פסקי דין על פרץ יהודה | פסקי דין על שמואל כהן |

8727/03 ב     16/05/2004




ב 8727/03 מדינת ישראל נ' פרץ יהודה, שמואל כהן





מדינת ישראל

בעניין:
המבקשת
מלו
ע"י ב"כ עו"ד
נ ג ד
1. פרץ יהודה

2. שמואל כהן
המשיבים


החלטה

כללי

1. בפני
בקשה למתן צו הריסה ללא הרשעה בהתאם לסעיפים 212 - 213 לחוק התכנון והבניה , תשכ"ה - 1965 (להלן:"החוק"). בהתאם לנאמר בבקשה, בוצעו ברחוב וולפסון מס' 78 בתל- אביב, גוש 6948 חלקה 39, עבודות בניה ללא היתר כדין, לפני למעלה מחמש שנים. עבודות הבנייה המפורטות בבקשה הן בניית קירות מבלוקים ומעליהם, בצמוד למבנה קיים, בניית גג מקונסטרוקצית עץ (לוחות מאסבסט) בשטח 14.5 מ"ר (להלן:"המבנה"). עוד נרשם בבקשה כי ביום 10.3.94 ניתן צו להריסת המבנה בת.פ. 915/93 כנגד המשיב 2 שהיה באותה עת דייר מוגן ופונה ממנו על ידי המשיב 1 וכי המשיב 1 היה הבעלים של המקרקעין ו/או מוחזק כבעלים בעת בצוע העבירה. הבקשה היא לצוות על הועדה המקומית לתכנון ובנייה למרחב תכנון תל - אביב יפו להרוס את אשר נבנה ללא היתר.

2. המשיב 1, אחד מבעלי הנכס, הודיע על התנגדותו לבקשה. בהתאם לכך נשמעו בתיק ראיות והוגשו סיכומים מטעם הצדדים.
העובדות

3. העובדות הרלוונטיות, אשר עולות מעדויות הצדדים ובעיקר מהמסמכים שהוגשו, תפורטנה להלן, וראשיתן בתחילת שנות ה - 90.

4. ביום 13.9.90 נערך ונחתם הסכם מכר בין מר דוד בלס (הוא המוכר) ובין המשיב 1 (עו"ד יהודה פרץ) ואחיינו, עו"ד ירון פרץ (הם הקונים) לגבי הנכס הקיים בגוש 6948 חלקה 39 בתל - אביב (להלן: "הנכס"). בהסכם נרשם כי בנכס מחזיקים ניסים ואסתר כהן, הם הוריו של המשיב 2 וכי הוגשה נגדם תביעה לפינוי בת.א. 58280/89 בבית משפט השלום בתל-אביב.

5. ביום 18.1.93 פנה המשיב 1 למשיב 2 במכתב שכותרתו "השגת גבול - התראה" (כך במקור). במכתב זה הודיע המשיב 1 למשיב 2 כי לאור דברים שנאמרו על ידי המשיב 2, מהם עולה כי עבר להתגורר בנכס, הרי שהוא "משיג גבול" (שוב - כך במקור) והוא נדרש לפנות את הנכס באופן מיידי.

6. ביום 21.4.93 פנה המשיב 1 לעיריית תל-אביב (תאריך המכתב נרשם בשולי המכתב) במכתב שכותרתו: "בנייה בלתי חוקית, מבנה ברחוב וולפסון 78 תל-אביב, גוש 6918 חלקה 39". במכתב זה הודיע המשיב 1 כי על המגרש, אותו רכש יחד עם מר ירון פרץ ואשר הוא זכאי להרשם כבעליו, בוצעה לאחרונה בנייה בלתי חוקית של מבנה. נרשם כי לפי מיטב ידיעתו של המשיב 1 המבנה נבנה על ידי המשיב 2, בנם של ניסים ואסתר כהן המתגוררים במקום וצורפה תמונה המתארת את המבנה. המשיב 1 הבהיר במכתבו כי מעולם לא התיר, הוא עצמו או מר ירון פרץ, את הבנייה. המשיב 1 בקש כי ינקטו כל ההליכים להריסת המבנה ורשם עוד כי הוא מסכים להעיד בבית המשפט בעניין, אם יהיה צורך.

אין חולק כי המבנה המצויין במכתב הוא הוא המבנה נשוא בקשה זו. כמו כן, אין חולק כי המשיב 1 לא קיבל מעולם כל תשובה או הודעה כלשהי מעיריית תל-אביב בקשר לפנייתו, אך בעקבות פנייתו פתחה המבקשת בהליכים אשר יפורטו בהמשך.

7. ביום 21.11.93 הגישה המבקשת כתב אישום בת.פ. 915/93 בבית משפט זה כנגד המשיב 2. בכתב האישום נאמר כי בין החדשים ינואר- אפריל 1993 בצע המשיב 2 עבודות בנייה ללא היתר ותוארו עבודות הבנייה של המבנה, נשוא הבקשה שבפני
נו. בכתב האישום נאמר כי המשיב 2 הוא המשתמש בפועל במקרקעין והאחראי לבצוע עבודות הבנייה של המבנה. יצויין כי בין עדי התביעה נרשם שמו של המשיב 1.

8. ביום 10.3.94 נערך הדיון בת.פ. 915/93 (כב' השופט בניימיני). בתשובתו לאישום כפר המשיב 2, אשר לא היה מיוצג בדיון, בעובדות כתב האישום. הוא השיב כי הוא אמנם משתמש במקרקעין וכי העובדות המתוארות בכתב האישום נכונות, אך כי בצע עבודות שיפוצים בלבד, דהיינו, החלפת קירות עץ בקירות בלוקים והחלפת גג רעפים בגג אסבסט. בדברים אלו ראה בית המשפט הודאה בעובדות כתב האישום וקיום יסודות העבירה של בנייה ללא היתר והרשיע את המשיב 2 בעבירה של בצוע עבודות בנייה ללא היתר על פי סעיפים 145 ו - 204 (ב) לחוק. במסגרת גזר הדין קבע בית המשפט כי יש להתחשב בכך שמדובר בבניית שני קירות מבלוקים שבאו להחליף קירות רעועים מעץ וכן גג אסבסט שבא להחליף גג עץ רעוע וכן בנסיבותיו האישיות של המשיב 2, שטען כי אינו עובד וחי מקצבת נכות בגין נכות של 75% שנקבעה לו. המשיב 2 חוייב בקנס וכמו כן צווה המשיב 2 להרוס את המבנה בתוך 18 חודשים (דהיינו עד ליום 10.9.95) אלא אם ינתן למבנה היתר בנייה כדין. עוד נקבע בגזר הדין כי צו ההריסה ירשם בלשכת רישום המקרקעין.

המשיב 1 העיד בפני
, כי הצו לא נרשם בלשכת רישום המקרקעין. עדותו לא נסתרה.

9. במהלך אפריל 1994 נרשמו המשיב 1 ומר ירון פרץ כבעלים הרשומים של הנכס.

10. ביום 7.7.94 הגיש המשיב 1 כתב תביעה בסדר דין מקוצר לסילוק יד כנגד המשיב 2, בת.א. 46447/94 בבית משפט השלום בתל-אביב. בכתב התביעה נרשם כי במהלך חודש אפריל 1993 פלש המשיב 2 לחלק מהנכס, הרס ובנה מחדש חלק מהמבנה שבנכס מבלי לקבל את רשות המשיב 1 ומבלי לקבל היתרי בנייה כדין ומאז הוא מתגורר בחלק מהנכס. בכתב התביעה נרשם כי המשיב 1 פנה למשיב 2 בדרישה לפינוי הנכס אך לא נענה. המשיב 2, כשהוא מיוצג, הגיש ביום 18.9.94 בקשת רשות להתגונן ובקש כי ההליכים בתביעה שהוגשה כנגשו יעוכבו עד למתן פס"ד בתיק הפינוי שמתנהל כנגד הוריו. בנוסף, הצהיר המשיב 2 בתצהיר שצורף לבקשתו כי לא הרס ולא בנה כנטען, אלא "החליף מספר פריטים בבית לאור מצבם המתפורר ולאור הצורך לשפצם ומבלי שהיה בהחלפתם כל בנייה מחדש". יש להדגיש כי הצהרותיו אלו של המשיב 2 ניתנו תוך התעלמות מוחלטת מפסק הדין וצו ההריסה שניתנו כנגדו בת.פ. 915/93 הנ"ל, כחצי שנה קודם לכן, והנושא כלל לא אוזכר על ידו בתצהירו, אלא להיפך, המשיב 2 טען כי לא בצע בנייה שאינה חוקית.

11. ביום 21.1.96 הגישה המבקשת כנגד המשיב 2 כתב אישום בת.פ. 108/96 בבית משפט זה. בכתב האישום נטען כי המשיב 2 לא קיים עד ליום 14.11.95 את צו בית המשפט שהוטל עליו, להרוס את המבנה, צו אותו היה עליו לקיים, כזכור, עד ליום 10.6.95.

12. ביום 7.7.96, במסגרת ההתדיינויות שבין המשיב 1 ומר ירון פרץ ובין הוריו של המשיב 2, בע"א 73/95 בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, הגיעו הצדדים להסדר פשרה אשר ניתן לו תוקף של

פסק דין
. בהתאם להסדר, ימונה על ידי בית המשפט שמאי אשר יעריך את שוויו של חלק המגרש שנתפס של ידי הוריו של המשיב 2 כשעליו בנוי המבנה הקיים "as is" . עוד נרשם, כי נאסר על בני הזוג כהן או מי מטעמם לעשות כל שינוי או תוספת בנכס ו/או במגרש. לאור חוות דעת השמאי ישלמו המשיב 1 ומר ירון פרץ לבני הזוג כהן מחצית משווי הנכס, כפי שתקבע על ידי השמאי. כנגד תשלום הסכום יפנו הזוג כהן את הנכס כשהוא פנוי מכל אדם וחפץ ובמצבו as is . עוד נרשם בהסכם כי ההסכם מחייב גם את יורשיהם וצאצאיהם של בני הזוג כהן, לרבות המשיב 2 "המתגורר לטענתו בנכס". סוכם כי תביעת הפינוי כנגד המשיב 2, בת.א. 46447/94 הנ"ל, תמחק ללא צו להוצאות. בנוסף לבני הזוג כהן חתמו על ההסכם ואישרו את הסכמתם לאמור בו גם שני ילדיהם, ובהם המשיב 2.

בהסכם לא צויין דבר אודות צו ההריסה אשר תלוי ועומד, אותו חייב היה המשיב 1 לבצע עוד חדשים רבים קודם לכן, ואשר בגין אי קיומו הוגש כנגדו, כאמור, כתב אישום נוסף.

13. ביום 21.10.96 ניתנה חוות דעת השמאי, מר הברמן, אשר מונה על ידי בית המשפט המחוזי, בהתאם להסכם הפשרה. חוות הדעת הומצאה לתיק בית המשפט המחוזי ביום 30.10.96. בחוות דעתו רשם מר הברמן כי קיים ביקור במקום ביום 19.8.96 בנוכחות המשיב 1, המשיב 2 ובני הזוג פרץ, וכי קיבל מידע ממחלקת המידע של עיריית תל-אביב - מינהל ההנדסה - בכל הנוגע לתכניות בנין עיר החלות על החלקה וזכויות הבנייה. בחוות הדעת מתואר הנכס ומצויין כי יש בו שתי יחידות דיור, כאשר השטח הבנוי בשתי היחידות הוא כ- 80 מ"ר ברוטו. בהתאם לתמונות שצורפו ניתן לראות כי לאחת היחידות אליהן מתייחס השמאי שייך המבנה נשוא הבקשה. עוד נרשם בחוות הדעת כי על פי המידע שהתקבל מעיריית תל-אביב החלקה מוקפאת לבנייה לאור תכנית בנין עיר מס' 1900 א' שפורסמה ביום 1.2.96. מכאן, קובע השמאי בחוות דעתו, לא קיימת אפשרות לנצל אחוזי בנייה על פי התכנית הישנה מחד, ומאידך יש דחייה לתקופה בלתי ידועה של אפשרות בנייה במקום על פי התכנית החדשה. השמאי סוקר בחוות דעתו את השיקולים הרלוונטיים לקביעת שווי הנכס כמות שהוא, דהיינו חלק המגרש עליו בנוי המבנה בן שתי יחידות הדיור ומעריך את שוויו ב - 168,000 דולר.

גם בחוות דעתו של השמאי אין כל איזכור לקיום צו הריסה המתייחס למבנה, למרות שהשמאי, כמצויין בחוות דעתו, פנה וקיבל מידע מעיריית תל-אביב.

בהתאם להסכם הפשרה היה על בני הזוג כהן וכל מי מטעמם לפנות את הנכס בתוך 90 יום מיום המצאת חוות דעת השמאי. בהתאם לעדותו של המשיב 1 ההסכם בוצע וקויים על פי תנאיו, כך שניתן לומר כי בני הזוג כהן, יחד עם המשיב 2, פינו את הנכס בתחילת שנת 1997.

14. ביום 3.3.97 התקיים דיון בת.פ. 108/96 הנ"ל (כב' השופטת רונן), שעניינו, כאמור, אי קיום צו בית המשפט להרוס את המבנה על ידי המשיב 2. המשיב 2, בתשובתו לאישום, ענה כי הוא אינו מתגורר עוד במקום. בית המשפט הרשיע את המשיב 2 בעבירה של אי קיום צו בית המשפט. בטיעוניו לעונש טען המשיב 2 כי הוא והוריו פונו מהמקום לאחר מספר שנים של הליכים משפטיים בעקבות הסכם פשרה, טען כי רוכש הנכס, הוא המשיב 1, ידע על קיומו של צו ההריסה, היה רשום כאחד העדים בכתב האישום המקורי והנושא עלה גם בדברים שנמסרו לשמאי. מכאן, טען המשיב 2, לו עצמו אין עוד נגיעה לענין. בנוסף טען להתחשבות בהיותו נכה ומתפרנס מקצבת נכות. במסגרת גזר הדין דחה בית המשפט את טענות המשיב 2 לגבי אי יכולתו לבצע את צו ההריסה, שהרי את הצו היה צריך לבצע עד ליום 10.9.95 ואילו הסכם הפינוי היה רק ביום 7.7.96. בית המשפט הוסיף וקבע כי אם המחזיק הנוכחי בנכס מודע לצו ההריסה, כטענת המשיב 2, הרי שעל המשיב 2 לדאוג לביצועו וכי כל תוצאה אחרת לא תהא סבירה כי כך, כל מי שהוטל עליו צו הריסה יוכל להעביר הנכס לאחר, לפטור עצמו מבצוע הצו ומטרת דיני התכנון והבנייה תסוכל. בית המשפט הטיל על המשיב 2 קנס וגזר עליו מאסר על תנאי לתקופה של שלושה חדשים, כאשר התנאי הוא אי בצוע עבירות על פי סעיף 210 לחוק ותוקפו יחל 9 חדשים מיום מתן גזר הדין.

15. צו ההריסה לא קויים וביום 12.2.98 הגישה המבקשת כתב אישום נוסף בבית משפט זה כנגד המשיב 2 בגין אי קיום צו בית המשפט (ת.פ. 210/98). בכתב האישום נטען כי עד ליום 14.12.97 לא קיים המשיב 2 את צו בית המשפט אותו היה עליו לקיים, כאמור, עד ליום 10.9.95. ביום 17.2.99 התקיים דיון בתיק (כב' השופטת דיסקין). בתשובתו לאישום הודה המשיב 2 בעובדות כתב האישום אך טען כי "הנכס הזה בכלל לא היה שלי. אני לא גר שם, אני לא הייתי ולא אהיה בעל הנכס". הוא הזכיר את הסכם הפשרה, טען כי מבחינתו ניתן להרוס המבנה ובקש שהות על מנת להוועץ בעו"ד. בית המשפט הרשיע את הנאשם בעובדות כתב האישום והטיעונים לעונש נדחו, לבקשת המשיב 2.

16. ביום 14.11.99 ניתן גזר הדין בתיק, לאחר שהמשיב 2 טען לעצמו (בכתב, כמפורט בגזר הדין) וחזר על טענותיו שנטענו בת.פ. 108/96. בית המשפט קבע בגזר הדין, כי קיים פן לחומרה בכך שבמשך ארבע שנים, מאז 10.9.95, מתעלם המשיב 2 מצו בית המשפט. בית המשפט דחה את טענות המשיב 2 לגבי חוסר האפשרות לבצע את הצו לאור הסכם הפינוי וקבע כי היה עליו לבצע את הצו טרם החתימה על הסכם הפשרה או, למצער, טרם העברת הנכס ואין לו להלין אלא על עצמו, שלא טרח לבצע הצו במועד. בית המשפט גזר על הנאשם שלושה חדשי מאסר בפועל והפעיל את עונש המאסר בן שלושה החדשים שהוטל עליו בת.פ. 108/96, כאשר קבע כי ריצוי המאסר יהיה באופן חופף. בנוסף הטיל בית המשפט על המשיב 2 עונש מאסר על תנאי לתקופה של שלושה חדשים וקנס נוסף.

המשיב 2 ריצה את עונש המאסר שנגזר עליו במסגרת של עבודות שירות, החל מיום 16.1.00.

17. ביום 29.11.99 פנה המשיב 2 למשיב 1. במכתבו בקש המשיב 2 כי המשיב 1 יאפשר לו לקיים את צו בית המשפט, לאור ההליכים אשר ננקטים כנגד המשיב 2 . המשיב 1 השיב למשיב 2 ביום 6.12.99 כי הוא מתנגד בכל תוקף להריסת המבנה וכי הריסת המבנה תגרום לבעלים נזק רב.

18. ביום 19.7.01 הוגש כתב אישום נוסף בבית משפט זה כנגד המשיב 2 בגין אי קיום צו בית המשפט (ת.פ. 8356/01). בכתב האישום נטען כי עד ליום 12.3.01 לא קיים המשיב 2 את צו בית המשפט ולא הרס את המבנה.

המשיב 2 פנה ביום 17.12.02 ליועץ המשפטי לממשלה בבקשה לעיכוב הליכים בת.פ. 8356/01 הנ"ל וביום 24.9.03 ניתנה החלטת המשנה ליועץ המשפטי לממשלה לעכב את ההליכים בתיק.

ביום 14.7.03 הוגשה הבקשה שבפני
, ובקשה מתוקנת הוגשה ביום 3.9.03.
טענות הצדדים


19. המבקשת טוענת כי התנאים להחלת סעיף 212 לחוק מתקיימים בענייננו. המבקשת מפנה לסעיף 212(5) כחלופה החלה בענייננו, לאור כך שהמשיב 1 היה הבעלים של המקרקעין בעת בצוע העבירה, מכאן שניתן היה להגיש גם כנגדו כתב אישום על הבנייה ללא היתר, בהתאם לסעיף 208 לחוק, ואילו כיום הוא אינו בר עונשין לאור הזמן שחלף. לענין הטעם המיוחד והאינטרס הציבורי החשוב אשר מצדיק את הפעלת סעיף 212 טוענת המבקשת כי די בכך שניתן צו הריסה לגבי המבנה במסגרת ת.פ. 915/93 הנ"ל כדי להוות טעם מיוחד ואינטרס ציבורי. לענין זה מסתמכת המבקשת על דברים שנאמרו במסגרת פס"ד שניתן בע"פ (ת"א) 4093/98 מדינת ישראל
נ' ציוני מנחם (מיום 22.4.99 ולהלן: "ענין ציוני"). המבקשת מדגישה כי המשיב 1 עצמו הוא שיזם את ההליך, אשר בסופו הוצא צו ההריסה והתנהגותו, על פיה הוא משנה את טעמו בהתאם לאינטרסים שלו, מקוממת, שהרי לפי נוחיותו השתמש במערכת אכיפת החוק וכעת הוא מתנגד לבצוע אותם ההליכים שיזם. המבקשת טוענת כי המשיב 1 ידע שמדובר במבנה ללא היתר אך לא טרח לברר מה עלה בגורל תלונתו, לבדוק הנושא עם המשיב 2 או להפנות את תשומת לב השמאי לכך. נטען כי התנגדותו של המשיב 1 היא כלכלית גרידא וככזו אין בה כדי לגבור על אינטרס הציבור באכיפת צו בית המשפט וכיבוד שלטון החוק.

20. המשיב 1 טוען, כי העניין נשוא הבקשה אינו נופל בגדר חלופה כלשהי מחלופות סעיף 212 לחוק. בנוסף, טוען המשיב כי לא קיים כל אינטרס ציבורי חשוב, כנדרש בפסיקת בית המשפט העליון, אשר מצדיק החלת סעיף 212 וכי עצם קיומו של צו הריסה אינו מהווה אינטרס ציבורי שכזה. עוד נטען, כי, בכל מקרה, השיקולים האישיים של המשיב, אשר שילם מכספו על הנכס כולו, לרבות המבנה, מבלי לדעת כלל על ההליכים שהתנהלו כנגד המשיב 1 ועל צו ההריסה שניתן, צריכים לגבור על שיקולים אחרים, אם קיימים. המשיב 1 טוען כי המבקשת לא טרחה לידע אותו ואת בעל הנכס הנוסף על ההליכים שהתקיימו ועל תוצאותיהם ואף צו ההריסה לא נרשם. המשיב 1 טוען כי לא היתה עליו כל חובה להתעניין מה עלה בגורל תלונתו, ומשלא קבל כל מידע על הנושא מאיש, רשאי היה להניח שהתלונה לא טופלה או שהטיפול לא נשא תוצאות כלשהן. עוד טוען המשיב 1 כי, כאמור, קיים בעלים נוסף למבנה, מר ירון פרץ , אשר כלל לא הוזמן להגיב לבקשה ולא טען את טענותיו בעניין.

המשיב 2 הצהיר כי אין לו התנגדות לבקשה.
דיון והכרעה

21. סעיף 212 לחוק, אשר כותרתו "הריסה ללא הרשעה" קובע כך:

"נעברה עבירה בבנין לפי פרק זה, ואילו הורשע עליה אדם היה בית המשפט רשאי לצוות כאמור בסעיף 205, רשאי הוא לצוות כן אף ללא הרשעה, ובלבד שחלה אחת הנסיבות האלה:
(1)אין למצוא את האדם שבצע את העבירה;
(2) אי אפשר או בלתי מעשי הוא למסור לו הזמנה לדין;
(3) מי שהיה בעל הבנין בשעת בצוע העבירה וביצע אותה איננו בעל הבנין עוד;
(4) אין להוכיח מי בצע את העבירה;
(5) מי שבצע את העבירה מת או איננו בר- עונשין מסיבות שאין בהן כדי לעשות את פעולתו בלתי חוקית".


22. האם המקרה שבפני
נו נכנס בגדר סעיף 212 הנ"ל? סעיף 212 קובע כי ניתן לחייב ב"אמצעים נוספים", כמשמעותם בסעיף 205 לחוק, גם לא על פי מסלול של הגשת כתב אישום והרשעת אדם בדין. מנוסח הסעיף עולה, כי ההנחה העובדתית הגלומה בסעיף היא, כי לא ניתן להעמיד לדין את העבריין, מסיבות שונות, בגין הבנייה הבלתי חוקית, או, למצער,כי הדרך לצוות על פי סעיף 205 "חסומה", אך עדיין אין להשלים עם תוצאות העבירה.

ניתן לראות מיד, כי לאור לשון הסעיף מתעוררת בענייננו שאלה עקרונית: האם בנסיבות בהן ננקטה דרך של הגשת כתב אישום, בעקבותיו הורשע אדם והוא חוייב בצו הריסה על פי סעיף 205 לחוק ניתן לנקוט מסלול נוסף ולהתחיל בניהול הליך אחר המתבסס על סעיף 212 בגין אותו מבנה ממש?

שאלה זו תדון בהמשך. קודם לכן אבחן את התקיימות התנאים להחלת סעיף 212. בראשית הדיון אסקור את ההלכות המרכזיות לענין תכליתו של סעיף 212 והמקרים הראויים להחלתו. הלכות אלו ינחו אותנו בהמשך הדרך, בבדיקת השאלות המתעוררות בתיק זה.

23. בע"פ 3490/97 יצחק נ' הועדה המקומית לתכנון ובנייה כפר- סבא, פ"ד נב(1) 136 (להלן: "ענין יצחק") נקבעה ההלכה המרכזית לענין הנסיבות המתאימות להפעלת סעיף 212, פרשנותו ומיתחם הפעלת שיקול הדעת על ידי בית המשפט. קביעת בית המשפט המחוזי באותו ענין, כי די בכך שמדובר במבנה שנבנה ללא היתר כדי להצדיק הריסתו, אלא אם תובאנה נסיבות המצדיקות המנעות מכך - נדחתה על ידי בית המשפט העליון שקבע כך:


"יש להבחין בין סמכותו של בית המשפט להורות על הריסה לפי סעיף 205 לחוק התכנון - בעקבות הרשעה באחריות להקמת מבנה ללא היתר - לביו הסמכות הנתונה לבית המשפט בסעיף 212 לחוק התכנון להורות על הריסת מבנה ללא היתר, ללא קשר להרשעה. תכליתו של צו הריסה לפי סעיף 205 הנ"ל היא, להחזיר את המצב לקדמותו ולסלק מבנה שהוקם תוך הפרת החוק לבל ימצא חוטא נשכר; בעוד שתכליתו של צו הריסה לפי סעיף 212 הנ"ל היא, שמירת הסדר הציבורי ומניעת מטרד מן הציבור בשל עצם קיומו של מבנה לא חוקי. לא בכדי מדבר סעיף 205 הנ"ל ב"אמצעים נוספים" לענישתו של עבריין בנייה, ואילו סעיף 212 האמור מדבר ב"הריסה ללא הרשעה", לאמור - שאין בה משום נקיטת אמצעים כנגד עבריין בנייה, אלא בהסרת "מכשול" לרבים במובן הרחב של המושג. צו הריסה לפי סעיף 205 לחוק התכנון מכוון כנגד העבריין; בעוד שצו הריסה לפי סעיף 212 לחוק האמור מכוון כנגד ה"מבנה" שהוקם שלא כחוק".


בית המשפט העליון הוסיף וקבע, כי לאור העובדה שהמבנה הוא במרכז שיקול הדעת ולא העבריין, הרי שאין די בכך שהמבנה נבנה ללא היתר כדי להצדיק הריסתו על פי סעיף 212 לחוק אלא יש לבחון אם בנסיבות העניין "מחייב הענין הציבורי את הריסת המבנה". על בית המשפט לעמת בין השיקולים ה"ציבוריים", המצדיקים הריסה ובין השיקולים ה"אישיים" של המתנגד להריסה. בין השיקולים הציבוריים: האם הותרת המבנה הבלתי חוקי על כנו תהא "בניגוד זועק לאינטרס הציבורי שחוטא לא יצא נשכר"; האם יש צורך בצו למניעת ה"אנדרלמוסיה" שיוצרת בנייה ללא היתר; האם ההצדקה היא ב"מטרד" שיוצר המבנה שנבנה שלא כחוק.


24. על הלכת יצחק חזר בית המשפט העליון גם ברע"פ 124/01 ניקר נ' מדינת ישראל
, פ"ד נו (3)151 (להלן: "ענין ניקר"). בית המשפט המחוזי באותו ענין, שוב, קבע, כי נקודת המוצא בבקשה למתן צו הריסה על פי סעיף 212 היא שיש להרוס מבנה משנמצא שהוא נבנה שלא כחוק, אלא אם יראה המחזיק בו או בעליו טעם טוב לעשות כן. בית המשפט העליון דחה את גישת בית המשפט המחוזי, חזר על הלכת יצחק וקבע כי נקודת המוצא היא הפוכה: על המדינה, מבקשת הצו, הנטל להראות "הצדקה" להריסה, מעבר להיות המבנה ללא היתר. כדוגמאות להצדקה כזו הובאו מקרים בהם מדובר במבנה שעמד על מדרכה שיועדה לשמש הולכי רגל (ע"פ (ב"ש) 271/75 טייב נ' מדינת ישראל
, פ"מ תשל"ו(2) 291), או מבנה שעמד בניגוד מוחלט לתכנית הבינוי במקום ועיכב הקמתו של אולם התעמלות בבית ספר סמוך כאשר לא היה סיכוי שינתן לו היתר (ע"פ (ת"א) 518/68 יחזקאל נ' הועדה המקומית לתכנון ובנייה מחוז ת"א, פ"מ ע"ב 68). באותו המקרה, מעבר לכך שמדובר היה במבנה שהוקם ללא היתר, לא הוכחה כל הצדקה נוספת להריסתו וגם הטענה כי מדובר במבנה מסוכן לא הוכחה. בנסיבות אלו, החליט בית המשפט העליון כי אין מקום ליתן צו על פי סעיף 212. בית המשפט הוסיף וציין כי המנעות ממתן צו אינה שקולה למתן היתר וכי אם יסתבר בעתיד כי "הקיר מסוכן או יתגלה נתון נוסף כגון פגיעה באחוזי בנייה של שכנים, או כל נתון אחר ה"מצדיק" צו הריסה - אין מניעה להגשת בקשה חדשה למתן צו כזה".


25. יצויין, כי ההלכות בענין יצחק וענין ניקר אמנם חידדו את נקודת המוצא ממנה יצא בית המשפט בדונו בבקשה על פי סעיף 212 אך כבר בפסיקה קודמת נקבע כי סעיף 212 לא יופעל כדבר שבשגרה וכי יש לעשות שימוש במשורה ובזהירות בסמכות זו. בע"פ 224/91 מוחמד סאלח פלאח, פ"מ נב(3) 332 נקבע כי אמנם צו הריסה אינו מהווה אקט עונשי, אך הוא "צעד דראסטי וחריף מעין כמוהו". הסמכות ליתן צו הריסה ללא הרשעה נועדה, כך נפסק, על מנת להגן על אינטרס ציבורי חשוב, באותם המקרים בהם השארת המבנה חסר ההיתר גורמת ל"תקלה ציבורית חמורה וקשה". נפסק כי "הסמכות הזו נועדה בעיקרה על מנת להגן על הכלל, כאשר שלוחיו ומשמשיו טעו ולא נקטו צעדים משפטיים בעוד מועד כנגד עבריין הבנייה".


26. בת"ב 12/93 (ת"א) ואח' מדינת ישראל
נ' אביזמל, פ"מ נד(4) 341, בהסתמך על ע"פ 224/91 הנ"ל ופסיקה נוספת, סקר בית המשפט את מגוון השיקולים לענין מתן צו הריסה, לענין הקביעה אם הותרת המבנה תהווה "תקלה ציבורית". בין השיקולים: כוונתו הרעה של המתנגד, ידיעתו על מעשה העבירה בעת שבוצעה, מידת מעורבותו בה; תוצאות הבנייה הבלתי חוקית ונזקיה לזולת ולציבור; מידת החריגה - היקפה וממדיה; בעיות הכרוכות בהחזרת המצב לקדמותו; היות המבנה מנוגד לתכנית בנין ערים או מפריע למימושה; האם המבנה הוקם על שטח ציבורי או על שטח צד שלישי; משך הזמן שחלף מאז הקמת המבנה; השקעות של בעל המבנה ברכישת המבנה או שיפוצו- במיוחד כאשר מדובר בבעלים שאינו אחראי לבנייה הבלתי חוקית; האפשרות שהריסת המבנה תקפח את פרנסת בעליו או תשלול ממנו זכות מגורים; היותו של המבנה רעוע או מסוכן לציבור; ידיעתו של בעל מבנה שנבנה בשטח ציבורי שישיבתו בשטח היא זמנית ומותנית ברצונה של הרשות ולבסוף - האם הבקשה למתן הצו אינה הנובעת ממניעים זרים, כמו רצונה של הרשות לפנות את המחזיק במבנה ללא פיצוי או פיצוי מופחת.

עוד לענין השיקולים למתן צו הריסה ללא הרשעה, שיקולים המתייחסים להיות המבנה עצמו "תקלה", "מטרד" או "מכשול" לציבור ראה: בג"צ 874/78 סואעד ואח' נ' הועדה המקומית לתכנון ובנייה, הגליל המרכזי, פ"ד לה(1) 678 ( להלן: "ענין סואעד") ; ע"פ 254/95 מדינת ישראל
נ' אפרתי, דינים מחוזי כו(8) 367; ע"פ (חי) 1051/98 יוסף ברייר נ' מדינת ישראל
; רע"פ 1253/00 חסיבה סבג נ' מדינת ישראל
,דינים עליון נח, 421.


27. ניתן לסכם ולומר, כי בדונו בבקשה על פי סעיף 212 על בית המשפט להנחות עצמו על פי אינטרס הציבור ומידת הפגיעה בו, אם המבנה הבלתי חוקי יוותר על כנו. ניתן לומר, כי לאינטרס הציבור שני מובנים עיקריים לענין זה. האחד, מובן שניתן לכנותו: "פיסי - אובייקטיבי". האם המבנה, כשלעצמו, מבחינה פיסית בשטח, מהווה מטרד, הפרעה, מכשול לציבור (למשל, מבנה מסוכן, מבנה המפריע למעבר הציבור, מבנה המנוגד לתכנית בנין ערים ומפריע למימושה). השני, מובן שניתן לכנותו: "משפטי-עקרוני". האם מדובר במבנה, אשר אם ישאר עומד על תילו, הרי שעצם קיומו זועק לשמיים ומתריס באופן בוטה כנגד עקרונות כללים המגוננים על הציבור כמו כיבוד החוק והסדר הציבורי. האם הותרת המבנה תהווה, היא עצמה ומעבר לעובדה הבסיסית כי נבנה ללא היתר, מעין "כתובת על הקיר" לענין פגיעה באינטרס הציבורי ולכן לא יעלה על הדעת להרשות הותרת המבנה על כנו. במסגרת שיקולים אלו תבחן בעיקר שאלת היות החוטא נשכר וכן נסיבות נוספות הקשורות למבנה (מימדי הבנייה, היקפה,סוגה) ולמתנגד להריסתו (וראה לענין שיקולים מסוג זה: רע"פ 3407/03 ירושלמי נ' מדינת ישראל
; ע"פ (ת"א) 3832/98 דיין נ' מדינת ישראל
).

על פי שתי מערכות השיקולים שציינתי, עדיין המבנה הוא העומד במרכז, והשאלה הנשאלת היא האם קיימת הצדקה להריסת המבנה בהתאם לנסיבות ולשיקולים הכרוכים בהותרתו.

27. לאחר בחינת הפסיקה המתייחסת לשיקול הדעת הראוי בענין סעיף 212 נפנה ונבחן החלתו בענייננו. ותחילה- להתקיימות התנאים המוקדמים להחלתו.

28. התנאי המוקדם הראשון הקבוע בסעיף 212 הוא כי "נעברה עבירה בבנין". לענין זה, אין ספק כי אכן נעברה עבירה, כך פסק מפורשות בית המשפט כבר ביום 10.3.94 בת.פ.915/93.

29. התנאי המוקדם השני הוא, כי "אילו הורשע עליה אדם היה בית המשפט רשאי לצוות כאמור בסעיף 205".

ניתן לומר, כי ניסוחו של תנאי זה בעייתי בנסיבות תיק זה. הסעיף דן באפשרות תאורטית ליתן צו על פי סעיף 205, אילו היה מוגש כתב אישום ומורשע אדם. מדובר על "היה רשאי לצוות" ולא "צווה". הסעיף צופה מצב, כאמור, בו ינקט מסלול חילופי להגשת כתב אישום, הרשעה ונקיטת "אמצעים נוספים". ההנחה היא כי לא ניתן צו על פי סעיף 205 לחוק. נוסח הסעיף אינו דן ואינו צופה מצב בו כבר הורשע אדם וכבר ניתן לו ציווי על פי סעיף 205 אלא שזה לא בוצע, מטעמים שונים. ניסוח זה מובילנו הישר אל השאלה שהצגתי קודם לכן, כשאלה עקרונית המתעוררת בתיק זה: האם הליך על פי סעיף 212 יכול להיות הליך נוסף להליך של הגשת כתב אישום, הרשעה ומתן צוים, או שמא רק חילופי? האם ניתן לנקוט "כפל הליכים" ו"כפל צווים" לענין מבנה בלתי חוקי, כאשר ההליך הפלילי הסתיים בהרשעה ובמתן צו הריסה? זאת ועוד: האם סעיף 212 יכול לשמש כאמצעי נוסף לאכיפת צו בית המשפט אשר לא קויים, בנוסף לסעיף 210 לחוק, הדן באי קיום צו בית המשפט?

לא מצאתי פסיקה המתייחסת ישירות לשאלה זו במסגרת דיון בהחלת סעיף 212, אך שאלת "כפל ההליכים" נדונה כשאלת אגב בע"א 733/80 שרה רומי נ' מדינת ישראל
(פורסם בספרו של נ' בן - תור, צווים נגד בנייה בלתי חוקית (1997) עמ' 137 ,353 וכן בתקציר "סביר", כרך כד - 12 עמ' 18).

באותו מקרה, אשר נסיבותיו מעט דומות למקרה הנדון בפני
נו, הועמד הבעלים הרשום של דירה לדין פלילי על בנייתה ללא היתר. הוא הורשע וניתן צו הריסה. עקב טעות (השמטה מקרית) לא הורה בית המשפט שיש לרשום את הצו בלשכת רישום המקרקעין. הצו לא בוצע ובינתיים נמכרה הדירה למערערת. המערערת טענה כי יש לראותה כבעלים של הדירה כשהיא נקייה מכל פגם עד שינקטו הליכים על פי סעיף 212, אשר אחת מחלופותיו היא החלפת בעלים. בית המשפט העליון דחה את הערעור, קבע כי על מי שהורשע לקיים את הצו והוסיף:

"כאשר קוראים את הסעיפים 205 ו - 212 לחוק התכנון והבנייה זה בצד זה עולה כוונה ברורה שלא יהא כפל תביעה. די איפוא בהליך הקודם, כאשר הבעלים הרשום עמד לדין, כדי לייתר את השימוש בסעיף 212, ואולי אף אין אפשרות להשתמש בנאמר בו ".

שאלה דומה מעט, המתייחסת לנסיבות בהן הורשע אדם אך לא ניתן צו על פי סעיף 205 לחוק, התעוררה בע"פ (חי) 2384/02 שוסהיים נ' הועדה המקומית לתכנון ובנייה קריות, תק-מח 2003(3) 4755 (להלן:"עניין שוסהיים"). באותו המקרה נוהל הליך בדרך של הגשת כתב אישום בעניין בצוע עבודות בנייה בסטייה מהיתר (אי הקמת מקלט). העבריין הורשע אך במסגרת גזר הדין לא הוטלו "אמצעים נוספים", כמו צו להתאמת הבנייה להיתר. לאחר מספר שנים הגישה הועדה המקומית בקשה, על פי סעיף 212, להורות לאותו אדם לבנות את אותו המקלט בהתאם להיתר המקורי. בית המשפט המחוזי נדרש לדון בשאלה, האם ניתן לפעול במסלול של סעיף 212 לחוק גם כאשר היתה הרשעה בהליך נפרד, אך מסיבה כלשהי לא ניתן צו על פי סעיף 205. כב' השופטת שטמר קבעה כי ניתן, עקרונית, להחיל את סעיף 212 גם במקרה בו היתה הרשעה אך לא ניתן צו על פי סעיף 205 ויש לבדוק בכל מקרה אם ראוי ונכון לעשות כן. כב' השופט רזי הצטרף לדעתה אך השופט פיזם הסתייג מקביעה זו וקבע כך: "לעניות דעתי, לאחר שבשעתו הורשע המערער בעבירה של הקמת מבנה בחריגה מהיתר, אין להחיל עליו את סעיף 212 לחוק. במילים אחרות:ניתן להחיל סעיף זה, לדעתי, רק אם לא היתה הרשעה. מכיון שנדוננו, כאמור, הורשע המערער, כאמור, לא ניתן לפעול לגביו לפי סעיף 212 לחוק."

דעת הרוב בעניין שוסהיים, כאמור, אינה מתייחסת למקרה כמו זה העומד בפני
נו. היא מתייחסת למקרה בו לא הוטלו "אמצעים נוספים" על פי סעיף 205 בעת גזר הדין. בענייננו - המצב שונה - מדובר במצב בו נעשה שימוש בסעיף 205, הוטלו "אמצעים נוספים" וכעת מבוקש להטילם שוב. (ולהלכה דומה לזו שבעניין שוסהיים ראה גם: ע"פ (ת"א) 344/90 שירה וייס נ' מדינת ישראל
, פורסם בספרו של נ' בן-תור בע' 527).

ניתן לומר,כי גם מההלכה שנפסקה בענין סואעד, על פיה ניתן "להמיר" כתב אישום בבקשה להריסה ללא הרשעה, אפשר להגיע למסקנה כי מדובר בהליכים חילופיים בלבד ולא בשני מסלולים אשר ניתן לצעוד בהם בצותא.

האם המסקנה, אם כך, צריכה להיות כי עצם הגשת הבקשה לצו על פי סעיף 212 אינה אפשרית ויש לפסול אותה על הסף, מקום שכבר ננקטו "אמצעים נוספים" על פי סעיף 205?


איני סבורה כי יש לקבוע מסקנה חד משמעית שכזו. אני סבורה כי יתכנו מקרים בהם לא יהיה מנוס משימוש בסעיף 212 גם בנסיבות בהן כבר ננקט הליך על פי כתב אישום וזאת בהתאם למערכות השיקולים השונות שהצגתי. איני סבורה כי יש לפסול הבקשה על הסף, רק בגין כך שנוהל בעבר הליך קודם וניתן צו על פי סעיף 205, אך מאידך, איני סבורה גם כי עצם העובדה כי בעבר הוטלו "אמצעים נוספים" מהווה, היא כשלעצמה, הצדקה למתן צו על פי סעיף 212. על המבקש להחיל את סעיף 212 למצוא הצדקה לכך, הנובעת מהכללים החלים על סעיף 212 עצמו, מעבר להתבססות על הליכי העבר כהצדקה יחידה. בעניין זה אפרט בהמשך, לאחר המשך הדיון בהתקיימות יסודות סעיף 212.

30. התנאי המוקדם השלישי לצורך החלת סעיף 212 הוא התקיימות אחת מחמש החלופות בסעיף. מעיון בחלופות השונות עולה כי חלופות 1 עד 4 אינן רלוונטיות לענייננו. המבקשת טוענת כי בענייננו מתקיימת החלופה הקבועה בסעיף 212 (5). לטענתה, המשיב 2 היה הבעלים של המקרקעין בעת בצוע העבירה ובהתאם לסעיף 208 לחוק ניתן היה להאשימו גם כן בבצוע עבודות הבנייה. כיום, חלפה תקופת ההתיישנות מאז בוצעו העבירות ולכן נחשב המשיב 2 כמי שבצע את העבירה אך איננו בר עונשין, מסיבות שאין בהן כדי לעשות את פעולתו חוקית. המבקשת מפנה לענין סואעד ולענין יצחק, שם נקבע כי יש לתת למילים "שאיננו בר עונשין" "משמעות מרחיבה, הכוללת כל מקרה שבו לא ניתן להעמיד את הנוגע בדבר לדין פלילי מכל סיבה שהיא".

31. רחבה ככל שתהיה המשמעות אותה ניתן לתת למילים "שאיננו בר עונשין", הרי שסעיף 212(5) פותח במילים "מי שבצע את העבירה" וגם הפסיקה מדברת על מצב בו לא ניתן להעמיד לדין את "הנוגע בדבר". אין חולק כי מי שבצע את העבירה הוא המשיב 2. עם זאת, המבקשת טוענת כי יש לראות גם במשיב 1 כ"מי שבצע את העבירה" וזאת בשל העובדה כי בעת שבוצעה העבירה היה זכאי להרשם כבעלים (הרישום בפנקס רישום המקרקעין היה, כזכור, לאחר בצוע עבודות בניית המבנה) ובשל הוראות סעיף 208 לחוק, על פיהן בעל המקרקעין או מי שהוחזק כבעלים בעת בצוע העבירה, יכול גם הוא להיות מואשם בעבירת הבנייה ללא היתר.


אין בידי להסכים עם המבקשת. לא אוכל לקבוע כי המשיב 1, בענייננו, הוא "מי שבצע את העבירה" וכיון שאינו בר עונשין עוד הרי שחל סעיף 212(5). בהתאם לעובדות שפורטו לעיל, המשיב 1 הוא זה שפנה והתלונן על בצוע העבירה מיד לאחר שנודע לו על בצועה, ציין כי מעולם לא התיר את הבנייה ובקש לנקוט הליכים בעניין. הוא זה שמסר את פרטי העבריין למבקשת ואף במסגרת תביעה אזרחית שהגיש כנגד העבריין ציין כי האחרון בצע עבודות ללא היתר. המבקשת מעולם לא טענה כי המשיב 1 היה שותף ואחראי לבצוע העבירה ולמעשה גם בסיכומיה היא אינה טוענת זאת אלא מציינת כי בהתאם לסעיף 208 (א) לחוק "ניתן היה להגיש גם נגדו כתב אישום". בכך אין די. בחלופה זו יש להוכיח כי העבריין אינו בר עונשין ולא כי מי שניתן היה להגיש כנגדו כתב אישום אינו בר עונשין. סעיף 208 (א) אמנם קובע את רשימת האחראים לעבודה ולשימוש הטעונים היתר אך סעיף 208 (ב) מעניק הגנה למי שניתן להגיש כנגדו כתב אישום, אם אותו אדם יוכיח כי העבירה נעברה לא בידיעתו וכי הוא נקט כל האמצעים הנאותים לקיום הוראות החוק בכל הנוגע לעבודת הבנייה. בענייננו - בהתאם לעדויות והמסמכים, שלא נסתרו כלל, המשיב 1 לא ידע על בצוע עבודות הבנייה אלא לאחר שהסתיימו. כאשר נודע לו פנה מיד והתלונן על כך, מסר מלוא הפרטים הידועים לו ואף הבהיר כי יגיע למתן עדות על פי הצורך. בהתאם לראיות אלו אני סבורה, כי גם אם היה מוגש כתב אישום טרם תקופת ההתיישנות כנגד המשיב 1 כשותף לעבירה - לא ניתן היה להגיע לקביעה כי הוא זה שבצע את העבירה והיתה עומדת לו ההגנה על פי סעיף 208 (ב). מי שבצע את העבירה הוא המשיב 2. המשיב 2 הוא בר עונשין, הוא הועמד לדין והורשע. הנסיון לומר כי בנוסף למשיב 2 גם המשיב 1 בצע בענייננו את העבירה, ובכך לפתוח פתח ולהכנס בשערי סעיף 212, הוא נסיון מאולץ, אינו מתיישב עם לשון הסעיף ובודאי שלא עם כוונתו. המסקנה העולה מכך כי לא מתקיימת בענייננו אחת מהחלופות בהתאם לסעיף 212.

32. עם זאת, גם אם הייתה מתקיימת אחת החלופות, דעתי היא כי גם אז לא היה מקום להענות לבקשה ולמען שלמות התמונה אתייחס גם לכך.


בהתאם להלכה הפסוקה אשר נסקרה לעיל, הרי שגם אם מתקיימים התנאים המוקדמים להחלת סעיף 212 אין די בכך ועל המבקשת להוכיח התקיימותו של אינטרס ציבורי, המתייחס למבנה, אשר יצדיק את מתן הצו, מעבר לכך שמדובר בבנייה הבלתי חוקית.

33. המבקשת טוענת, כי האינטרס הציבורי המצדיק מתן צו הריסה בענייננו הוא קיומו של צו בית המשפט בת.פ. 915/93 אשר צווה על המשיב 2 להרוס את המבנה ועד היום לא בוצע. לטענת המבקשת, די בטעם זה כדי לתת את הצו המבוקש, על פי סעיף 212. המבקשת אינה טוענת לקיום אינטרס ציבורי נוסף, מעבר לאמור לעיל, והיא מסתמכת על דברים שנאמרו בענין ציוני. באותו ענין הוגש ערעור על החלטת בית המשפט לעניינים מקומיים בתל- אביב לא לאשר בקשה להריסה ללא הרשעה. המדינה, מבקשת הצו, רצתה להגיש בבית המשפט לעניינים מקומיים פסקי דין קודמים אשר מהם ניתן היה ללמוד כי הוצא כנגד אותו המבנה צו הריסה, במסגרת הליכים כנגד אחיו של המשיב בבקשה. בית המשפט לעניינים מקומיים לא אפשר למדינה להגיש את התיקים הקודמים. בית המשפט המחוזי קבע כי בכך שגה בית המשפט לעניינים מקומיים, כי"גלגוליה הקודמים של אותה סככה וצווי ההריסה שניתנו לגביה רלוונטיים לחלוטין" והחזיר את הדיון לבית המשפט לעניינים מקומיים על מנת שיקבל לידיו את התיקים הקודמים ויחליט בבקשה. במסגרת פסק הדין של בית המשפט המחוזי נאמרו עוד הדברים הבאים:

" במיוחד כך, כאשר על פי הפסיקה כשמדובר בהריסה שלא מכח הרשעה, צריכה המדינה להראות טעם נוסף להריסת המבנה ואין די בכך שהמבנה נבנה ללא היתר. טעם נוסף כזה יכול בהחלט להיות עצם קיומם של צווי ההריסה ומשום כך חייב היה בימ"ש קמא לקבל את התיקים הקודמים בבחינת "הסטוריה" של אותה סככה".

על דברים אלו מסתמכת המבקשת בענייננו, בטענתה כי די בקיום צו הריסה המתייחס למבנה על מנת להצדיק הפעלת סמכות בית המשפט על פי סעיף 212. הטענה היא כי האינטרס הציבורי עליו יש להגן הוא כיבוד צוים שיפוטיים ושלטון החוק. ניתן להרחיב ולומר לענין זה כי יש לחסום כל אפשרות התחמקות ממלוי צוים שיפוטיים וכי אין לאפשר אי קיום צו גם מקום בו הועבר הנכס ואינו עוד בבעלותו או בהחזקתו של העבריין.


34. מעבר לדברים שנאמרו בענין ציוני הנ"ל, לא קיימת פסיקה אשר קבעה כי די בעצם קיומו של צו הריסה שניתן במסגרת הליך פלילי קודם כדי למלא התנאי בדבר קיומו של אינטרס ציבורי חשוב להריסה על פי סעיף 212. לענין הדברים שנאמרו בענין ציוני ניתן לציין מספר דברים. ראשית, הדברים נאמרו לענין ההחלטה כי צוים הנוגעים למבנה שניתנו בעבר הם רלוונטיים לבקשה להריסת המבנה ולא נקבעה בהם החלטה אופרטיבית לענין המסקנה הסופית שיש לקבל בנושא. אין ספק כי העובדה שניתנו צוים ונסיבות מתן הצוים חיוניות לצורך שקילת כל השיקולים, הציבוריים והאישיים, לענין מתן צו הריסה על פי סעיף 212 ונראה לי כי לכך כוונו דבריו של בית המשפט המחוזי. שנית, פסק דינו של בית המשפט המחוזי ניתן ביום 22.4.99, לפני פסק הדין של בית המשפט העליון בענין ניקר, אשר ניתן ביום 21.2.02 ובו עצמו נאמר כי התגלו גישות שונות בבתי המשפט המחוזיים בעקבות פסק הדין בענין יצחק ונעשה חידוד של נקודת המוצא והשיקולים הרלוונטיים לענין הדיון בסעיף 212. ושלישית, בפני
בית המשפט המחוזי לא התעוררה כלל השאלה אם ניתן לנקוט הליך על פי סעיף 212 לאחר שכבר ננקט, בהצלחה, הליך על פי סעיף 204 וניתן צו על פי סעיף 205 ולא נדונו דברי בית המשפט העליון בע"א 733/80 הנ"ל לעניין כפל הליכים.


אני נוטה לפרש את הדברים שנאמרו בבית המשפט המחוזי בענין ציוני לאור יתר ההלכות הפסוקות לגבי סעיף 212 ולקבוע כי בין כלל השיקולים ה"ציבוריים" יש לבחון כל עובדה המתייחסת למבנה, לרבות צוים קודמים. בענין זה, כפי שעצם העובדה שהמבנה נבנה בעבירה אינה מכריעה את הכף אלא יש לבחון שיקולים נוספים, הרי שגם קיומו של צו הריסה קודם שניתן כלפי אדם אחר בהתייחס למבנה אינו יכול להכריע לבדו את הכף ויש לבחון את יתר הנסיבות והשיקולים. כאמור, במסגרת השיקולים הציבוריים יש לבדוק אם הותרת המבנה, עובדה זו כשלעצמה, "זועקת לשמיים" ובעניין זה כל המידע לגבי צווים קודמים בקשר למבנה הם רלוונטיים.

35. את השיקולים ה"ציבוריים" הרלוונטיים לבחינת בקשה על פי סעיף 212 חילקתי, קודם לכן, על פי שני מובנים: המובן ה"פיסי- אובייקטיבי" והמובן ה"משפטי - עקרוני". לאור השיקולים שייבדקו נערוך איזון במסגרתו תבחן הפגיעה האפשרית במשיב 1 אל מול הפגיעה בציבור.


36. ראשית, נדון בשיקולים המתייחסים לנזק שעשוי להגרם לציבור אם המבנה יוותר בשטח במובן ה"פיסי - אובייקטיבי". בפסיקה הודגשו שיקולים אלו כבסיס למתן צו על פי סעיף 212. מטרתו העיקרית של הסעיף היא הרי הגנה על הציבור מפני "תקלה" אפשרית אשר עשויה להיות מהמבנה. כאן, יש לבדוק אם המבנה מהווה הפרעה למעבר הציבור, האם הוא מנוגד לתכניות בנין ערים או מעכב ביצוען, האם המבנה מסוכן או רעוע, האם מדובר בבנייה "פרועה", האם מדובר בהיקף בנייה גדול, משך הזמן שקיים המבנה, האם מדובר בשטח ציבורי. בחינת כל שאלות אלו בהתייחס לבנייה שבפני
נו מעלה כי המבנה אינו מהווה, לכשעצמו, "מטרד" או "מכשול" כלשהו לציבור. כפי שעולה מהעדויות ומהמסמכים מדובר בקירות ובגג שהוחלפו לפני יותר מעשור. לא נטען כלל כי קיימת סכנה כלשהי מהמבנה. השטח פרטי. הוא אינו משמש למעבר או לשימוש ציבורי אחר והבנייה בכל האזור מוקפאת. אין מדובר בהיקף בנייה משמעותי במיוחד. בנסיבות אלו לא ניתן לומר כי קיים אינטרס ציבורי להרוס המבנה בהיותו מטרד או הפרעה לציבור ויצויין כי המבקשת אף לא טענה זאת.


37. מערכת השיקולים הבאה, על פי המובן "המשפטי- עקרוני" תבדוק אם עצם הותרת המבנה על כנו תהא סימן ודגל מנקרי עיניים כנגד אינטרס הציבור לכיבוד החוק. יש להתייחס לכך, שעל בית המשפט לדאוג לכך ש"לא יהא חוטא נשכר". בנסיבות בהן קיים "ניגוד זועק" לאינטרס הציבור על פיו לא יהא חוטא נשכר, תהא הצדקה למתן צו הריסה. ומה בענייננו? אין ספק כי המבקשת פעלה כנגד ה"חוטא" בענייננו, הוא המשיב 2, בכל הדרכים האפשריות. הוגשו כנגדו כתבי אישום, הוא הורשע, שילם קנסות ואף ריצה עונש מאסר בעבודות שירות. לאחרונה, החליטה מערכת אכיפת החוק לעכב ההליכים הפליליים כנגדו. קשה לומר, אם כן, כי קיים כאן מצב בו העבריין נמלט מידי החוק או כי התגלתה כאן קנוניה על מנת להתחמק ממלוי מצוות החוק ובתי המשפט וכי לכן קיימת סכנה ליציבות מערכת המשפט.

המבנה עצמו, כאמור, אינו גדול וכפי שקבע בית המשפט במסגרת גזר הדין בת.פ. 915/93מדובר למעשה בהחלפת קירות וגג רעועים. זו אינה בנייה "פרועה".המקום הוא בשטח פרטי, לא במרכזה של העיר אלא באזור צדדי, כאשר לגבי כל הבנייה בו קשה לומר כי היא מוסדרת כיום לתפארת. קשה לדעת, מהתבוננות במבנה, כי הוא אכן נבנה ללא היתר ומהמבנה עצמו לא עולה "זעקה לשמיים" ו"התרסה" כלפי כולי עלמא כי נבנה בעבירה.

ומה לגבי המשיב 1? המבקשת טוענת כי התנהגותו מקוממת. הטענה היא כי הוא זה שיזם את ההליכים כאשר מטרתו היתה לסלק את המשיב 2 והוריו מהנכס שרכש, וכי כעת, כאשר נושא הפינוי בא לידי סיום ועל פי נוחיותו, הוא אינו יכול להתנער מצוי בית המשפט שניתנו. המבקשת טוענת כי המשיב 1 היה צריך להתעניין מה עלה בגורל תלונתו טרם שחתם על הסכם הפשרה עם המשיב 2 והוריו וטרם ששילם להם כספים בגין הנכס ואם לא עשה כן- אין לו להלין אלא על עצמו אך אין בכך כדי להצדיק אי מתן צו הריסה.

כפי שציינתי, המשיב 1 אינו "חוטא" ולא ניתן לייחס לו פעילות בלתי חוקית לגבי המבנה. חטאו היחיד, כך נראה, של המשיב 1, הוא שלא התעניין בגורל התלונה שהגיש בגין הבנייה הבלתי חוקית, לא בעיריית תל-אביב ולא אצל המשיב 2. המשיב 1 טען כי לו ידע אודות ההליכים שהתקיימו וצו ההריסה שניתן, הרי שבודאי לא היה מסכים לרכישת הנכס "as is" . המשיב 1 העיד, כי הניח שלא נעשה דבר עם תלונתו וזאת כיון שלא קיבל כל הודעה על כך מכל גורם, בנוסף לעובדה שהצו לא נרשם בלשכת רישום המקרקעין.

אני מקבלת את גרסת המשיב 1 כי לא ידע דבר אודות ההליכים שהתנהלו כנגד המשיב 2 ואודות צו ההריסה שניתן. המשיב 1 אמנם ידע כי המשיב 2 בצע בנייה בלתי חוקית בנכס בשנת 1993, אך אם היה מודע לכך שניתן צו הריסה על חלק מהנכס ממנו התפנו המשיב 2 והוריו, כנגד מתן פיצויים, לא היה נחתם הסכם הפשרה כפי שנחתם. אם היה יודע על כך המשיב 1, הוא היה מודיע על כך לשמאי ודורש כי הערכת שווי הנכס תהא תוך התייחסות לאותו צו הריסה, ולא למבנה "כמו שהוא", כפי שדרש המשיב 2. הדברים היו נרשמים באופן מפורש והערכת שווי הנכס היתה מושפעת מכך. צו ההריסה לא נרשם, המשיב 2 והוריו לא אמרו למשיב 1 דבר על צו ההריסה עד שנת 1999, השמאי שקיבל מידע מעיריית תל-אביב גם כן לא ציין דבר אודות צו הריסה אשר תלוי ועומד כנגד המבנה והמשיב רשאי היה להניח כי נושא הבנייה הבלתי חוקית, לגביה התלונן שנת 1993 ולא זכה לקבל מענה, כבר אינו עומד על הפרק. המשיב 1 רשאי היה להניח, למשל, כי המבקשת לא מצאה לנכון לטפל בנושא או שקבלה את טענות המשיב 2 (כפי שטען כל העת, גם לאחר שהורשע), כי מדובר רק בהחלפת פריטים רעועים וכי בכך אין משום עבירה.


בנסיבות אלו, איני סבורה כי התנהגות המשיב 1 שבפני
נו היא התנהגות אשר תצדיק מתן צו הריסה כדי שלא יצא מסר לציבור על פיו העבריין נהנה מפרי העבירה או מתחמק ממלוי צוים שיפוטיים. קיומו של המבנה אינו "זועק" לשמיים. יתכן ושינוי דעתו של המשיב 1 בקשר להריסת המבנה "מרגיז" את המבקשת, אשר אולי סבורה כי מנגנון אכיפת החוק נוצל על ידי המשיב 1 לפי שיקוליו הכלכליים, אך בכך אין די כדי להוות אינטרס ציבורי חשוב אשר יצדיק את הריסת המבנה כיום. עוד יש לציין כי לנכס בעלים נוסף, מר ירון פרץ, אשר לגביו לא נטען כי ידע אודות הבנייה הבלתי חוקית או היה שותף לתלונה והוא אף לא הוזמן כמשיב בבקשה.


38. לאחר בדיקת השיקולים ה"ציבוריים" יש לבחון את הנזק שיגרם למשיב 1 אם ינתן הצו, לעומת הנזק לציבור, אם לא ינתן הצו. המשיב 1, יחד עם בעל הנכס הנוסף, שילם בגין המבנה, כפי שהוא, לרבות הבנייה הבלתי חוקית שבו. הנכס מושכר כיום. בנוסף, טוען המשיב 1 כי לא ניתן לבצע הריסה חלקית, רק של הבנייה שנבנתה ללא היתר, ותחילת בצוע פעולות הריסה עשויה לגרום לו נזקים נוספים. כעת לא ניתן כלל לקבל באזור זה היתרי בנייה. המבקשת טוענת כי התנגדות המשיב 1 היא כלכלית גרידא וככזו אין בה כדי לגבור על האינטרס הציבורי, שהוא, בענייננו, כיבוד צוי בית המשפט.

אכן, הנזק שיגרם למשיב 1 הוא כלכלי, אך איני סבורה שיש להמעיט בחשיבותו של נזק זה ובחשיבות השמירה על קניינו של אדם. הנזק שיגרם לציבור, אם לא ינתן צו, הוא הותרת בנייה בלתי חוקית על כנה, למרות שכנגד הבנייה הוצא צו של בית המשפט. לציבור, כאמור, לא יגרם נזק מהותרת המבנה עצמו.


39. אין צורך להכביר מילים לענין חשיבות כיבוד צוים של בית המשפט כענין של מדיניות משפטית וכחלק מהשמירה על שלטון החוק. עם זאת, ההליך הנדון בפני
אינו הליך בגין אי קיום צו בית המשפט. לענין זה קיימים סעיפים מתאימים הן בחוק התכנון והבנייה והן בחוק העונשין. לטעמי, וכפי שציינתי קודם לכן, הליך למתן צו הריסה ללא הרשעה לא יכול לבוא כמנגנון נוסף לאכיפת צווי בית המשפט בנוסף להליכים הפליליים אותם ניתן לנקוט, וזאת כמטרה יחידה. זוהי אינה תכליתו של סעיף 212. סעיף 212 מתרכז, כפי שנקבע בעניין יצחק במבנה ולא בעבריין. על מנת להצדיק מתן צו הריסה ללא הרשעה, יש להתרכז בצורך להצדיק את הסרת המבנה. בענייננו, הבקשה כלל אינה נעוצה בסיבות הקשורות למבנה. הבקשה כרוכה בטבורה להליך בו הורשע אדם וניתן לו צו על פי סעיף 205 לחוק. הבקשה נעוצה בעבריין והיא הוגשה בשל הקושי לאכוף עליו את קיום צו בית המשפט. המטרה בבקשה, היא, למעשה, למצוא דרך על מנת להמשיך ולאכוף את בצוע הצו שניתן על פי סעיף 205 לחוק ואשר לא בוצע במועד על ידי העבריין. והרי צו על פי סעיף 205 ניתן כאשר העבריין הוא במרכז. כיצד ניתן להחילו, כמות שהוא, וללא טעם נוסף, בבקשה על פי סעיף 212 , כאשר המבנה, הוא האמור להיות במרכז? אין ספק, כאמור, כי אכיפת צוי בית המשפט מטרה חשובה מאין כמוה היא, אך, יש לפעול להגשמתה במסגרת הדרכים שהותוו בחוק, בין היתר, על מנת למנוע פגיעה בצדדים שלישיים למעלה מהצורך. שימוש בסעיף 212 בנסיבות אלו אינו מהווה דרך כזו.


יש לזכור, כי שאלת "כפל ההליכים" ו"כפל הצוים" גם היא משפיעה על מידת ההענות לבקשה ועל נקודת האיזון ולטעמי, במקרה של כפל הליכים גישת בית המשפט אף צריכה להיות מחמירה יותר בהתייחס לקבלת הבקשה. אמנם קבעתי, כי לטעמי אין מקום לפסול על הסף בקשה על פי סעיף 212 גם כאשר התנהל הליך קודם וניתן צו על פי סעיף 205, אך לדעתי יש לייחד אפשרות זאת רק למקרים חריגים בהם באמת מדובר במבנה המהווה "תקלה" לציבור, יותר במובן ה"פיסי - אובייקטיבי", מבנה אשר יש צורך חיוני להסירו ולא נותרה כל דרך אחרת לעשות זאת אלא באמצעות שימוש בסעיף 212. מעבר לכך, איני סבורה כי ראוי לנקוט כפל הליכים כדרך של שגרה ולא זו מטרתו של סעיף 212. כך, בענייננו, אם היה מוכח כי המבנה עצמו טעון סילוק וכי הותרתו בשטח מהווה או תהווה הפרעה, סכנה או מכשול לציבור, עליהם לא ניתן להתגבר בכל דרך אחרת, יתכן והיה מקום להענות לבקשה. אך זהו, כאמור, אינו המצב בענייננו.


כפי שנפסק בענין ניקר, הרי שאין באי מתן צו על פי סעיף 212 כדי להוות מתן היתר. אוסיף ואומר, כי אין בכך גם משום שינוי או ביטול של צו בית המשפט שניתן כנגד המשיב 2. אי מתן הצו נובע מקביעה כי בנסיבות הענין כיום, כפי שהוצגו בפני
בית המשפט, אין מקום להחלת סעיף 212 וזאת בגין אי עמידה בתנאים להחלתו.

40. לאור כל האמור לעיל אני קובעת כי דין הבקשה למתן צו הריסה ללא הרשעה להדחות.

ניתנה היום, 16 במאי 2004, בהעדר הצדדים.

המזכירות תעביר עותק ההחלטה לצדדים.

ארנה לוי
, שופטת
1
בתי המשפט

ב 008727/03
בבית המשפט לענינים מקומיים בתל-אביב יפו
16/05/2004
תאריך:
כב' השופטת ארנה לוי

בפני
:








ב בית משפט לעניינים מקומיים 8727/03 מדינת ישראל נ' פרץ יהודה, שמואל כהן (פורסם ב-ֽ 16/05/2004)