-ידו את הנספחים ד3, ו-ד4 לפיהם הוא שלם עבור כל טון ברזל סך של כ-2,800 ₪ בצירוף מע"מ זאת נכון לחודשים 6, ו-7/07, התקופה הרלוונטית למסירת הצעתו. על בסיס עלות זו גם באה הצעתו שהופנתה לנתבעים, לפיה תמורת אספקת כל טון ברזל, כולל הובלה,
הנתבעים ישלמו לתובע סך של 3,500 ₪, כולל מע"מ.

במסקנתי זו התחזקתי לאחר עיון בחשבוניות שהתובע צירף לתצהירו ( נספח ג'). בסוף כל חודש התובע הקפיד על הנפקת חשבונית ששיקפה את הסכומים שעל הנתבעים לשלם בגין הסחורה שסופקה באותו חודש שבסופו נערכה החשבונית. הסכומים הנקובים בחשבונית מתייחסים לכל אשר סופק, ומשקפים את דרישתו של התובע שנערכה וחושבה על בסיס המחירים הרלוונטיים לאותה תקופה. על-כן, אין זה הוגן, שמפאת עלייה עתידית שחלה במחירי חלק מהסחורה שסופקה, אזי התובע יעדכן את היתרה בהתאם לאותם מחירים שאין בינם לבין מועד האספקה אף זיקה שהיא.

בהקשר זה וכדי להפיס את דעתו של התובע, נניח כי מחיר הברזל ירד בתקופה שחלפה בין האספקה לתשלום, האם גם אז התובע היה מתחשב במחיר העדכני ?. סבורני שהתשובה לכך הינה שלילית, זאת משום שהמחיר נקבע בהתאם לעלות של הסחורה הספציפית במועד האספקה, בתוספת נתח המשקף את רווחי התובע.

מכל מקום, אני בדעה שנכון
לחשב את התמורה לפי מועד האספקה אותו ניתן לדלות מתעודת המשלוח שצורפו לתצהירו של התובע ( נספח ב ). לפי נספח זה התובע ספק לנתבעים בחודש 7/07 ברזל בכמות של 5.381 טון, שנכון לחייב את התובעים בגין כמות זו בסך של 18,833 ₪ ( מחיר 3,500 ₪ כולל מע"מ).

ועוד, עובדה נוספת חשובה שנעלמה מעיני הצדדים מופיעה בחשבונית (ג'3) שצורפה לתצהיר התובע. לאחר עיון בחשבונית זו עולה כי התובע סיפק לנתבעים בחודש 12/07, 2.429 טון של ברזל, כאשר בצידה הוא נקב בסכום
של 10201 כולל מע"מ, היינו לפי מחיר של 4,200 ₪ לכל טון ברזל, מחיר שמשקף את עליית המחירים נכון לאותו תקופה ( ראו גם תעודת המשלוח מיום 24.12.07 נספח ב'2 לתצהיר התובע). כמות נוספת של 0.368 טון סופקה ביום 22.11.07, לגביה התובע זכאי לתמורה בהתאם למחיר שהיה נכון באותם זמנים בסך של 4,200 ₪, בסך 1,546 ₪,( ראו תעודת המשלוח מיום 22/11/07, נספח ב'2 לתצהיר התובע). כן סופקה כמות נוספת ביום 11.1.08 כמופיע בתעודת המשלוח ב'1 שצורפה אף היא לתצהיר התובע, כאשר בגין כמות זו ( 0,406 טון) הנתבעים חוייבו בהתאם לחשבונית מס' 2691 שהונפקה בחודש 3/08, בסך של 1,745 ₪, בהתאם למחיר הרלוונטי לאותה תקופה בסך של 4,330 ₪ כולל מע"מ לכל טון ברזל.

למרות שעפ"י תעודות המשלוח שצורפו לתצהירו של התובע סופק בפועל 8,584 טון ברזל, אלא שהנתבע הודה בתצהיריו ובדבריו בפני
י בקבלת כל הכמות הנטענת ע"י התובע, מכאן ולנוכח הודאה זו נכון לחייב את הנתבעים גם בהפרש של 117 ק"ג ברזל. לעניין כמות זו, הנתבע לא הוכיח קיומה של מסירה וממילא גם לא הוכיח מועד האספקה, משכך נכון בנסיבות לקבוע את שוויה כפי המחיר המינימאלי שהוסכם ע"י הצדדים בתחילת הדרך, היינו בסך של 409 ₪.



מן המקובץ עולה שעל הנתבעים לשלם לתובע תמורת ברזל הבניה שסופק

סך של 32,734 ₪ בלבד ולא כפי החשבון אותו ערך בסך של 44,940 ₪, מכאן שנכון לנכות מהיתרה הנטענת סך של
12,206 ₪.

דין
יתר טענותיו של הנתבע
דחייה ולו מהטעם שהם נזנחו בסיכומיו. מעבר לדרוש אוסיף כי, הנתבע לא הניח אף תשתית ראייתית שתתמוך בטענתו לעניין קיומה של הבטחה להחזרת חומרים שלא נעשה בהם שימוש, מה גם שעניין זה
נפקד מהצעתו של התובע. גם יתר טענותיו של הנתבע דינן דחייה משהן נסתרות במסמכים שהוגשו. עולה מהראיות שהונחו בפני
י כי החיוב בגין הרשתות והספירלות נעשה כדין, ובעניין זה התובע לא סטה מהמוסכם. גם גישתו של התובע כי היה על התובע לחשב התמורה בגין אלמנטים אלה בהתאם למשקל לא הוכחה כלל או כלל. לבד מטענותיו של הנתבע לא הונחה אף ראייה מסייעת גם לא נמצאו נימוקים מיוחדים שבכוחם לתמוך בעדותו היחידה של הנתבע.

סוף דבר.

על כן, ומשום כל האמור לעיל,
אני מקבל את התביעה באופן חלקי ומחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובע סך 7,794 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 19.5.08 ועד לתשלום המלא בפועל.

גם מחייב את הנתבעים לשלם לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל בסך של 2,500 ₪.

הסכומים ישולמו תוך 30 יום מהיום.

המזכירות תמציא פס"ד זה לצדדים.


ניתן היום,
כ"ג
אדר ב תשע"א, 29 מרץ 2011, בהעדר הצדדים.














תאמ בית משפט שלום 33477-12/09 חמד טאפש נ' בהג'את סעד, אוסמה סעד (פורסם ב-ֽ 29/03/2011)