פסקי דין על רון בייגל | פסקי דין על יובל בייגל | פסקי דין על עדנה בייגל | פסקי דין על מאיר ברין

18914-07/09 א     27/04/2011




א 18914-07/09 רון בייגל, יובל בייגל, עדנה בייגל נ' מאיר ברין








בית משפט השלום בתל אביב - יפו



ת"א 18914-07-09 בייגל ואח' נ' ברין






בפני

כב' השופטת
עידית ברקוביץ


תובעים

1
.
רון בייגל

2
.
יובל בייגל

3
.
עדנה בייגל


נגד


נתבעים

מאיר ברין



החלטה

בפני
בקשה לסילוק תביעה על הסף.

רקע והליכים קודמים

1.
התובעים והנתבע הם בעלים בחלקים שווים בחברת "מאיר את בייגל בע"מ" (להלן: "החברה").

בעלי המניות בחברה היו במקור ליאו בייגל ז"ל (להלן: "המנוח")
והנתבע- מר מאיר ברין
. (דו"ח רשם החברות, נספח א' לכתב התביעה).

התובעים הם יורשיו של המנוח.

החברה הינה בעלת זכויות במקרקעין בשטח של כ- 2.5 דונם, עליו בנוי מפעל לייצור דברי מאפה, ברחוב הנביאים 53 רמת השרון (להלן: "המקרקעין" ו"המפעל" בהתאמה).

בתאריך 1.1.2001 נחתם הסכם בין החברה לבין מאיר את בייגל תעשיות בע"מ (להלן: "בייגל תעשיות") לפיו, החברה העבירה את כל זכויות השימוש והניהול של פעילות המפעל והמושכר, לבייגל תעשיות. בין הצדדים נחתם הסכם שכירות לפיו החברה השכירה לבייגל תעשיות את המפעל הבנוי על המקרקעין (להלן: "הסכם השכירות", נספח ג' לכתב התביעה).

2.
ביום 26.7.09 הגישו התובעים תביעה כנגד הנתבע.

בכתב התביעה נטען, כי ביום 31.6.09 הסתיים הסכם השכירות והתובעים אינם מעונינים בהמשך קיום יחסי השכירות. על פי הנטען, לנתבע יחסים מיוחדים עם השוכר, משום שבמשך שנים התפרנס ממנו. עוד נטען בכתב התביעה, כי הנתבע מסרב לשתף פעולה עם התובעים בתביעה לסילוק יד וזאת מתוך שיקולים זרים וטובת הנאה אישית.

בכתב התביעה, עותרים התובעים "להורות על פירוק השיתוף בנכס המקרקעין". בנוסף עותרים התובעים "לחייב את הנתבע בשיתוף פעולה מיידי לפינוי הפולש" ו"לחילופין למנות כונס נכסים שיפעל באופן מיידי לפינוי הפולש ובמקביל למכר הנכס...".

3.
הנתבע הגיש בקשה לסילוק התביעה על הסף, ולחילופין עתר להעמדת ההליך עד לסיום הליך אחר המתנהל בבית משפט השלום בהרצליה.

העתירה החלופית
התייתרה, שכן ביום 13.12.09 ניתן

פסק דין
המורה על מחיקת התביעה שהגישו התובעים בבית משפט השלום בהרצליה (תא"ח 22371-08-09).

4.
במקביל להגשת כתב התביעה בתיק זה, פנו התובעים לבית המשפט המחוזי
בבקשה לפירוק החברה (פר"ק 4003-05-10). בהחלטה מיום 18.7.10 מחקה כב' השופטת ו. אלשייך את הבקשה לפירוק החברה תוך שקבעה כי:
"מלכתחילה לא היה מקום להגיש בקשה זו לבית משפט של פירוק, זהו סכסוך שראוי שיתברר בבית משפט אזרחי. אין עילה בתיק זה ולנושא הפירוק ולא כלום".

לאור האמור, נותר להכריע בשאלה האם
עומדת לתובעים האפשרות לתבוע פירוק שיתוף במקרקעין במסגרת התביעה הנוכחית.

תמצית טענות הנתבע - המבקש:
5.
טענה להיעדר עילה –
לטענת הנתבע, אין לתובעים מעמד המאפשר להם לתבוע פירוק שיתוף, מאחר שהבעלים של המקרקעין היא חברה בע"מ, ולא בעלי החברה. מאחר שהמקרקעין רשומים על שם בעלים אחד- החברה, לא ניתן לבקש פירוק שיתוף.

טענה להיעדר סמכות עניינית –
על התובעים היה לפנות לבית המשפט המחוזי המוסמך לדון בפירוק החברה.

תמצית טענות התובעים - המשיבים
6.
לטענת התובעים, מדובר בחברה פרטית שיש לה רק נכס מקרקעין אחד בלבד, כך שניתן להחיל לגביה, באופן חריג, את סעיף 37 לחוק המקרקעין תשכ"ט- 1969 (להלן: "חוק המקרקעין").

התובעים תולים יהבם בעמדתה של פרופ' ציפורה כהן, אשר, לשיטתם, גורסת, כי פירוק חברה פרטית שעל שמה רשומה חלקת אדמה בלבד ולחברה אין מטרות נוספות והיא חדלה מפעילות עסקית, תהיה לפי סעיף 37 לחוק המקרקעין. (צ. כהן, בקיעים בעיקרון אישיותה המשפטית הנפרדת של החברה- העדפת המציאות הכלכלית על פני העיקרון המשפטי, עיוני משפט כרך ח' התשמ"א-1981, עמ' 425).

התובעים מפנים לע"א 291/78 בו נקבע כי:
"יש לנהוג לענין פירוק חברה פרטית שאינה אלא בעלת מקרקעין בלבד לפי הכללים החלים על פירוק שיתוף במקרקעין ולפי סעיף 37 לחוק המקרקעין, זכאי כל אחד מהשותפים לדרוש פירוק השיתוף בכל עת".
(ע"א 291/78 פאר עד חברה לבניין ושות' נ' אושרובסקי נילי, פד"י ל"ג(1) 435, להלן: "עניין פאר עד").

התובעים מציינים, כי הנתבע רואה עצמו כשותף לכל דבר ועניין והוא עצמו מתעלם מרישום המקרקעין על שם החברה.

התובעים מוסיפים וטוענים, כי החברה במהותה היא שותפות, אשר הולבשה בגלימה של חברה ועל כן, יש להחיל עליה את עילות הפירוק החלות על שותפויות ולא על חברות.

התובעים מציינים, כי החברה פעלה על בסיס של יחס אישי הכרוך באמון הדדי, על הבנה שהשותפים בפועל ישתתפו בניהול העסק, ועל הסכמה בדבר הגבלת עבירות האינטרסים של בעלי המניות בחברה.

התובעים מפנים לדבריו של כב' הנשיא ברק בע"א 419/89, אשר קבע, כי אם מתברר שההתאגדות אינה אלא תכסיס, וכי למעשה מתנהלים היחסים בין בעלי המניות כאילו היה מדובר בשיתוף מקרקעין, יש לסטות מהכלל ולאפשר ביצוע פירוק בהתאם לדיני פירוק המקרקעין. (ע"א 419/89 שרונה אולשטיין נגד זקסוניה מטויה ואריגה בע"מ, פד"י מו(1) 172, להלן: "עניין אולשטיין").


דיון ומסקנות
7.
שקלתי בכובד ראש, כל אחת מטענות התובעים, וכן נתתי דעתי להליכים הנוספים שנקטו, אך שוכנעתי כי דין הבקשה להתקבל.

8.
בפתח הדברים, יצויין, כי החברה לא צורפה כבעלת דין, הגם שהיא זו הרשומה כבעלת הזכויות במקרקעין. אין מקום להגיש תביעה לפירוק שיתוף במקרקעין בלא שבעל הזכויות במקרקעין יהיה צד להליך.

9.
מעבר לכך. על פי חוק המקרקעין, בעלות משותפת במקרקעין מתקיימת כאשר מדובר ב"מקרקעין שהם של כמה בעלים" (סעיף 27 לחוק).
הזכות לתבוע פירוק שיתוף במקרקעין מוקנית ל"כל שותף במקרקעין"
(סעיף 37(א) לחוק).

בענייננו, על פני הדברים, לא מתקיים מצב של בעלות משותפת במקרקעין נשוא התביעה, שכן החברה היא בעלת הזכויות היחידה במקרקעין. מאחר שהתובעים אינם רשומים כבעלי זכויות במקרקעין, הרי אין להם מעמד להגיש תביעתם במסגרת
סעיף 37 לחוק המקרקעין, הדן בזכותו של שותף לדרוש פירוק שיתוף במקרקעין.

בהקשר זה יושם אל לב, כי פסק הדין בענין פאר עד, עליו נסמכים התובעים, ניתן במסגרת ערעור על הליך פירוק החברה ולא במסגרת תביעה לפירוק שיתוף במקרקעין. גם פסק הדין בענין אולשטיין, אשר דן בסוגיה באופן מקיף, ניתן אף הוא במסגרת ערעור על בקשה לפירוק החברה.

משמעות הדברים, היא כי במסגרת הליך פירוק חברה, מוקנית סמכות לבית המשפט, במקרים חריגים, להורות כי הפירוק יהיה על פי חוק המקרקעין. ואולם, התובעים לא הפנו ל

פסק דין
שבו נקבע, כי במסגרת תביעה לפירוק שיתוף במקרקעין ניתן להורות על פירוק מקרקעין אשר הזכויות בהם רשומות על שם חברה, כבעלת זכויות יחידה.

10.
סוגיית פירוק חברה על פי דיני פירוק של שיתוף המקרקעין נדונה באריכות על ידי כב' הנשיא ברק בעניין אולשטיין, אשר התייחס להבדלים בין דיני הפירוק של חברה הקבועים בדיני החברות, לבין דיני הפירוק של שיתוף במקרקעין על פי חוק המקרקעין, תוך שהוא מציין, כי ההבדל העיקרי נעוץ בסעיף 37(א) לחוק המקרקעין המקנה לכל שותף להביא לפירוק השיתוף

בכל עת, וזאת בהבדל מדיני החברות המסייגים את זכותו של בעל מניות בחברה לדרוש את פירוק החברה ומתנים את מימושה בקיומם של תנאים מסויימים.


בהמשך, נקבע כי:
אין מחלוקת על כך, כי הכלל הוא, שחברה תפורק על-פי דיני פירוק של חברות, הקבועים בפקודת החברות,

ולא על-פי דיני פירוק השיתוף שבחוק המקרקעין.
...
החלתם של דיני הפירוק של שיתוף במקרקעין תתבצע אך בנסיבות חריגות, בהן ההתאגדות כחברה לא היוותה אלא כלי להשגת מטרה שאינה קשורה ישירות בעצם ההתאגדות, ולא היה בה כדי לשנות את אופיים האמיתי - הקנייני בעיקרו - של היחסים בין הצדדים

לשיתוף (שהפכו בעלי מניות).
...אך עצם העובדה, שחברה מחזיקה בבעלותה אך ורק מקרקעין, בין

אם המדובר במצב זמני ובין אם המדובר במצב קבוע, אין בה די כדי להחיל את החריג

האמור.
...רק אם יתברר, כי ההתאגדות אינה אלא תכסיס, וכי למעשה מנוהלים המקרקעין והיחסים בין בעלי המניות כאילו היה מדובר בשיתוף במקרקעין, רק אז יש מקום לשקול, אם לסטות מהכלל ולאפשר את ביצוע הפירוק בהתאם לדיני הפירוק שחלים על שיתוף במקרקעין.
(ע"א 419/89 שרונה אולשטיין נגד זקסוניה מטויה ואריגה בע"מ, פד"י מו(1) 172).

להשלמת התמונה יצויין, כי בענין אולשטיין נדחתה הבקשה להורות על פירוק החברה על פי הכללים החלים על פירוק שיתוף במקרקעין.

11.
על פי ההלכה שנקבעה בעניין אולשטיין, גם אם החברה מחזיקה בבעלותה אך ורק מקרקעין, הכלל הוא כי הפירוק יבוצע על פי דיני הפירוק של חברות ולא על פי דיני פירוק שיתוף המקרקעין.

אכן, בתי המשפט הכירו באפשרות שחברה תפורק בדרך בה מפורק שיתוף במקרקעין, ואולם זאת במקרים חריגים ביותר. כך בע"א 47/78 שם נקבע, כי החברה הוקמה למטרה פיסקלית (ע"א 47/78 חלקה 3 בגוש 6541 נ' ראובן זליג בן אפריים, פד"י לב (3) 724), וכן בענין פאר עד, שם נקבע, כי לענין פירוק חברה פרטית שאינה אלא בעלת מקרקעין בלבד, יש לנהוג לפי הכללים החלים על פירוק שיתוף במקרקעין (ע"א 291/78 הנ"ל).

12.
הואיל ובאופן רגיל, כאשר חברה רשומה כבעלת זכויות יחידה במקרקעין, אין תחולה לסעיף 37 (א) לחוק המקרקעין, הרי על התובעים המבקשים להיבנות הימנו, להעלות בכתב התביעה את הטענות המצביעות על התקיימות החריגים שהותוו בפסיקה. זאת לא נעשה.

בכתב התביעה, לא הועלתה כל טענה אשר יש בה כדי להצביע על כך שהתאגדות החברה אינה משקפת את עסקיה
או את דרכי פעולתה. בכתב התביעה, לא נטען, כי התאגדות הצדדים כחברה נעשתה כתכסיס או כתחבולה.

ויודגש, בשלב זה, נבחנית הבקשה על יסוד האמור בכתב התביעה (להבדיל מטענות עובדתיות
שהועלו בסיכומים וזכרן לא בא בכתב התביעה).

זאת ועוד. בניגוד לאמור בסיכומי התובעים, כאילו לחברה נותרה ברמת השרון חלקת אדמה בלבד, הרי בכתב התביעה נטען, כי על המקרקעין מצוי מפעל, כך שספק אם ניתן לראות בחברה, חברה שהינה בעלת מקרקעין בלבד.

מכתב התביעה ונספחיו, עולה כי החברה הינה חברה לכל דבר וענין, אשר בעלי מניותיה הסתכסכו זה עם זה. בכתב התביעה, לא נטען, כי החברה הוקמה במטרה לשמש כסות למסגרת של שיתוף במקרקעין, לא הועלתה טענה, כי יש לפרק את החברה על פי הכללים החלים על פירוקה של שותפות ולא הועלתה כל טענה המאפשרת לפרק את המקרקעין באופן אותו מבקשים התובעים בתביעתם הנוכחית.

סוף דבר
13.
מכל אחד מהטעמים האמורים, הבקשה לסילוק על הסף מתקבלת.

הריני מורה על מחיקת התביעה על הסף.

14.
לענין ההוצאות- הצדדים הגישו טיעוניהם בכתב, התקיים דיון והוגשו טיעונים משלימים. עם קבלת הבקשה, יש מקום לזכות את הנתבע בהוצאות.

הריני רואה לנכון לציין, כי שקלתי להתחשב בתובעים אשר זהו ההליך השלישי בו הם נוקטים בניסיון להביא למכירת המקרקעין (כאשר למעשה, הנתבע באופן עקרוני הודיע על הסכמתו למכירתם), ואולם החלטתי, כי אין בכך כדי לפטור את התובעים מתשלום הוצאות הנתבע,
מה עוד שהנתבע הביע נכונות לפנות להליך גישור, ואילו התובעים 1 ו-3 עמדו בתוקף על ניהול התביעה.




בקביעת שיעור ההוצאות, נתתי דעתי לפסק הדין בפר"ק 4003-05-10, שניתן ע"י כב' השופטת אלשייך, הכולל התייחסות לסוגיית ההוצאות.

התובעים ישלמו לנתבע הוצאות, לרבות שכר טרחת עו"ד, בסך כולל של 7,500 ₪.




ניתנה היום, כ"ג ניסן תשע"א, 27 אפריל 2011, בהעדר הצדדים.








א בית משפט שלום 18914-07/09 רון בייגל, יובל בייגל, עדנה בייגל נ' מאיר ברין (פורסם ב-ֽ 27/04/2011)