פסקי דין על דרור עטייה | פסקי דין על יצחק בוינגיצה |

13619-04/11 מת     26/04/2011




מת 13619-04/11 מדינת ישראל נ' דרור עטייה, יצחק בוינגיצה








בית המשפט המחוזי בחיפה



מ"ת 13619-04-11 מדינת ישראל
נ' עטייה(עציר) ואח'





בפני
כב' השופט רון שפירא

המבקשת
מדינת ישראל


נגד

המשיבים
1.
דרור עטייה
(עציר), ת"ז 062886783
2.
יצחק בוינגיצה
(עציר), ת"ז 023026735


החלטה
מונחת בפני
בקשה למעצר עד תום ההליכים בהתאם לסעיף 21(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה- מעצרים) התשנ"ו- 1996.
כנגד הנאשמים דרור עטייה
ויצחק בוינגיצה
(להלן: "המשיב


1

" ו"המשיב 2" בהתאמה. ויחדיו "המשיבים"), הוגש כתב אישום המייחס להם עבירה של קשירת קשר לפשע, לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "החוק"); ועבירה של סחיטה באיומים, עבירה לפי סעיף 428 + סעיף 29 לחוק.
כנטען במסגרת כתב האישום, במהלך שנת 2009, הגיע לידי המשיב 1 צ'ק של סולו פולופ (להלן: "המתלונן"), על-סך של 2,300 ₪ (להלן: "הצ'ק"), אשר היה ללא כיסוי. בהמשך לכך, יצר המשיב 1 קשר עם המתלונן, הודיע לו כי שילם הכסף כפדיון הצ'ק ודרש ממנו לשלם לו את הסכום הנקוב בצ'ק וכן סכומי כסף נוספים כריבית.
המתלונן החל לשלם את סכומי הכסף בהתאם לדרישתו של המשיב 1, ולאחר מספר חודשים ומשהמתלונן התקשה לעמוד בתשלום סכומי הכסף, החל המשיב 1 לדרוש באיומים הן בעל-פה והן בהתנהגות, לשלם לו כספים העולים בהרבה על סכום הצ'ק המקורי. כתוצאה מהאיומים, ובשל פחדו של המתלונן מהמשיב 1, העביר המתלונן למשיב 1 בהזדמנויות שונות, סכומי כסף העולים על 10,000 ₪.
בהמשך לכך, יצר המשיב 1 קשר עם המשיב 2, וביקש ממנו לסייע לו להמשיך ולסחוט סכומי כסף מהמתלונן. עקב כך, החל המשיב 2 לסחוט מהמתלונן כסף תוך איומים, והמתלונן העביר לו בהזדמנויות שונות סך של כ 5,000 ₪. כך גם עולה כי המשיב 1, לקח מהמתלונן רכב מסוג פולקסווגן, בו עשה המתלונן שימוש באותה עת, כעירבון, עד לתשלום סכומי כסף על-ידי המתלונן. המשיב 2 המשיך לאיים על המתלונן, והחל מתאריך 24.3.11 ועד למעצר המשיבים בתאריך 30.3.11, איים המשיב 2 על המתלונן, בפגיעה בחייו והטלת מום בסכין, במידה והמתלונן לא יעביר לו סכום של 13,000 ₪.
לגישת המבקשת, בידיה ראיות לכאורה להוכחת המיוחס למשיבים. מהם, הודעות המתלונן המפרטות את השתלשלות העניינים ואת חלקם של המשיבים בסחיטתו. הודעתו של מי שהעביר את הצ'ק של המתלונן לידי המשיב 1; הודעתו של בעל הרכב, שנלקח מהמתלונן על ידי המשיב. וכן את הודעתו של המשיב 2, בה הוא לא מכחיש המיוחס לו, אם כי נותן למעשיו צביון לבר פלילי. לגישת המבקשת, במעשים כגון אלו, לא ניתן להורות על שחרור לחלופת מעצר, שכן עבירות אלו מעצם טיבן נמנות על העבירות שניתן לבצען גם כשאדם נמצא בתוך ביתו. כך גם כי קיים חשש לשיבוש הליכי משפט, בהתחשב בכך כי חלק מהעדים הינם מכריהם של המשיבים. עוד הוסיפה המבקשת, כי למשיבים עבר פלילי, כך למשיב 1 עבר בעבירות של אלימות, ובכללן אלימות כלפי עובד ציבור; כמו כן למשיב 2, עבירות מתחום הרכוש, המרמה והסמים. לנוכח אלו עותרת המבקשת למעצר המשיבים עד תום ההליכים נגדם.
ב"כ המשיב 1

, הפנה לעיקרי טיעון, בהן טען כי המדובר בסכסוך אזרחי נעדר אופי פלילי. מעבר לכך הוא הוסיף כי הוא מסכים לקיומן של ראיות לכאורה בעניינו של המשיב 1, אם כי לגישתו, כל כולו של התיק נסב על גרסת המתלונן לאירועים, עת שנמצאו סתירות רבות בהודעותיו, וכן לא נמצא כל תיעוד פיזי להעברת כספים מהמתלונן למשיב 1. מעבר לכך עולה כי גם מהודעת המתלונן, לא בוצע כל אקט פיזי כנגד המתלונן על-ידי המשיבים, וכן כי המעשים המיוחסים הן במדרג הנמוך של עבירות האיומים שאינם מצדיקים מעצר עד תום ההליכים. על כן מוצע לשחרר המשיב לחלופת מעצר בבית דודתו, בחיפה, בפיקוחם של בני משפחתו.
ב"כ המשיב 2,

מאשר את קיומן הטכני של
ראיות לכאורה ברם לגישתו הן אינן מצדיקות מעצר עד תום ההליכים. ראשית, מובהר כי לגישתו, המדובר בסכסוך אזרחי בין המשיב 1 למתלונן, שבעטיו המתלונן חב למשיב 1 כספים לאורך שנים. כך הוא מפנה להודעת המתלונן מיום 5.4.11 בה מציין המתלונן כי הוא והמשיב 2 עשו תרגיל, ביוזמתו של המתלונן, על מנת לסיים הוויכוח שהתנהל אותה עת. מעבר לכך הוא מבהיר כי מחומר הראיות עולים בקיעים רבים, מהן ניתן ללמוד כי למשיב 2 לא היה כל חלק במעשה גביית החוב ומניה וביה במעשי סחיטה. כך הוא מפנה להודעתו של המשיב 1 מיום 7.4.11, לפיה הוא טוען כי המשיב 2 אינו קשור להליכי גביית החוב מהמתלונן. ב"כ המשיב 2, הוסיף כי גם באימוץ המסכת העובדתית המתוארת בכתב האישום, הרי שחלקו של המשיב 2 הינו מינורי ביחס לחלקו של המשיב 1 ואינו מצדיק את מעצרו. לנוכח אלו, עותר ב"כ המשיב 2, לשחרר מרשו לחלופת מעצר בפיקוחם של בני משפחתו.
דיון והכרעה
ראיות לכאורה
לאחר שעיינתי בחומר הראיות שהונח בפני
, הגעתי לידי מסקנה כי אכן קיימות ראיות לכאורה לייחוס המעשים למשיבים.
המשיב 1, הודה כי לקח כספים מהמתלונן, אך מסר כי אלו נמסרו לו כהחזר הלוואה שלקח ממנו המתלונן וללא איומים. מאידך המתלונן, מסר בהודעותיו, את נסיבות היכרותו עם המשיבים ואת האיומים שהושמעו על ידיהם, לסחיטתו.
לתמיכה בגרסתו של המתלונן, לפיה אין המדובר בסכסוך אזרחי שבא בעקבות הלוואה שנטל המתלונן, ניתן למצוא בגרסתו של רוני, מי שלכאורה קיבל הצ'ק מהמתלונן ומסרו למשיב 1. רוני הבהיר במסגרת הודעתו כי הוא קיבל הצ'ק מהמתלונן כתמורה לעבודתו, ולאחר שהצ'ק לא כובד הוא העבירו למשיב 1, אשר הוא מכירו מילדות, דבר המחזק גרסת המתלונן למקורו של החוב.

עוד יש להוסיף כי המשיב 1 הכחיש כל היכרות עם רוני, דבר שיש בו להצביע על אי אמינותו של המשיב 1, ולחזק הראיות נגדו.
חיזוק נוסף ניתן למצוא בסתירות הרבות העולות מהודעותיו של המשיב 1, וכן מהיעדר שיתוף הפעולה עם חוקרי המשטרה. המשיב 1, העלה גרסאות שונות להיכרותו עם המתלונן, ולמקורו של החוב, ובחלק מהשאלות העדיף לשמור על זכות השתיקה, אף בשאלות טריוויאליות, כך המשיב 1, בחלק המאוחר של הודעותיו, לא מסר כיצד הכיר המתלונן, מדוע הלווה לו כסף, וכהנה.
אל מול גרסתו של המשיב 1, עמדה גרסת המתלונן לאירועי הסחיטה, וכך הוא פירט: "דרור (המשיב 1) כל הזמן לחץ עלי התקשר אלי מה עם הכסף, הוא אמר לי יש לי הרבה חברים בקריות ובקרית ים ואני לא צריך שהוא לא צריך בעצמו לגעת בי יש לו מי שיטפל בי ורק בגלל שאני מבוגר עד עכשיו לא עשה לי כלום" [המתלונן, בהודעתו מיום 6.4.11, ש' 48- 50].
וכן המתלונן מסר, כי באחת ההזדמנויות, לקח ממנו המשיב 1, את הרכב בו הוא נסע, רכב השייך לחברו של המתלונן, מיכאל. מיכאל מסר בהודעתו כי ראה את רכבו בסמוך לביתו של המשיב 1, ועת שרצה לקחת הרכב מהמקום, פנה אליו המשיב 1 ומסר לו כי הרכב שלו, ורק שהמתלונן הודיע לו כי הרכב שייך למיכאל הוא הסכים להחזיר למיכאל הרכב.
דברים אלו מהווים ראיות לכאורה אף חזקות, כנגד המשיב 1. לכאורה מצביעות הראיות על קיומה של מסכת סחיטה באיומים, והעברת כספים מידיו של המתלונן למשיב 1, תחת לחצים ואיומים לפגיעה בחייו.
ככל שהדברים עניינם במשיב 2, הרי שהתמונה קצת שונה, הן במישור הראיות לכאורה, והן במישור המסוכנות. לגרסת המתלונן גם המשיב 2, לקח חלק באיומים, כך הוא חזר וטען בעימות שנערך בינו לבין המשיב 2, כי המשיב 2 איים עליו מפורשות באומרו "אם אתה לא מביא את כול הסכום לדרור ואת צ'ק ביטחון 1700 ₪ אני חותך לך את כל הגוף" [עימות בין המתלונן למשיב 2 מסומן מ"ג ש' 38- 39].
מאידך, המשיב 2, מסר בחקירתו כי המשיב 1 והמתלונן, פנו אליו וביקשו את הסדר תשלום חובו של המתלונן למשיב 1, וכי הוא נאות לעזור להם, וכן כי עזר למתלונן עצמו בדחיית התשלומים. עוד הוא ציין, כי ככל שהדברים עניינם באיומים המיוחסים לו, הוא מסר כי הוא הובן שלא כהלכה, וכל שאמר למתלונן היה כי הוא יוצא מהתמונה ומצידו שיעשו למתלונן מה שהם רוצים.
כלל ידוע הוא כי לצורכי המשפט הפלילי, די בגרסתו של המתלונן, להוכחת אשמתו של המשיב 2, כל עוד עדותו של המתלונן תהיה מהימנה על הערכאה המבררת. כך גם לא מצאתי סתירות גסות או פרכות מהותיות, בדבריו של המתלונן, שיש בהם להצביע על היעדר אמינות, ומכאן להחליש את הראיות לכאורה המיוחסות למשיב 2. בנוסף לטיב ראיה זו כמצביעה על חלקו הישיר והמפורש של המשיב 2 במעשי הסחיטה, הרי לכך מתווספות גרסתו של המשיב 2, הקושר עצמו למערכת היחסים בין המתלונן למשיב 1, ולכך כי המשיב 2 לקח חלק בהעברת הכספים מהמתלונן והעבירם למשיב 1.
מכאן עולה לכאורה כי המשיב 2, לקח חלק במסכת האיומים והסחיטה כנגד המתלונן. וכן אציין כי

בשלב זה אין בית המשפט קובע "ממצאים מרשיעים או מזכים" ואין הוא עוסק בסיכום הראיות ובהכרעה באשמה. על בית המשפט להעריך את סיכויי ההרשעה וזאת בשים לב לערכן הראייתי הגולמי של הראיות שבפני
ו. מדובר בהערכת הסיכויים הגלומים בראיות, כאשר על בסיס כל אלה על בית המשפט להעריך את סבירות הסיכוי להרשעה. ראו לעניין זה:
בש"פ 8087/95 זאדה נ. מדינת ישראל
, פ"ד נ(2), 133, 148-149 (1996);
בש"פ 7962/06 שטרית נ' מדינת ישראל
, טרם פורסם (2006);
בש"פ 8303/07 ראמי בדראן נ' מדינת ישראל
, טרם פורסם (2007).
מסוכנות וחלופת מעצר
עם זאת, ככל שיש בראיות לכאורה ללמד על מסוכנות המשיב 2, הרי שהמסוכנות הנלמדת ממעשיו של המשיב 2 ומחלקו בסחיטת המתלונן, מקבלת גוון דהוי, ונתחמת באמירתו של המתלונן לפיה המשיב 2, איים עליו מפורשות באומרו "אם אתה לא מביא את כול הסכום לדרור ואת צ'ק ביטחון 1700 ₪ אני חותך לך את כל הגוף" [עימות בין המתלונן למשיב 2 מסומן מ"ג ש' 38- 39].
כך גם עולה כי חלקו של המשיב 2, ככל שעולה מגרסת המתלונן עצמו, היה פחות מזה של משיב 1 ולכאורה המסוכנות פחותה. כך עולה כי המתלונן עצמו, ביקש מהמשיב 2 להיות מעורב במערכת היחסים ששררה בין המתלונן למשיב 1, וכך המתלונן מסר בהודעתו: "איציק (המשיב 2) אמר לי שהוא יוצא מהתמונה ולא מעניין אותו מה קורה לי ידקרו אותך, אני אמרתי לאיציק שלא יצא מהתמונה כי אני לא רוצה בלאגן" [המתלונן הודעה מיום 5.4.11 ש' 69- 70].
כך גם עולה, כי המשיב 2, אף ניסה לעזור למתלונן ולהניא המשיב 1, בעורמה, מהמשך הטלת איומו על המתלונן. כך המתלונן תיאר בהודעתו כי באחד הפעמים "איציק (המשיב 2) בא אלי ואמר לי אתה יודע שאני עוזר לך למה לא הבאת את הכסף והוא לחש לי לעלות הביתה והוא עשה הצגה כאילו צועק עלי, אני עליתי הביתה והם הלכו" [המתלונן הודעה מיום 5.4.11 ש' 53- 54].
מכאן עולה לכאורה כי חלקו של המשיב 2, בסחיטת המתלונן היה פחות מחלקו של משיב 1 וניתן יהיה, בבוא העת, לעשות אבחנה בענין זה בין השניים, על אף היותם שותפים לדבר העבירה ומכוח השותפות נושאים באחריות של אחד למעשיו של השני.

ככל שהדברים עניינם במשיב 1, הרי שחלקו של המשיב 1 באירוע הסחיטה הינו גדול בהרבה מחלקו של המשיב 2, ולמעשה הוא הרוח החיה מאחורי מעשי הסחיטה.
המשיב 1, איים על המתלונן, במספר רב של הזדמנויות הן במילים והן בהתנהגות, ועולה לכאורה כי במעשיו
זרע פחד רב בלבו של המתלונן והצליח לסחוט ממנו כספים רבים. כבר נאמר, כי מעשים אלו, כדוגמת מעשיו של המשיב 1, מלמדים מעצם טיבם על מסוכנות, וכן מקימים חזקה לשיבוש הליכי משפט, כאמור:
"...בעבירה של סחיטה באיומים גלומה מעצם טבעה ואופייה מסוכנותו של הנאשם, וכי בדרך כלל עבירות של סחיטה באיומים, ועבירות בהם הנאשם מפיל חיתתו על קרבנו, אינן מתאימות לחלופת מעצר (ראה למשל: בש"פ 7415/03 מדינת ישראל
נ' אבו מוך ואח' (לא פורסם, 18.8.2003) ופסקי דין נוספים המאוזכרים בו). כן נקבע כבר לא אחת כי בעבירות מסוג זה אף טבוע חשש לשיבוש הליכי משפט, בדרך של הטלת מורא על קרבן האיומים (בש"פ 1416/02 זינב נ' מדינת ישראל
(לא פורסם, 26.2.2002)), וכי העבירה של סחיטה באיומים אינה מתאימה בדרך כלל לשחרור לחלופת מעצר". (ראו בש"פ 3355/04 חמודה נ' מדינת ישראל
(לא פורסם, 18.4.2004))"
[בש"פ 7759/08 מדינת ישראל
נ' עמיר ולמר (טרם פורסם, 23.9.08)].

ראו בנוסף:
בש"פ 5953/10 דרור אלפרון נ' מדינת ישראל
(טרם פורסם, 6.9.10);
בש"פ 2938/05 גזאוי נ' מדינת ישראל
– משטרת ישראל (טרם פורסם, 10.4.2005);
בש"פ 7317/06 מדינת ישראל
נ' פלוני, (טרם פורסם, 11.9.2006);
בש"פ 1416/02 מחמד זינב נ' מדינת ישראל
(טרם פורסם, 26.2.02).

מעבר למסוכנות העולה ממעשיו של המשיב 1, כמתואר בכתב האישום, יש להוסיף כי לחובתו של המשיב 1, הרשעות מתחום האלימות, מהן ניסיון תקיפת עובד ציבור. וכן יש לציין כי במסגרת מאסרו של המשיב 1, בגין הרשעתו על ניסיון תקיפת עובד הציבור, הוא המשיך לגבות כספים מהמתלונן, הן אם באמצעות העברת הכספים מהמתלונן לידי אמו של המשיב 1, הן אם על-ידי המשיב 2.

עם זאת סבור אני כי אין בכך לשלול בצורה מוחלטת, בחינת חלופת מעצר ראויה, שיש בה לאיין את מסוכנתו של המשיב 1, ולבטל החשש מפני שיבוש הליכי משפט. [השוו האמור בבש"פ 2207/09 רוני אליקיאשווילי נ' מדינת ישראל
(טרם פורסם, 21.4.09). פסקה 12 להחלטת כב' השופט מלצר].
בבחינת מסכת הראיות לכאורה, כנגד המשיבים, ניתן לראות כי על אף האיומים החמורים שהושמעו כלפי המתלונן, הם לא מומשו, והאיומים לא לוו באלימות. מכאן כי אין המדובר במעשי סחיטה באיומים מהמדרג הגבוהה, כזה המצביע באופן מובהק על מסוכנות.
וכן יש לזכור, כי עקרון החוקיות ועקרון המידתיות, מבכרים את האפשרות לבחון חלופת מעצר בכל עבירה ועבירה, גם בעבירות חמורות, כאמור:
"האיזון הראוי בין זכות האדם לחירותו לבין הצורך להגן על שלום הציבור, המעוגן בסעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996, מחייב שלא לעצור נאשם – על אף קיומה של עילת מעצר, לרבות חששות לשיבוש הליכי משפט ולסיכון שלום הציבור – אם ניתן להסיר חששות אלה בדרך של שחרור בתנאים מגבילים, שפגיעתם בחירותו של הנאשם חמורה פחות.
ודוקו: מדובר בבדיקה אינדווידואלית בעניינו של כל נאשם ונאשם ולא בהסקת מסקנה כללית על-פי סוג העבירות המיוחס לו. יחד עם זאת, חומר הראיות שביסוד כתב-האישום משמש גם כראיה עיקרית, שעל פיה על בית-המשפט להחליט אם ניתן להסתפק בחלופת מעצר."
[בש"פ 4414/97 מדינת ישראל
נ' סעדה ואח' (טרם פורסם, ניתן ביום 17.7.97)].

ראו עוד:
בש"פ 4224/99 מדינת ישראל
נ' כהן (טרם פורסם, ניתן ביום 28.6.99);
בש"פ 7524/06
מרדכי נ' מדינת ישראל
(טרם פורסם, ניתן ביום 25.9.06).
משכך, לאחר בחינת טיב האיומים, מהותם, והדרך בהם הם בוצעו, שאדגיש שלא לוו במעשי אלימות או בכל מגע פיזי עם המתלונן, הגעתי לידי מסקנה שאין לשלול על הסף בחינתה של חלופת מעצר גם בעניינם של שני המשיבים שתכלול הרחקה מהמתלונן, וכן תכלול סדרי פיקוח ראויים. לעניין ההרחק וסדרי הפיקוח, לרבות הבטוחות, יכל שתעשה הבחנה בין המשיבים, כמפורט לעיל.

יודגש כי על אף המסוכנות הגלומה בעבירות המיוחסות למשיבים, הרי שאין חלופת מעצר, יכולה לאיין באופן מוחלט כל מסוכנות, אלא שבכל חלופת מעצר מדובר באיזון בין סיכונים, במטרה ליצור רמה סבירה של ביטחון להשגת מטרת המעצר בדרך של חלופת מעצר, תוך הגנה על האינטרס הציבורי מפני מסוכנות המשיבים. [ראו בש"פ 6927/09 פלוני נ' מדינת ישראל
, (טרם פורסם 7.9.09). פסקה 10 להחלטת השופט מלצר; בש"פ 2663/09 מדינת ישראל
נ' פלוני, (טרם פורסם, 29.3.09) פסקה ח' להחלטת כב' השופט רובינשטיין].

משכך סבור אני, שיש לערוך תסקיר מבחן בעניינו של כל משיב, על מנת לעמוד על טיב חלופת המעצר המוצעת והתאמת המשיב לשחרור לחלופה.
אבהיר כי אין בהפניית המשיבים לעריכצת תסקיר מבחן משום החלטה סופית, כך גם אין
בהפניה לתסקיר המבחן משום יציקת אינטרס הסתמכות למי מהמשיבים. התסקיר ישמש להבהרת התמונה הכללית בעניינו של כל משיב, וזאת על מנת שיתאפשר מתן החלטה מושכלת על בסיס מלוא הנתונים הצריכים לעניין. יודגש כי אין ביהמ"ש כבול להמלצותיו של שירות המבחן וההחלטה האם לשחררם לחלופת מעצר מוקנית לביהמ"ש בלבד.

אשר על כן אני מורה לשירות המבחן להכין תסקיר מבחן בעניינו של כל משיב , לאמוד את מסוכנותו ולהתייחס לאפשרות של שחרורו לחלופת מעצר. יובהר כבר כעת כי ככל שתישקל חלופת מעצר היא תכלול, בין היתר, פיקוח אנושי ראוי ופיקוח אלקטרוני.

על ב"כ כל משיב להמציא לשירות המבחן בהקדם האפשרי כל מידע אפשרי בנוגע למשיב ומשפחתו ולחלופות המעצר המוצעות על ידם, ויעבירם לשירות המבחן וכן לפרקליטות לשם בחינתם קודם למועד הדיון.

תסקיר שירות המבחן יוגש עד ליום 22/5/11. אני קובע להשלמת טיעון לאחר קבלת התסקיר ליום 24/5/11 שעה 09:00.
בשלב זה יישארו שני המשיבים עצורים וזאת עד להחלטה אחרת.

המזכירות תודיע החלטה לב"כ הצדדים ולשירות המבחן וכן תזמן את המשיבים באמצעות שב"ס.

ניתנה היום, כ"ב ניסן תשע"א, 26 אפריל 2011, בהעדר הצדדים.

ר' שפירא, שופט







מת בית משפט מחוזי 13619-04/11 מדינת ישראל נ' דרור עטייה, יצחק בוינגיצה (פורסם ב-ֽ 26/04/2011)