פסקי דין על מנהל מקרקעי ישראל - תל אביב | פסקי דין על אליהו חדד | פסקי דין על ציון חדד | פסקי דין על סעד רסולי ואח' |

9314/06 א     27/04/2011




א 9314/06 מנהל מקרקעי ישראל - תל אביב נ' אליהו חדד, ציון חדד, סעד רסולי ואח'








st1\:*{behavior: }
בית משפט השלום בנתניה



ת"א 9314-06 מנהל מקרקעי ישראל - תל אביב
נ' חדד ואח'







בפני

השופטת
הדס עובדיה


תובעים

מנהל מקרקעי ישראל - תל אביב
ע"י עו"ד צילי עקיבא
ועו"ד ניב ארד


נגד


נתבעים

1.אליהו חדד
2.ציון חדד
3.סעד רסולי
ע"י עו"ד בועז חריף
4.דן רכב ותחבורה ד.ר.ת בע"מ – נמחקה בהחלטה מיום 18.2.09
5.ג'אזי שעבאן – נמחק בהחלטה מיום 18.2.09




פסק דין


העובדות בתמצית
1.
רשות הפיתוח היא הבעלים של המקרקעין הידועים כגוש 3958 חלקות 34 – 36; 43 – 45; 46 – 53 ו 72 המצויים בעיר לוד. (להלן: "המקרקעין"). המקרקעין מנוהלים על ידי התובע מכוח חוק מנהל מקרקעי ישראל, תש"ך – 1960. (להלן: "המנהל").

2.
ביום 25.12.1987 נכרת חוזה חכירה חקלאי בין המנהל ובין מר יעקב עבדול חמיד חסונה ומר מוסה עבדול חמיד חסונה. תוקף החוזה עד יום 21.9.2034. (חוזה החכירה צורף כנספח 1 לתצהיר מר אהוד גבריאלי הממונה המחוזי לפיקוח במחוז מרכז במנהל).

מטרת החוזה כקבוע בסעיף 4 א' שבו : "עיבודם, נטיעתם, גידולם, החזקתם וניהולם של מטעים ושטחים לחקלאות."
ביום 15.12.1994 הועברו זכויות מר מוסה עבדול חמיד חסונה למר אהרון אריאלי.
ביום 1.11.1993
נכרת חוזה לרכישת זכויות מר אהרון אריאלי במקרקעין על ידי הנתבעים
1 – 3 (להלן: "הנתבעים"). (חוזה רכישת זכויות מר אהרון
אריאלי על ידי הנתבעים צורף כנספח 4 לתצהיר מר אהוד גבריאלי).
(עותק הסכמי העברת זכויות החכירה ועותק החוזה צורפו כנספחים 2 – 4 לתצהיר מר אהוד גבריאלי).
ביום 10.1.1995 נכרת הסכם להעברת זכויות מר אהרון אריאלי במקרקעין לנתבעים בין מר אהרון אריאלי, הנתבעים והמנהל,. (הסכם העברת זכויות החכירה צורף כנספח ב' לכתב התביעה).
הזכויות המועברות על פי החוזה הן כל הזכויות וההתחייבויות של מר אהרון אריאלי במקרקעין.

אין חולק כי זכויות הנתבעים הן לחכירת המקרקעין למטרת עיבודם החקלאי.

3.
בין הצדדים התנהל משא ומתן ביחס להרשאת המנהל לעשיית שימוש חורג במקרקעין ולגידורם.

ביום 31.5.2001 נשלח אישור הממונה המחוזי לפיקוח במחוז המרכז מר גבריאלי לנתבעים.

מפאת חשיבותו ביחס למחלוקת בין הצדדים יובא תוכנו בשלמות:

" הנדון: אישור לחוכרים לפעול בשטחים המוחכרים להם

בעקבות בקשתכם הנני להודיעכם כי הינכם רשאים לפעול בשטחים המוחכרים לכם בגוש 3985 בחלקות 34-43,41-53 – בהתאם לתנאי חוזה החכירה, ולנהוג בשטח כמנהג בעלים – כולל סילוק פולשים מהשטח וגידורו."

(המכתב צורף כנספח 7 לתצהיר מר אהוד גבריאלי).

4.
ביום 18.6.2001 ניתן לנתבעים היתר הוועדה המקומית לתכנון ובניה לוד זאת כדלקמן:
"על פי אישור רשות רשוי מקומית של הועדה המקומית לתכנון ובניה לוד בישיבה מספר ...
מותר: גדר – בניה חדשה
הקמת גדר מבטון באורך של 1,284.87 מ"א ובגובה של 1.50 מ' ומעליו גדר מרשת בגובה של 1.00 מ'". (היתר הבניה צורף כנספח 8 לתצהיר מר אהוד גבריאלי)

5.
ביום 22.7.2001. פנו הנתבעים במכתב למנהל וביקשו כי תינתן להם רשות המינהל
להחנות חלק מרכבי החברה שבבעלותם על חלק מהקרקע, זאת ביחס לעשרים דונם מהמקרקעין ולמשך 5 שנים.

בפני
יה צוין כי אישור המנהל לגדר את המקום כבר ניתן, ובנוסף הוסבר כי השימוש החורג והגידור מבוקשים לצורך מניעת הפלישות למקרקעין.
במכתב ביקשו הנתבעים לקבל מהמנהל מכתב הצהרת כוונות בפירוט תנאי מתן הרשות.
(מכתב הנתבעים צורף כנספח 5 לתצהיר מר אהוד גבריאלי).

6.
ביום 29.11.2001 הודיע המנהל לוועדה המקומית לתכנון ובניה לוד כי אין לו התנגדות למתן היתר לשימוש
חורג כמבוקש וזאת בשטח בגודל 5 דונם להחניית משאיות וכלי רכב בלבד, ללא שום פעילות אחרת בשטח ההרשאה.

הנתבעים נדרשו להמציא אישור ממוסדות התכנון תוך ציון התקופה שאושרה לשימוש החורג.
במכתב צוין בנוסף כי לאחר התשלום בגין השימוש יוסדר הנושא מבחינה עסקית כמו גם חתימה על תכניות בנייה.
(אישור המנהל צורף כנספח 6 לתצהיר מר אהוד גבריאלי).

7.
ביום 29.11.2001 פנתה מנהלת מחלקת עסקאות במנהל לוועדה המקומית לתכנון ובניה במכתב בו הודיעה לוועדה המקומית כי "אין התנגדות מצד ממ"י לשימוש החורג המבוקש בשטח של 5 דונם, לפי האיתור המצ"ב.

השימוש יהיה לחניית משאיות וכלי רכב בלבד, ללא שום פעילות אחרת בשטח ההרשאה....

לאחר התשלום בגין השימוש לעיל, יוסדר הנושא מבחינה עסקית, כמו גם חתימה על תכניות בניה." (אישור המנהל צורף כנספח 6 לתצהיר מר אהוד גבריאלי).

8.
ביום 19.4.2005 התקיים דיון בבקשה נוספת שהוגשה על ידי הנתבעים בועדת משנה לתכנון ולבניה. בבקשת הנתבעים עתרו למתן היתר להקמת 12 מבנים יבילים לשירות חניון ולשימוש חורג לניהול חניון לתקופה של 3 שנים.

בהחלטת הועדה הוחלט לאשר שימוש חורג למשך 3 שנים בתנאי אישורי מוסדות ובתיאום עם המנהל הנדסה ולקחש"פ .

בנוסף הוחלט שלא ליתן היתר לשימוש חורג ללא חתימת המנהל
על הבקשה.

צוין על ידי הועדה כי חסרה חתימת המנהל על הבקשה, בנוסף צוין כי המבנים הוקמו בשטח ללא היתר בניה.

(החלטת הועדה צורפה כנספח
10 לתצהיר מר אהוד גבריאלי).

9.
ביום 31.10.2005 פנה ראש העיר לוד למנהל המנהל. במכתב ממועד זה ביקש לאשר שימוש חורג בשטח בגודל 20 דונם לצורך השכרה לחנין
הנתבעת מספר 4. בבקשה צוין כי התכנית למגרש עברה אישור הוועדה המקומית, בנוסף הוסברה חשיבות התכנית לעיר לוד.

(מכתב ראש העיר צורף כנספח 11 לתצהיר מר אהוד גבריאלי).

10.
ביום 9.11.2005 חזר בו המנהל מהסכמתו לשימוש החורג ב5 דונם מהמקרקעין לחניון, זאת במכתב
ראש תחום עסקות חקלאיות לנתבעים בו הוסבר האמור להלן:

"1. מצ"ב מוחזרת תוכנית הבנייה שהוגשה למשרדנו בגין הנכס שבנדון.

2. הנהלת המחוז בישיבתה מיום 8.11.05 לא אישרה הבקשה שבנדון מהסיבות הבאות:

א. חוזה החכירה הקיים בגין הנכס שבנדון הינו למטרת מטעים בלבד

ב. עפ"י דוחות הפיקוח השטח מוזנח ולא מעובד ובחלקו קיים חניון, דבר המהווה הפרה של מטרת חוזה החכירה.

ג. תוכנית הבניה שהוגשה הינה ע"ש "א.ר יזום ופיתוח נדל"ן בע"מ", חברה שאינה בעלת זכויות בנכס עפ"י המסמכים בתיק המינהל.

ד. השימוש שנעשה בשטח לא קיבל אישור המינהל, שכן מכתבנו מיום 19.7.01 היוה הסכמה עקרונית בלבד להרשאה לשטח בגודל 5 דונם (כאשר עפ"י דוחות הפיקוח בפועל הנכם משתמשים בשטח גדול יותר) היתה מותנית בהמצאת אישורים ממוסדות התכנון הנוגעים בדבר.

אישורים אלה מעולם לא הומצאו ולפיכך בטל ומבוטל מכתבנו הנ"ל גם מפאת הזמן שחלף.

3. לאור האמור לעיל הריני להודיעכם, כי עליכם לפנות לאלתר את כל השימושים החורגים המתנהלים במידה ולא תעשו כן תוך 30 יום מיום מכתבי זה יועבר התיק לטיפול משפטי."

(ההדגשות במקור ה.ע) (המכתב צורף כנספח 12 לתצהיר מר אהוד גבריאלי).

11.
אין חולק על כי לאור עמדת המנהל ודרישתו, וחזרתו מההסכמה העקרונית שנתנה, לאחר הגשת התביעה פינו הנתבעים את נתבעת מספר 4 מהמקרקעין ואף הרסו את משטח האספלט שבנו. גם מר שעבאן ג'אזי אשר פלש לחלק מן המקרקעין פונה מהם. בנסיבות אלה לבקשת המנהל נמחקה ביום 18.2.2009 התביעה כנגד הנתבעים 4 ו 5.


טענות הצדדים
בתמצית

טענות המנהל
13.
לטענת המינהל בנו הנתבעים את גדר הבטון ללא הסכמתו . ההסכמה על פי הנטען נתנה לבניית גדר רשת בלבד ולא לחומת בטון. בנוסף טוען המנהל כי הגדר חורגת בגובה גם מהיתר הבניה שניתן על ידי הועדה המקומית.

14.
לטענת המנהל הנתבעים עשו במקרקעין שימוש חורג שלא לצרכי חקלאות, בניגוד למטרת החכירה על פי החוזה, ללא רשותו, בדרך של השכרה לאחרים, בשטח העולה בהרבה על 5 דונם, בגין השימוש החורג במקרקעין עליהם לשלם למנהל דמי שימוש חורג כמפורט בחוות דעת השמאי מטעם המנהל.

15.
בנוסף נטען על ידי המנהל כי בחלקה 53 קיים דיר נוסף שלא פונה אשר המנהל סבר כי הוא תפוס על ידי הנתבע מספר 5 , אך הוברר כי הוא בשימוש פולש אחר.
לטענת המנהל על פי הקבוע בסעיף 6 ב' להסכם החכירה התחייבו הנתבעים במקרה של השגת גבול לפעול מייד בכל האמצעים הדרושים להשבת גבולות המקרקעין למצב הקודם
ולסילוק מיידי של משיג הגבול.

טענות הנתבעים
16.
לטענת הנתבעים עתירת המנהל בסיכומיו להריסת הגדר חורגת מהמבוקש בכתב התביעה שהוגש ומהווה הרחבת חזית אסורה. הנתבעים טוענים כי טענת המנהל
בדבר הגובה הבלתי אחיד של הגדר נצמחה לראשונה לאחר הגשת כתב התביעה, לקראת מועד ההוכחות, אין לה זכר בדוחות הפיקוח ואף היא שכלעצמה לא הוכחה כנדרש על ידי המנהל. הגדר נמדדה על ידי המודד מצידה הפנימי בלבד ולא המצד החיצוני. מבצע המדידות בפועל לא ערך את חוות הדעת ולא התייצב לדיון.

17.
הנתבעים טוענים כי גדר הבטון נבנתה
בהסכמת המינהל, כפי שגם הובנה על ידי הוועדה המקומית. הגדר נבנתה למניעת פלישות למקרקעין ובהתאם לאינטרס המשותף של שני הצדדים ולהגשמת מטרת החכירה והיא שימוש במקרקעין על ידי הנתבעים ולא על ידי אחרים. גדר הבטון נמחקה על פי טענת הנתבעים מכתב אישום שהוגש כנגד הנתבעים בגין הבנייה במתחם. ממילא על פי הנטען אפילו יש חריגות בגובה הגדר עקב פני הקרקע המשתנים ניתן להכשירן ולרפאן על ידי הגשת תוכנית שינויים.

18.
ביחס לדיר הנוסף טוענים הנתבעים כי התגלה באקראי לשני הצדדים זמן רב לאחר הגשת כתב התביעה, ולגביו לא נדרש כל סעד בכתב התביעה. הנתבעים כלל לא ידעו לטענתם כי גם חלקה 53 הוחכרה להם ומטבע הדברים גם לא על הפלישה.

הנתבעים טוענים כי על החלקה שהשתלטו פולשים בכוח הזרוע . פולשים אלה אף ירו לעבר מי מהנתבעים על פי הנטען.

19.
הנתבעים טוענים בנוסף כי בתקופת החזקת הנתבעת מספר 4 במקרקעין הסכימו עקרונית לשלם דמי שימוש למנהל, זאת בהנחה שגם הנתבעת מספר 4 תשתתף בתשלומם. לטענת הנתבעים נגרם להם נזק כתוצאה מחזרת המנהל מהסכמתו לשימוש החורג ומעלויות הריסת משטח האספלט שבנו זאת בסך 79,118 ₪ אותם, כולם או חלקם, יש לקזז לטענתם מכל סכום שיפסק, אם יפסק, לטובת המנהל.

20.
הנתבעים טוענים כי מחקירת השמאי מטעם המנהל עולה כי באשר לא ניתן היתר לשימוש חורג במקרקעין מן הראוי להפחית 20% מהשומה שנקבעה על ידו. לפיכך על פי הנטען אין לחייב הנתבעים בדמי שימוש בסכום העולה על 35,200 ₪.

21.
הנתבעים טוענים כי ביחס לבני מיעוטים הבונים מבנים רבים במקרקעין שבמתחם אין המנהל פועל כלל ומשום כך נוהג כלפיהם באופן מפלה.

דיון
22.
אין חולק על כי בניית משטח האספלט והשכרת כ 20 דונם משטח המקרקעין לנתבעת מספר 4 נעשתה על ידי הנתבעים מבלי שנתנה להם הסכמת המנהל, בניגוד למטרת החכירה, ובאופן שיש בו הפרה מהותית של החוזה שבין הצדדים .

אין חולק גם על כי לאחר הגשת כתב התביעה תוקנה ההפרה על ידי הנתבעים, משטח האספלט נעקר ונתבעת מספר 4 פונתה על ידם מהמקרקעין.

זאת בניגוד לציפיות הנתבעים בעידוד ראש העיר לוד, לפיהן יוכלו לקבל הסכמות המנהל וההיתרים הנדרשים מרשויות התכנון להשכרת המקרקעין לנתבעת מספר 4.

עיקר המחלוקת המתוארת בעובדות כתב התביעה הוסדרה בהסכמת הנתבעים לאחר הגשת כתב התביעה, זאת גם כפי שמצוין בסיכומי המנהל.

23.
בעת הזו עותר המנהל למתן הסעדים
כדלקמן:
א.
הריסת גדר הבטון.
ב.
תשלום 44,000 ₪ דמי שימוש ראויים וכן חיוב הנתבעים בתשלום דמי שימוש ראויים לתקופה שמיום הגשת התביעה ועד יום הפינוי בפועל.
ג.
הריסת הדיר הנוסף הצמוד לדיר שפונה בחלקה 53 .
ד.
היתר לפיצול סעדים.

24.
באישור מר אהוד גבריאלי נענה הממונה המחוזי לפיקוח במנהל לפניית הנתבעים ולהצעתם
ואישר להם לנהוג כמנהג בעלים במקרקעין ולרבות גידורם זאת כדלקמן:

" בעקבות בקשתכם הנני להודיעכם כי הינכם רשאים לפעול בשטחים המוחכרים לכם בגוש 3985 בחלקות 34-43,41-53 – בהתאם לתנאי חוזה החכירה, ולנהוג בשטח כמנהג בעלים – כולל סילוק פולשים מהשטח וגידורו."

מר גבריאלי פרש בתצהירו את משמעות ההסכמה שנתנה על ידו לגידור המקרקעין כדלקמן:
"ברצוני להדגיש כי אין כוונתי במילה "וגידורו" כדי ליתן כל אישרו ו/או היתר ו/או הסכמה לנתבעים להשחית את המקרקעין על ידי בניית חומת בטון בגובה של כ – 3 מטרים (כמפורט בתצהיר המפקחים) כוונתי הייתה לבניית גדר היקפית מסביב למקרקעין שתימנע פלישות לשטח שבחזקת הנתבעים 1 – 3."(ראה סעיף 12 בתצהיר מר אהוד גבריאלי ).

באישור שניתן על ידי מר אהוד גבריאלי לבניית הגדר לא נקבע כל סייג ביחס לגובה הגדר ולא לחומרים מהם יש לבנות את הגדר.
מטרתם המשותפת של הצדדים אותה רצו להגשים באמצעות בניית הגדר כעולה מלשון אישור מר גבריאלי מפורשות והיא: מניעת פלישות לשטח.
הגדר שנבנתה על ידי הנתבעים יעילה לצורך מניעת פלישות למקרקעין. ולמעשה אף יעילה יותר למניעת פלישות מגדר רשת.

25.
בסעיף 25 (א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 לאחר תיקונו מיום 26/01/11 נקבע:

"פירוש של חוזה
(א)חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו."
סבורתני כי מלשון הסכמת המנהל כמפורט במכתב מר אהוד גבריאלי המבטא את המוסכם בין הצדדים ביחס לגדר, עולה במפורש כוונת הצדדים לפיה מותר לנתבעים לבנות גדר למניעת פלישות ללא הגבלה או סייג ביחס לגובה הגדר או לחומרים מהם יש לבנותה.
פרשנותו המאוחרת של מר אהוד גבריאלי כמפורט בתצהירו או הבנתו הנסתרת אינה חלק מהסכמת הצדדים שעל יסודה נבנתה הגדר.

26.
יצוין כי בהיתר הבניה שניתן לבניית הגדר וזאת על יסוד הסכמת המנהל ועל יסוד מכתב מר אהוד גבריאלי צוין:
" מותר: גדר – בניה חדשה
הקמת גדר מבטון באורך של 1,284.87 מ"א ובגובה של 1.50 מ' ומעליו גדר מרשת בגובה של 1.00 מ'". (היתר הבניה צורף כנספח 8 לתצהיר מר אהוד גבריאלי)
מהיתר הבניה שניתן לבניית הגדר עולה כי במונחים תכנוניים מדובר בגדר ולא בחומה, וכי גם הועדה המקומית לתכנון ולבניה פרשה את הסכמת המנהל באופן שאינו מציג כל סייג מטעם הבעלים ביחס לחומרים ולאופן שבו יש לבנות את הגדר.

27.
בנסיבות אלה משהגדר נבנתה בהתאם להסכמת המנהל על יסוד הסתמכות הוועדה המקומית לתכנון ולבניה והנתבעים על אישור המנהל, איני סבורה כי מן הראוי להורות על הריסתה כמבוקש עתה על ידי המנהל.
אם יש חריגות משתנות כאלה או אחרות בגובה הגדר מההיתר שניתן, כתוצאה מפני הקרקע המשתנים, על המנהל ליתן שהות לנתבעים להסדירן ולהתאים את ההיתר לבנוי בפועל, או את הבנוי בפועל להיתר, זאת
תוך זמן סביר.

28.
למעלה מן הצורך אציין כי בכתב התביעה עתר המנהל למתן צו להריסת המבנים הבלתי חוקיים שנבנו במקרקעין ללא היתר בניה. הגדר ככזו נבנה בעיקרה על
פי היתר בניה. עתירתו המאוחרת של המנהל בסיום ההליכים להוספת סעד שלא נדרש בכתב התביעה אינה יכולה להתקבל אף מטעם זה.

בהקשר זה יוזכר כי התביעה הוגשה בטרם פעלו הנתבעים להפסקת השימוש החורג והבניה שנעשתה לצורך השכרת כעשרים דונם מהמקרקעין לנתבעת מספר 4. המדובר בהפרה בוטה של הסכם החכירה שעל פיו הוחכרו המקרקעין לצורך שימוש בהם לחקלאות. אמנם התנהל בין הצדדים משא ומתן לקבלת הרשאת המנהל לשימוש במקרקעין לחניית כלי רכב, ואף נתנה הסכמה עקרונית של המנהל. זאת לשימוש בחמישה דונם מהם בלבד, ולצורך חניית רכבי החברה שבבעלות הנתבעים בלבד. הנתבעים על דעת עצמם פעלו לבניית משטח אספלט ולהשכרת המקרקעין לנתבעת מספר 4, וזאת בטרם התקבל אישורו הסופי של המנהל.

על רקע זה הוגשה התביעה. עם פינוי נתבעת מספר 4 מהמקרקעין על ידי הנתבעים והריסת משטח האספלט מוצתה עיקר התביעה בכל הנוגע לסעד ההריסה שהתבקש בה.

עמידת המנהל על קוצו של יוד ביחס לגדר ועתירתו המאוחרת להריסתה בשלמותה מצטיירת כעמידה על זכות שלא בתום לב .

29.
אין מחלוקת של ממש על כי המנהל זכאי לדמי שימוש ראויים במקרקעין בגין השימוש החורג שנעשה בעשרים דונם מהם לצורך השכרתם לנתבעת מספר 4.

להוכחת גובה דמי השימוש להם זכאי המנהל הוגשה מטעם המנהל חוות דעת השמאי מר איל טדי הראל. לא הוגשה חוות דעת נגדית מטעם הנתבעים.

לצורך קביעת שיעור דמי השימוש במקרקעין כחניון מכוניות העריך השמאי את שווי המקרקעין ללא פיתוח וללא מע"מ לתאריך הקובע יום 10.9.2006, זאת בסך 880,00 ₪.

מסכום זה גזר השמאי 5% כדמי שימוש ראויים לשנה.
שיעור זה אף הוא סביר בעיני, ומה גם שלא הובעה כל עמדה חולקת באמצעות חוות דעת נגדית.

אומדן דמי השימוש כקבוע בחוות דעת השמאי נאמדו על ידו בסך 44,000 ₪. זהו הסכום שנתבע על ידי המנהל.

30.
דרך חישוב השמאי מטעם המנהל והעיקרון השמאי על פיו פעל היא דרך מוכרת ומקובלת אף בפסיקת בית המשפט.
ראה: ע"א 2405/91 מדינת ישראל נ' עזבון המנוח הרב פנחס דוד הורוביץ ז"ל פ"ד נא (5) 23. (1997) ב

פסק דין
זה ההתייחסות היא לתשלום דמי חכירה במקרקעין שהופקעו מכוח פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור) 1943, במועדים שבין תפיסת המקרקעין על ידי הרשות ועד לתשלום הפיצויים בגין הפקעתה; ולקביעת שיעור דמי החכירה בפרק זמן זה. סבורתני כי הדברים יפים אף בעניין שבפני
.
ראה בנוסף לקביעת שיעור אובדן דמי שכירות על יסוד ערך הקרקע:
ע"א 254/68 ערית פתח תקוה נ' אלקה מנטל לבית ויסנשטרן ואח'
פ"ד כב (2)902 (1968).
בדרך שמאית זו נוקטים בתי המשפט הלכה למעשה גם לקביעת גובה דמי שימוש ראויים בגין שימוש חורג במקרקעי המנהל.
ראה: תל"א (נת') 7362/02 מינהל מקרקעי ישראל נ' חיים אברהם

פסק דין
כב' השופטת בלטמן – קדראי (2009).
ת"א (נת') 11265/04 מינהל מקרקעי ישראל נ' אוליניק דוד ואח '

פסק דין
כב' השופטת ד"ר רבינוביץ – ברון (2009).
נכונה הטענה לפיה ישנן דרכים נוספות לשום שווי של שימוש במקרקעין. הנתבעים
לא הגישו חוות דעת נגדית מטעמם
ולא הוכיחו כי בנסיבות העניין יש דרך עדיפה לקביעת אומדן דמי השימוש הראויים.

31.
בחקירתו העיד השמאי מר איל טדי הראל כי העריך את שווי המקרקעין בהנחה כי יש היתר לשימוש החורג שנעשה בהם. בהתחשב בכך כי לא הותר השימוש החורג בהם להשכרה לחניון ראוי לדעת השמאי להפחית מקביעתו. ראה עדותו, זאת כדלקמן:

"ש.אתה הערכת את הקרקע כאילו יש היתר לשימוש חורג?

ת. כן
ש. בקרקע לא ניתן אישור לשימוש חורג, אומר המינהל וגם אין שום אפשרות לקבל אישור לשימוש חורג, האם זה משפיע על ערך הקרקע. בתור שמאי אם היו אומרים לך על הקרקע אין אישור לשימוש חורג, ולא יינתן אישור לשימוש חורג, כיצד היית משנה את חוות דעתך בהתאם? כמה היית מפחית בשווי?
ת. קשה לי לכמת את זה. הייתי מפחית משהו על זה
ש. כמה, 10 אחוז, 15,20,50
ת. אפשרות לשימוש חורג, טובת השימוש החורג
ש.אם אין סיכוי לשימוש חורג. אין אפשרות לשימוש חורג
ת.מפחית בעוד 20 אחוז"
(ראה עדות השמאי בעמוד
27
לפרוטוקול שורה 25 ואילך ובעמוד 28 לפרוטוקול בשורות 1 – 6).
סבורתני כי לאור דברים אלה יש להפחית מסכום התביעה 20 אחוזים על פי הסבר שמאי
המנהל ולפיכך יש לחייב הנתבעים בתשלום סך
35,200 ₪ בלבד.

32.
בכל הנוגע לחיוב הנתבעים בתשלום דמי שימוש ראויים בגין המועדים שלאחר הגשת התביעה ועד סילוק יד הנתבעת 4 מהמקרקעין והריסת משטח האספלט איני סבורה כי ניתן לפסוק סעד כספי על יסוד הראיות הקיימות בפני
. שומת המנהל נסמכת על גזירת 5% משווי המקרקעין. אין בשומת השמאי מטעם המנהל כל נתון המתייחס לשווי המקרקעין במועדים הרלבנטיים. שומת המנהל מתייחסת לערכי הקרקע לתאריך הקובע יום 10.9.2006 בלבד. גם מועד פינוי החניון אינו ידוע.

בנסיבות אלה על המנהל לבסס תביעה לתשלום דמי שימוש ראויים לתקופה הנוספת על חוות דעת עדכנית.

להבנתי לצורך הגשת תביעה זו אין צורך בצו לפיצול סעדים, ואולם
למעלה מן הצורך ניתן בזאת
צו פיצול סעדים לצורך הגשת תביעה לתשלום דמי שימוש ראויים בגין התקופה הנוספת ולשם כך בלבד.

33.
איני סבורה כי לנתבעים עומדת טענת קיזוז טובה כנגד תביעת המנהל לתשלום דמי שימוש ראויים במקרקעין בגין השימוש החורג שעשו בהם בבניית משטח האספלט ובהשכרתם לנתבעת מספר 4 ללא היתר לשימוש חורג וללא הסכמה מוגמרת מצד המנהל. בנסיבות כאלה אין כל חוב נגדי מצד המנהל שהינו בר קיזוז. כל שעשו הנתבעים עשו על דעת עצמם בטרם הסתיימו ההליכים בהם נקטו לקבלת האישורים המתאימים, אשר בסופו של יום לא התקבלו. איני סבורה כי הם זכאים לכל השתתפות בהוצאותיהם מצד המנהל.

34.
את הדיר הנוסף והמבנים הנוספים שבחלקה 53
על הנתבעים לפנות ובמידת הצורך לנקוט בהליכים משפטיים כנגד הפולש לשם כך, זאת על יסוד חובת הנתבעים כקבוע בסעיף 6 ב לחוזה החכירה בו נקבע כחלק מחיובי החוכר כי עליו:

"...לשמור על המוחכר מפני פגיעה ומפני השגת גבול והמחכיר אינו אחראי על פגיעה או השגת גבול כזו. בקרה של השגת גבול, מתחייב החוכר לאחוז תיכף ומיד בכל האמצעים הדרושים כדי להשיב את גבולות המוחכר למצב שקדם להשגת הגבול ולסלק את ידי משיג הגבול."

(חוזה החכירה צורף כנספח 1 לתצהיר מר אהוד גבריאלי).

35.
בעניין הדיר הנוסף והמבנים שבחלקה 53 העיד מר חדד בחקירתו כדלקמן:

"ש. אתה אומר שלא ידעת אם יש דיר או אין דיר?

ת. היו שני דירים. כשאנחנו תחמנו את המתחם באמצעות אותה חומה, זה כלל את כל המקרקעין שלנו. מחוץ לחומה היה הדיר שהתובע מדבר עליו, אותו דיר למיטב ידיעתי לא שלי, זה לא הקרקע שלנו, רק עכשיו נודע לי שיש עוד חלקה מסוימת שגם היא שייכת לנו...

לא ניסינו לפנות מעולם את חלקה 53."

(ראה עדות מר חדד בעמוד 42 לפרוטוקול שורות 12 עד 28).

36.
טענת האפליה לא הוכחה בראיות על ידי הנתבעים ולפיכך היא נדחית.

ביתר טענות הצדדים לא מצאתי ממש.


הסעדים

לאור כל האמור לעיל נפסקים בזאת הסעדים כמפורט להלן:
א.
ניתן בזאת צו המורה לנתבעים להפסיק את כל השימושים החורגים הנעשים במקרקעין שלא לצורכי חקלאות. המדובר בעת הזו היא בדיר נוסף הקים בחלקה 53 שבמקרקעין.
ב.
ניתן בזאת צו להריסת הבנייה הבלתי חוקית שנבנתה במקרקעין ללא היתר. המדובר בדיר שנבנה ללא היתר בניה כדין בחלקה 53 שבמקרקעין.
ג.
על הנתבעים לשלם למנהל דמי שימוש ראויים בסך 35,200 ₪ בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל.
ד.
לשם הזהירות ניתן היתר לפיצול סעדים לתביעת דמי שימוש ראויים בגין השימוש החורג שנעשה על ידי הנתבעים להשכרת המקרקעין לנתבעת מספר 4 מיום הגשת כתב התביעה ועד הפינוי המלא בפועל.
בשים לב לפועלם של הנתבעים לאחר הגשת כתב התביעה לפינוי הנתבעים 4 ו 5 בטרם בירור התביעה, והתחשב גם בתוצאת ההליך
הנני מחייבת את הנתבעים לשלם לתובע הוצאות משפט וכן שכ"ט עו"ד בסך 8,500 ₪. החיוב הנו ביחד ולחוד.


ניתן היום, כג' ניסן תשע"א, 27 אפריל 2011, בהעדר הצדדים.














א בית משפט שלום 9314/06 מנהל מקרקעי ישראל - תל אביב נ' אליהו חדד, ציון חדד, סעד רסולי ואח' (פורסם ב-ֽ 27/04/2011)