פסקי דין על אבי חזיז | פסקי דין על אילן משה | פסקי דין על טל משה | פסקי דין על דוד קדוש | פסקי דין על איסמאיל אבו גאנם | פסקי דין על מ ד י נ ת י ש ר א ל

91280/04 בש     17/05/2004




בש 91280/04 אבי חזיז,אילן משה,טל משה,דוד קדוש,איסמאיל אבו גאנם נ' מ ד י נ ת י ש ר א ל




1
בתי-המשפט
בית המשפט המחוזי ת"א-יפו
בפני
כב' השופט חאלד כבוב

ב"ש 91280/04; 91284/04; 91283/04
ב-ת"פ 544/04
1. אבי חזיז

ע"י ב"כ עו"ד מוטי לזר

2. אילן משה

3. טל משה

ע"י ב"כ עו"ד בר חיים

4. דוד קדוש

5. איסמאיל אבו גאנם

ע"י ב"כ עו"ד ליטל
המבקשים:

נ ג ד
מ ד י נ ת י ש ר א ל
על-ידי באת-כוחה - הפרקליטה גב' עופרה קרמני
.

המשיבה:
ה ח ל ט ה
זהו ערר על החלטת ביהמ"ש השלום ברמלה מיום 4.4.04 בב"ש 2124/04 שניתנה ע"י כב' השופט ז' ימיני, בה הורה על מעצרם של חמשת המבקשים עד תום ההליכים נגדפ ב-ת.פ. 1544/04 (ביהמ"ש שלום ברמלה).

1. ע"פ המפורט בכתב האישום למבקשים יוחסו עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע וסחיטה באיומים. המשיבים איימו בצוותא חדא על המתלוננים הן בעל-פה, והן בהתנהגותם בפגיעה שלא כדין בגופם, ברכושם והטילו עליהם אימתם, הכל כדי להניאם מלהמשיך ולממש פס"ד בהליכי ההוצאה לפועל כנגד מבקש 1.

2. ב"כ מבקש 1, עו"ד לזר, טען כי ביהמ"ש קמא טעה בכך שקבע קיומן של ראיות לכאורה לביצוע העבירות המיוחסות למבקש זה בכתב האישום, כאשר אין בחומר הראיות כדי להצביע כי למבקש הייתה כוונה פלילית להפחיד, להבהיל או לאיים על המתלוננים. חומר הראיות ובעיקר תמליל הקלטת המתעדת את האירוע נשוא כתב האישום, לא אומר , אף לא אמירה אחת, מפחידה, מבהילה שיש בה כדי להטיל אימה על לבם של המתלוננים, ועובדה היא כי המתלוננים לא חשו כל פחד, ולמעשה המתלוננים הם אלו ששלטו בזירת האירוע בשיחה ביניהם.

לעניין הפגישה עצמה, ביהמ"ש קמא התעלם מהעובדה כי מפגש זה לא נכפה על המתלוננים, וכי הם ידעו מראש מטרת הפגישה, המתלוננים ידעו כי השיחה מוקלטת, ומשכך ניסו לסחוט מפי המבקשים אמירות העלולות להפלילו.

לעניין חלופת המעצר, הוסיף ב"כ המבקש, כי היה מקום לשחרר מבקש זה לחלופת מעצר. המדובר באדם בן 50, זהו מעצרו הראשון, חסר עבר פלילי מכביד, אין שום אינדקציה לאלימות מצידו, בעל משפחה וסב לשמונה נכדים, סובל מנכות בגופו. מבקש לאמץ את המלצת שירות המבחן.

ב"כ המבקשים 2 ו-3, עו"ד בר חיים
, ציין בטיעוניו כי ביהמ"ש קמא טעה משקבע קיומן של ראיות לכאורה לקשירת קשר פלילי, זאת כאשר הראיות הן נסיבתיות בלבד, וגם אם המבקשים נדברו עוד מבעוד מועד לעניין הפגישה עם המתלוננים, אין בכך כדי להעיד על כוונות פליליות, אלא מדובר רק בכוונה ומטרה לפשר בין המתלוננים ומבקש 1. לעניין עבירת "סחיטה באיומים" טען ב"כ המבקשים כי אין בהשתלשלות האירועים ותוכן השיחות כדי להעיד כי היתה "סחיטה באיומים". הוסיף, כי גם אם למבקשים היו התבטאויות לא ראויות, עדיין אין בכך כדי לומר כי הם הגיעו לרמה של איומים פליליים, מה שנאמר נאמר על אתר ומתוך כעס.

לעניין עילת המעצר, טען כי ביהמ"ש טעה משקבע שתי עילות מעצר, מסוכנות ושיבוש מהלכי משפט, ונימק כי יש בכך כדי לחייב המעצר עד תום ההליכים. ב"כ המבקשים ראה בכך שתי טעויות, האחת - איום אינו יוצר חזקת מסוכנות, בניגוד לאלימות אכזרית וממשית, ביהמ"ש העליון אמר במפורש שאיום לא מצביע על מסוכנות. השניה- ביהמ"ש קמא טעה משאמר כי המסוכנות מחייבת השארות במעצר, זאת בשל מסקנתו כי הדבר מחייב מעצר ללא בדיקת חלופה.

באשר לטענת שיבוש מהלכי משפט, ציין כי ביהמ"ש קמא יצר חקיקה שיפוטית חדשה משקבע חשש לשיבוש הליכים. ביהמ"ש העליון כבר דחה מזה זמן את הטענה כי בעבירות סחיטה יש חשש לשיבוש מהלכי משפט. עוד הוסיף, כי סוג האיומים המיוחסים למבקשים אינם מצביעים על מסוכנות אמיתית, כאשר לא מדובר על איום ישיר בחיים או איום בנשק. מבקש 1 מציג אותם כמי שבאו לפשר, וכל אשר עשו אלה, זה שהם חרגו מטון הדיבור הסביר לשיחה. מבקש לאמץ את את המלצת שירות המבחן.

ב"כ המבקשים 4 ו-5, עו"ד ליטל, ציין בטיעוניו, כי כל כולה של התשתית הראייתית באשר למבקשים אלה, הינה קלטת של מפגש בבית עסק המתלוננים, ועדותם כי הגיעו למפגש ע"פ בקשת מבקש 2. המבקשים אינם מכחישים כלל את הימצאותם בקמום האירוע, אלא שהימצאותם נועדה למתן עזרה בלבד, ולא בשום דרך של איום. אין כל אינטרס לבצע את המיוחס להם ע"פ המפורט בכתב האישום וזה מסביר את העעובדה שמבקש 2 קרא להם. אין חולק על כך כי לא נעשה מצידו של מבקש 4 כל איום פיזי, ואף לא מילולי, ודי לצורך כך עדותם של המתלוננים.

ב"כ המשיבה, עו"ד שדי, ציין בטיעוניו כי המבקשים קשרו יחד קשר להליך חלופי למערכת שלטון החוק, הם הצהירו במעשיהם כי הם מעל החוק ומכאן המסוכנות המשותפת של כולם. לא מדובר במקרה ובאירוע יחיד אלא מדובר במסכת מפגשים, יום רודף יום, הם עשו הכל כדי להבהיר למתלוננים כי הם מעל לשלטון החוק. לעניין התסקירים החיובים שהוגשו ע"י שירות המבחן, אין ללמוד מכך כי ניתן לאיין את המסוכנות שלא במעצר מאחורי סורג ובריח.

ב"כ המשיבה, הוסיף לציין, כי אין להסכים לכל הקלה בתנאי המעצר של העוררים, וכי יש לאזן בין האינטרסים על מי שהם מסוכים ומזלזלים בהוראות החוק. אין לתת אמון למבקשים שכאלה ולהיעתר לבקשתם לשחרור מאחורי סורג ובריח.

3. לאחר שעיינתי בטענות ב"כ הצדדים, וכן בהחלטתו המנומקת של ביהמ"ש קמא, הגעתי לכלל מסקנה כי צדק ביהמ"ש משקבע קיומן של ראיות לכאורה, זאת כמפורט להלן:

באשר למבקש 1, מדבריו של משיב זה, ומקריאה לתמליל הקלטת שתיעד את הפגישה בין המבקשים למתלוננים, ניתן ללמוד מכך כי מבקש זה הגיע לפגישה, לאחר שכבר תיאם עם שאר המבקשים עוד מבעוד מועד, ומבלי ידיעתם של המתלוננים על כך, כי אלה יגיעו ויפגשו את מבקש 1 בעת בו יתדיין עם המתלוננים, על מנת לעזור לו, וע"פ דבריו של מבקש 1, אנשים שמפשרים בד"כ. מבקש 1 איים תחילה מילולית כי יפגע בכולם, במידה והמתלוננים לא ירדו מכל העניין. (ראה התייחסות בהחלטת ביהמ"ש קמא)

באשר למבקש 2, מבקש זה הגיע לפגישה כאמור לאחר תיאום עם מבקש 1 ביום, בשעה ובמקום. מבקש זה הצהיר באימרותיו כי הגיע למפגש על מנת לגרום למתלוננים לרדת מכל אשר להם נגד מבקש 1, קרי - על מנת לגרום להם לחזור בהם מלממש את זכותם ע"פ החלטת ביהמ"ש. מבקש זה לחץ באימרותיו על המתלוננים שלא כדין להפסיק את הליכי ההוצל"פ כנגד מבקש 1. כך הוא אמר "אני רוצה לסגור את העניין... תרד ממנו..כמו שעלית לכיוון הזה עם הנייר הזה ככה תרד ממנו... ואלה אתם שניכם... תאמין לי אתה וזה חבל על הזמן... יצטרכו להתנהג אליכם כמו מנאייק, אתה יודע מה זה מנאייק?... אם אתה רוצה להמשיך ככה בדרך הזאת...".

באשר למבקש 3, אמרותיו של מבקש זה יש בהם כדי להוסיף חטא על פשע, כאשר יש בדבריו כדי להישמע באותה נימת דיבור של האחרים הלוחצים על המתלוננים ע"י אמרות שיש בהן כדי להטיל אימה בליבם. מבקש זה לא מקבל על עצמו את פסק דינו של ביהמ"ש ולדבריו המתלונים לא פועלים ע"פ חוק, אלא ע"י נוכלות, על אף שהמתלוננים פועלים ע"פ פסק-דין ביהמ"ש. (ראה התייחסות בהחלטת ביהמ"ש קמא).

באשר למבקש 4, נכון הוא כי מבקש זה לא היה דומיננטי במפגש בין המבקשים למתלונים, ביחס לשאר המבקשים, אולם אין בכך כדי לאיין את הטענה כי מבקש זה הינו חלק מאותה חבורה שהגיעה למפגש במטרה לגרום למתלוננים לחזור בהם מההליכים שנקטו נגד מבקש 1, זאת הוא הביע ע"י כך שחזר על השאלה אם ניתן יהיה לפתוח משפט חדש. (ראה התייחסות ביהמ"ש קמא).

באשר למבקש 5, מאמרותיו של מבקש זה ניתן להבין בבירור כי הגיע למפגש במטרה לדחוק במתלוננים לחזור בהם מכל הליך נגד מבקש 1. כך ובדרך של איום מילולי, איים כי הם יתבעו את המתלוננים בסכום כפול מזה שביהמ"ש יפסוק להם, במידה ולא יפסיקו ההליכים נגד מבקש 1. כך אמר "נתבע אותך מליון דולר תשלם מליון דולר, זה לא אומר ביהמ"ש...ביהמ"ש יקבע לך 400... תשלם 800 מצד שני, זה טוב בשבילנו...אם אתה מתעקש על ביהמ"ש...מחר בבוקר העסק לא נפתח... לקבל מהבן אדם הזה לא תקבלו...".

4. משהוכחה תשתית ראייתי לכאורית, הן בהחלטת בהימ"ש קמא, והן בהחלטתי זו באשר למיוחס למבקשים בכתב האישום, הרי שקיימת גם עילת מעצר נגד המבקשים.

ע"פ הוראות סע' 21(ב)(1) לחוק סדר הדין הפלילי(סמכויות אכיפה מעצרים), התשנ"ו-1996 שוב אין רואים במעצרו של המשיב "אמצעי הרתעתי", אלא נושא הוא אופי מניעתי (פרשת קורמן: "... על רקע זה התבססה והלכה התפיסה המניעתית. לפי תפיסה זו , אין הצדקה למעצר אלא אם ניתן להשיג תכלית המעצר או השחרור כרוך בסכנה לציבור...").

על ביהמ"ש לבחון בכל מקרה בו מתקיימות עילת מעצר, אם ניתן להשיג את תכלית המעצר באמצעות שחרור בערובה בתנאים מגבילים ויש לנקוט באמצעים שפגיעתם בחירות המשיב פחותה.

כפי שטענו בפני
י ב"כ המבקשים, כי ביהמ"ש קמא טעה משלא ראה מקום לחלופת מעצר, בנימוק כי במעשיהם של המבקשים יש כדי להוכיח על מסוכנותם, ועל פוטנציאל רב לשיבוש מהלכי משפט, ומשכך הוא דחה כל חלופה על אתר.

לעניין המסוכנות הנשקפת מהמשיבים, עליה עמד ביהמ"ש קמא, נכון הוא שיכול וישמע מאמרותיהם של המבקשים כי הטילו אימה בליבם של המתלוננים, אולם אין בכך בלבד כדי להצדיק מעצרם של מבקשים אלה מאחורי סורג ובריח. אין המדובר בסכנה הרובצת קולקטיב, ציבור בכללותו, אלא באפשרות של סכנה כלפי דיבידנד, אדם אחד או שניים הקשורים לעניין, אותה מסוכנות שצריך לבדוק אם לא ניתן לאיינה בדרך המקובלת, דהיינו ע"י הרחקת המבקשים מהמתלוננים, בתנאים ובמגבלות הדרושים.

למותר לציין עוד, כי גם כשהמבקשים איימו בדרך זו או אחרת על המתלוננים כמפורט לעיל, עדיין אין באיום שכזה כדי להקים חזקת מסוכנות, כמובן בהתייחס לנסיבות כל מקרה לגופו, זאת אנו למדים מהוראות החוק.

ראה לעניין זה החלטת כב השופט א' מצא, בבש"פ 3384/97 - זוהר מגרילשווילי 2. נ' מדינת ישראל .תק-על 97(2), 63 ,עמ' 64:
"הטעם לכך נעוץ בשינוי שהכניס דין המעצרים החדש: לפי הדין הקודם, די היה באיום לעבור עבירה באלימות או באכזריות כדי להקים (למצער) חזקה למסוכנות, שבהעדר ראיה לסתור העמידה עילת מעצר משום חומרת העבירה גרידא (ראו סעיף 21א(א)(2) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982). ואילו בהוראת סעיף 21(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) שוב לא נכלל יסוד האיום באלימות ברשימת העבירות המקימות על הנאשם חזקת מסוכנות".

מבלי להקל ראש בהתנהגות המבקשים הפסולה והלא חוקית, ובעיון מדוקדק לאיומים שהפעילו אלה על המתלוננים כמפורט לעיל, לא ראיתי כי המבקשים הרחיקו לכת במעשיהם, עד כדי להוות סכנה על כלל הציבור. בית המשפט העליון, במספר החלטות הדגיש כי אין בתי המשפט נוהגים להורות על מעצר, אלא כאשר המדובר בעבריין שפגיעתו רעה ומסוכנותו נמשכת (בש"פ 8850/01 אחמד מסרי נ. מ"י ).

לעניין האפשרות לשיבוש מהלכי משפט, אותה ראה ביהמ"ש קמא באופק, בעת מתן החלטתו, ראוי לציין כי עילה זו אינה מן העילות שניתן להסיקן בוודאות, משום העובדה שהמדובר בחזות עתידית להתנהגותו של חשוד, אותה ניתן ללמוד בד"כ מהתנהגותו בעבר. ומשכך המדובר בחשש לשיבוש מהלכי משפט, ונטל הוכחתה מוטל על התביעה.

ראה לעניין זה החלטת כב' השופט מ' אלון, בב"ש 54/87 - רפאל לוי נ' מדינת ישראל . פ"ד מא(1), 141 ,עמ' 146-147:

"כללו של דבר. כדי להצדיק מעצרו של נאשם, בטרם הכרעת הדין, צריך שהחשש לשיבוש הליכי משפט יהא סביר וממשי, וטיבה של הוכחה זו הוא לפי נסיבות או מעשים שאירעו ביוזמת הנאשם במישרין, ולעתים ייתכן בעקיפין. מובן ואין צריך לומר, כי הוכחת הסבירות והממשות מוטלת היא על שכם התביעה. וזאת אף זאת ; אין התביעה יוצאת ידי חובתה בהוכחה לכאורה של שיבוש הליכי משפט בעבר; על כך יעמוד הנאשם לדין, אך אין בכך בלבד כדי להצדיק ענישתו - על-ידי שלילת חירותו - בטרם משפט. מה שמוטל על התביעה להוכיח הוא קיומו של חשש סביר וממשי, כי הנאשם עלול, אם יתהלך חופשי, לשבש הליכי המשפט בעתיד. ודאי ואין צריך לומר, כי שיבוש הליכי משפט בעבר יכול שישמש אינדיקאציה לשיבוש הליכי משפט בעתיד, אך אינדיקאציה זו אינה מוסקת מאליה, כמובנת מאליה, מעצם הוכחה לכאורה של שיבוש הליכי משפט בעבר, אלא תלויה היא בטיבם של שיבושים אלה, בנסיבות ביצועם, בריבוים וכיוצא באלה".

לענייננו, גם אם ביהמ"ש קמא ראה בשני האישומים אותם ציין, איום לתבוע המתלוננים לא בביהמ"ש על סכום כפול, וכן איום לגרום לכך שהעסק של המתלוננים ייסגר, עדיין אין בכך בלבד הצדקה להורות על מעצרם מאחורי סורג ובריח מבלי להתייחס לחלופות מעצר שיש בהם כדי להשיג את מטרת המעצר, כאשר גם כאן יש באפשרות להרחיק את המבקשים מהמתלוננים יחד עם הצבת תנאים ומגבלות ראויים כדי לאיין המסוכנות הנשקפת מהמבקשים.

עוד בהתייחס לתסקירי המעצר בעניינם של המבקשים, שרות המבחן התרשם לחיוב לגבי כלל המבקשים, וכן המליץ על שחרורם לביתם ומשפחתם, זאת לאחר שהתרשם כי המסוכנות הנשקפת מהם לביצוע עביורת דומות בעתיד הינה נמוכה, זאת עם הגבלת כניסתם לעיר לוד ורמלה ויצירת כל קשר עם המתלוננים.
בעניינו של משיב 1, שירות המבחן המליץ כי זה ישוחרר לביתו שבכפר רות, בליווי ערבים, ולהתנות את תנועותיו מחוץ לכפר מגוריו, וכן לאסור עליו להכנס למקום מגוריהם של המתלוננים, העיר לוד ורמלה.
בענייננו של משיב 2, שירות המבחן המליץ על שחרורו לביתו ומשחפחתו, וכן למקום עבודתו, להתנות את תנועותיו בליווי אחד הערבים, לאסור כניסתו לערים לוד ורמלה. לעניינו של משיב 3, שירות המבחן המליץ על שחרורו לבית הוריו, דניאל ואביבית משה, במושב גבעתי, משק 12.
עוד המליץ שירות המבחן לאפשר למשיב זה לעבוד במשק המשפחתי וכן בנגריה במושב שדה מיכה 9, ואיסור כניסה לערים לוד ורמלה ויצירת כל קשר עם המתלוננת.
בעניינו של המשיב 4, שירות המבחן המליץ לשחררו לבית הוריו, אברהם וחנה קדוש, במושב שדות מיכה משק 45, עוד המליץ לאפשר המשך עבודתו בחברת "נובל דלקים", כל זאת בכפוף לאיסור כניסה לערים לוד ורמלה ויצירת כל קשר עם המתלוננת.
עוד המליץ שירות המבחן, להעמיד את המשיב 4 בפיקוח שירות המבחן לתקופה של שישה חודשים.
בעניינו של המשיב 5, שירות המבחן המליץ לשחררו למעצר בית בביתו וכי אביו של המשיב יפקח עליו, כל זאת בכפוף לאיסור כניסה לעיר לוד ויצירת קשר עם המתלוננים.

גם כאשר מדובר בעבירות של סחיטה באיומים, שמדרך הטבע מקימות חזקת מסוכנות, על ביהמ"ש לבחון טיבה וטבעה של התנהגות הנאשמים, ולצורך זה אין דין עבריין המנסה לסחוט אנשי עסקים שאם לא ישלמו דמי חסות יפגעו עסקיהם, כדין נאשם שתחילה מנסה לשכנע, אוחז בשטר שערבותו בגין אותו שטר פקעה, ובהמשך אף מאיים על הזוכה.

מהנאשם הראשון נשקפת מסוכנות רבה בהרבה מזו הנשקפת מהשני, ובעוד שלגבי הראשון הנטיה הטבעית תביא לעוצרו, הרי לגבי השני על ביהמ"ש לבחון נסיבותיו האישיים, עברו הפלילי והחלופה המוצעת - אם יש בהן להשיג תכלית המעצר. ובעניין זה ראוי להזכיר כי למעצר מטרה מניעתית ולא הרתעתית, במובן זה שביהמ"ש שוקל ומעריך אם יש בשחרור הנאשם ממעצר משום סיכון עתידי לחזרה על מעשים דומים או אחרים, אם לאו.

אשר על כן, ולאחר שהתרשמתי כי יש בחלופת מעצר כדי להשיג את מטרת המעצר, לאיין המסוכנות הנשקפת מהמבקשים, אני מורה על שחרורם של כל המבקשים בתנאים ובערבויות כמפורט להלן:

א. ערבות עצמית על סך 25,000 ש"ח לכל אחד מהמבקשים.
ב. ערבות צד ג' על סך 25,000 ש"ח לכל אחד מהמבקשים.
ג. הפקדה במזומן על סך 5000 ש"ח לכל אחד מהמבקשים.
ד. המשיבים ישהו במעצר בית מלא על-פי המלצת שירות המבחן (מבקשים 1, 2 ו-5 ישהו בביתם, המבקש 3 ישהה במעצר בית בבית הוריו, דניאל ואביבית משה, במושב גבעתי ישיעיהו משק 12 והמבקש 4 ישהה במעצר בית בבית הוריו, אברהם וחנה קדוש, משב שדות מיכה משק 45).
ה. אני אוסר על כל המשיבים ליצור קשר בין ישיר ובין עקיף, בין באמצעותם ובין באמצעות אחרים, עם מי מהמעורבים בפרשה.
ו. ניתן בזאת צו עיכוב יציאה מהארץ ואם יש בידי המשיבים דרכון עליהם להפקידו במזכירות בית המשפט.
ז. אם לא יופקדו הערבויות הנ"ל ייעצרו עד להחלטה אחרת ויובאו בפני
ביום ;24/5/04.

ניתנה והוּדעה בפומבי היום, כ"ו באייר התשס"ד, 17 מאי 2004.
חאלד כבוב
, שופט








בש בית משפט מחוזי 91280/04 אבי חזיז,אילן משה,טל משה,דוד קדוש,איסמאיל אבו גאנם נ' מ ד י נ ת י ש ר א ל (פורסם ב-ֽ 17/05/2004)