פסקי דין על אבו אברהם | פסקי דין על בית נקופה | פסקי דין על מושב עובדים להתיישבותחקלאית שיתופית |

6726/96 רעא     11/07/2001




רעא 6726/96 אבו אברהם נ' בית נקופה, מושב עובדים להתיישבותחקלאית שיתופית בע"מ





בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

רע"א 6726/96
רע"א 6745/96

בפני
: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין

כבוד השופט י' זמיר

כבוד השופטת ד' ביניש
המערערים ברע"א 6726/96: 1. אבו אברהם

2. אבו דוד
3. אבו ציון
4. אבישר מנחם
5. בסניצקי ג'ורג'
6. ברדר רפאל
7. באומהאפט רגינה
8. גאנם גד
9. קטן דוד
10. שמיר עודד
11. שטיין לודביק
12. שקולניק שושנה

נגד

המשיבים ברע"א 6726/96: 1. בית נקופה
, מושב עובדים להתיישבות
חקלאית שיתופית בע"מ

2. ארגון קניות מבואות ירושלים
אגודה חקלאית שיתופית בע"מ
(בפירוק)
בקשת רשות ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 16.7.96 בה"פ 610/95 שניתן על ידי כב' השופט צ' כהן
המערערים ברע"א 6745/96: פנינה ויוסי פלדמן

נ ג ד

המשיבים ברע"א 6745/96: 1. בית נקופה
, מושב עובדים להתיישבות
חקלאית שיתופית בע"מ
2. ארגון קניות מבואות ירושלים
אגודה חקלאית שיתופית בע"מ
(בפירוק)
3. אברהם אבו ו14- אח' (משיבים פורמליים)

בקשת רשות ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 16.7.96 בה"פ 610/95, 600 שניתן על ידי כב' השופט צ' כהן
בשם המערערים ברע"א 6726/96: עו"ד אייל סודאי


בשם המערערים ברע"א 6745/96: עו"ד אבי פלדמן


בשם המשיב 1: עו"ד יעקב פינק

(ברע"א 6726/96 וברע"א 6745/96)
בשם המשיב 2: עו"ד יצחקי אבידני; עו"ד אהוד פרינץ
(ברע"א 6726/96 וברע"א 6745/96)
פסק-דין

השופט י' זמיר
:

השאלה העיקרית בערעורים אלה היא זאת: מה התנאים בהם ניתן לחייב חברים באגודה שיתופית לשלם את חובות האגודה?

ההליכים

1. האגודה השיתופית בית נקופה
מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ
(להלן - האגודה או בית נקופה
) היא מושב חקלאי ליד הכניסה לירושלים. האגודה (שבערעורים אלה היא המשיבה 1) חייבת כסף לנושים אחדים, בהם מושבי מבואות ירושלים אגודה חקלאית שיתופית מרכזית בע"מ (בפירוק), אשר שימשה ארגון קניות עבור מושבים במבואות ירושלים (ובערעורים אלה היא המשיבה 2) (להלן - ארגון הקניות), וכן בנקים אחדים. החובות של האגודה, שעיקרם בגרעונות שנוצרו בענפי משק של האגודה (גידולי פלחה, שזיפים ודובדבנים) ומפעלים אחרים של האגודה (חנות מכולת, חניון בעין חמד ועוד) (להלן - חובות האגודה) חולקו, בספרי החשבונות של האגודה, בין חברי האגודה.

כיוון שהאגודה לא פרעה את חובות האגודה לנושים, נפתח הליך להסדר של חובות האגודה לפי חוק הסדרים במגזר החקלאי המשפחתי, התשנ"ב1992- (להלן - חוק ההסדרים). לפי סעיף 3 לחוק ההסדרים מונה עורך הדין מ' שליט כמשקם של האגודה ושל אגודות נוספות (להלן - המשקם).

סעיף 12(ג) לחוק ההסדרים קובע כי המשקם יודיע לנושים ולחייבים את יתרתם כפי שהיא מופיעה במאזנים, ואלה רשאים להשיג עליה בפני
ו, תוך שלושים ימים. מכוח סעיף זה שלח המשקם, בשנת 1994, הודעות לחברים באגודה, ובהם לארבעה עשר חברים שהם המבקשים בערעורים אלה (להלן - המערערים) בדבר יתרות החובה שלהם כלפי האגודה. המערערים הגישו השגות בפני
המשקם. בהשגות טענו המערערים כי מאזני האגודה זקפו לחובתם, שלא כדין, חובות של האגודה עצמה. לפיכך הם ביקשו שהמשקם יורה על תיקון היתרות. המשקם דן בהשגות ונתן פסק הדוחה אותן.

לפי סעיף 28 לחוק ההסדרים, חייב או נושה רשאי לבקש מבית המשפט המחוזי לבטל או לתקן פסק משקם אם נתקיימה עילה מן העילות המפורטות בסעיף זה. המערערים פנו אל בית המשפט המחוזי בירושלים, לפי סעיף זה, וביקשו שיבטל את פסק המשקם. בית המשפט המחוזי (השופט צ' כהן) דחה את הבקשות ואישר את פסק המשקם.

על פסק הדין של בית המשפט המחוזי הוגשו לבית משפט זה שתי בקשות למתן רשות ערעור: רע"א 6726/96 ורע"א 6745/96. לאחר ששמענו את הטענות של בעלי הדין, החלטנו לאחד את הדיון בשתי הבקשות. בעלי הדין הסכימו שנראה את הבקשות כערעורים. כך עשינו.

ההלכה

2. השאלה העיקרית בערעורים אלה, כלומר, שאלת החיוב של חברים באגודה שיתופית בחובות של האגודה עצמה, נדונה על ידי בית משפט זה לפני עשר שנים לערך. בית המשפט פסק הלכה בשאלה זאת, והלכה זאת אינה שנויה במחלוקת בין בעלי הדין. מה קובעת ההלכה?

ההלכה נפסקה בשני פסקי דין שניתנו, שניהם ביום 15.8.91, מפי השופט ברק: ע"א 524/88 "פרי העמק" - אגודה חקלאית שיתופית בע"מ
נ' שדה יעקב - מושב עובדים של הפועל המזרחי להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ
, פ"ד מה(4) 529 (להלן - פרי העמק), ובג"ץ 333/85 אביאל נ' שר העבודה והרווחה, פ"ד מה(4) 581 (להלן - אביאל). לשני פסקי הדין יש מכנה משותף: בשניהם נדון נסיון של אגודות שיתופיות לייחס חובות של האגודה לחברי האגודה, ובשניהם נפסל הנסיון על ידי בית המשפט. נקודת המוצא של פסקי הדין היא ההפרדה בין האישיות המשפטית של האגודה השיתופית לבין האישיות המשפטית של כל חבר באגודה. הפרדה זאת יוצרת חיץ בין הזכויות והחובות של האגודה לבין הזכויות והחובות של החברים. כפועל יוצא, חוב של האגודה כלפי צד שלישי אינו יוצר, כשלעצמו, חוב של חבר האגודה כלפי אותו צד שלישי, ואף לא חוב של החבר כלפי האגודה, אלא אם נתקבלה הסכמה אישית של החבר ליצירת החוב. הסכמה זאת יכול שתינתן באופן כללי, כגון באמצעות הסכמה של החבר להכללת הוראה בתקנון המסמיכה את האגודה להטיל על חברי האגודה חובת השתתפות בחובות האגודה, או באופן נקודתי, באמצעות הסכמה של החבר לקבל על עצמו במועד מסויים חוב מסויים של האגודה. אך אין תחליף להסכמה אישית של החבר, גם לא החלטה של האסיפה הכללית המתקבלת ברוב קולות החברים. ראו משפט פרי העמק, עמ' 552-538; משפט אביאל, עמ' 592-588. סיכום ממצה של ההלכה ניתן על ידי הנשיא שמגר בע"א 4937/92 "אגרא" אגודה יצרנית חקלאית שיתופית בע"מ
נ' רוט, פ"ד מח(1) 818, 825 (להלן - אגרא):

"(א) אגודה שיתופית המוקמת על-פי פקודת האגודות השיתופיות היא אישיות משפטית נפרדת.

(ב) זכויותיה וחובותיה של אגודה שיתופית אינן זכויותיהם וחובותיהם של חבריה, ולהפך.

(ג) רכוש האגודה אינו רכושם של החברים, ולהפך.

(ד) כדי לחייב חבר לעשות שימוש ברכושו הפרטי לשם כיסוי חובותיה של האגודה נדרשת הסכמתו המפורשת של החבר לכך. הסכמה זו יכולה להינתן בעצם ההצטרפות לאגודה, שתקנונה כולל הוראה כזו, או באמצעות תיקון התקנון שחבר האגודה הסכים לו".
3. ההלכה, הדורשת "הסכמה מפורשת" של חבר האגודה לנטילת אחריות אישית לחובות האגודה, קבעה חריג לדרישה זאת. החריג נוגע לאפשרות שבמקום הסכמה מפורשת תבוא התנהגות ממושכת של חברי האגודה, לשון אחרת, נוהג מקובל באגודה. במשפט אביאל אמר השופט ברק על האפשרות להסתמך על נוהג באגודה כתחליף להסכמת החבר (בעמ' 592) כי היא "סבוכה... הן מבחינת הוראותיה של פקודת האגודות באשר לשינוי התקנון והן מבחינתם של עקרונות המשפט הכלליים, הסומכים עצמם על הסכמתו של החבר ליטול על עצמו חבות אישית. טענה זו מעוררת גם בעיות קשות הקשורות לעקרונות המניעות ותום הלב". בפועל, השופט ברק לא שלל את האפשרות להמיר הסכמה מפורשת בנוהג, אלא הותיר אותה בלא הכרעה, נוכח העדר תשתית עובדתית, בנסיבות אותו מקרה, שתספיק להוכחת הנוהג.

כעבור שנתיים וחצי שבה ועלתה האפשרות במשפט אגרא. גם הפעם לא מצא בית המשפט בסיס עובדתי מספיק לקיומו של נוהג באגודה בדבר הטלת אחריות אישית לחובות האגודה על חברי האגודה. אף-על-פי כן ראה הנשיא שמגר לנכון לציין את התנאים הנדרשים לשם ביסוס אחריות כזאת על הנוהג. וכך אמר (בעמ' 828-827):

"כפי שיכולים החברים, אם רצונם בכך, להסמיך את האגודה לחייבם בגין חובותיה בתקנון... כך יכולים החברים להביע את הסכמתם זו בדרך של נוהג - ויהא בכך מעין שינוי התקנון באופן משתמע... כמו שינוי בתקנון, יש להוכיח כי נוצר נוהג שלפיו החברים באגודה הסכימו לכך כי האגודה תהא רשאית לחייב אותם ללא הסכמתם הפרטנית. על-כן לא די בטענה כי מספר פעמים קודם לכן נהגה האגודה בדרך זו. גם העובדה, שלא הוכחה, כי המשיבה אף היא נהגה לפי הנוהג שהתפתח בעבר - לא די בה. על הטוען לנוהג להוכיח באופן ברור וחד-משמעי כי הנוהג שהתפתח איפשר ויתור על הסכמתם הפרטנית של החברים... הוכחת נוהג כזה צריך שתיעשה לגבי כל חבר וחבר באגודה באופן ספציפי (שכן היא באה להחליף את הסכמתו), וכן יש להוכיח שהנוהג הוא לשלילת הצורך בהסכמה ספציפית בעתיד. הקשיים בהוכחת נוהג מסוג זה מחזקים את הגישה כי ראוי שהסכמות מסוג זה יועלו על הכתב".
הנשיא שמגר דימה את פעולתו של הנוהג ל"מעין שינוי התקנון באופן משתמע". זוהי דרך אחת לשיבוצו של הנוהג בתוך תבנית משפטית מוכרת. דרך אחרת היא לראות בנוהג מכשיר שאינו משנה את תקנון האגודה, אלא יוצר מניעות, כלומר, קובע כי אדם שנהג בניגוד לתקנון מנוע מהסתמכות על התקנון. ראו ע"א 84/64 בית חנניה מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ
נ' פרידמן, פ"ד יח(3) 20, 27. ההבדל בין שתי הדרכים אינו רק עיוני, אלא גם מעשי. לדוגמה, תפיסת הנוהג כאמצעי לשינוי התקנון מכירה בכוחו המחייב של הנוהג גם כלפי חבר חדש של האגודה, שלא היה שותף לנוהג, וגם כלפי חבר ותיק, המבקש לחדול מן הנוהג, מכאן ולהבא, ולחזור ולהיצמד אל התקנון. לעומת זאת, שיבוץ הנוהג במסגרת דיני המניעות מגביל את הנפקות של הנוהג אך ורק לפעולות שנעשו בעבר על פי הנוהג וכלפי מי שהיה שותף לנוהג. ראו צ' כהן בעלי מניות בחברה: זכויות תביעה ותרופות (תשנ"א), 175-174. כשלעצמי אני נוטה להעדיף את הדרך השניה, המבוססת על מניעות, על פני הדרך הראשונה, המבוססת על שינוי התקנון. אכן, הכרה בכוחו של הנוהג כדרך לשינוי תקנון של חברה או של אגודה שיתופית כרוכה בקשיים רציניים. ראו משפט אביאל, בעמ' 592; בג"ץ 4222/95 פלטין נ' רשם האגודות השיתופיות, פ"ד נב(5) 617, 623-622; בג"ץ 6627/98 נוימן נ' רשם האגודות השיתופיות, פ"ד נד(5) 299, 326-325; ס' אוטולנגי אגודות שיתופיות - דין ונוהל (כרך א', תשנ"ה) 249-241; צ' כהן, לעיל, בעמ' 174; צ' כהן, "שינוי תקנותיה של החברה הרשומה - הדין הקיים והצעות לשיפור" מחקרי משפט ב (תשמ"ב) 82, 95. עם זאת, במקרה הנדון אין צורך להכריע בין שתי הדרכים, שכן השאלה המתעוררת במקרה זה אינה מתייחסת לנפקות של הנוהג אלא לעצם קיומו של הנוהג. לפיכך אותיר את שאלת הסיווג של הנוהג בצריך עיון, ואתמקד בשאלה שהעסיקה את המשקם ואת בית המשפט המחוזי, היא שאלת ההוכחה של הנוהג בבית נקופה
.

4. שאלת ההוכחה של הנוהג בבית נקופה
העסיקה את המשקם פעמיים. בפעם הראשונה בירר המשקם במאוחד השגות מטעם שש אגודות שיתופיות, שכולן (ובהן גם בית נקופה
) מושבי עובדים, כנגד חיובים אישיים של חברי האגודות בחובות האגודות (להלן - השגות האגודות). בסמוך לכך בירר המשקם השגות מטעם 17 חברים בבית נקופה
כנגד חיוב חשבונם האישי בחובות האגודה (להלן - השגות החברים). החלטת המשקם בהשגות החברים, היא ההחלטה אותה התבקש בית המשפט המחוזי לבטל, הסתמכה במידה רבה על החלטת המשקם בהשגות האגודות. לפיכך צריך להציג, לפי הסדר, תחילה את החלטת המשקם בהשגות האגודות, ולאחר מכן את החלטתו בהשגות החברים.

השגות האגודות

5. ההשגות מטעם שש האגודות השיתופיות הוגשו למשקם בשנת 1994. העילה להגשת ההשגות היתה ההלכה שנפסקה (בשנת 1991) במשפטים פרי העמק ואביאל. ראו לעיל פיסקה 2. הלכה זאת, טענו האגודות, משליכה באופן ישיר על נוהג רב-שנים שהיה מקובל אצלן, וכמותן אצל מושבי עובדים רבים אחרים בישראל, בנוגע לייחוס חובות האגודה לחברי האגודה. הנוהג היה, שהאגודה עורכת בסיום כל שנה סיכום של התוצאות העסקיות של הענפים והמפעלים המנוהלים על ידה, ומחלקת את התוצאות (רווח או הפסד) בין חברי האגודה באופן שווה, אף שלא נמצא לחלוקה כזאת עיגון בתקנון האגודה, ואף שלא נתבקשה ולא נתקבלה הסכמתם של החברים לכך. שש האגודות הודו כי כך נהגו גם הן קודם שנפסקה ההלכה האמורה. אולם עכשיו, משנפסקה ההלכה הדורשת הסכמה אישית של החבר, התברר לאגודות, לטענתן, כי רישום חובות האגודה בחשבונות החברים, שלא על פי התקנון ולא על פי הסכמה אחרת של החברים, אינו תקף. לכן הן דרשו לבטל רישום זה.


כצפוי, דרישת האגודות היתה מקובלת על חברי האגודות. לפיכך החליט המשקם לצרף שלושה בנקים, שהיו הנושים העיקריים של האגודות, כדי לשמוע את עמדתם לגבי הדרישה. הבנקים התנגדו לדרישה, והסתמכו על אותה הלכה שעליה התבססו האגודות. הלכה זאת, כפי שפותחה במשפט אגרא, מוכנה להסיק נטילת אחריות אישית של חבר האגודה לחובות האגודה, לא רק מדברים מפורשים שאותו חבר אמר או כתב, אלא גם מ"נוהג שלפיו החברים באגודה הסכימו לכך כי האגודה תהא רשאית לחייב אותם ללא הסכמתם הפרטנית". ראו לעיל פיסקה 3. הבנקים טענו כי הנוהג רב-השנים של האגודות, שבקיומו הודו האגודות עצמן, לפיו החשבונות האישיים של החברים זוכו או חויבו בתוצאות העסקיות של מפעלי האגודות, מונע בעד האגודות ובעד חברי האגודות להתכחש בשלב מאוחר לנכונות הרישומים בחשבונות החברים. הדבר נכון במיוחד, הוסיפו הבנקים, לאחר שהם עצמם הסתמכו על רישומים אלה, שנכללו במאזנים של האגודות, והעניקו על פיהם אשראי לאגודות.

6. כדי להכריע במחלוקת שבין האגודות לבין הבנקים ביקש המשקם לברר האם הנוהג של האגודות בעניין זה נתקל במהלך השנים בהתנגדות מצד חברי האגודות. נציגי האגודות השיבו למשקם כי היו מקרים, אם כי לא רבים, בהם חברים מסויימים התנגדו לרישום המטיל עליהם אחריות אישית לחובות האגודה, אך כי התנגדויות אלה נמסרו בעל-פה ולא הועלו על הכתב. על תשובה זאת אמר המשקם בהחלטתו כי היא כללית מדי, וכי "לא הומצאו ראיות של ממש" להוכחתה. הראיות היחידות שהמשקם היה מוכן להסתמך עליהן היו שני הליכים (אחד של בית משפט השלום בירושלים והשני של בורר) בין בית נקופה
לבין שניים מחברי האגודה. בשני ההליכים נדחו תביעות של האגודה לחייב את החברים בחובות האגודה. אולם, ציין המשקם, אין בפסקי הדין שניתנו בהליכים אלה כדי "הלכות שתכרענה את גורל הבקשות" הכלולות בהשגות האגודות.

מהי, אם כך, ההלכה שתכריע את גורל הבקשות? ההלכה היא, השיב המשקם, ההלכה שנפסקה במשפט אגרא, המאפשרת לבסס חיוב אישי של חבר האגודה על הנוהג המקובל באגודה. נוהג כזה "קיים עשרות שנים, מאז היווסד המושב הראשון נהלל ועד לאחרונה". קיומו הוכח לגבי כל האגודות שהגישו את ההשגות. הנוהג לא רק הוכח, אלא גם הוסבר: מהות הפעילות של אגודה שיתופית מסוג מושב עובדים הינה ניהול "הרכוש המשותף" של החברים, לטובת החברים, ולא ניהול הרכוש הנפרד של האגודה השיתופית, כאישיות משפטית עצמאית, לטובת האגודה עצמה. מהות זאת מסבירה, לדעת המשקם, את הרקע להסכמה העומדת בבסיס הנוהג שהיה קיים באגודות, דהיינו ההנחה "שהאגודות אינן פועלות לעצמן לשם רווחים ואינן נושאות בהפסדים". כיוון שחברי האגודות השלימו עם הנוהג במשך שנים רבות, ועל אף דיווחים שוטפים שקיבלו, לא חלקו על נכונות הרישומים בספרי האגודות, יש למנוע בעדם כעת מלהתנער מאחריות לחובות האגודות שנכללו ברישומים אלה. התנערות כזאת, קבע המשקם, תפגע באינטרס ההסתמכות של הבנקים, שהעניקו אשראי לאגודות על יסוד המצג שיצרו כלפיהם הרישומים.

7. אולם עדיין נותר קושי בדרכו של המשקם. הקושי נעוץ בתנאים שנקבעו במשפט אגרא להוכחת נוהג המאפשר הטלת אחריות אישית על חבר האגודה לחובות האגודה. תנאים אלה הם, כאמור, הוכחה ברורה וחד-משמעית, "לגבי כל חבר וחבר באגודה באופן ספציפי", כי אותו חבר לא רק הסכים בעבר לקבל על עצמו חוב מסויים של האגודה, אלא אף הסמיך את האגודה להטיל עליו בעתיד אחריות אישית לחובותיה, לפי שיקול דעתה של האגודה ובלי צורך לקבל מהחבר הסכמה פרטנית לכל חוב וחוב. ראו לעיל פיסקה 3. המשקם היה מוכן להניח כי לפחות חלק מתנאים אלה לא הוכח לגבי שש האגודות שהגישו את ההשגות. כיצד, אם כן, ניתן להסתמך על ההלכה במשפט אגרא כדי להטיל אחריות אישית על חברי אותן אגודות? תשובתו של המשקם לכך היתה כדלהלן:
"הלכה כזו מחייבת אל נכון רק מכאן ואילך ולא לגבי העבר, ובמקרה הטוב ביותר משנת 1992, מאז שניתן פסק הדין בעניין 'שדה יעקב' [כלומר, פרי העמק], ואולי אפילו יש להרחיק לשנת 1994, שנה שניתן בה פסק הדין בעניין 'אגרא'. אך הלכות אלה תתפוסנה לגבי העתיד ולא תחולנה רטרואקטיבית".
לאור זאת החליט המשקם (ביום 28.2.95) להעדיף את עמדתם של הבנקים, ולדחות את ההשגות של האגודות נגד החיובים האישיים של חברי האגודות בגין חובות האגודות.

8. בדרכו לתוצאה זאת נאלץ המשקם להתמודד עם קושי נוסף. קושי זה נעוץ בהחלטה שניתנה על ידי אותו משקם עצמו, כתשעה חודשים קודם לכן, בהליך בין אגודה שיתופית אחרת לבין שניים מהבנקים שהתנגדו להשגות האגודות (תיק 5/11/35 ישעי מושב עובדים של הפועל המזרחי להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ
נ' בנק החקלאות לישראל בע"מ). באותו הליך (להלן - ישעי) נעתר המשקם, על יסוד ההלכה במשפטים פרי הארץ ואביאל, לבקשה של האגודה השיתופית לתקן בספריה רישומים שהטילו על חברי האגודה אחריות אישית לחובות האגודה שלא מכוח הוראה מפורשת בתקנון או הסכמה אישית אחרת של החברים.

לכאורה, כיוון שלא נטען בפני
המשקם כי העובדות בעניינן של שש האגודות שהגישו את ההשגות שונות מהעובדות בעניין ישעי, אמור היה המשקם להחליט גם הפעם למחוק מחשבונות החברים את החובות של שש האגודות. מדוע, למרות זאת, החליט הפעם המשקם אחרת? הסיבה לשינוי העמדה של המשקם, כפי שהוא עצמו הציג אותה בהחלטה שנתן בהשגות האגודות, היא פסק הדין במשפט אגרא, שהכיר לראשונה בכוחו של הנוהג לשמש תחליף להסכמה מפורשת של החברים בדבר השתתפות אישית בחובות האגודה.

פסק דין
זה, שניתן ביום 13.2.94, הובא לידיעת המשקם רק לאחר שניתנה (ביום 19.5.94) החלטתו בעניין ישעי. לכן המשקם יכול היה לעשות שימוש ב

פסק דין
זה לראשונה רק בהחלטה שנתן בהשגות האגודות.

9. ראוי להצביע כבר בשלב זה על סתירה פנימית בהנמקה שניתנה על ידי המשקם בהחלטה שנתן בהשגות האגודות: מצד אחד, המשקם מציין כי ההחלטה מבוססת על פסק הדין במשפט אגרא, שקבע את האפשרות להחליף הסכמה מפורשת של חברי האגודה בנוהג של האגודה. ראו לעיל פיסקאות 6 ו8-. מצד שני, המשקם מסביר כי החליט לוותר על הדרישות המחמירות שנקבעו במשפט אגרא לצורך גיבוש הנוהג, כיוון שהקביעות במשפט אגרא תופסות "רק מכאן ואילך ולא לגבי העבר", ואילו השגות האגודות מתייחסות לחיובים אישיים שהוטלו על חבריהן בעבר, לפני שנפסקה ההלכה המנחה בנדון. ראו לעיל פיסקה 7. כיצד ייתכן, ישאל השואל, שההלכה במשפט אגרא פעם חלה ופעם אינה חלה על אותה מערכת של עובדות?

השגות החברים

10. חמישה חודשים לאחר מתן ההחלטה בהשגות האגודות, קיים המשקם (ביום 31.7.95) דיון בהשגות, בעלות תוכן דומה, שהגישו 17 חברים בבית נקופה
. המשיגים ביקשו שהמשקם יורה למחוק מחשבונם האישי בספרי האגודה חיובים, הנובעים מחובות האגודה, שנרשמו ללא הסכמתם. הרישום בוצע בשנים 1984 עד 1989 בגין חובות האגודה שנוצרו החל משנת 1980. המשיגים הסתמכו על ההסדר הקבוע לעניין זה בסעיף ג(3) לתקנון האגודה ("אחריות החברים"), האומר כי "כל חבר יהיה אחראי לחובות האגודה בסכום של 50 ל"י, נוסף להשתתפותו בהון האגודה".

במהלך הדיון בהשגות אלה נשמעה עדותו של מזכיר האגודה, ששימש בשנות ה80- מנהל החשבונות של האגודה. המזכיר העיד כי לא קיבל הסכמה מאף חבר באגודה לחיוב החשבון האישי שלו בחובות האגודה. אף-על-פי כן, חיובים כאלה נרשמו בחשבונות החברים, והחשבונות נשלחו לחברים מדי חודש. הרישום, הסביר המזכיר, נבע מלחצים שהופעלו על האגודה מצד ברית פקוח לקואופרציה החקלאית העובדת בע"מ (להלן - ברית הפיקוח) ומצד רשם האגודות השיתופיות. חברי האגודה הביעו את עמדתם לגבי רישומים אלה בשתי דרכים: רוב החברים, אף שלא גילו התנגדות מפורשת לרישומים, סירבו לאשר באסיפה הכללית של האגודה את מאזני האגודה שנתנו ביטוי לרישומים. אכן, ציין המזכיר, החל משנת 1983 לא אישרה האסיפה הכללית את מאזני האגודה, למרות הדין הדורש אישור כזה. נוסף לכך, מקצת החברים יצאו במפורש ובמישרין כנגד חיוב חשבונם בשל חובות האגודה. "במקרה כזה", הוסיף המזכיר, "נתקיים ברור עם אותו חבר. כתוצאה מהברור היו מקרים שתוקנו והיו מקרים שלא תוקנו". בפני
המשקם הוצגו שני מכתבים שנשלחו למוסדות האגודה (באמצע שנות ה80-) על ידי שניים מחברי האגודה, בהם מחו אותם חברים על חיוב חשבונם בחובות האגודה.

ביום 28.9.95 החליט המשקם לדחות גם את השגות החברים (להלן - פסק המשקם). פסק המשקם התבסס על ההחלטה שניתנה על ידי המשקם בהשגות האגודות. המשקם ציין כי בהתחשב באותה החלטה, המטרה היחידה של הדיון בהשגות החברים היתה לאפשר לחברים להציג "ראיות לעניינם הספציפי". אולם, המשיך המשקם, הראיות שהוצגו לעניין זה על ידי החברים אין בהן כדי לשנות את התוצאה העולה מההחלטה בהשגות האגודות, המבוססת על הנוהג שהיה קיים באותן אגודות, ובכלל זה בית נקופה
, בדבר זקיפת חובות האגודה לחובת החברים. נוהג זה מוסבר, בלשונו של המשקם, בכך "שהאגודה בית נקופה
... בפעילותה המשקית היא לא פעלה למען 'האישיות המשפטית שלה' אלא באופן פרטני למען חבריה". הנוהג אף אינו נשלל כתוצאה מסירובם של החברים בבית נקופה
לאשר את מאזני האגודה החל משנת 1983, שהרי עד שנה זו אושרו המאזנים על ידי האסיפה הכללית, ובמאזנים שאושרו נאמר במפורש כי פעילות האגודה נועדה לטובת חבריה וכי, לפיכך, הוצאות האגודה מכוסות על ידי החברים. אישור המאזנים בשנים אלה היה ידוע, או לפחות צריך היה להיות ידוע, לכל החברים באגודה. המשקם הוסיף כי הנוהג רב-השנים בבית נקופה
שולל את טענת מזכיר האגודה בדבר הקשר הקיים בין רישום חובות האגודה בחשבונות החברים לבין הלחץ שהופעל בנדון מטעם ברית הפיקוח או רשם האגודות השיתופיות. וכך סיכם המשקם את דבריו:
"מעצם מהותו של המושב בישראל, ומהתנהגות החברים, בקבלם את דפי החשבון מידי חודש בחודש והתייחסותם לחשבונות, כפי שעולה מן העדויות שבפני
, אין לי ספק כי העותרים ידעו, הסכימו וקיבלו על עצמם, כי תוצאות הפעילות של ענפים משותפים מיוחדת לכל אחד מהם באופן פרטני".
לפיכך דחה המשקם גם את השגות החברים. ראוי לציין כי אין בפסק המשקם התייחסות למסמכים, שהוצגו במהלך הדיון בפני
המשקם, המצביעים על התנגדות כתובה ומפורשת של מספר חברים באגודה לחיובים שנזקפו בחשבונם בגין חובות האגודה.

הבקשות לביטול פסק המשקם

11. חברי האגודה, שנכשלו בדיון בפני
המשקם, הגישו לבית המשפט המחוזי בירושלים שתי בקשות לביטול פסק המשקם (ה"פ 600/95 וה"פ 610/95). הם טענו בפני
בית המשפט כי במקרה זה מתקיימת העילה הקבועה בסעיף 28(א)(3) לחוק ההסדרים, המסמיכה את בית המשפט לבטל פסק משקם בשל "טעות גלויה על פני הפסק". לטענתם, פסק המשקם נגוע בשתי טעויות כאלה. ראשית, המשקם הכיר בקיומו של נוהג באגודה בדבר חיוב החברים בחובות האגודה בניגוד לעמדה המשותפת שהוצגה בפני
ו על ידי האגודה ועל ידי החברים גם יחד, שרק להם מיוחס הנוהג. מכל מקום, לא היו בפני
המשקם ראיות המוכיחות באופן פרטני את הנוהג בבית נקופה
(להבדיל מראיות המתייחסות לנוהג כללי במושבי העובדים בישראל), ובוודאי שלא היו בפני
ו ראיות המוכיחות את התנאים המחמירים, הנדרשים על פי פסק הדין במשפט אגרא, לצורך הכרה בנוהג המטיל על חבר באגודה שיתופית אחריות אישית לחובות האגודה. שנית, המשקם התעלם משורה של ראיות שהוצגו בפני
ו, הן בנוגע להתנגדות מפורשת של מספר חברים באגודה לחיוב חשבונם האישי בגין חובות האגודה והן בנוגע ללחצים שהופעלו על האגודה, מצד ברית הפיקוח ורשם האגודות השיתופיות, והובילו לרישום החיובים האישיים שלא ברצון האגודה וחבריה.

שתי הבקשות הוגשו לבית המשפט מלכתחילה נגד האגודה בלבד. האגודה לא נטלה חלק בדיון, ואף הודיעה לבית המשפט כי היא תומכת בבקשות. ההתנגדות לביטול פסק המשקם הוצגה בפועל בפני
בית המשפט על ידי ארגון הקניות. על ארגון הקניות ראו לעיל פיסקה 1. ארגון הקניות הינו נושה עיקרי של האגודה, ולפיכך יש לו עניין בשמירה על נכסי האגודה, ובכלל זה על החובות האישיים של חברי האגודה כלפי האגודה. בית המשפט צירף את ארגון הקניות, לבקשתו ובהסכמת המערערים, כמשיב נוסף לבקשות. ארגון הקניות הגיש תגובה מאוחדת לשתי הבקשות, ובית המשפט נתן

פסק דין
מאוחד בשתי הבקשות.

12. בית המשפט המחוזי נמנע מלהיכנס לגופה של המחלוקת בשאלת הסכמת החברים ובשאלת הנוהג. במקום זאת הוא החליט לבסס את פסק הדין על טעם דיוני. טעם זה נוגע להיקף הביקורת של בית המשפט המחוזי על פסק משקם. ביקורת זאת אינה ביקורת רגילה של ערכאת ערעור, אלא היא מוגבלת, על פי סעיף 28 לחוק ההסדרים, לרשימה מצומצמת של עילות ביקורת. כאמור, המבקשים ניסו להכניס את טענותיהם נגד פסק המשקם לגדר העילה של "טעות גלויה על פני הפסק". אולם בית המשפט המחוזי קבע כי גם אם הטענות עצמן נכונות, הסיווג שניתן להן על ידי המבקשים אינו נכון: הטענות אינן מצביעות על טעות של המשקם בזיהוי או בפירוש הדין המהותי, אלא על טעות ביישום הדין המהותי על עובדות המקרה. טעות מסוג כזה, אמר בית המשפט, גם אם היא מספיקה לצורך התערבות של ערכאת ערעור בפסיקה של ערכאה נמוכה, אין בה כדי לשמש עילה לפי חוק ההסדרים להתערבות של בית משפט מחוזי בפסיקה של משקם. בלשונו של בית המשפט המחוזי:

"עיון בפסק המשקם, ובכלל זה (כאמור) בהחלטת צלפון [היא ההחלטה בהשגות האגודות], אינו מגלה כי יצא חוצץ נגד הלכת "פרי העמק" או התעלם ממנה. עולה, כי את הכלל המהותי כיבד וכי על השאלה שבעובדה, אם ניתנה הסכמה, השיב בחיוב. אכן, את תשובתו זו למד מצירופן של נסיבות (בעיקר נוהג) ולא מראיה ישירה. יתירה מזו, ספק אם בכך היה בית משפט מסתפק אילו ניגש להשיב על שאלה-שבעובדה כאמור, נוכח מבחן שנקבע ב[משפט אגרא]... ואולם לא דין אחד לשאלה שבעובדה לפני בית משפט ולשאלה שבעובדה לפני משקם. נמצא, אין בכל האמור לעיל כדי להוציא את תשובתו של המשקם מגדר הערכת ראיות וקביעת ממצאים ואין בו כדי להכניס אותה לכלל טעות גלויה על פני הפסק".
בית המשפט עמד גם על הסתירה בין ההחלטות של המשקם בהשגות האגודות ובהשגות החברים לבין ההחלטה שהמשקם קיבל, מספר חודשים קודם לכן, בעניין ישעי. ראו לעיל פיסקה 8. לעניין זה קיבל בית המשפט את ההסבר שניתן על ידי המשקם, ולפיכך לא ראה בסתירה זאת משום עילה לביטול פסק המשקם. וכך אמר:

"אכן ניכר הדבר, כי פסק הדין בעניין אגרא הגיע לידי המשקם רק בשלהי 94' וכי הוא שהניע אותו... לשקול כפי ששקל את עתירות האגודות ובעקבותיה את השגות המבקשים. ואולם אין בעובדה שבמקרה פלוני פסק טריבונל שיפוטי מה שפסק מתוך שצמצם את שיקוליו כדי למנוע בעדו להרחיבם במקרה אחר ולפסוק אחרת".
לפיכך החליט בית המשפט המחוזי (ביום 16.7.96) לדחות את הבקשות לביטול פסק המשקם ולאשר את הפסק.

הבקשות לרשות ערעור

13. על פסק הדין של בית המשפט המחוזי הוגשו לבית משפט זה שתי בקשות למתן רשות ערעור: האחת (רע"א 6726/96) מטעם 12 חברים של האגודה, והשניה (רע"א 6745/96) מטעם שני חברים נוספים של האגודה. ביום 18.4.00 נתקבלה בבית המשפט הודעה מטעם המבקש 5 ברע"א 6726/96 (ג'ורג' בסניצקי) על החלטתו לחזור בו מן הערעור. לאור ההודעה אנו מוחקים מבקש זה מן הערעור.

המשיבות בפני
בית משפט זה הן שתי האגודות השיתופיות שהיו משיבות בפני
בית המשפט המחוזי: בית נקופה
וארגון הקניות. בשונה מההליך בפני
בית המשפט המחוזי, הפעם בית נקופה
צירפה את קולה לקולו של ארגון הקניות, וגם היא מתנגדת לביטול פסק המשקם.

14. המערערים חוזרים על הטיעונים אותם העלו בפני
בית המשפט המחוזי. טיעונים אלה מצביעים, לדעתם, על אי-התאמה גלויה ובולטת בין התוצאה אליה הגיע המשקם לבין התוצאה המתחייבת מיישום ההלכה בנדון על עובדות המקרה, כפי שהן מוכחות מן הראיות שהונחו בפני
המשקם. אי-התאמה כזאת עולה כדי "טעות גלויה על פני הפסק". לכן, בית המשפט המחוזי טעה כאשר הגביל את סיווג הטעות של המשקם למישור של "הערכת ראיות וקביעת ממצאים", ולא היה מוכן לראות בה גם טעות גלויה על פני הפסק. המערערים טוענים כי הגבלה כזאת אינה עולה בקנה אחד עם התכלית של חוק ההסדרים, שהסמיך את בית המשפט המחוזי לתקן טעויות גלויות של משקמים, והלכה למעשה יש בה כדי לסכל את הביקורת של בית המשפט על תוכן הפסיקות של משקמים.

חיזוק לטענותיהם מוצאים המערערים ב

פסק דין
שניתן בבית המשפט המחוזי בירושלים, ימים ספורים לאחר שניתן פסק הדין נשוא ערעור זה, בעניינה של אגודה אחרת שהיתה צד להשגות האגודות: ה"פ (ירושלים) 390/95 אהרון נ' תעוז מושב עובדים של הפועל המזרחי להתיישבות שיתופית חקלאית בע"מ (להלן - תעוז). באותו מקרה, בית המשפט המחוזי (השופט ע' קמא) ביטל פסק של המשקם שקבע, תוך הסתמכות על ההחלטה בהשגות האגודות, כי באגודה השיתופית נשוא אותו הליך שרר נוהג שאיפשר הטלת אחריות אישית על חברי האגודה לחובות האגודה. כך פסק בית המשפט המחוזי, על אף שבאותו מקרה הוכח למשקם כי האסיפה הכללית של האגודה אישרה פעם אחר פעם את המאזנים שנתנו ביטוי לחיובים האישיים; כי כל חברי האגודה קיבלו דיווחים שוטפים לגבי החיובים האישיים ולא מחו; וכי כל חברי האגודה אף הגישו דו"חות שנתיים למס הכנסה על יסוד החיובים האישיים. אולם בית המשפט המחוזי פסק כי המשקם טעה כאשר הסתפק בנתונים אלה כדי לבסס עליהם נוהג המחליף הסכמה מפורשת ואישית של חברי האגודה לנטילת אחריות אישית לחובות האגודה.

פסק דין
זה מתבסס על ההלכות המנחות, בעיקר במשפט אגרא, ועל פסקי דין נוספים של בתי המשפט המחוזיים בתל-אביב-יפו ובבאר-שבע לגבי מקרים דומים. כל אלה הובילו את בית המשפט למסקנה כי המשקם לא היה רשאי להסתפק ב"הסכמה קולקטיבית" של חברי האגודה הנובעת מן הנוהג, וכי היה עליו לדרוש הוכחה של הנוהג "לגבי כל חבר וחבר באגודה באופן ספציפי", ואף לעמוד על כך שההוכחה תתייחס לויתור על הצורך בקבלת הסכמה פרטנית של החבר לחיובים אישיים בעתיד. כיוון שהוכחות כאלה לא הוצגו בפני
המשקם, דין החלטתו להתבטל. המערערים מוצאים ב

פסק דין
זה אישור נוסף לטענותיהם, הן הטענה בדבר עצם הטעות שנפלה בפסק המשקם, והן הטענה שלפיה טעות זאת חייבה התערבות של בית המשפט המחוזי בפסק המשקם. לטענת המערערים, הדברים הם בבחינת קל וחומר, שהרי במקרה הנדון כעת, בשונה מהמקרה שנדון בעניין תעוז, האסיפה הכללית נמנעה באופן עקבי מאישור המאזנים.

השאלה בפני
בית משפט זה היא, אם כן, האם פסק המשקם לוקה בטעות גלויה על פני הפסק.

"טעות גלויה על פני הפסק"

15. המורכבות והרגישות המיוחדת של הסדרת החובות במגזר החקלאי המשפחתי הניעה את המחוקק להקנות להליך המתנהל בפני
משקם אופי מיוחד. אופי זה בא לידי ביטוי, בין היתר, בסעיף 13 לחוק ההסדרים, המחיל על הדיון בפני
משקם את הוראות חוק הבוררות, התשכ"ח1968-, בשינויים המחוייבים. החלת חוק הבוררות על הליך הסדרת החובות מעניקה למשקם גמישות יחסית בעניינים שבסדר דין, כנדרש ממהות העניין. האופי המיוחד של הסדרת החובות בא לידי ביטוי גם בפסק המשקם. סעיף 27 לחוק ההסדרים מחיל על פסק משקם, בשינויים מחוייבים, את מרבית ההוראות החלות על פסק בוררות לפי חוק הבוררות. אחד הצדדים בהם פסק משקם דומה לפסק בוררות הינו היקף הביקורת השיפוטית על הפסק. מתכונת ההתערבות של בית המשפט, בפסק משקם כמו בפסק בוררות, אינה מתכונת של התערבות חופשית, מסוג ההתערבות בערעור, אלא מתכונת של התערבות מוגבלת, על פי רשימה מפורטת וסגורה של עילות. עם זאת, עדיין קיים הבדל, לעניין עילות הביקורת, בין פסק בוררות לבין פסק משקם. חוק ההסדרים נמנע מהפניה גורפת לסעיף 24 לחוק הבוררות, הקובע את עילות הביקורת על פסק בוררות, ובמקום זה הוא עצמו מפרט עילות אלה, בסעיף 28 לחוק ("ביטול פסק"). הסיבה לכך כפולה. ראשית, חלק מעילות הביקורת שבחוק הבוררות קשורות למאפיינים דיוניים מיוחדים להליך הבוררות (כמו מינוי הבורר או חתימה על הסכם בוררות), ואין הן ישימות להליך המתנהל בפני
משקם. לכן, חוק ההסדרים נמנע מלכלול עילות אלה בין עילות הביקורת על פסק משקם. שנית, חוק ההסדרים ביקש להוסיף עילת ביקורת חשובה, שאינה נמנית עם עילות הביקורת על פסק בוררות, היא העילה לפי סעיף 28(א)(3) לחוק של "טעות גלויה על פני הפסק" (להלן - עילת הטעות הגלויה). באמצעות עילה זאת חוק ההסדרים מרחיב את היקף הביקורת השיפוטית על פסק משקם בהשוואה להיקף הביקורת השיפוטית על פסק בוררות: בעוד שחוק הבוררות אינו מסמיך את בית המשפט לתקן טעויות בגוף פסק הבוררות, אלא במקרים נדירים של טעויות המובילות לתוצאות קשות במיוחד (ראו סעיף 24(9)24-(10) לחוק), חוק ההסדרים מסמיך את בית המשפט לתקן כל טעות של המשקם, קלה כבחמורה, ובלבד שהטעות תהיה "גלויה על פני הפסק". מה פירוש?

16. עילת הטעות הגלויה לא נכללה בהצעת חוק הסדרים במגזר החקלאי המשפחתי, התשנ"ב1991- (ה"ח 2092, התשנ"ב, 92, 94), אלא הוספה במהלך הדיונים בכנסת. דיונים אלה אינם מכילים חומר העשוי לסייע בשאלת הפירוש של עילה זאת. גם הפסיקה של בית משפט זה עדיין לא נקטה עמדה בשאלה זאת. כיוון שכך, לא נותר אלא לקבוע את הפירוש הנכון בדרך המקובלת, דהיינו בדרך של ניתוח הלשון והתכלית של ההוראה הנדונה וכן, במידת הצורך, לפי מקורות נוספים כמו ההיסטוריה התחיקתית, הפירוש של הוראות דומות, ועוד.

17. הוראת החוק המאפשרת ביקורת שיפוטית בעילה של טעות גלויה על פני הפסק היא מיוחדת במינה. ספק אם היא מופיעה פעם נוספת בספר החוקים. מהו, אם כן, מקור ההוראה?

העילה של טעות גלויה על פני הפסק נולדה במשפט האנגלי. היא שימשה את בית המשפט לצורך הביקורת של פסק בוררות. בדרך כלל בורר לא היה חייב לנמק את הפסק, אך אם נימק, ניתן היה, על פי ההלכה, לבטל את הפסק בשל טעות גלויה על פני הפסק. עילה זאת אומצה על ידי בית המשפט בישראל לצורך הביקורת של פסק בוררות שניתן על פי פקודת הבוררות משנת 1926. ראו י' זוסמן, דיני בוררות (מהדורה שניה מורחבת, 1962), סעיפים 140, 141. בינתיים, כידוע, פקודת הבוררות בוטלה על ידי חוק הבוררות, התשכ"ח1968-, ועמה נתבטלה גם עילת הטעות הגלויה כעילת ביקורת על פסק בוררות. ראו ס' אוטולנגי, בוררות - דין ונוהל (מהדורה שלישית מורחבת, 1991), סעיפים 464, 470.

בשנים רחוקות, טעות גלויה על פני הפסק או ההחלטה (error on the face of the record) שימשה באנגליה גם כעילת ביקורת שכיחה על פסקי דין של בתי משפט נמוכים ועל החלטות של רשויות מינהליות. העילה נשכחה ברבות השנים, אך הוחזרה לחיים טובים על ידי בית המשפט, בשנת 1950, במטרה להרחיב את היקף הביקורת השיפוטית על החלטות מינהליות, ובעיקר על בתי דין מינהליים. ראו h.w.r. wade and c.f. forsyth, administrative law (7 ed., 1994), 306-311. כפי שבית המשפט באנגליה פירש את העילה, הטעות לא היתה צריכה להיות גלויה ממש על פני ההחלטה או הפסק, אלא די היה בכך שהיא גלויה מתוך "התיק" (record). מה פירוש? "התיק" כולל לפחות את כתבי הטענות ואת המסמכים שהפסק או ההחלטה מסתמכים עליהם עד שהם נבלעים ונעשים חלק מן הפסק או ההחלטה. ראו שם, בעמ' 310.

ההלכה האנגלית בדבר עילת הטעות הגלויה אומצה על ידי בית המשפט בישראל. ראו, לדוגמה, בג"צ 20/59 קינסלי נ' רושם האגודות השיתופיות, פ"ד יד 2297. השופט זילברג קרא לעילה זאת בשם טעות ה"מוכחת מתוכה": שם, בעמ' 2307.

לא ארכו השנים ובית המשפט בישראל השתחרר מן ההלכה האנגלית, ופסק שהביקורת השיפוטית תשתרע על כל טעות משפטית, בין שהיא גלויה על פני ההחלטה ובין שאינה גלויה. ראו בג"ץ 79/63 טרודלר נ' פקידי הבחירות לצורך הרכבת ועדות חקלאיות, פ"ד יז 2503, 2516-2515. במאמר מוסגר יש לומר כי שנים לאחר מכן השתחרר גם בית המשפט באנגליה מאותה הלכה, ובדרך כלל הוא מוכן כיום לבקר את חוקיות ההחלטה בעילה של טעות משפטית גם אם הטעות אינה גלויה מתוך התיק.

18. כיום, רק ותיקים במשפט זוכרים כי עילת הטעות הגלויה היתה, בשכבר הימים, עילה רגילה בישראל, הן לגבי ביקורת על פסק בוררות והן לגבי ביקורת החלטות מינהליות. מסתבר כי גם מישהו מנסחי חוק ההסדרים זכר את הדבר, והשתמש בעילה זאת כדי לאפשר ביקורת של בית המשפט על פסק משקם שתהיה רחבה יותר מן הביקורת על פסק בוררות לפי חוק הבוררות, התשכ"ח1968-, אך צרה יותר מן הביקורת בערעור רגיל.

הדעת נותנת שהפירוש הנכון של עילת הטעות הגלויה בחוק ההסדרים, לצורך הביקורת על פסק המשקם, תואם את ההלכה שהיתה מקובלת באנגליה בשנות החמישים וכן גם בישראל, לפחות בתחום הביקורת על פסק בוררות. ראו, לדוגמה, ע"א 347/65 ניירות ערך והשקעות בע"מ נ' "ישנומט" בע"מ, פ"ד יט(4) 468. בהתאם, הביקורת על פסק המשקם משתרעת על כל המסמכים אשר נזכרו בפסק המשקם באופן שנעשו חלק מן הפסק. די בכך, בערעורים אלה, להכריע את הדין, ואין צורך לדון ולקבוע אם יש מקום להרחיב את היקף הביקורת מעבר לכך.

אכן, יש הצדקה עניינית לביקורת בהיקף כזה על פסק המשקם. סעיף 27 לחוק ההסדרים מחייב את המשקם לתת "פסק מנומק". המטרה של חובת הנמקה, שאינה מוטלת על בורר לפי חוק הבוררות, היא "לאפשר דיון משפטי בנוגע לפסק המשקם... פסק מנומק יאפשר ביקורת על כך שהוראות החוק בכלל, וההוראות בדבר הגבלת גובה החוב של גורם חקלאי בפרט, אכן מיושמות כהלכה בידי משקמים". ראו דברי הסבר להצעת חוק הסדרים במגזר החקלאי המשפחתי, התשנ"ב1991-, ה"ח 2092, התשנ"ב, 92, 93. מטרה זאת אינה מתיישבת עם היקף ביקורת מצומצם, שאינו מאפשר לבית המשפט לבחון, מעבר לפסק עצמו, את המסמכים עליהם הוא מתבסס. אכן, בית המשפט רשאי לבחון מסמכים אלה ולו רק כדי לברר אם המשקם עמד בחובה המוטלת עליו על פי החוק לנמק את הפסק. ואם כך, האם סביר או ראוי לדרוש מבית המשפט שהוא יעלים עין מטעות שהתגלתה מתוך מסמכים אלה? מעבר לכך. יש הצדקה עניינית לביקורת רחבה יותר על פסק משקם מאשר הביקורת על פסק בוררות, אפילו מקום שהבורר נדרש לפסוק בהתאם לדין ולנמק את פסק הדין. ההצדקה נובעת מכך שבהליכי בוררות בעלי הדין בוחרים לעצמם בורר המקובל עליהם, ואילו בהליכים לפי חוק ההסדרים המשקם נכפה על בעלי הדין.

מה ההבדל, אם כן, בין ביקורת על פסק המשקם בעילת הטעות הגלויה, כפי שנקבע בסעיף 28(א)(3) לחוק ההסדרים, לבין ביקורת בערעור רגיל? התשובה כפולה. ראשית, בביקורת על פסק משקם, בית המשפט המחוזי אינו רשאי לחרוג מן החומר שבתיק המשקם ("הרקורד") ולהסתייע בראיות חיצוניות. שנית, בית המשפט לא יתערב בפסק המשקם אלא אם הטעות "גלויה". מה פירוש? בית המשפט יהיה נוטה שלא לחטט בפסק המשקם כדי לגלות בו טעות, ולא להיתפס לספק-טעות, אלא לבדוק אם נפלה בפסק, לאור החומר שבתיק, טעות ברורה ומהותית. זהו הבדל בגישה של בית משפט כשהוא מפעיל סמכות ביקורתית ((supervisory jurisdiction להבדיל מסמכות ערעורית (appellate jurisdiction). הבדל זה, אף שאינו ניתן להגדרה ברורה, הוא בפועל הבדל ממשי.

מה מעלה הבדיקה של פסק המשקם במקרה הנדון?

טעויות בפסק המשקם

19. במקרה הנדון נתן המשקם פסק מנומק, כפי שנדרש על פי חוק ההסדרים. על הפסק ראו לעיל פיסקה 10. בין היתר, המשקם מפנה בפסק אל החלטתו בהשגות האגודות, ומציין כי החלטה זאת תיחשב חלק מפסק המשקם. על החלטת המשקם בהשגות האגודות ראו לעיל פסקאות 9-5. הפסק וההחלטה מציגים בצורה סדורה ומפורטת את הדין, הראיות והשיקולים אשר שימשו תשתית לפסק. אי לכך אין צורך, במקרה הנדון, לצאת אל מחוץ לפסק כדי לבדוק אם נפלה בו טעות. משמע, די אפילו בפירוש צר של עילת הטעות הגלויה, כפי שנקבעה בסעיף 28(א)(3) לחוק ההסדרים, כדי לקבוע אם יש יסוד לעילה זאת במקרה הנדון.

20. השאלה המרכזית היא, אם המשקם טעה בהבנת ההלכה או ביישום ההלכה בדבר ייחוס חובות של אגודה לחברים באגודה. על הלכה זאת ראו לעיל פסקאות 3-2. ייאמר מיד כי המשקם לא טעה בשלושת העיקרים של ההלכה: ראשית, כי באופן עקרוני יש להבדיל בין האישיות המשפטית של האגודה לבין האישיות המשפטית של חבר באגודה, ולכן חובות האגודה אינם חובות החבר; שנית, שכדי לייחס חוב של האגודה לחבר באגודה יש צורך בהסכמה מפורשת של אותו חבר; ושלישית, כי גם אם אין הסכמה מפורשת של החבר, אפשר להסיק הסכמה כזאת, באופן משתמע, מנוהג שהיה קיים באגודה. בהתאם לעיקרים אלה, המשקם הניח, ועל כך לא היתה מחלוקת בין בעלי הדין, שלא היתה מצד המבקשים הסכמה מפורשת לשאת בחובות האגודה, לא בתקנון האגודה ולא בדרך אחרת, אך הוא קבע שהיה קיים באגודה נוהג שעל פי ההלכה ניתן לראותו כהסכמה כזאת. אם כך, היכן טעה המשקם?

טענת המערערים היא, שהמשקם טעה בהבנת העיקר השלישי, הקובע חריג לדרישה של הסכמה מפורשת מצד החבר, באשר לנוהג השקול כהסכמה. מה הטעות? לפי הטענה, המשקם טעם בהבנת ההלכה בנוגע לתנאים הנדרשים לצורך הקיום וההכרה בנוהג זה, ולכן טעה גם ביישום ההלכה לנסיבות המקרה הנדון.

אכן, לדעתי, המערערים צודקים. המשקם טעה, טעות הגלויה על פני הפסק, בהקשרים אחדים, כפי שאבהיר להלן.

21. הוכחת נוהג תלויה במהות המקרה. יש מקרה בו ההוכחה קלה, למשל כאשר הנוהג אמור רק להבהיר משמעות הוראה בהסכם, ויש מקרה בו ההוכחה קשה, למשל כאשר הנוהג עשוי לסתור הוראה בהסכם. במקרה הנדון, הנוהג הוא בגדר חריג לכלל, כפי שנקבע בהלכה, הדורש הסכמה אישית מפורשת. חריג מתפרש בדרך כלל באופן מצמצם שלא יפגע בכלל מעבר לנדרש. יתירה מזאת. במקרה הנדון הנוהג אינו אמור למלא חסר או להשלים הוראה, אלא כוחו עמו לגבור על הוראה מפורשת בתקנון האגודה, הקובעת כי חבר באגודה לא יהיה אחראי לחובות האגודה אלא בסכום של 50 ל"י. ראו לעיל פיסקה 10. בנסיבות אלה ראוי להקפיד עד שמכירים בקיום נוהג המייתר הסכמה מפורשת. אכן, זו היתה הגישה של בית המשפט במשפט אגרא. ראו לעיל פיסקה 2. הנשיא שמגר אמר (שם, בעמ' 828) כי יש להוכיח את הנוהג "באופן ברור וחד-משמעי", והוסיף כי "הקשיים בהוכחת נוהג מסוג זה מחזקים את הגישה כי ראוי שהסכמות מסוג זה יועלו על הכתב".

22. על רקע זה, נשאלת השאלה, מה היתה ההוכחה בפני
המשקם שנוצר באגודה נוהג השקול כנגד הסכמה. הנוהג בא לידי ביטוי בעובדה שבמשך שנים רבות נהגה האגודה, כמו מושבי עובדים אחרים, לרשום חיובים של האגודה בדפי החשבון של החברים כחיובים אישיים. הנוהג בנוי, אם כן, בעיקר על התנהגות פסיבית של החברים באגודה. אכן, גם התנהגות פסיבית, ולא רק התנהגות אקטיבית, יכולה לבסס נוהג. אולם מה ניתן להסיק מן ההתנהגות הפסיבית במקרה זה? ניתן להסיק כי קבלת דפי החשבון על ידי חברי האגודה ללא מחאה, דבר חודש בחודשו, מבטאת הסכמה של החבר לחיובו באופן אישי בסכום שמופיע בדף החשבון מדי חודש. אולם אין די בכך. כדברי הנשיא שמגר במשפט אגרא (שם), "לא די בטענה כי מספר פעמים קודם לכן נהגה האגודה בדרך זו". אלא מאי? "יש להוכיח" כדברי הנשיא שמגר (שם), "שהנוהג הוא לשלילת הצורך בהסכמה ספציפית בעתיד". לשון אחר (שם), "על הטוען לנוהג להוכיח באופן ברור וחד-משמעי כי הנוהג שהתפתח איפשר ויתור על הסכמתם הפרטנית של החברים". ראו גם בג"ץ 6627/98 נוימן נ' רשם האגודות השיתופיות, פ"ד נד(5) 299, 326.

לא כך ראה המשקם את דרישת ההלכה בנוגע להוכחת נוהג. כפי שאמר בפסק המשקם, "מהתנהגות החברים, בקבלם את דפי החשבון מדי חודש בחודש והתייחסותם לחשבונות... אין לי ספק כי העותרים ידעו, הסכימו וקיבלו על עצמם כי תוצאות הפעילות של ענפים משותפים מיוחדת לכל אחד מהם באופן פרטני". אולם המשקם לא הציג את השאלה, ולא השיב לשאלה, כנדרש לפי ההלכה, אם התנהגות החברים מוכיחה גם ויתור על הצורך לקבל מהם הסכמה ספציפית בעתיד. כיוון שלא שאל, גם לא התקשה לראות את החברים כאילו הסכימו לחיוב החשבונות האישיים שלהם בחובות האגודה לאחר שנת 1983, למרות שחברי האגודה נמנעו מלאשר את מאזני האגודה מאותה שנה ואילך. יש בכך משום טעות בתפיסת הנוהג וביישום הנוהג כפי שנקבעו בהלכה.

23. זאת ועוד. גם אילו הוכח בפני
המשקם נוהג המלמד על הסכמה של חברים באגודה לייחוס חובות האגודה לחברי האגודה באופן שיש בו "שלילת הצורך בהסכמה ספציפית בעתיד", עדיין לא היה בכך אלא חצי מלאכה. מה עוד? כפי שהנשיא שמגר אמר במשפט אגרא (בעמ' 828), "הוכחת נוהג כזה צריך שתעשה לגבי כל חבר וחבר באגודה באופן ספציפי שכן היא באה להחליף את הסכמתו".

המשקם פטר עצמו ביודעין ובכוונה מן הצורך להוכיח את הנוהג, כפי שההלכה דורשת, באופן אישי לגבי כל חבר באגודה. הוא אפילו לא ניתח את המשמעות של שני מקרים, שהוזכרו על ידו בהחלטה בהשגות האגודות, בהם הובאו בפני
ו ראיות כי חברים באוגדה הביעו התנגדות לחיובם בחובות האגודה: באחד המקרים, בית משפט השלום בירושלים דחה (בשנת 1992) תביעה של האגודה נגד אחד מחבריה; במקרה שני, בורר דחה (בשנת 1987) תביעה של האגודה נגד חבר אחר. בשני מקרים נוספים, חברים אחרים באגודה העלו במכתבים התנגדות לשיטה של ייחוס חובות האגודה לחברי האגודה. האם אין לומר, לפחות לגבי חברים אלה, כי לא נתקיימה דרישת ההלכה שהנוהג יוכח לגבי כל חבר באופן ספציפי? כמו כן נאמר למשקם, בעדותו של מזכיר האגודה, כי חברים נוספים באגודה ערערו על חיובם בחובות האגודה, והערעורים הובילו לעריכת בירורים עם החברים. האם, אין בכך כדי לדרוש בירור נוסף בשאלה אם ראוי לראות חברים אלה כאילו הסכימו לקבל על עצמם את חובות האגודה? שאלה נוספת, היא, מה משמעות העובדה שחברי האגודה נמנעו מלאשר את מאזני האגודה אשר, בין היתר, ייחסו להם את חובות האגודה, משנת 1983 ואילך. בהקשר זה יש לזכור כי חובות האגודה אשר יוחסו לחברי האגודה, והם נשוא ערעורים אלה, נרשמו בספרי האגודה לחובת החברים החל משנת 1984. האם הימנעות מאישור המאזנים בשנים בהן נרשמו החובות אינה מלמדת על חוסר הסכמה של חברי האגודה, באופן אישי, לשאת בחובות האגודה?

המשקם פטר עצמו מן הצורך לברר שאלות אלה. הכיצד? הוא ציין בהחלטה שנתן בהשגות האגודות (אותה שילב כחלק מפסק המשקם) כי ההלכה הדורשת הוכחת הנוהג "לגבי כל חבר וחבר באגודה באופן ספציפי", כפי שנקבע במשפט אגרא (עמ' 828), מחייבת "רק מכאן ואילך ולא לגבי העבר". לשון אחר: ההלכה במשפט פרי העמק נפסקה בשנת 1991, וההלכה במשפט אגרא נפסקה בשנת 1994, "אך הלכות אלה תתפוסנה לגבי העתיד ולא תחולנה רטרואקטיבית".

גם בעניין זה נפלה טעות בפסק המשקם. ראשית, בדרך כלל הלכה שנפסקה על ידי בית המשפט חלה על כל עניין הנדון בפני
בית המשפט לאחר שההלכה נפסקה, אף אם העניין מתייחס למעשים שהתרחשו או לעילה שנוצרה קודם לכן, אלא אם נקבע בה או נובע ממנה אחרת. ראו א' ברק, שיקול דעת שיפוטי (1987), עמ' 239-235. כך גם ההלכות שנפסקו במשפט פרי העמק ובמשפט אגרא: הן חלו על מעשים שהתרחשו בעבר. וכי מה נשתנה המקרה הנדון מאותם מקרים? שנית, ומכל מקום, אין בסיס לעמדת המשקם המפלגת את ההלכה שנפסקה במשפט אגרא לשני חלקים: החלק הראשון של ההלכה - לפיו נוהג יכול לבוא במקום הסכמה; החלק השני של ההלכה - שהנוהג צריך להיות מוכח לגבי כל חבר באופן ספציפי. המשקם התייחס לשני החלקים של אותה הלכה כאילו הם שתי הלכות נפרדות, ובלי להסביר מדוע, החליט להחיל על המקרה הנדון את החלק הראשון בלבד. ראו לעיל פיסקה 9. בכך טעה המשקם. במשפט אגרא נפסקה הלכה אחת, האומרת כי הנוהג יכול לבוא במקום הסכמה אם הנוהג הוכח לגבי כל חבר באופן ספציפי. כלומר, נוהג שלא הוכח לגבי כל חבר באופן ספציפי, אינו יכול לבוא במקום הסכמה. המסקנה היא שבמקרה הנדון, כיוון שלא הוכח הנוהג לגבי כל חבר באופן ספציפי, לא הוכחה הסכמה של החברים לייחוס חובות האגודה לחברי האגודה.

לטעות זאת של המשקם, אם לא תתוקן, עשויה להיות תוצאה מרחיקת לכת במקרים רבים. מסתבר כי ברוב מושבי העובדים היה קיים במשך שנים רבות נוהג של ייחוס חובות האגודה בפנקסי החשבונות של האגודה לחברי האגודה. אם אכן די בנוהג זה כדי לחייב את חברי האגודה בחובות האגודה, בלי צורך להוכיח את הנוהג לגבי כל חבר באופן ספציפי, התוצאה תהיה שבדרך כלל חברים במושבי עובדים חייבים באופן אישי לשלם את חובות האגודה. תוצאה זאת תוריד את ההלכה שנפסקה במשפט פרי העמק ובמשפט אביאל, בכל הנוגע למושבי עובדים, למעמד של הלכה ואין מורין כן. ולא זו כוונת ההלכה.

המסקנה היא, שההחלטה של המשקם להסתפק בהוכחת הנוהג באופן כללי, ללא צורך להוכיח את הנוהג לגבי כל חבר באגודה, כפי שהיה עליו לעשות על פי ההלכה, היא טעות הגלויה על פני הפסק.

24. ראוי להתייחס גם לעמדת המשקם, שנתן משקל לאינטרס ההסתמכות של הבנקים. הבנקים טענו כי הם העניקו אשראי לאגודה על יסוד המצג שנוצר על ידי הייחוס של חובות האגודה לחברי האגודה במאזני האגודה. אולם בתשובה לטענה זאת יש להזכיר כי חובות האגודה, נשוא ערעורים אלה, נרשמו בספרי האגודה משנת 1984, ואילו חברי האגודה נמנעו מלאשר את מאזני האגודה משנת 1983. מכאן שטענת ההסתמכות של הבנקים מתייחסת למאזנים שלא אושרו. יש בכך כדי להחליש את הטענה. תקנה 8ב לתקנות האגודות השיתופיות (ניהול וביקורת חשבונות), התשל"ה1975-, קובעת כי מאזן של אגודה שיתופית ישמש ראיה לכאורה לנכונות הרשום בו, אך זאת רק אם המאזן "בוקר כדין ואושר באסיפה הכללית". אכן, ההימנעות מאישור מאזנים של האגודה היתה אמורה להדליק אור אדום אצל הבנקים. מכל מקום ההסתמכות של הבנקים על מאזני האגודה שלא אושרו היא אולי טענה נגד האגודה, אך לא נגד חברי האגודה שלא אישרו את המאזנים. אין בה, לסיכום, כדי להטיל על חברי האגודה חיוב אישי לשלם את חובות האגודה.

25. לא כל טעות גלויה על פני פסק המשקם די בה כדי לבטל את הפסק על פי סעיף 28(א)(3) לחוק ההסדרים. תוצאת הטעות תלויה בחומרת הטעות. יש טעות שאין בה כלל כדי להשפיע על הפסק; יש טעות המצדיקה תיקון, השלמה או ביטול חלקי של הפסק; אך יש גם טעות המחייבת ביטול הפסק כולו. במקרה הנדון, הטעויות של המשקם הן טעויות כבדות. מדוע, אם כן, דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה לבטל את הפסק?

בית המשפט המחוזי ציין כי ספק אם בית המשפט, אילו עמד במקום המשקם, היה רואה בנסיבות המקרה הוכחה של נוהג כנדרש לפי ההלכה שנפסקה במשפט אגרא. אולם, הוסיף בית המשפט, גם אם המשקם טעה בכך, הרי זו טעות לגבי "שאלה שבעובדה". טעות כזאת, לדבריו, אין בה "כדי להוציא את תשובתו של המשקם מגדר הערכת ראיות וקביעת ממצאים ואין בו כדי להכניס אותה לכלל טעות גלויה על פני הפסק". אם הטעות של המשקם אינה בגדר טעות הגלויה על פני הפסק, לפי סעיף 28(א)(3) לחוק ההסדרים, יוצא שלבית המשפט אין סמכות לבטל את פסק המשקם. לפיכך, על יסוד טעם זה בלבד, דחה בית המשפט המחוזי את בקשת המערערים לבטל את פסק המשקם.

עם כל הכבוד, העמדה של בית המשפט המחוזי אינה מקובלת עלי. קודם כל, שאלה היא אם הטעות הגלויה על פני הפסק, לפי סעיף 28(א)(3) לחוק ההסדרים, חייבת להיות טעות של דין. אולם אפשר להשאיר שאלה זאת לעת מצוא, שכן הטעות של המשקם במקרה הנדון לא היתה טעות של עובדה בלבד, אלא גם טעות של דין. המשקם טעה בדין פעמיים. פעם ראשונה הוא טעה כאשר סבר שלפי ההלכה ניתן להסתפק בהוכחת נוהג בעבר, בלי לברר אם ניתן ללמוד מן הנוהג בעבר גם ויתור על צורך בהסכמה ספציפית בעתיד. פעם שניה הוא טעה כאשר סבר שלפי ההלכה אין צורך להוכיח את הנוהג לגבי כל חבר באופן ספציפי. אלה הן טעויות מובהקות של דין. מכאן שבית המשפט המחוזי היה רשאי ואף חייב לבדוק את הטעויות שנפלו בפסק המשקם לגוף העניין.

26. בדיקה של הטעויות שנפלו בפסק המשקם מובילה למסקנה שלא הוכח בפני
המשקם נוהג שדי בו, לפי ההלכה, כדי לחייב את חברי האגודה בחובות האגודה. לפיכך יש לקבל את הערעורים ולבטל את פסק המשקם.

תוצאה זאת עולה בקנה אחד עם פסקי דין אחדים שניתנו על ידי בתי משפט מחוזיים במקרים דומים. ראו משפט תעוז (לעיל פיסקה 14) ופסקי הדין המאוזכרים בו.

27. לסיכום, הערעורים מתקבלים ופסק המשקם מבוטל. המשיבה 1 תשלם את הוצאות המשפט למערערים ברע"א 6726/96 (פרט למערער 5 שנמחק מן הערעור) בסכום כולל של 5,000 ש"ח ולמערערים ברע"א 6745/96 בסכום כולל של 5,000 ש"ח. וכך גם המשיבה 2: היא תשלם את הוצאות המשפט למערערים ברע"א 6726/96 (פרט למערער 5) בסכום כולל של 5,000 ש"ח ולמערערים ברע"א 6745/96 בסכום כולל של 5,000 ש"ח.

ש ו פ ט

המשנה לנשיא ש' לוין
:
אני מסכים.
המשנה לנשיא

השופטת ד' ביניש
:
אני מסכימה.
ש ו פ ט ת

לפיכך הוחלט כאמור בפסק הדין של השופט י' זמיר
.

ניתן היום, כ' בתמוז התשס"א (11.7.2001).
המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט ת
_________________
העתק מתאים למקור 96067260.i05 /צש
נוסח זה כפוף לשינויי עריכה טרם פרסומו
בקובץ פסקי הדין של בית המשפט העליון בישראל.
שמריהו כהן - מזכיר ראשי
בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444

21








רעא בית המשפט העליון 6726/96 אבו אברהם נ' בית נקופה, מושב עובדים להתיישבותחקלאית שיתופית בע"מ, [ פ"ד: נה 5 166 ] (פורסם ב-ֽ 11/07/2001)