פסקי דין על אבי הרשנזון | פסקי דין על עליזה עופר

12584-02/11 א     20/04/2011




א 12584-02/11 אבי הרשנזון נ' עליזה עופר








בית משפט השלום בחיפה



ת"א 12584-02-11
הרשנזון





מספר בקשה:
6

בפני

כב' השופט
אייל
דורון


המבקש (התובע)

אבי הרשנזון
ע"י עו"ד שושנה זילבר


נגד

המשיבה (הנתבעת)
עליזה עופר



החלטה

בפני
י בקשה אשר הוכתרה בכותרת: "בקשה דחופה מאוד לצו עשה זמני; בקשה להזמנת מנהלת ענבלים לכל ישיבה ו/או ישיבה נדחית בבקשה שלעיל".

לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה, בבקשה הקודמת למתן צו עשה זמני שהגיש התובע על נספחיה וכן בנספחי הבקשה להארכת מועד להגשת כתב הגנה, באתי לכלל מסקנה לפיה דין הבקשה להידחות, ללא צורך בקבלת תשובת הנתבעת, אשר בשלב זה איננה מיוצגת, וממילא ללא צורך בקיום דיון.

אפרט אך את תמצית טעמיי. אדגיש כי ככל שיש בדברים משום מסקנה או הבעת עמדה, הרי שהדברים אמורים לכאורה בלבד, מבלי לקבוע מסמרות, שהרי מדובר בשלב הדיון בסעד זמני, טרם בירור מלא ומקיף של טענות הצדדים.

רקע

1.
ביום 7.2.11 הגיש התובע תובענה זו, אליה צירף בקשה אותה הכתיר בכותרת "בקשה דחופה לצו עשה זמני" בה נתבקש סעד של פינוי וסילוק
ידה של המשיבה מדירה המצויה בבניין שבבעלותו מזה מספר שנים (להלן: "הדירה"). הנתבעת היא דיירת מוגנת בהתאם להוראות חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 (להלן: "חוק הגנת הדייר") בדירה מזה למעלה מ- 40 שנה.

2.
יצויין כי התובע התקשר בהסכם עם חברת ענבלים (א.מ.ע.) בע"מ (להלן:"ענבלים") אשר מנהלת מערך הוסטלים ודיור מוגן לחוסים ולנפגעי נפש בקהילה. ענבלים מפעילה בבניין הוסטל. בכל הדירות בבניין, מלבד הדירה, בה מתגוררת הנתבעת כדיירת מוגנת, מתגוררים חוסים ו/או פגועי נפש.

3.
בהחלטתי מיום 7.2.11 מצאתי לנכון להעיר כבר באותו שלב כי ספק רב בעיניי אם יש כלל מקום לדון בבקשה מעין זו במסגרת דיון בסעד זמני והצעתי לתובע למשוך את הבקשה תוך שכל צד שומר על כל טענותיו.

ביום 10.2.11 הודיע התובע כי הוא מקבל את ההצעה. עם זאת, ציין התובע כי הוא מבקש להפנות את בית המשפט לנספח י' לבקשה המקורית, ממנו עולה לדבריו כי ענבלים עומדת להפר את ההסכם שלה עם התובע וכי הוא "שומר את זכותו להגיש בקשה זו מחדש, באם אכן תגיע הנחיה של משרד הבריאות, ביחס לאכלוס הבניין בטרם ו/או במהלך הדיון בתיק העיקרי".

4.
ביום 27.3.11 נעתרתי לבקשה שניה של הנתבעת להארכת מועד להגשת כתב הגנה, וזאת לפרק זמן של 60 ימים, דהיינו עד לסוף חודש מאי, לאחר שהנתבעת קיבלה תשובה שלילית מהלשכה לסיוע משפטי ופנתה ללשכת עוה"ד לקבלת סיוע במסגרת תכנית "שכר מצווה".

5.
אציין כי לבקשה זו נעתרתי, בין השאר, לאחר שעיינתי בפסק הדין אשר ניתן ע"י כב' השופטת הדסה אסיף בתביעת פינוי קודמת אשר הגיש התובע כנגד הנתבעת – תביעה אשר נדחתה תוך חיוב התובע בהוצאות ומתיחת ביקורת לא מרומזת על התנהלות התובע אשר עושה ככל שלאל ידו כדי ליצור עילות פינוי יש מאין. יצויין כי פסק הדין מצורף אמנם לכתב התביעה, אולם לא צורף לבקשה הראשונה למתן צו עשה זמני ואף כלל לא נזכר בה.

עוד יצויין כי תביעה נוספת בה נקט התובע כנגד הנתבעת, על מנת למנוע ממנה לגדל את הכלבים אותם היא מגדלת לטענתה עוד בטרם רכש את הבניין, הסתיימה בהסדר בהמלצת בית המשפט (כב' השופטת אילת דגן), לאחר עריכת ביקור במקום, לפיו הנתבעת תוכל להמשיך ולהחזיק בכלבים (אם כי הוסכם כי הנתבעת לא תוסיף להאכיל חתולים בשטח הבניין).

6.
עתה הגיש הנתבע בקשה נוספת זו למתן צו עשה זמני לפינוי וסילוק יד הנתבעת מן הדירה. ומה הסיבה להגשתה עתה? לטענת התובע, לאחר ההחלטה בה ניתנה לנתבעת הארכת מועד ראשונה להגשת כתב הגנה עד ליום 31.3.11, הודיע לענבלים כי עד למועד זה הוא יוכל להשיב לה דבר בעניין בקשתה כי יודיע לה באופן מיידי בדבר קשריהם החוזיים. עתה לאור הארכת המועד הנוספת הודיעה ענבלים לתובע כי היא פועלת למציאת מקום אחר להוסטל.

7.
אודה כי אני מתקשה לרדת לסוף דעתו של התובע בהקשר זה. שהרי גם אם היה מוגש כתב הגנה ביום 31.3.11, לא ברור באיזה אופן היה בכך כדי לסייע לתובע על מנת להסדיר את הקשיים מול ענבלים ולאפשר לו להשיב לה דבר. כלום ניתן היה לצפות כי בכתב ההגנה תודיע הנתבעת לפתע שהיא מסכימה מרצונה לפינוי? ותחת ההנחה הסבירה יותר שהתשובה לשאלה זו אמורה היתה להיות, וככל הנראה עוד תהיה, בשלילה - כלום בהגשת כתב ההגנה אמור היה הדיון בתיק להסתיים? על כן לא ברורה מהות הטענה.

8.
זאת ועוד; כלל לא נטען ע"י התובע כי ניתנה עתה הנחיה מפורשת של משרד הבריאות לפנות את ההוסטל מהבניין. נהפוך הוא; מעיון בנספח י' לבקשה המקורית, אליו ביקש התובע להפנות, שהוא מכתב מנהלת ענבלים אל התובע מיום 19.1.11, עולה לכאורה כי ענבלים מודעת היתה לכך שבהתאם להוראות הדין ניתן לנהל הוסטל לשיקום נפגעי נפש בקהילה אך ורק כאשר הבניין לא מאוכלס בדיירים אחרים וכי היא מזהירה את התובע שמשרד הבריאות לא יאפשר המשך איכלוס הבניין כל עוד מתגוררת בו דיירת שלא הופנתה לדיור בו ע"י משרד הבריאות. נראה כי הקושי בנושא זה קיים ומוכר לצדדים זה מכבר, ושמא אף כבר במועד בו נערכה ההתקשרות ביניהם. לא נראה כי חל שינוי נסיבות כלשהו לאחרונה בהקשר זה.

9.
אותו רציונל שהוביל להצעתי מיום 7.2.11, אשר נתקבלה ע"י התובע, עומד בתוקפו. מדובר עדיין במצב דברים שבו: (א) מתבקש צו עשה זמני שמטרתו שינוי מובהק מן המצב הקיים. (ב) מדובר בצו עשה זמני שהוא למעשה זהה לחלוטין לסעד המבוקש בתובענה העיקרית. (ג) מדובר בצו אשר השלכותיו על הנתבעת עלולות להיות מרחיקות לכת.

עם זאת, משעומד התובע על הבקשה, והגישה מחדש, אדון בה בקצרה, כדרך שדנים בסעד זמני.
כאמור, אין לי צורך בתשובת הנתבעת על מנת להגיע למסקנה כי דין הבקשה להידחות.

ראיות מהימנות לכאורה

10.
על מנת לזכות בסעד זמני על התובע לשכנע, בראש ובראשונה, על בסיס ראיות מהימנות לכאורה בקיומה של עילת התובענה. עילת התובענה בענייננו היא לפינוי וסילוק יד. אין מחלוקת בין הצדדים כי הנתבעת הינה דיירת מוגנת. סעיף 131 לחוק הגנת הדייר קובע:
"..., אלה בלבד הן עילות הפינוי: "
. על התובע להצביע, אם כן, על קיומה של אחת מעילות הפינוי הקבועות בסעיף 131 לחוק הגנת הדייר. על התובע להוסיף ולבסס את עילת הפינוי הנטענת בראיות מהימנות לכאורה.

עיון בבקשה מעלה כי התובע מבקש להשליך יהבו על הוראת סעיף 131(7) לחוק הגנת הדייר, המוכרת בכינויה כעילת הפינוי לצורך עצמי (יצויין כי בכתב התביעה נטען כי לא זו עילת הפינוי היחידה, אולם זו העילה היחידה עליה מבוססת הבקשה, ואליה אתייחס אפוא בהחלטה זו).

11.
בענייננו, אין ספק כי התובע איננו מתכוון לעבור להתגורר בעצמו בדירה. זאת, הן מאחר ונראה כי רכש את הבניין כולו מטעמים עסקיים – והתקשרותו החוזית עם ענבלים מעידה על כך; הן מאחר והוא מבקש לפתור את הקושי שבהמשך הפעלת ההוסטל ע"י ענבלים, וברור כי ככל שקיים קושי במגוריו בבניין של דייר שאינו קשור להוסטל - שכן קיים קושי על פי דין להפעיל את ההוסטל בבניין "מאוכלס" – הרי שמגורי התובע בדירה יהיו בעייתיים לעניין זה בדיוק כפי הבעייתיות שבמגורי הנתבעת.

ממילא ברור, אפוא, כי בכוונת התובע להביא לפינוי הנתבעת מהדירה על מנת להשכירה לחוסה נוסף ולאפשר את המשך פעילותו של ההוסטל בבניין.

12.
נמצא; כאשר התובע טוען לקיומה של עילת פינוי מכוח סעיף 131(7) לחוק הגנת הדייר, הוא טוען למעשה כי ללשון החוק:
"המושכר דרוש לבעל הבית לצורך עצמו, ..."
, יש ליתן פרשנות הכוללת בגדרי סעיף זה גם "צורך עצמי" למטרה עסקית-מסחרית. פרשנות זו הינה מרחיקת לכת עד מאד, ואין בידי לקבלה. מדובר בפרשנות כה מרחיקת לכת, עד שניתן לומר - ככל שעלה בידי לברר עניין זה – כי לא הועלתה בעבר במישרין, ומכל מקום אין לה התייחסות בפסיקה.

עם זאת, ניתן למצוא תימוכין לדחיית פרשנות התובע בדברים שנאמרו בע"א 539/72 יערי נ' רייסר, פ"ד כז(1) 830, 831 (1973), אגב דיון בתחולת עילת הפינוי בשל "צורך עצמי" על יחסי דייר ודייר-משנה:

"מתי משכיר אדם דירה שהוא בעליה? כאשר הדירה אינה דרושה לו לצרכיו. ומתי משכיר אדם חלק מדירה השכורה על-ידו? כאשר בתוקף הנסיבות נוח או מתאים לו לוותר על השימוש העצמי בחלק זה של הדירה".

עיון בפסיקה מלמד כי המרחק הרב ביותר אשר נאותה הפסיקה לילך לכיוון בעל הבית בהקשר של צורך עצמי היה ההכרה בצורך במגורי התלויים בבעל הבית במושכר. אולם, עצם הדיון בפסיקה, בנסיבות שונות, האם אמנם קיים צורך מעין זה בנוגע לתלויים בבעל הבית, ברמות קירבה שונות בינם לבין בעל הבית, ובנסיבות עובדתיות שונות (ראו, למשל: ע"א 58/50 ברנר נ' וינריך, פ"ד ה(1) 1451 (1951)), כשלעצמה מעידה על עמידה על כך שעילת הפינוי מחמת צורך עצמי לא תורחב יתר על המידה, אל מעבר לגבולותיו הטבעיים של מונח זה.

13.
מכל מקום, לטעמי, קבלת הפרשנות המקופלת בבקשת התובע עומדת בניגוד למושכלות היסוד של דיני הגנת הדייר ועלולה במידה רבה להביא לריקונם מתוכן. על כן, גם אם לטענת הנתבע המשך מגורי הנתבעת בדירה עלול לגרום לו נזק כספי, שכן ענבלים עלולה לסיים את ההתקשרות החוזית עמו, אין רצונו של התובע לפנות את הנתבעת מן הדירה על מנת להכניס אליה דייר אחר, יכול לעלות כדי "צורך עצמי".

14.
מאחר ועילת הפינוי עליה הצביע התובע בבקשתו אינה מתקיימת לכאורה, הרי שהתובע לא עמד בנטל להראות קיומה של עילת תובענה לכאורה, קל וחומר לעשות כן על בסיס ראיות מהימנות לכאורה.

למעשה די באי-עמידת התובע בתנאי הבסיסי הקבוע בתקנה 362(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות"), כדי להביא לדחיית בקשתו, ללא צורך בבחינת השיקולים האחרים הקבועים בפרק כ"ח לתקנות אלה. עם זאת, אתייחס למקצת מהשיקולים הנוספים.

מאזן הנזקים

15.
על דרך הכלל, מטרתם של סעדים זמניים הינה לשמר את המצב הקיים, עד לבירור מלוא טענות הצדדים. מטבע הדברים, שמיעת ראיות הצדדים ובחינת טענותיהם אורכות זמן. ככלל, לשם כך נועדו סעדים זמניים, על מנת שבמהלך ההתדיינות לא יבוצעו שינויים במצב הקיים, אשר כתוצאה מהם עלול להתברר כי תוצאת ההתדיינות אינה רלבנטית עוד, או בלתי ניתנת ליישום ואכיפה. בתי המשפט אינם נוטים להיעתר לבקשות למתן צו עשה זמני, המבקשים להביא לשינוי המצב הקיים עוד בטרם החלה ההתדיינות בתיק העיקרי, אלא במשורה ובמקרים חריגים ביותר, בהם ברור על פני הדברים כי אי-היעתרות לבקשה עלולה לגרום לנזק בלתי הפיך, או חסר תקנה, אשר אינו ניתן לפיצוי כספי (ראו, למשל: רע"א 5843/05 איגוד ערים לאיכות הסביבה דרום יהודה נ' שרון דן השקעות בע"מ (

פסק דין
מיום 13.12.05), בסעיף 5, ואסמכתאות שם).

במיוחד נכונים הדברים, כאשר הצו המבוקש מתלכד עם הסעד המבוקש בתובענה העיקרית, באופן כזה שהצו הזמני לא רק ניתן טרם ההכרעה בתובענה העיקרית אלא במידה רבה גם חלף התובענה העיקרית, שכן במידה רבה הוא עשוי לייתר את המשך ההתדיינות בה.

דומני כי על כך יש להוסיף סייג נוסף בענייננו: במיוחד נכונים הדברים כאשר הבקשה למתן צו עשה זמני הוגשה לאחר שכבר הוגשה תובענה קודמת בה התבקש אותו סעד עצמו – גם אם בשל עילת פינוי נטענת שונה – ולאחר התדיינות מלאה והכרעה באותה תובענה עיקרית, התובענה נדחתה.

16.
לא יכול להיות ספק כי פינוי הנתבעת מהדירה, לאחר שהתגוררה בה כדיירת מוגנת למעלה מ- 40 שנה, יגרום לתובעת לנזק של ממש, והדברים ברורים. דומני כי נזק זה אינו מתמצה אך בנזק כספי.

לעומת זאת, הנזק מבחינת התובע אם לא יינתן הצו הזמני, הינו נזק כספי, על רקע התקשרות עסקית בינו ובין ענבלים.

17.
התובע מנסה לשוות בבקשתו לסכסוך המשפטי בינו ובין הנתבעת נופך של סכסוך משפטי בין הנתבעת ובין ענבלים. כך, למשל, בסעיף 39 לבקשה הוא כותב כי "הסכסוך הממשי הוא בין המשיבה לחברת ענבלים", אף שעסקינן בבקשה בה הוא עצמו מבקש, כבעל הבניין, סעד מרחיק לכת של פינוי דיירת מוגנת מהדירה במסגרת דיונית של צו עשה זמני.

על כך יש לומר כי ענבלים אינה צד לתביעה שבפני
י (אף שפרטיה צויינו ע"י התובע על גבי הבקשה שבפני
י בצירוף התואר "דרושה לדין"). ייתכן בהחלט כי בין הנתבעת ובין ענבלים היו או ישנן מחלוקות כאלה ואחרות, אך אלו אינן מהוות חלק מן הדיון שבפני
י.

לכאורה, מערכת היחסים העסקית בין התובע ובין ענבלים היא עניין שביניהם, ואינו מעניינה של הנתבעת. לכאורה, ברור כי ההתקשרות בין התובע ובין ענבלים נעשתה כאשר התובע מודע לכך שבבניין אותו רכש מתגוררת הנתבעת כדיירת מוגנת. לכאורה, אין סיבה להניח כי ענבלים לא היתה מודעת להוראות הדין ו/או הנחיות משרד הבריאות בכל הנוגע להפעלת הוסטל בבניין "מאוכלס". לכאורה, אין סיבה להניח כי ענבלים לא היתה מודעת לקושי בהגדרת הבניין כבלתי מאוכלס.

משום כך, אף שעל פי הוראת תקנה 362(ב)(1) סיפא לתקנות ניתן להביא בחשבון בגדרי השיקולים הנשקלים בהכרעה בבקשה למתן סעד זמני, גם נזקים העלולים להיגרם לצדדים שלישיים כתוצאה מאי-מתן הסעד הזמני המבוקש, הרי שאין מקום ליתן משקל רב יתר על המידה לנזקים להם עשויה לטעון ענבלים. כשם שניתן לומר באשר לתובע כי, לכאורה, אין לו אלא להלין בהקשר זה על עצמו, שכן התקשר עם ענבלים כשהוא מודע למגורי הנתבעת בבניין, הרי שלכאורה אין לענבלים להלין בהקשר זה אלא על עצמה (ולכל היותר, ייתכן, גם על התובע, ככל שיצר כלפיה מצגים כאלה ואחרים בנוגע להמשך מגורי הנתבעת בבניין). מכל מקום, המשקל שיש ליתן לנזקי ענבלים בנסיבות העניין – מצומצם. בכל מקרה, בוודאי שאין בהבאה בחשבון של נזקי צדדי ג' כדי לאיין את תוצאת בחינת מאזן הנזקים העיקרית, הנזקים של בעלי הדין בבקשה לסעד זמני.

18.
שונים היו עשויים להיות פני הדברים אילו הייתי מתרשם כי ישנן ראיות מהימנות לכאורה לכך שהנתבעת גורמת לדיירי ההוסטל לנזקים. אילו זה היה מצב הדברים, היה מקום לקבלת תשובת הנתבעת ושמא אף לקיום דיון לבירור טענות הצדדים. זאת, שכן אין צריך לומר כי מדובר באוכלוסיה אשר נטיית בית המשפט הינה להגן עליה ולשיקול זה ראוי ליתן משקל מיוחד. אולם טענות התובע בהקשר זה נטענו (בגדרי הבקשה) באופן כללי בלבד.

מן הראוי אף לייחס חשיבות לכך שטענות בדבר הטרדה או פגיעה מצד הנתבעת בדיירי ההוסטל הועלו ע"י התובע כבר במהלך הדיון בתביעת הפינוי הקודמת מטעמו, וטענות אלו נדחו ע"י כבוד השופטת הדסה אסיף, תוך שהיא קובעת כי מהעדויות שבפני
ה עלתה התמונה ההפוכה, שהנתבעת סובלת מהחיים במחיצת החוסים ומהתנהגותם החריגה.

19.
התובע מקדיש חלק ניכר מהיקף הבקשה שהגיש להתייחסות לחשיבות הרבה שמייחסת החברה בישראל, ובעקבותיה המחוקק, לצורך בשיקומם של נפגעי נפש בדרך של שילובם בקהילה. אין בכוונתי לייחס לקו טיעון זה משקל רב בגדרי החלטתי זו. הפסיקה ממנה הביא המבקש בהרחבה עוסקת בעיקרה בהתנגדויות של שכנים אשר התגוררו בסמוך לבניינים בהם הופעלו, או היתה כוונה להפעיל, הוסטלים. שונים עד מאד פני הדברים בענייננו, כאשר ההוסטל פועל באותו בניין עצמו בו מתגוררת הנתבעת.

אין בכוונתי להכריע בשלב הנוכחי בטענת התובע באשר לפרשנות הראויה לסעיף 63א.(א) לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965. נושא זה עשוי להיות מוכרע בשלב מאוחר יותר. בשלב זה די אם אומר כי לא מצאתי בלשון הסעיף תימוכין לטענה לפיה אין לראות בניין כ"מאוכלס", כמשמעותו בסעיף, אם מדובר במגורי דייר אחד מלבד מגורי החוסים או נכי הנפש, וכי "מדובר בדיירים בלשון רבים", כטענת התובע. אף לא מצאתי כי התובע הביא אסמכתא מן הפסיקה לטענתו זו. אוסיף כי דווקא ממכתבה של ענבלים מיום 19.1.11 אליו הפנה התובע, עולה לכאורה כי ענבלים עצמה סבורה כי קיים קושי לאור הוראות הדין בהמשך מגורי הנתבעת בבניין, או למצער סבורה כי משרד הבריאות עשוי לפרש באופן זה את הוראות הדין.

20.
סיכומו של עניין זה – בהעדר ראיות מהימנות לכאורה לכך שהנתבעת פוגעת בדיירי ההוסטל או גורמת להם נזקים, אין מקום לשעות לנסיונו של התובע להניחם בקדמת הבמה, ולהותיר את עניינו שלו, שהוא עניין עסקי, באחוריה, כעניין שהוא משני בחשיבותו. עם זאת, באם יתברר כי הנתבעת מטרידה את הדיירים האחרים הטרדה של ממש הנושאת אופי של קבע (ר' הציטוט מספרו של ד' בר-אופיר בסעיף 93 לפסק דינה של כב' השופטת הדסה אסיף) אזי יהא בכך משום שינוי נסיבות המצדיק דיון בבקשה מחודשת לפינוי הנתבעת מהדירה.

ובאשר לאפשרות לפיה ענבלים תיאלץ, או תבחר, לסיים את ההתקשרות עם התובע, ולנסיון לתאר את העברת הדיירים לבניין אחר ככזו אשר תגרום לנפגעי הנפש לנזקים בלתי הפיכים, ספק בעיניי אם יש בכך ממש. ההתקשרות בין ענבלים ובין התובע איננה ארוכת שנים. הדעת נותנת כי טרם ההתקשרות עם התובע הפעילה ענבלים את ההוסטל בכתובת אחרת, ממנה עברו נפגעי הנפש או מקצתם אל הבניין נשוא התביעה. הדעת אף נותנת כי לאחר תקופת ההתקשרות החוזית עשויה ענבלים ממילא להעתיק את מיקום ההוסטל לבניין אחר. כך או אחרת, חזקה על ענבלים כי אם תסיים את ההתקשרות, אזי לא תעשה כן טרם מציאת מיקום חלופי ראוי להפעלת ההוסטל, וכי תפעל על פי כל דין.

תום לב ונקיון כפיים

21.
בגדרי שיקול זה, אשר הפסיקה נותנת לו מקום מרכזי ככל שהדברים אמורים בהתנהלותו של מבקש בקשה לסעד זמני (ראו, למשל: רע"א 4196/93 שפע בר ניהול ושירותים (1991) בע"מ נ' שפע מסעדות ייצור ושיווק ארוחות מוכנות 1984 בע"מ, פ"ד מז(5) 165, 168 (1993); רע"א 8113/00 שפר נ' תרבות לעם (1995) בע"מ, פ"ד נה(4) 433, 442 (2001); רע"א 6658/09 מולטילוק בע"מ נ' רב בריח 08' תעשיות בע"מ, (

פסק דין
מיום 12.1.2010)), ואשר בית המשפט עשוי להביא בחשבון בהתאם להוראת תקנה 362(ב)(2) לתקנות, לא אוכל להתעלם מכך שפסק דינה של כב' השופטת הדסה אסיף לא צורף לבקשה למתן סעד זמני, ואף כלל לא נזכר בה.


תוצאה

22.
מבלי שיהא בכך כדי להביע עמדה באשר לאפשרות קבלת התביעה לגופה, הבקשה למתן צו עשה זמני המורה על פינוי הנתבעת מהדירה – נדחית, ללא צורך בקבלת תשובת הנתבעת.

23.
בלא קשר להגשת בקשה זו, מובהר לנתבעת כי לא יינתנו הארכות מועד נוספות להגשת כתב הגנה וכי עליה להגישו במועד שנקבע, תהא אשר תהא תוצאת הסדרת ייצוגה.


המזכירות מתבקשת להמציא החלטה זו לב"כ התובע בפקס ידני ולנתבעת בדואר רשום + אישור מסירה
.

ניתנה היום, ט"ז ניסן תשע"א, 20 אפריל 2011, בהעדר הצדדים.








א בית משפט שלום 12584-02/11 אבי הרשנזון נ' עליזה עופר (פורסם ב-ֽ 20/04/2011)