פסקי דין על משה זיסמן | פסקי דין על רחל זיסמן | פסקי דין על מגדל חב' ביטוח

1123/07 א     01/05/2011




א 1123/07 משה זיסמן, רחל זיסמן נ' מגדל חב' ביטוח








בית משפט השלום בבית שמש



ת"א 1123/07 זיסמן נ' מגדל חב' ביטוח
ת"א 1124/07 זיסמן נ' מגדל חב' ביטוח
ואח'






בפני

כב' השופטת
חגית מאק-קלמנוביץ

התובעים
1.
משה זיסמן
2.
רחל זיסמן
ע"י ב"כ עוה"ד מוריס אלון ויעל ניסן



נ ג ד


הנתבעת

מגדל חב' ביטוח
ע"י ב"כ עו"ד סימן טוב לוי




פסק דין

העובדות וגדר המחלוקת

1.
ז
והי תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף בתאונת דרכים. התובע בת"א 1123/07 והתובעת בת"א 1124/07 נשואים זה לזה ונפגעו בתאונה דרכים ביום 26.9.05, כשהתובע נהג ברכב (להלן: התאונה). הנתבעת היא מבטחת הרכב. מאחר שמדובר בתאונה אחת ובבני זוג המנהלים חיים משותפים, התנהל הדיון במאוחד ופסק הדין מתייחס לשתי התביעות יחד.
2.
התובע יליד 1937, היה בן כ- 68 במועד התאונה. התובע הוא טכנאי מכונות אריגה במקצועו, ועובר לתאונה עבד כשומר. התובעת ילידת 1939, עקרת בית, היתה בת כ-66 בזמן התאונה. התאונה התרחשה בסמוך לאיצטדיון טדי בירושלים, כאשר רכב אחר פגע מאחור ברכב התובעים שהיה, על פי הנטען, במצב עצירה.
3.
התובעת פונתה לקבלת טיפול רפואי בעקבות התאונה, ושוחררה לאחר שעתיים בהמלצה למנוחה. אין מחלוקת על כך שלתובעת עבר רפואי עשיר והיא סבלה עוד לפני התאונה ממחלות רבות, כולל מחלה בבלוטות התריס, יתר לחץ דם, כאבים בצלעות, בצוואר ובגב, מגבלות תנועה בצוואר ובגב, סחרחורות, בחילות ונימול. עוד לפני התאונה טופלה התובעת בטיפולים שונים, כולל טיפול במרפאת כאב. התובע פנה לעזרה רפואית רק יום לאחר התאונה וטופל בקופת חולים. הוא קיבל תעודת מחלה לתקופה שמיום 27.9.05 עד יום 24.11.05.
המחלוקת בין הצדדים מתייחסת להיקף הפגיעה בתובעים והפיצוי המגיע להם כתוצאה מהתאונה.
ממצאים רפואיים לגבי התובע:
4.
בעניינו של התובע הוגשה חוות דעת אורתופדית של ד"ר מנחם יצחקי. בחוות הדעת קבע המומחה כי התובע התלונן עוד לפני התאונה על כאבי צוואר וגב, וכי התאונה גרמה להפרעה זמנית בתפקודו ולאחר מכן חזר לתפקודו המקורי. לפיכך קבע לתובע נכות זמנית בהתאם לתעודות המחלה שהומצאו לו, דהיינו נכות בשיעור של 100% למשך כחודשיים, עד יום 24.11.05. לאחר מכן קבע המומחה נכות זמנית של 50% למשך חודש נוסף, ונכות של 25% לחודש שלאחריו.

באשר לנכות צמיתה, ד"ר מנחם יצחקי קבע בחוות דעתו כי לתובע נכות בשיעור של 10%, אולם נכות זו היתה קיימת עוד לפני התאונה. המומחה קבע לתובע נכות זמנית לחודשים שלאחר התאונה, בשיעור של 100% לתקופה של כחודשיים לאחר התאונה, ובשיעורים שפחתו לאחר מכן. אולם על פי קביעתו לא נגרמה לתובע נכות צמיתה כתוצאה מהתאונה.
5.
ב"כ התובע חולק על קביעה זו. לטענתו על בית המשפט לדחות את מסקנת המומחה ולקבוע כי נכותו של התובע נגרמה כתוצאה מהתאונה. הנימוק העיקרי לכך הוא העדר תלונות קודמות של התובע המעידות על כאבים או ממצאים אחרים המעידים על נכות בגבו של התובע עובר לתאונה, מלבד אירוע יחיד של תלונה מיום 2.1.96, כתשע שנים לפני התאונה נשוא תביעה זו. לטענת ב"כ התובע, מדובר בפסק זמן ממושך שבו לא התלונן התובע כלל על כאבים, ויש להסיק מכך כי אכן לא סבל מכאבים משמעותיים בתקופה זו ומכאן שלא סבל מנכות.
6.
לטענה זו נמצאו מספר תשובות בחוות דעתו ובחקירתו של ד"ר יצחקי:
עוד בחוות הדעת קבע ד"ר יצחקי כי התלונה האחרונה על כאבים בצואר היתה ב-27.1.05, דהיינו כ-9 חודשים לפני האירוע וגם אז נמצאו מגבלות תנועה בעמוד שדרה צוארי" (בתחתית עמ' 2 לחוות הדעת).
בתשובות לשאלות ההבהרה הבהיר המומחה כי התובע סבל ממחלת גב ניוונית, וכל המתואר בבדיקות הוא תוצאה של מחלה זו לא של התאונה. גם ההחמרה במצבו של התובע היא תוצאה של מחלה ניוונית זו, שהיא מחלה אבולוציונית, ולא של התאונה. בחקירתו הנגדית העיד כי טראומה ללא שבר גורמת להחמרה זמנית בכאבים, שעוברים לאחר זמן (עמ' 31 שורות 14-19). בהמשך הבהיר המומחה את דעתו לפיה העובדה שהמסמך האחרון המתייחס לתלונות של התובע היה כחודש וחצי לאחר התאונה, ולאחריו אין שם מסמך, מעיד על העדר קשר סיבתי בין הכאבים שיש לתובע כיום לבין התאונה, שכן הכאבים הנובעים מהתאונה הסתיימו כשלושה חודשים לאחריה (עמ' 32 שורות 19-32).
7.
עוד
העיד ד"ר יצחקי כי בתיעוד על כאבים בצואר מינואר 2005, מספר חודשים לפני התאונה, רלוונטי כיון שגב וצואר מחשבים כאותו איבר. כך שהתובע התלונן על כאבים לא רק תשע שנים לפני התאונה אלא מספר חודשים לפניה (עמ' 2 שורות 9, 10). את פער הזמנים בין תלונה לתלונה הסביר בכך שיתכן שהתובע הסתגל לחיים כשהוא סבל מהתקפי כאבים מפעם לפעם, ונמנע מללכת להיבדק על ידי רופא כשהכאבים היו קלים (עמ' 26 מחצית תחתונה של העמוד).
הוא הסביר עוד כי התובע סבל מהגבלות תנועה קלות שבגינם נקבעו לו 10% נכות, אולם אלו נובעים משינויים ניווניים ומגילו של התובע, ולא מהתאונה (עמ' 27 שורה 18 ואילך; עמ' 28 שורות 4, 5). העד הבהיר כי הגבלת תנועה אינה בהכרח מלווה בכאב (עמ' 29 שורה 1).
8.
ב"כ התובע הסתמך על בדיקות הדמיה שנערכו לתובע, משנת 1996 ומשנת 2008, בשתיהן תוארו ממצאים דומים של שינויים ספנדילוטיים. מכך ביקש להסיק כי לא חלו שינויים של ממש במצבו של התובע בין אותם שנים, ומכאן שהשינוי המשמעותי נבע מתאונת הדרכים. על כך השיב ד"ר יצחקי כי התיאור של "שינויים קלים" אינו חד משמעי ולא ברור למה הכוונה במילה קלים. הוא טען כי יש לערוך את ההשוואה באופן שאותו אדם יבחן את שני הצילומים ויתייחס לשניהם, והציע לערוך את ההשוואה בעצמו (עמ' 30 מחצית שניה של העמוד). ב"כ התובע תקף בסיכומיו את גישת המומחה וסבר שהוא מתחמק מלהשיב, אולם אני סבורה שיש היגיון רב בתשובה זו, וכי על מנת להשוות ממצאים זה לזה לא ניתן להסתמך על שני תיאורים סובייקטיביים שאינם מתייחסים זה לזה. גם אם תוצאות בדיקת הסי.טי. פוענחו על ידי מומחה שאין ספק לגבי מומחיותו, לא ניתן להשוות ממצאים אך ורק על סמך המונחים בהם השתמשו שני המפענחים, בלי שיוצבו בפני
אותו אדם שני הממצאים, והוא יביע דעתו לגבי היחס שביניהם.
9.
כאמור, ב"כ התובע סבר כי חוות דעתו של ד"ר יצחקי מוטעית. הוא טען שעל בית המשפט לעשות שימוש בסמכותו לקבוע נכות בניגוד לאמור בחוות הדעת. אינני סבורה שיש מקום לכך במקרה זה: חוות דעתו של ד"ר יצחקי היא הגיונית ומנומקת. עמדתו עמדה במבחן החקירה הנגדית, בה השיב המומחה תשובות הגיוניות לכל הנושאים שהועלו. טענות התובע נוגעות לנשואים שהם במובהק עניינים שברפואה, להבדיל מטענות משפטיות, כגון טענה שלא היו בפני
המומחה כל המסמכים הרלוונטיים, שחוות הדעת מסתמכת על עובדות שגויות, וכדומה. בנסיבות אלו לא מצאתי בסיס שלא לקבל את חוות הדעת, ואני קובעת כי לתובע לא נגרמה נכות צמיתה כתוצאה מתאונת הדרכים נשוא התביעה.
ממצאים רפואיים לגבי התובעת:
10.
בעניינה של התובעת הוגשו שתי חוות דעת רפואיות: חוות דעת אורתופדית של ד"ר מנחם יצחקי וחוות דעת בתחום הכאב של ד"ר איתי גור אריה.
11.
בחוות הדעת האורתופדית של ד"ר יצחקי נקבע כי לתובעת לא נגרמה נכות צמיתה כתוצאה מהתאונה. ד"ר יצחקי ציין בחוות דעתו כי בעברה של התובעת כאבי גב ממושכים עוד מלפני התאונה, והיא קיבלה טיפולים, פיזיותרפיה ותרופות ואף טופלה ברפואת כאב עוד לפני התאונה. לאחר התאונה פנתה התובעת לבית החולים הדסה, שם צולמה ונשלחה לביתה לאחר שלא נמצאו שברים. הוא מציין כי נמצאו בחוליות שברים דחוסים שהם ישנים והופיעו כבר בצילום משנת 2003, והרקע להם ככל הנראה אוסטאופרוטי, כפי שציינו כל הרופאים שבדקו אותה. מסקנת המומחה היא, איפוא, כי לתובעת כאבי גב כרוניים שהיון קיימים שנים רבות לפני התאונה, וכי לא נגרמה לתובעת כל נכות, לא בגב התחתון ולא בגפיים העליונות. בסיום חוות הדעת ציין המומחה כי איננו מתייחס לנושא הכאב, שבוודאי יבוא לביטוי בחוות דעתו של מומחה הכאב.
12.
ד"ר גור אריה אף הוא הכיר בכך שכאבי הגב של התובעת הם בעלי היסטוריה ארוכה ומתועדים היטב לפני התאונה, והם נבעו משינויים רבים כבלטי דיסק, סקוליוזיס, קיפוזיס, שברי דחיסה ועוד, אשר קדמו לתאונה. עם זאת ציין כי לתובעת כאבי חזה שהם חדשים יחסית והופיעו בעיקר לאחר התאונה. מיפוי משנת 2006 הראה שבר בצלע שלא היה ידוע לפני התאונה, אשר עלול לגרום לכאב ממשוך גם לאחר החלמתו. בנוסף לתובעת פיברומיאלגיה שאובחנה כבר בשנת 2002 המתבטאת בכאב מפושט בכל חגורת הגפיים, הצוואר והגב.
המומחה מציין כי התובעת פנתה לעזרה רפואית להקלת כאביה והיא טופלה ועדיין מטופלת על ידי תרופות נוגדות כאבים וטיפולים כגון הזלפת לידוקאין לוריד. עם זאת הוא מוסיף כי ידוע שמצבי תאונה גורמים להחרפה בתסמונת הכאב. המתח השרירי שנוצר עקב התאונה מגביר את עצמת המחלה.
13.
בפרק המסקנות של חוות הדעת קובע המומחה כי לתובעת היו מחלות כאב רבות שקדמו לתאונת הדרכים, אך התאונה גרמה להחמרה שלהן. תסמונת צליפת השוט כנראה חדשה והיא הגורמת לכאבי הראש, הצוואר והכתפיים. לגבי יתר תסמונות הכאב, דהיינו כאבי הגב התחתן והפיברומיאלגיה, אין דרך לשפוט במדוייק את מידת ההחמרה עקב התאונה. "במידה שאני נדחק לבצע החלטה אומר כי ההחמרה בפיברומילגיה היא כ-40% וההחמרה בכאבי הגב התחתון היא ב-20%. כאב כרוני מפושט פוגע בצורה משמעותית בכל תפקודי החיים, גם ללא מגבלות פיזיות אנטומיות. יכולתה של גב זיסמן לתפקוד יומי, עבודה, בישול, שטיפת כלים, הליכה. קשר עם קרובים, שינה ועוד נפגעת מכאב כרוני זה ומשילוב עם הסבל היומי הנגרם על ידי הכאב". כך לשון חוות הדעת.
בחוות הדעת לא נקבעו אחוזי נכות אלא אחוזי החמרה בלבד. בשאלות הבהרה שנשלחו אליו מילא המומחה חסר זה ובתשובותיו מיום 1.3.08 קבע לתובעת נכות בשיעור של 10% על הפגיעה הצווארית ו-5% על הפגיעה הלומברית וההחרפה בפיברומיאלגיה. בנוסף התייחס לעלות טיפולים רפואיים להם תזדקק התובעת בעתיד.
14.
הנתבעת טוענת, וטענה גם בשלבים מוקדמים, מאז קבלת חוות הדעת, כי אין לקבל את חוות הדעת ויש להוציאה מתיק בית המשפט, כיון שהנכויות שנקבעו על ידי ד"ר גור אריה הן בתחום האורתופדי, ועומדות בסתירה לקביעותיו של המומחה האורתופדי, אשר לא קבע נכות כלל.
טענות הנתבעת הן שלא היה כלל מקום למינוי המומחה. אלה נדחו בהחלטה על מינוי המומחה ונדחות גם עתה. אכן, מינוי מומחה לכאב אינו עניין שבשגרה, וכך נקבע בפסיקה. אולם יש מקום למינוי מומחה כזה כאשר מדובר בכאב חריג, שיש בו כדי לפגוע באיכות חייו ובתפקודו של אדם מעבר לנכות האורתופדית או האחרת.
15.
נראה כי כך הוא המקרה שבפני
: ללא קשר לשאלת הקשר הסיבתי לתאונה, ברור כי התובעת בתיק זה סובלת מכאבים חריגים, המשפיעים על איכות חייה מעבר לליקוי או מחלה אלה ואחרים. יעידו על כך הטיפולים הרבים שלהם נזקקה בתחום זה, והיותה מטופלת במרפאת כאב עוד לפני התאונה ואף אחריה. ד"ר גור אריה התייחס לכך בחוות דעתו, וציין כי לתובעת מחלות כאב רבות שקדמו לתאונת הדרכים. גם ד"ר יצחקי, שהנתבעת אינה חולקת על חוות דעתו, מציין בסיום חוות הדעת שאינו מתייחס לנושא הכאב כיון שהנושא יידון בחוות דעת ספציפית. נראה כי הדבר נובע מכך שידוע לו על מינוי מומחה בתחום הכאב, אך מעבר לכך יתכן שאף הוא התרשם כי בנוגע לתובעת נושא הכאב ראוי לדיון בפני
עצמו.
16.
כאמור, ב"כ הנתבעת טוען כי אין לקבל את חוות דעת מומחה הכאב באשר היא עומדת בסתירה לחוות הדעת האורתופדית. אינני מקבל טענה זו באופן גורף: כל אחד מהמומחים מתייחס למצב הרפואי מנקודת המבט של תחום מומחיותו הוא. האורתופד בוחן את השלכת הפגיעה מבחינת הגבלת תנועה, שינויים במבנה העצמות וכיוצא באלה. נושא הכאב מהווה חלק, לאו דוקא מרכזי, בהערכת הנכות על ידי המומחה האורתופדי. ואילו בחוות הדעת של מומחה הכאב עומדת שאלת הכאב במרכז חוות הדעת. אמנם לא בכל מקרה יש מקום לקבל חוות דעת כזו. אולם במקרים המתאימים עצם ההתמודדות עם כאב מגבילה את תפקודו של הנפגע. על כן אינני סבורה שיש מקום לפסול באופן גורף את חוות דעתו של ד"ר גור אריה ויש להתייחס אליה לגופה.
17.
במקרה זה, נוכח קביעותיו של המומחה בשלבים השונים, יש לחלץ מהקביעות השונות את אחוזי הנכות שקבע לתובעת: כאמור, בחוות הדעת הראשונית קבע המומחה אחוזי החמרה ללא קביעת שיעור נכות. בתשובה לשאלות ההשלמה קבע אחוזי נכות. לכאורה נראה כי מתוך אחוזי הנכות שנקבעו, יש לייחס לתאונה את שיעורי ההחמרה בלבד. אולם כאן מתעורר קושי נוסף, הנובע מהעדר התאמה בין הליקויים המוגדרים בחוות הדעת הדנה בהחמרה ובתשובות הדנות בשיעורי הנכות עצמם. כאמור, בחוות דעתו המקורית קבע המומחה אחוזי החמרה מסויימים למחלותיה השונות של התובעת. בתשובה לשאלות ההבהרה נקבעו אחוזי הנכות של התובעת. על כן, נראה שמאחוזי הנכות שנקבעו יש להפחית את האחוזים שאינם נובעים מתאונת הדרכים, ולחלץ את שיעור הנכות שיש לייחס לתאונה. אלא שהמונחים הנזכרים בחוות הדעת בהתייחס להחמרה אינם זהים למונחים הנזכרים בתשובה לשאלות ההבהרה. כך, לא ברור כיצד יש לקשור בין אחוזי הנכות שקבע המומחה לבין שיעורי ההחמרה שנקבעו.
זאת ועוד: המומחה קובע נכות עקב שתי פגיעות שהאורתופד לא קבע כלל שיעורי נכות בגינן ולא קבע שהן קיימות: צליפת השוט והפגיעה הלומברית. אמנם, כפי שציינתי לעיל, מבחינה מושגית יתכן פער בין שתי חוות הדעת המתייחסות לדיסצפלינות שונות. אולם קיים קושי בכך שהאורתופד לא הכיר כלל בקיומן של נכויות אלה. ניתן להשלים עם חוות דעת בתחום הכאב שבבסיסה כאב מוגבר בגין פגיעה אורתופדית מסויימת. אולם כאשר האורתופד לא הכיר כלל בקיומה של פגיעה כזו, הרי שלכאורה אין לקות שבגינה התעורר אותו כאב. ניתן להעלות על הדעת הסבר שלפיו הפגיעה מסויימת לא גרמה לנזק אורתופדי, אך גרמה לנזק בתחום הכאב. אולם הדברים לא הובהרו די הצורך.
18.
התוצאה היא שקיים קושי לקבוע אלו נכויות בדיוק קיימות בתחום הכאב, ואיזה חלק מהן הוא תוצאה של התאונה נשוא התביעה. ראוי להדגיש כי הליקויים שנזכרו אינם נוגעים למומחיות ולידע המקצועי של המומחה בתחום ההתמחות עצמו. אולם מתן חוות דעת רפואית לבית משפט, והכרת התקנות הרלוונטיות והמונחים הדרושים לכך, היא תורה בפני
עצמה, ובה התגלו הכשלים כמפורט לעיל. אעיר שהמומחה עצמו העיד כי זו חוות הדעת הראשונה שנתן לבית משפט, ולא היה נלהב מעיסוק זה. גם במכתבו מיום 12.5.08 ציין המומחה כי מונה על ידי בית המשפט על אף שמעולם לא פנה ולא ביקש להתמנות, אם כי הוא לא ביקש לבטל את המינוי.
מכל האמור עולה כי לא ניתן לקבוע לתובעת נכות בתחום הכאב.
19.
שקלתי שמא יש מקום במקרה זה לעשות שימוש בסמכות בית המשפט ולקבוע לתובעת אחוזי נכות בהסתמך על הקביעות המהותיות שבחוות דעת המומחה, אך החלטתי להימנע מכך. שכן גם אם קיימת אי בהירות לגבי אחוזי הנכות המדוייקים, אין ספק שמדובר באחוזים בודדים (שיעור ההחמרה מתוך האחוזים שנקבעו). התובעת אינה עובדת ולא עבדה בתקופה שקדמה לתאונה, כך שממילא המשמעות הכספית של קביעה כזו היא מצומצמת ביותר. לפיכך אני נמנעת מקביעה שהתובעת זכאית לפיצוי המבוסס על אחוזי נכות בגין כאב.
20.
נושא נוסף שעלה בעניין הכאב הוא טענת התובעת בדבר החמרה נוספת במצבה והבקשה שהועלתה לבדיקה חוזרת שלה על ידי מומחה בתחום הכאב. בבקשה נטען כי לאחר התאונה חלה החמרה משמעותית במצבה של התובעת והיא נזקקת לטיפולים בתדירות גדולה הרבה יותר מאשר לפני התאונה. בהחלטה מיום 24.2.10 נדחתה הבקשה. אני סבורה שלא היה מקום לבדיקה חוזרת, משני טעמים: לגופו של עניין, התובעת נבדקה על ידי המומחים למעלה משנתיים לאחר התאונה. מדובר בפרק זמן שבנסיבות העניין די בו כדי להתרשם נכונה ממצבה של התובעת. טעם נוסף נעוץ במועד הגשת הבקשה, בסמוך לאחר סיום שמיעת הראיות בתיק. הוספת ראיות בשלב זה אינה עניין שבשגרה. העובדה שב"כ התובעת בחר להגיש את הבקשה בשלב זה ולא לפני שמיעת הראיות אומרת דרשני ומעוררת חשש שמדובר בניסיון ל"מקצה שיפורים" של עדות המומחה.
פיצויים בשל הפסדי שכר בעבר ובעתיד:

21.
התובע נעדר מעבודתו כמאבטח במשך חודשיים ונגרם לו הפסד שכר. אני מקבלת את טענת התובע כי הוא זכאי לפיצוי גם על ימי חופשה שנתית שנטל בשל התאונה. על כן הפיצוי עבור שני חודשי עבודה עומד על 5,040 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מחודשים אוקטובר, נובמבר 2005.
התובע טוען כי עזב את עבודתו בחודש ינואר 2006 בעקבות התאונה, למשך שישה חודשים, והוא מבקש לפצותו על תקופה זו. כמו כן הוא טוען כי יש לפצותו פיצוי חלקי על התפטרותו מהעבודה בחודש נובמבר 2008.
22.
טענות התובעים בעניין זה מבוססות על עדויותיהם בלבד, ללא חיזוק בעדות חיצונית או בראיות בכתב כלשהן. (לא הובאו, לדוגמא, מכתב התפטרות, עדות מעסיק או עמיתים לעבודה, וכיוצ"ב).
לא מצאתי בסיס לקביעה שקיים קשר סיבתי בין התפטרות התובע לבין הצורך בעזרה בגין התאונה. שכן גם על פי גירסת התובעים, התובע חזר לעבודתו למשך מספר שבועות לכל הפחות, ודי בכך כדי לנתק קשר סיבתי בין ההתפטרות לתאונה. על אחת כמה וכמה לגבי ההתפטרות השניה שהיתה למעלה משלוש שנים לאחר התאונה. בנוסף, אין מחלוקת על כך שמצבה הרפואי של התובעת לא היה טוב והיא סבלה ממחלות שונות ומכאבים, וגם התובע סבל ממחלה פרוגרסיבית. לאור הקביעות בנושאים הרפואיים, הרי שגם אם התובע התפטר בשל קשיי התפקוד של הנתבע, אין מצב זה נובע בהכרח מהתאונה.
על כן התובעים זכאים לפיצוי בגין שני חודשי היעדרות התובע מעבודתו, ואינם זכאים לפיצוי נוסף על העדר השתכרות, בעבר או בעתיד.
פיצויים בגין סיעוד ועזרת הזולת

23.
התובעים טוענים כי בשל התאונה נזקקו לעזרה וסיוע רבים לתפקודם ולקיום משק הבית. הם תובעים תשלום עבור עזרה בשכר שניתנה להם על ידי עובדת זרה שהעסיקו לאחר התאונה. לטענתם הפסיקו את העסקתה בשל מצבם הכלכלי שלא איפשר העסקתה, על אף שנזקקו לעזרה. בנוסף טענו כי נזקו לעזרה מוגברת של ביתם ונכדיהם בעקבות התאונה. הבת אביבה תורג'מן העידה כי היתה מגיעה לביתם לעיתים תכופות ומסייעת להם, וכי לאחר התאונה התובעת לא יכלה לבצע את מטלות הבית, וכיום כמעט אינה יוצאת מביתה. עוד טענו התובעים כי התובע התפטר מעבודתו בעקבות התאונה, ועל כן יש לפצותו, כאשר חלק מהסכום נתבע על ידי התובע בשל התפטרותו, וחלקו נתבע על ידי התובעת כפיצוי עבור עזרת הזולת שקיבלה מהתובע.
כאמור לעיל, לשני התובעים לא נקבעו נכויות כלשהן לצמיתות. על כן אין בסיס לפסוק להם פיצוי בגין עזרת הזולת לתקופות ממושכות לאחר התאונה.
24.
בנוגע להתפטרות התובע מעבודתו
: קבעתי לעיל כי לא הוכח קשר סיבתי בין התפטרות התובע מעבודתו לבין התאונה. על כן אינני פוסקת פיצוי בגין התפטרות התובע, לא לתובע עצמו ולא לנתבעת בגין צורך בעזרת הזולת.
25.
בעניין עזרת הבת
:
התובעים טענו כי יש לפצותם על עזרה שקיבלו מביתם אביבה תורג'מן. בעניין זה העידו הן התובעים עצמם והן הבת. על פי העדויות היתה תורג'מן מגיעה לעיתים קרובות לבית התובעים, כך שהיא או אחת מילדיה יבקרו את התובעים מידי יום. לדבריה בתקופה שבסמוך לתאונה היתה תורנות מאסיבית בינה לבין הילדים, ולאחר מכן פחתה התדירות (עדותה בעמ' 40, 41).
26.
אני מקבלת את טענת התובעים בנוגע לתקופה שבסמוך לאחר התאונה. בתקופה זו היה התובע עצמו מוגבל, ומטבע הדברים נזקקו שני התובעים לעזרה מוגברת. אולם בחלוף הזמן, לאחר תקופת הנכות הזמנית שנקבעה לתובע, לא ניתן לקבוע כי מדובר בעזרה החורגת באופן מהותי מעזרת ילדים להוריהם המבוגרים. זאת בשים לב גם לירידה בתדירות הביקורים, כעולה מעדותה של אביבה לעיל, וכן מאמירתה כי גם לפני התאונה היתה צמודה להוריה (פרוטוקול עמ' 38 שורה 11).
על כן התובעים זכאים לפיצוי בגין עזרת הזולת לתקופת הנכות הזמנית שנקבעה לתובע, אך לא לתקופה שלאחר מכן. סכום הפיצוי ייקבע יחד עם הפיצוי עבור העזרה הנוספת, שתידון להלן.
27.
עזרת העובדת הזרה:
התובעים טענו כי העסיקו עובדת זרה בשם אנסטסיה לאחר התאונה ובעקבותיה. לטענת התובעים הם שילמו לה סכום של 800-1,000 ₪ לחודש, ללא קבלות. לא הובאו כל ראיות לעניין זה מלבד עדויותיהם של התובעים וביתם אביבה תורג'מן, והתובעים לא ידעו למסור פרטים לגבי אותה אנסטסיה והנסיבות בהן החלה העסקתה. עם זאת, אציין כי מאחר שלטענתם העובדת עזבה את הארץ, ולא נתנה להם קבלות, לא ניתן לזקוף לחובתם את העדר הראיות החיצוניות בעניין זה.
ד"ר גור אריה קבע בתשובה לשאלות הבהרה כי התובעת תזדקק לעזרה בהיקף של 5 שעות שבועיות, אולם זאת בשל מצבה הכולל ולאו דוקא בשל התאונה, כך שקביעה זו אינה רלוונטית.
28.
העדויות מטעם התובעים בעניין העסקתה של אנסטסיה לא תאמו זו את זו בנושאים מהותיים:
הבת אביבה תורג'מן העידה כי אנסטסיה התחילה לעבוד אצל הוריה בסמוך לאחר התאונה ולא עבדה שם זמן רב. לדבריה אנסטסיה עשתה בעיקר את עבודות הניקיון, ואילו היא עצמה עזרה להוריה בכל מה שניתן, כולל בישול וכן כביסה, מצעים, סידור ארונות (עמ' 40 שורות 18-27). את תקופת העסקתה של העובדת היא העריכה בחודש או חודשיים (עמ' 44 שורה 7).
התובעת העידה כי אנסטסיה החלה בעבודה אצלה מספר שבועות לאחר התאונה, להיקף עבודה שהיה קטן ועלה במשך הזמן (עמ' 55). היא העריכה את תקופת עבודתה של אנסטסיה בשנה וחצי או שנתיים, עד סוף 2007 (עמ' 55 שורה 20). לדבריה אנסטסיה עשתה את כל עבודות הבית, מלבד בישול וקניות (עמ' 55 שורה 25 ובראש עמ' 56).
התובע העיד כי אנסטסיה הועסקה לאחר התאונה פעם בשבוע, בהיקף שהלך ועלה. לדבריו היא ביצעה את כל העבודות, כולל ניקיון, כביסה, קניות ומידי פעם בישול (עמ' 60, 61).
29.
קיימת, איפוא, אי התאמה בין התיאורים השונים בנוגע לתקופת העסקתה של העובדת ולסוג העבודות שבהן הועסקה. קיימת אי התאמה גם בין הטענה שהתובעים נזקקו לעזרה כה רבה מאביבה לבין העסקתה של אנסטסיה בעבודות שונות. גם העובדה שאביבה לא ראתה מעולם את אנסטסיה אינה סבירה, אם אכן הועסקה על ידי התובעים תקופה ממושכת ואביבה היתה מבקרת בביתם לעיתים כה תכופות.
30.
על אף כל האמור אני מקבלת את טענת התובעים כי נזקקו לעזרה מוגברת בתקופה הסמוכה לתאונה, ועל כן פוסקת להם עבור שלושת החודשים הסמוכים לתאונה פיצוי בסכום כולל של 5,000 ₪ לחודש לשני התובעים יחד.
טיפולים רפואיים וליווי בעבר ובעתיד

31.
ד"ר גור אריה קבע כי התובע תזדקק לטיפולים במרפאת כאב בעתיד, ואמד את עלויות הטיפול. אולם גם כאן לא נקבע כי טיפול זה הוא כתוצאה מהתאונה. התובעת טופלה במרפאת כאב גם לפני התאונה, ועל פי הקביעות לעיל, גם אם היתה החמרה במצב ותדירות הטיפולים גברה, לא ניתן לייחס את הדבר לתאונה.
התובעת הציגה קבלות על נסיעות בסך 185 ₪. בהנחה שנגרמו לתובעים הוצאות נוספות שאינן מגובות בקבלות, אני מעמידה את סכום הפיצוי לעבר לשני התובעים יחד על 1,000 ₪.
32.
באשר לפיצוי לעתיד, כאמור לא הוכח קשר בין הטיפולים הצפויים שתעבור התובעת במרפאת כאב לבין התאונה, ולא הוכחו טיפולים אחרים שאינם מכוסים בסל הבריאות.
לסיכום, התובעים זכאים לפיצוי בסכומים אלו:
33.
כאב וסבל בסכום של 10,000 ₪ לכל אחד מהתובעים, וביחד 20,000 ₪.
הפסד השתכרות בעבר בסך 5,040 ₪ נכון לחודשים אוקטובר, נובמבר 2005 (מחצית מהסכום לכל חודש).
פיצוי בגין סיעוד ועזרת הזולת בסך 5,000 ₪ נכון לחודש אוקטובר 2005.
פיצוי בגין טיפולים רפואיים וליווי בסך 1,000 ₪.
לסכומים אלה יתווספו שכ"ט עו"ד בשיעור של 13% וכן החזר מחצית מסכום ההוצאות בעין שהוציאו התובעים, כמפורט בסיכומיהם.
הסכומים ישולמו תוך 30 יום מהיום וישאו הצמדה וריבית כדין עד מועד התשלום בפועל.

ניתן היום,
כ"ז ניסן תשע"א, 01 מאי 2011, בהעדר הצדדים.














א בית משפט שלום 1123/07 משה זיסמן, רחל זיסמן נ' מגדל חב' ביטוח (פורסם ב-ֽ 01/05/2011)