פסקי דין על כתון (שושנה) יחזקאל | פסקי דין על אברהם ו-שמואל קלפר | פסקי דין על ואח' |

211/63 עא     30/04/1964




עא 211/63 כתון (שושנה) יחזקאל נ' אברהם ו-שמואל קלפר, ואח'




(פ"ד יח (1) 202)

(פ"ד יח (1) 563)


בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

ערעור אזרחי מס' 211/63


השופטים:
כבוד מ"מ הנשיא אגרנט
,
כבוד השופט זוסמן
,
כבוד השופט הלוי


המערערת:
כתון (שושנה) יחזקאל


ע"י ב"כ עו"ד מ' דינאי

נ ג ד

המשיבים:
אברהם ו-שמואל קלפר
, ואח'


ע"י ב"כ עו"ד נ' עמית






ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, תל-אביב-יפו,
(השופט י' רווה)
, מיום 5.4.63, בתי"א 1299/61, לפיו נדחתה תביעת המערערת לתשלום פיצויי נזיקים עקב תאונת עבודה בה נפגעו אצבעות ידה הימנית, בשעה שעבדה בתור פועלת ליד מעגילה במכבסת המשיבים.

פ ס ק
-
ד י ן

השופט הלוי
:
ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, תל-אביב-יפו, תי"א 1299/61, מיום 5.4.63 (כב'
השופט י' רווה
), אשר דחה את תביעת המערערת לתשלום דמי נזק בקשר לתאונת עבודה שאונתה לה ביום 29.1.60, בהיותה מועסקת על-ידי המשיבים במכבסתם ליד מעגילה מכנית. ידה הימנית של המערערת נתפסה במעגילה ונכוותה קשה, וכתוצאה מכך עברה המערערת (אשה בת 27 בעת התאונה) שלושה ניתוחים ונשארה בעלת מום לצמיתות: ארבע מאצבעות יד ימינה נקטעו והבוהן נחבלה ללא תקנה. בפרשת-תביעתה הטילה המערערת את האחריות לנזקה על המשיבים, בטענה (בין היתר) כי "התאונה אירעה כתוצאה מגידור בלתי מתאים של המעגילה ו/או כתוצאה משיטת עבודה בלתי בטוחה". המשיבים הכחישו טענות אלו בכתב-הגנתם וטענו כי התאונה אירעה "אך ורק כתוצאה מרשלנותה הבלעדית או כתוצאה מרשלנותה המכרעת" של המערערת, השופט המלומד שלל את אחריות המשיבים לתאונה ולכן דחה את התביעה.

2.
מטעם המערערת העידו שלושה עדים: מפקח עבודה לאזור תל-אביב, המהנדס נסים פרופטה; המערערת עצמה; ואחת מחברותיה לעבודה, כתון חכם. מטעם המשיבים העיד המשיב הראשון.


מפקח העבודה, מר פרופטה, חקר את סיבות התאונה בתוקף תפקידו. הוא הגיש את תיק משרדו (מוצג ת/1), ובו – בין היתר – הודעה מטעם המעבידים על התאונה לפי סעיף 3 לפקודת תאונות ומחלות מקצוע (הודעה), 1945. ההודעה, שנחתמה על-ידי המשיב הראשון מטעם המשיבים, הוגשה באיחור (תאריך התאונה: 29.1.60, תאריך ההודעה: 17.4.60). השאלות: "הנגרמה התאונה על-ידי מכונה", "ההיתה המכונה מונעת בכוח מכני" נענו בחיוב; "שם המכונה והחלק שגרם לתאונה" פורט: "מעגילה"; "נסיבות התאונה" תוארו במלים: "הכניסה יד למעגילה ונכוו האצבעות".


המהנדס פרופטה בדק את המעגילה, הגיש תצלומים ותרשים-חתך, הסביר את פעולותיה וחיווה את דעתו על סיבות התאונה.


המעגילה מורכבת מגליל (תוף), בית קיבול לקיטור (בצורת חצי גורן עגולה), שולחן הגשה ומגן. הסדינים מתגהצים כשהם עוברים בין הגליל, המסתובב בכוח חשמל, ובית הקיבול המחומם על-ידי קיטור בחום של 160 מעלות. הסדינים מוגשים לגיהוץ על-ידי סרטי הנעה, הנעים על שני גלילים ומהווים שולחן הגשה נייד ברוחב 65 ס"מ. צוות העובדות, שעמו נמנתה המערערת, עסק ב"הזנת" המעגילה על-ידי הנחת הסדינים על שולחן ההגשה ויישורם בעת תנועתם לעבר פתח המעגילה. בית הבליעה של המעגילה מגודר על-ידי מגן, פס מפח מנוקב, התלוי באלכסון מעל לפתח המעגילה ומשאיר פתח פתוח ברוחב 18 מ"מ למעבר הסדינים. במקרה שיד העובדת נוגעת במגן, הוא נע עם הסדין מרחק של 15 מ"מ קדימה, מתאנך ומפסיק את זרם החשמל למכונה. אחרי הפסקת החשמל מוסיף הגליל להסתובב מכוח ההתמדה סיבוב של 90 מ"מ נוספים וכן מוסיף הסדין לנוע 90 מ"מ נוספים לתוך המעגילה. המרחק בין המגן המאונך והגליל הוא 75 מ"מ, ולאורך מרחק זה משתרע משטח בית הקיבול החם, שאינו מצופה חומר בידוד. המומחה חיווה את דעתו כי יד המערערת נכוותה על-ידי מגע הדוק וממושך, יחסית, עם משטח זה של בית הקיבול החם 160 מעלות, מגע שאופשר, הודק והוארך, לדעתו, עקב גמישותו של המגן.


גם אילמלא גמישותו, לא היה במגן זה כדי למנוע את אפשרות מגע יד העובדת בבית הקיבול החם, שהרי רוחב הפתח (18 מ"מ) מאפשר כניסת קצות האצבעות יחד עם הסדין מתחת למגן. עם זאת תגע היד במגן ותניע אותו למצב מאונך, בו הוא מפסיק את החשמל, ואילמלא גמישותו, היה המגן המאונך – המקטין גם את רוחב הפתח במקצת – עוצר בעד התקדמות נוספת של היד (שעוביה הולך וגדל). לא כן פעולתו של המגן העשוי פח מנוקב, חומר גמיש הנענה ללחץ. במצב מאונך אין הוא עוצר לחלוטין בעד התקדמות נוספת של היד, אלא הודות לגמישותו הוא נענה ללחץ היד, הנמשכת קדימה על-ידי הסדין המתקדם 90 מ"מ נוספים, ומאפשר ליד להתקדם כברת דרך נוספת במסלול הסדין לעבר הגליל. במקרה קיצוני עלול החלק הקדמי של האצבעות לעבור את מפגש בית הקיבול והגליל ולהתרסק בין שני אלה. במקרה שאך קצה אחת האצבעות מגיע עד לגליל ונתפס בין הגליל ובית הקיבול, לא תוכל היד לחזור אף לאחר עצירת תנועת המכונה, האצבעות תהודקנה לבית הקיבול החם ותכווינה באופן חמור. גם במקרה שקצה האצבעות אינו מגיע עד לגליל, נשקפת ליד סכנה של כוויה חמורה. לחץ האצבעות על המגן הגמיש גורם ללחץ נגדי של המגן על החלק העבה של האצבעות, שהתקדמו מתחתיו והרחיבו את הפתח, ולחץ נגדי זה עלול
לעצור את האצבעות ולמנוע את משיכת היד בחזרה על-אף עצירת תנועת המעגילה, והתוצאה כמו במקרה הקודם.


בהסתמכו על הכוויות החמורות שהמערערת נכוותה בכל אצבעותיה, וכן על העובדה כי על-אף עצירת תנועת המעגילה לא הצליחה המערערת, לפי כל העדויות, להוציא את ידה מן המעגילה והיה צורך להפעיל את המעגילה "אחורנית" כדי לשחרר את היד (ראה להלן), הגיע המומחה לידי מסקנה כי יד המערערת העמיקה לחדור מאחורי המגן ונכוותה על-ידי מגע הדוק וממושך עם המשטח החם של בית הקיבול שבין המגן המאונך והגליל,
וכי הסיבה שאיפשרה את חדירת היד וגרמה לתנוחתה ההדוקה והממושכת על משטח בית הקיבול החם נעוצה בגמישותו של המגן. חוות-דעת זאת (שעוד נדון בה להלן) תומכת לכאורה בטענת המערערת בפרשת-תביעתה כי התאונה אירעה "כתוצאה מגידור בלתי מתאים של המעגילה".

3.
אחרי מפקח העבודה מר פרופטה העידה המערערת והפתיעה את בית-המשפט, את המשיבים ובא-כוחם ומן הסתם גם את פרקליטה היא על-ידי גירסה (להלן – גירסת המערערת), שזכרה לא בא בפרשת-התביעה, שנגדה את כל יתר העדויות במשפט, לרבות חוות-דעת המומחה, ושנדחתה על-ידי השופט המלומד כ"בלתי מתאימה למציאות".


גירסת המערערת בעדותה היתה כי תחילה נכנסה רק אחת מאצבעותיה לתוך המעגילה ונתפסה על-ידי הגליל, כי על-אף עצירת המכונה על-ידי אחת הפועלות לא הצליחה המערערת לשחרר את האצבע ונקרא המשיב הראשון כדי לחלצה על-ידי הפעלת המכונה אחורנית, וכי המשיב הראשון הפעיל את המכונה
"קדימה במקום אחורה"
והכניס על-ידי פעולה זאת את כל כף ידה של המערערת לתוך המעגילה וגרם לחבלות שנחבלה. בחקירת שתי וערב הציל בא-כוח המשיבים מפי המערערת הצהרה מפורשת כי "עד שבא בעל-הבית, לא קרה לי שום דבר, רק האצבע היתה בפני
ם; מה שקרה לי, קרה בגלל שבעל-הבית שוב הפעיל המכונה, הכניס לי כל היד בפני
ם, וזה בטוח ואין כל אפשרות אחרת", וכן פרטים נוספים כהנה וכהנה, כגון "המגן לא לחץ על היד", "אני לא נגעתי במגן", "לא הרגשתי דבר חם" – פרטים העומדים בניגוד לחוות-דעתו של המומחה.


גירסת המערערת נסתרה על-ידי המשיב הראשון, שהעיד כי חש לעזרה כדי לחלץ את יד המערערת מן המעגילה, הניע את המכונה אחורה ולא קדימה וחילץ את היד הפצועה. העדה כתון חכם, שהעידה מטעם המערערת, תמכה בגירסת המשיב הראשון. מחוות-דעתו של מפקח העבודה מר פרופטה עולה ברורות כי אילו הופעלה המכונה, אחרי שקצה אצבעה של המערערת נתפס כדבריה על-ידי הגליל, "קדימה במקום אחורה", היו אצבעותיה מתרסקות בין הגליל ובית הקיבול. בדין קבע איפוא השופט המלומד כי גירסת המערערת "אינה מתאימה למציאות", והוסיף: "לא רק שלא השתכנעתי בנכונות גירסה זו, אלא השתכנעתי שאיננה נכונה; ..... הנתבע 1 לא הפעיל את המכונה בכיוון הפוך; יד התובעת לא נתרסקה, כפי שחייבת היתה להתרסק, אילו היתה נכונה גירסת התובעת". אף מר דינאי, בא-כוח המערערת, אינו מערער בפני
נו על דחיית גירסתה הנ"ל.

4.
מר עמית, בא-כוח המשיבים, טען בהטעמה רבה, הן בסיכומיו בפני
בית-המשפט קמא הן בפני
נו, כי דחיית גירסתה של המערערת מן הדין שתשים קץ לתביעה כולה. גירסת המערערת בעדותה, המייחסת את גרימת התאונה למעשה רשלנות מיוחד של המשיב הראשון, "שונה לחלוטין מטענותיה בפרשת-התביעה" כי התאונה "אירעה כתוצאה מגידור בלתי מתאים של המעגילה ו/או משיטת עבודה בלתי מתאימה", ולכן – כך טען בא-כוח המשיבים – אין לדון עוד בטענות אלו. בשימו דגש על דברי המערערת בחקירת שתי-וערב כי "עד שבא בעל-הבית, לא קרה לי שום דבר וכו' וזה בטוח ואין כל אפשרות אחרת", טען מר עמית כי המערערת קשורה בגירסתה זאת. לחלופין טען בית-המשפט אינו רשאי לקבל את "גירסת המומחה", שאינה מתיישבת עם עדות המערערת כי "המגן לא לחץ על היד", "אני לא נגעתי במגן" ו"לא הרגשתי דבר חם".


טענות אלו נתקבלו בחלקן על-ידי השופט המלומד ורישומן ניכר בפסק-הדין. אחרי דחיית גירסת המערערת כגירסה ש"אינה מתאימה למציאות" (פיסקה 3) דן השופט בחוות-דעתו של המומחה בנוגע לסיבות התאונה ודוחה אותה, בין היתר, על יסוד הנימוקים הבאים:

(פיסקה 4)


"העד פרופטה שחקר את התאונה מטעם משרד-העבודה השמיע גירסה משלו, שהיא שונה לחלוטין מגירסת התובעת .... זו כמובן גירסה אפשרית, אבל התובעת סותרת אותה באופן חד-משמעי, כי לדבריה לא לחץ עליה המגן והיא לא נגעה במגן, לא הרגישה דבר חם."


"את שתיה גירסאות הללו גם יחד סותרת עדות התובעת, כי היא בכלל
לא הרגישה לחץ מצד המגן. אבל מכל מקום תומכת עדותה יותר בגירסת הנתבע 1 מאשר בזו של העד פרופטה, כי יוצא מדבריה שהמגן לא הפריע לה להוציא את היד."

(פיסקה 5)


"אבל מדברי התובעת נודע שאין כל קשר בין תופעה זו לבין התאונה, כי הרי לפי דבריה לא קרה לה דבר, עד שהנתבע 1 הפעיל את המכונה."

(פיסקה 6)


"התובעת .... הוציאה במשפט זה כל אפשרות פרט לזו שעליה העידה ושאותה דחיתי. לכן גם נבצר ממני להרהר ולשער מדוע לא הוציאה התובעת את ידה למרות שלא היתה מניעה לעשות כן."


נמצאת המערערת לוקה כפליים: עדותה נדחתה כבלתי מתאימה למציאות, ועל יסוד עדותה נדחתה חוות-דעת המומחה התומכת בתביעתה.

5.
הנמקת פסק-הדין מעוררת את השאלה העקרונית, באיזו מידה בעל-דין שהעיד "קשור בגירסתו", ובמיוחד באיזו מידה הוא מנוע מהסתמך על ראיות אחרות לטובתו הסותרות את עדותו הוא.


אין ספק כי עדות בעל-דין יכולה לשמש "הודאה" בידי בעל-הדין שכנגד, כמאמר
לורד
ב-

jessel

ב-

;ex parte hali. ln re copper : (1881-82). 10 ch. d.
580, 583; 51 l.j. ch. 556; 46 l.t. 549, c.a.

"any statement made by a man on oath may be used against him as an admission."


במינוח עברי ניתן לומר כי יש כאן משום "הודאת בעל-דין"; אך אין במינוח זה בלבד כדי להחיל על כל "הודאת בעל-דין" – כיד המליצה הטובה עלינו – את כלל המשפט העברי כי "הודאת בעל-דין כמאה עדים". משמעותו של כלל זה, כפירוש רש"י לבבא מציעא, דף ג', ע"ב (ד"ה אינו בהכחשה ובהזמה): "אם הודה לו במנה ובאו עדים והכחישוהו לומר אינך חייב לו כלום, אינו נפטר בכך, דהודאת בעל-דין כמאה עדים"; ובלשון הרמ"א בשולחן ערוך, חושן המשפט, ע"ט, א', בעל-דין שהודה "נאמן על עצמו יותר מק' עדים". פירושו של דבר, "הודאת בעל-דין" באה
במקום
כל עדות ומחייבת את בעל-הדין
על-אף
כל עדות סותרת.


גם לפי דיני הראיות וסדרי הדין הנוהגים כיום בבתי-המשפט האזרחיים יש הודאות המחייבות את בעל-הדין "כמאה עדים", והן ההודאות
הפורמליות
הנעשות על-ידי בעל-דין או פרקליטו לצורך הדיון, כגון ה"הודיות" הנזכרות בפרק ח' לתקנות סדר הדין האזרחי, תשכ"ג-1963. הודאות
מסוג זה, הידועות בשם הודאות לצורך הדיון
("admissions for purposes of trial")
או "הודאות משפטיות"
("judicial admission")
, נועדות לפטור את בעל-הדין שכנגד מהוכחת עובדה או טענה מסויימת, ולכן, כל עוד לא התיר בית-המשפט לבעל-הדין לתקן את הודאתו או לחזור בו ממנה (תקנה 111), קשור הוא בהודאתו. עיין
phipson, evidence
(מהדורה 10), סעיפים 41-44:

"no evidence is required of matters which are ... admitted for the purposes of the trial...

admissions for the purpose of dispensing with proof at the trial, which must be distinguished from those tendered in evidence, may be made as follows:

(1) by the pleadings, or default thereof. subject to the exceptions, infra, or to amendment by leave, these are conclusive and exclude any evidence at the trial for or against the admitted matter. (2) by answer to interrogatories. (3) pursuant to notice under order 32, rr. 2-5 ... (4) by agreement, or otherwise, before or at the trial by the parties or their agents...

where admissions are made in an action, whether on the pleadings or otherwise, the other party may at any stage apply for such judgment or order as he may be entitled to on such admissions without waiting for the determination of any other question in the action."

עיין כמו-כן
wigmore, evidence
: (מהדורה שלישית), כרך 9, סעיפים 2588 ואילך על
"judicial admissions"
".


לעומת זה, הודאת בעל-דין שלא לצורך הדיון, כגון הודאה מחוץ לכתלי בית-המשפט. אינה אלא "ראיה"
("evidence")
נגד בעל-הדין, ראיה כשאר הראיות ובין שאר הראיות. הודאת בעל-דין יכולה להיות כבדת משקל או פחותה ערך, מהימנה או בלתי מהימנה על בית-המשפט, הכל לפי נסיבות ההודאה ושאר הראיות במשפט. על-כן רשאי בעל-הדין לסתור את הודאתו על-ידי ראיות אחרות. עיין
phipson
, שם, סעיפים 671, 678:

"in civil cases, statements made out of court by a party to the proceedings ... are admissible against, but not in favour of, such party, to prove the truth of the facts stated."
"as the weight of an admission depends on the circumstances under which it was made, these circumstances may always be proved to impeach or enhance its credibility. thus, the admission (unless amounting to an estoppel) may be shown by the party against whom it is tendered to be untrue; or to have been made under a mistake of law or fact; or to have been uttered in ignorance... on the other hand, the weight of the admission increases with the knowledge and deliberation of the speaker, or the solemnity of the occasion on which it was made".

ועיין
taylor, evidence
(מהדורה 12), כרך א', סעיף 857:

"the mere fact that an admission was made on oath does not seem alone to render it conclusive against the party, but it adds vastly to the weight of testimony, throwing up him the burden of showing that it was a case of clear and innocent mistake."


לית מאן דפליג כי כל חלק מעדותו של בעל-דין באותו דיון עצמו יכול לשמש "הודאת בעל-דין" בידי יריבו. השאלה היא אם זוהי "הודאה משפטית", מעין ההודאות הנעשות לצורך הדיון, או הודאה סתם, מעין ההודאות מחוץ לכתלי בית-המשפט. שאלה זאת, הקשורה קשר אמיץ בשאלה אם בעל-דין שהעיד "קשור בגירסתו" או אם הוא יכול
להיבנות מראיות הנוגדות את עדותו, נדונה בהרחבה בארצות-הברית, הן בפסיקת בתי-המשפט (עיין הסקירה ב-
169 a.l.r. 798
) הן בתורת המשפט העיונית. בעוד שפסיקת בתי-המשפט אינה אחידה, נוטים המלומדים
wigmore
ו-
mccormick
שניהם לדעה כי עדות בעל-דין אינה בגדר "הודאה משפטית", באופן שבעל-דין אינו בהכרח "קשור בגירסתו".



wigmore
שם, סעיף
2594a
, דם בשאלה תחת הכותרת
"party's testimony as a conclusive admission
ואומר:

"having in mind the conclusive nature of a judicial admission... i.e. that it not only relieves the opponent (which was the intention|) from adducing evidence, but bars the party himself from disputing it, either by his own testimony or by other witnesses or by counsel's argument, and furthermore that it allows the judge to direct the jury in their deliberations to take the admitted fact as positively settled and beyond their power to doubt, - having these extreme consequences in mind, can it be said that a party's testimony on the stand as a witness may sometimes amount to a judicial admission?

there is a temptation to accept such a principle, especially in personal injury litigation, where the shiftiness or perjured or biased witnesses often creates for the court a wish to see the issue tied down to narrow limits, eliminating the range of mere speculation or manufactured testimony. some courts of recent years have accepted the principle with plausible if not convincing reasoning..."

"(the proposed rule) assimilates testimony on the stand to formal deliberate admissions. but testimony cannot be treated that way. testimony in court is an elusive matter of mental operations. it is the culmination of much talk and reflection and memory-stirring between all concerned. it is full of surprises at the trial. the truth of the case depends on a comparison of what all the witnesses say and all the circumstances indicate. a rule which binds a party to a particular statement uttered on the stand becomes an artificial rule. it is out of place in dealing with testimony. let the judge test each case by itself."

mccormick, evidence
, סעיף 243, מנתח את השאלה תחת הכותרת
"testimony by the party against himself"
ואומר:

"it happens not infrequently that a party while testifying on the stand or on pre-trial examination may admit some fact which if true is fatal, or at least adverse, to his cause of action or defence. if at the and of the trial the party's admission stands uncontradicted, then like uncontradicted testimony generally it is conclusive against him. frequently this situation is what the courts are referring to when they say that a party is 'bound' by is bound in the sense that he will not be allowed to contradict his own statement by other testimony, or if contradictory testimony has been received the judgs and jury are required to disregard it and to accept as true the party self-disserving testimony, as a judicial admission.

three main approaches are reflected in the decisions. first, the view that a party's testimony in this respect is like the testimony of any other witness called by the party, that is, the party is free (as far as any rule of law is concerned) to elicit contradictory testimony from the witness himself or to call other witnesses to contradict him. obviously, however, the problem of persuasion may be a difficult one when the party seeks to explain or contradict his own w2ords, and equally obviously the trial judge would often be empowered to say, on motion for directed verdict, that reasonable minds in the particular state of the proof could only believe that the party's testimony against his interest was true.

second, the view that the party's testimony is not conclusive against contradiction except when he testifies unequivocally to matters in his peculiar knowledge - either subjective facts, such as his own motivation, and what he himself knew or felt, or objective facts of observation where he could not have been mistaken.

third, the doctrine widely espoused in the recent decisions, that a party's testimony adverse to himself is in general to be treated as a judicial admission, conclusive against him, so that he may not bring other witnesses to contradict it, and if he or his adversary does elicit such conflicting testimony it will be disregarded. obviously, this general rule demands many qualifications and exceptions. among these are the following: (1) the party is free to contradict, and thus correct, his own testimony; only when his own testimony taken as a whole unequivocally affirms the statement does the rule of conclusiveness apply. the rule is inapplicable, moreover, when the party's testimony (2) may be attributable to inadvertence or to a foreigner's mistake as to meaning, or (3) is merely negative in effect, or (4) is avowedly uncertain, or is an estimate or opinion rather than an assertion of concrete fact, or (5) relates to a matter as to which the party could easily have been mistaken, such as the swiftly moving events just preceding a collision in which the party was injured.

of these three approaches the first, which rejects any restrictive rules and leaves to the judgment of the jurors, the judge, and the appellate court, to evaluate the party's testimony's and the conflicting evidence, in the circumstances of the particular case, with only the standard of reason to guide them, seems preferable in policy and most in accord with the tradition of jury trial."


רוב המקרים בהם התעוררה השאלה היו משפטי נזיקין בקשר לתאונות דרכים וכיו"ב. בערעור של,
alamo v. del rosario; (1938), 69 app. d.c. 47; 98 f.(2d), 328


נדחתה טענה כי תובע במשפט נזיקין קשור בעדותו בנוגע לאופן אירוע התאונה והוחלט כי בית-המשפט רשאי לפסוק לטובת התובע,
בניגוד לגירסתו,
על יסוד עדויות אחרות. בדחותו את הטענה כי התובע "קשור בגירסתו" אמר
השופט
edgerton
ב-
ע' 331
(2d)
.
f
98:

"obviously, the testimony of a party
may be incorrect. the rule we are asked to adopt means, then, that the truth should not help a plaintiff who has testified to an error. but there is no estoppel, since not one has acted on plantiff's representation, and no waiver since there was no intention to waive. the underlying notion seems to be that a party who has testified incorrectly should be punished by losing his case. but if he has committed perjury he should not be punished without trial, and if he has not committed perjury he should not be punished without trial, and if he has not committed perjury he should not be punished at all/ since his testimony was adverse to his interests, he is more likely to have been mistaken than lying. the proposed rule actually punishes him for two things, his honesty and his error. the plaintiff in most personal injury cases was subjected, just before he was hurt, to excitement enough to explain mistakes of observation and memory. in many cases, including the present one, he was so badly hurt that he lost consciousness. and even the calmest and most disinterested witness often sees things that did not happen and remembers things that he did not see.

"there
is no sound reason why the famlilar doctrine that a party may contradict, though not impeach, his own witness, should not, if the circumstances are consistent with honesty and good faith be applied when he is himself the witness... in other words, the law recognizes the fact that parties, as well as other witnesses, may honestly mistake the truth, and requires juries to find the facts by weighing all the testimony, whatever may be its source. it is rarely that two persons relate alike the same occurrence; and ,in cases of accidental injury, it is not unusual for the person injured correctly to perceive and accurately to remember some of the circumstances, and to be unable to give a correct statement of all.'...

a distinction has sometimes been taken to the effect that if, but only if, the facts to which a plaint5iff testifies are within his special knowledge, he is concluded by his testimony and cannot win on the contradictory testimony of others... the elusive distinction which these cases attempt rests upon the premise that 'when a party testifies to facts in regard to which he has special knowledge, such as his own motives, purposes, or knowledge, or his reasons for acting as he did, the possibility that he may be honestly mistaken, disappears'... if he is human, it does not disappear. knowledge may be 'special' without being correct. often we little note nor long remember our "motives, purposes or knowledge'. there are few, if any, subjects on which plaintifis are infallible."

6.
נשוב למקרה שלפנינו ולפסק-הדין נשוא הערעור. תפקידו של השופט היה לברר את האמת בנוגע לאופן אירוע התאונה ולסיבותיה, כדי לקבוע אם צדקה המערערת בתביעתה כי "התאונה אירעה כתוצאה מגידור בלתי מתאים של המעגילה ו/או כתוצאה משיטת עבודה בלתי בטוחה",
כ
ל זאת כמובן בגדר העדויות שבפני
ו. השופט קבע, כפי שהיה רשאי לקבוע, כי גירסת המערערת בעדותה אינה נכונה. אך בזה לא מיצה את כל הראיות. היה עליו לדון ביותר הראיות, לרבות עדות המומחה, להעריך את משקלן ומשמעותן
ללא זיקה לגירסתה הבלתי נכונה של המערערת
ולקבוע אם תביעת המערערת הוכחה על-ידי עדויות אלו. השופט אומנם דן ביתר הראיות, לרבות עדות המומחה, אבל בחן אותן בקנה מידה של גירסת המערערת ודחה כל ראיה לטובתה שלא התאימה לגירסת עדותה. התוצאה היתה כי גירסת המערערת הבלתי מהימנה וה"בלתי מתאימה למציאות" הכריעה נגד מהימנותן וערכן ההוכחתי של ראיות בלתי תלויות.


גישה זו בולטת בקטע פסק-הדין (פיסקה 5) בו מסתמך השופט המלומד על כך כי "הרי לפי דבריה לא קרה לה דבר, עד שהנתבע 1 הפעיל את המכונה". השופט קבע כי גירסה זו של המערערת "איננה מתאימה למציאות", וכי "לא רק שלא שהשתכנעתי בנכונות גירסה זו, אלא השתכנעתי שאיננה נכונה ..... הנתבע 1 לא הפעיל את המכונה בכיוון הפוך". לפי כל העדויות המהימנות על השופט אירעה התאונה
לפני
שהמשיב הראשון הפעיל את המכונה, ואכן השופט היה משוכנע בכך. אף-על-פי-כן הוא דוחה בפסק-דינו את עדות המומחה, שביסס את חוות-דעתו בנוגע לאופן גרימת התאונה, בין היתר, על הסיבוב הנוסף של 90 מ"מ שהגליל מסתובב אחרי עצירת המכונה, בהנמקה כי "מדברי התובעת נודע שאין כל קשר בין תופעה זו לבין התאונה, כי הרי לפי דבריה לא קרה לה דבר, עד שהנתבע 1 הפעיל את המכונה". הנמקה זאת, עם כל הכבוד, אינה מובנת לי אלא כתולדת ההשקפה שבא-כוח המשיבים דגל בשמה – השקפה מוטעית, לפי דעתי – כי בעל-דין שהעיד, אף כי גירסתו
נדחתה כבלתי נכונה
ובלתי מתאימה למציאות, "קשור בגירסתו".


נראה לי, כי אותה השקפה מונחת גם ביסודם של יתר קטעי פסק-הדין המובאים לעיל. בפיסקה 4 נאמר כי העד פרופטה "השמיע גירסה משלו, שהיא שונה לחלוטין מגירסת התובעת", ולהלן "זו כמובן גירסה אפשרית, אבל התובעת סותרת אותה באופן חד-משמעי". "גרסת העד פרופטה" אינה "גירסה" במובן הרגיל של המלה, אלא נסיון של מומחה לשחזר את התאונה כמיטב
יכולתו ולנתח את גורמיה על יסוד הנתונים שעמדו לרשותו. אם שיחזור זה הביא את המומחה ל"גירסה" ה"שונה לחלוטין" מגירסת המערערת ואף סותרת אותה בפרטים חשובים, היה על השופט להכריע בין שתי "הגירסות". אילו גירסת המערערת היתה מהימנה עליו ביותר, היה צודק בדחותו מפניה את "גירסת המומחה". אבל מאחר שהשופט שוכנע – וזאת, בין היתר, על יסוד חוות-דעתו של המומחה – כי גירסת המערערת אינה מתאימה למציאות, לא היה לדעתי מקום לדחות את "גירסתו האפשרית" של המומחה משום ש"התובעת סותרת אותה באופן חד-משמעי".

7.
הסתירה, בה סותרת גירסת המערערת את חוות-דעת המומחה, מפורטת על-ידי השופט המלומד בכך כי "לדבריה לא לחץ עליה המגן והיא לא נגעה במגן, לא הרגישה דבר חם". גם להלן מסתמך השופט על כך כי חוות-דעתו של המומחה נסתרת על-ידי "עדות התובעת כי היא בכלל לא הרגישה לחץ מצד המגן", וכן כי "יוצא מדבריה שהמגן לא הפריע לה להוציא את היד". כל הנימוקים האלה מבוססים על עדות המערערת בחקירת שתי-וערב כי "המגן לא לחץ על היד", "אני לא נגעתי במגן", "לא הרגשתי דבר חם". הייתכן כי השופט המלומד הפריד שלושה פרטים אלה מגירסתה הבלתי מהימנה של המערערת וייחס להם אימון?


בפסק-הדין אין כל רמז לכך. שלושת הפרטים הנ"ל מובאים בפיסקה 2 של פסק-הדין בין יתר פרטי גירסתה של המערערת, הנדחית להלן (פיסקאות 3 ו-6) ללא סייג או חריג כבלתי מתאימה למציאות ובלתי נכונה. בשום מקום בפסק-הדין לא נאמר כי אף-על-פי שעיקר גירסתה של המערערת בנוגע לאופן אירוע התאונה אינו מהימן ואינו נכון, שוכנע השופט המלומד כי עדות המערערת בנוגע לשלושת הפרטים הנ"ל מתאימה לאמת ולמציאות. אלא מאי? פסק-הדין מבוסס, כנראה, על ההשקפה כי המערערת קשורה בעדותה, הכוללת את שלושת הפרטים הנ"ל וכי אין נפקא מינה אם עדות זו נכונה אם לאו.


אכן, עדות המערערת בנוגע לשלושת הפרטים הנ"ל אינה ניתנת
להפרדה – מבחינת מהימנותה – מגירסתה המתארת את אופן אירוע התאונה. לפי גירסת המערערת חדרה "רק אצבע אחת" למעגילה. "עד שהנתבע 1 הפעיל את המכונה", וכל עדותה בנוגע לתחושות האצבע הזאת – תפיסת האצבע על-ידי הגליל, לחץ הגליל על האצבע, חוסר לחץ המגן על האצבע, חוסר נגיעתה במגן וחוסר תחושת חום – מתייחסת לאותו שלב ראשון מדומה, בו "לא קרה לי שום דבר, רק האצבע היתה בפני
ם". הוכח כי גירסת המערערת בנוגע למה שאירע לאצבעה בשלב זה הוא פרי דמיונה של המערערת, והפרטים בהם "פרטה" את גירסתה הדמיונית בחקירת שתי-וערב אינם יכולים להיות מהימנים יותר מעצם גירסתה. כאן חלה ההלכה שנפסקה בערעור
יהושע בן יחיא

דנוך נגד היועץ המשפטי לממשלה, ע"פ 19/50, פד"י, כרך ה, תשי"א/תשי"ב-1951, ע' 81, 87, 92; פי"ם, כרך ג, תשי"א-1950/51, ע' 129
מפי
השופט
המנוח
הרב אסף,
כי –


"עדות על עובדה אחת ויחידה, שאינה ניתנת לחלוקה – כשבטלה מקצתה, בטלה כולה,"

ובלשון
השופט חשין
המנוח
(שם,
ב-
ע' 92):


"אין חולק על כך כי רשאי בית-המשפט לקבל חלק מעדותו של עד ולדחות חלק. אולם במה דברים אמורים? כשהעדות ניתנת לחלוקה, והחלק המתקבל על-ידי בית-המשפט יכול לעמוד בפני
עצמו ואין שלמותו נפגעת במאומה על-ידי העדרו של החלק אשר נדחה. מה שאין כן עדות העשויה חוליה אחת מתחילת ברייתה – בחינת בעל חי בן תא אחד – אשר אין לחלקה או להפריד ממנה קטעים ונתחים, בלי ליטול ממנה את עצם היותה. עדות כזאת יש לקבל בשלמותה או לדחותה בשלמותה, שאם לא כן תהא בבחינת 'פסיק רישא ולא ימות?'"

עדותה של המערערת על מה שאירע לאצבעה ועל תחושותיה בה, למן הרגע בו נכנסה אצבע יחידה זו, לדבריה, לבית הבליעה של המעגילה ועד לרגע בו הפעיל "בעל-הבית את המכונה קדימה במקום אחורה", היא עדות שאינה ניתנת לחלוקה, ומשבטלה מקצתה בטלה כולה.

8.
עד כמה עדות המערערת בנוגע לפרטים הנזכרים אינה הולמת את המציאות, ברור ביותר לגבי עדותה כי "לא הרגשתי דבר חם". המשיבים הודו בהודעתם מיום 17.4.60 בנוגע ל"נסיבות התאונה" כי המערערת "הכניסה יד למעגילה ונכוו האצבעות". המומחה הסתמך על כוויותיהן הקשות של כל אצבעות ידה של המערערת, שלא היו שגויות במחלוקת, ועל מבנה מעגילה, שנבדקה על-ידיו, והסיק את המסקנה היחידה שניתן להסיק מכל הנתונים, והיא כי יד המערערת נכוותה על-ידי מגע הדוק וממושך עם בית הקיבול החם של המעגילה, שמשטחו הבלתי מבודד והמחומם בחום של 160 מעלות משתרע לאורך 75 מ"מ ממקום המגן המאונן עד לגליל המעגילה. אי-אפשר לדחות את המסקנה הזאת על יסוד דברי המערערת כי "לא הרגשתי דבר חם". בין אם המערערת "הרגישה" ואם "לא הרגישה דבר חם", בין אם חושיה או זכרונה הטעו אותה אם לאו, אחת היא: אין לעדותה זאת כל ערך אובייקטיבי, לאור הכוויות הקשות המעידות "כמאה עדים" כי ידה – ואף לא אצבע אחת בלבד – באה במגע עם חומר חם מאד בתוך המעגילה.


אם אי-אפשר לסמוך על עדות המערערת כי לא הרגישה בחום שכווה את אצבעותיה, בוודאי אין לסמוך על עדותה כי "המגן לא לחץ על היד" ו"לא נגעתי במגן". לפי מבנה המעגילה לא ייתכן שהמערערת לא נגעה במגן, אם כי ייתכן מאד שלא הרגישה בכך או שנגיעה זו לא נחרתה בזכרונה. אשר ללחץ המגן על היד, גם זה מסוג הפרטים שקשה לזכור אותה אחרי תאונה קשה. יתר-על-כן, המערערת טענה כי הרגישה בלחץ הגליל, אבל לא בלחץ המגן, ושני הפרטים האלה (החיובי שברישה והשלילי שבסיפה) היו חלק בלתי נפרד מגירסה אחת שאינה ניתנת לחלוקה. השופט המלומד דחה את העדות החיובית שברישה, בקבעו (פיסקה 6) כי "היד של התובעת לא נתפסה על-ידי גליל המעגילה", ולפי הקשר הדברים אין כל סיבה לקבל את עדותה השלילית שבסיפה.

9.
האמת ניתנת להיאמר כי קרבן התאונה במקרה זה היה העד הגרוע ביותר שבית-המשפט היה יכול לבחור בו לקביעת אופן אירועה. המערערת הופתעה והוכתה בתדהמה על-ידי תאונה קשה, שהיתה כרוכה בכאבים קשים ובסבל ממושך. בדין-וחשבון חקירת התאונה מיום 8.9.60 (מוצג ת/1) מציין מפקח העבודה כי את "עדות הנפגעת יכלתי לגבות רק כעבור מספר חודשים נוספים (לא השתחררה מההלם)", וכי גבה את עדותה ביום 10.8.60 (למעלה משישה חודשים אחרי התאונה). עדות המערערת בבית-המשפט, שנמסרה שלוש שנים אחרי התאונה, העלתה גירסה שלא עמדה במבחן המציאות. השופט המלומד לא קבע כי המערערת – שעמדה בעקשנות על גירסתה ודחתה בחקירת שתי וערב "כל אפשרות אחרת" – העלתה גירסה כוזבת
ביודעין
. ייתכן מאד – והנסיון הכללי מצביע על אפשרות זאת- כי בשעת אירוע התאונה לא רשמו
חושי
הנפגעת או
זכרונה
רישומים נכונים ומלאים של פרטי המאורע שעבר עליה, וכי חלל ריק בזכרונה התמלא לאחר מכן גירסה דמיונית, ששימשה בעת ובעונה אחת "להסביר" לאשה פרימיטיבית זאת את "סיבת" תאונתה ולהאשים את המשיב הראשון בגרימתה הישירה. אשר לתשובותיה בחקירת שתי-וערב כי לא הרגישה בדבר חם, לא הרגישה בלחץ המגן ולא נגעה במגן, ברור מהקשר הדברים כי הכחשות אלו של המערערת היו חלק ממערכת הגנתה העקשנית על גירסתה הבלתי נכונה, ואין לייחס לתשובות אלו כל ערך הוכחתי.


בנסיבות אלו נראה לי כי על השופט המלומד היה להתעלם כליל מעדות המערערת בכל הנוגע לאופן אירוע התאונה ולפסוק את הדין על-פי יתר הראיות בלבד. משל למה הדבר דומה, לתאונה קטלנית או לכל מקרה אחר בו קרבן התאונה, מסיבה כלשהי, אינו יכול להעיד. עדות ש"אינה מתאימה למציאות" היא עדות חסרת ערך, ואין לסמוך עליה לא לטובת המערערת ולא לרעתה. אם לכאורה יש בה משום "הודאת בעל-דין", הרי הוכח כי "הודאה זאת, על-אף הינתנה בצורה החגיגית והמחייבת ביותר של עדות בשבועה, נוגעת את המציאות ואינה אלא פרי דמיונה של המערערת, קרבן התאונה. תפקידו של בית-המשפט הוא לברר את האמת על-פי העדויות המהימנות עליו, ואין בעדותו המוטעית של קרבן התאונה על פרטי תאונתו כדי להכשיל בהכרח את תביעתו, אם זו נתמכת על-ידי ראיות מהימנות אחרות, פסק-הדין, הדוחה את גירסת המערערת כבלתי מתאימה למציאות ודוחה את יתר הראיות כסותרות את גירסת המערערת, יש בו משום "תרתי דסתרי".

10.
אם נשחרר את חוות-דעתו הבלתי נסתרת של המומחה מר פרופטה ואת יתר הראיות במשפט זה משעבודם לגירסת המערערת, תתבטלנה רוב השגותיו של השופט המלומד על ראיות אלו וניווכח לדעת כי יש בחומר הראיות הנדון משום הוכחה מספקת, לפי מידת ההוכחה הדרושה במשפט אזרחי, לטענת המערערת בפרשת-תביעתה כי התאונה "אירעה כתוצאה מגידור בלתי מתאים של המעגילה".


אין מחלוקת על כך כי ידה של המערערת עברה, בלוותה אחד הסדינים, את פתח המעגילה וכל אצבעותיה נכוו כוויות חמורות. כפי שהסביר המומחה והראה לאור תרשים-החתך המשקף את מבנה המעגילה, המקום היחיד בו יכלה יד המערערת להיכוות כפי שנכוותה הוא המשטח החם מאד של בית הקיבול המשתרע מפתח המעגילה עד לגליל. ישנן
ראיות בלתי מעורערות לכך כי ידה של המערערת שהתה בתוך בית הבליעה של המעגילה שהות המסבירה את חומרת הכוויות. העדה כתון חכם, עדת המערערת שלא נחקרה חקירת שתי-וערב, העידה:



"
פ
תאום שמעתי שאמרה 'נכנסה היד שלי'. עצרו את המכונה, אינני זוכרת מי עצר. בא בעל-הבית, עשה חזרה ויצאה היד מהמכונה ולקחו אותה לבית-חולים ..... הפועלים עצרו את המכונה, עד שבא בעל-הבית."

המשיב הראשון עצמו העיד:


"ניגשתי לראות מה המצב של דוד קיטור הנמצא כ-10 מטר מהמעגילה .... פתאום שמעתי צעקות של הבנות. ניגשתי וראיתי שהיד בפני
ם. המכונה עמדה. לחצתי על הכפתור שמפעיל את המכונה חזרה, כדי להוציא את היד, אחר כך הבאתיה לבית-החולים."

ובחקירת: שתי-וערב:


"כשבאתי לשם ראיתי שהיד בתוכו. לא ראיתי היד, היא כיסתה יד אחת
..... לא אמרתי לה להוציא או למשוך היד."

עדויות אלו מצביעות, לכאורה, על כך כי הפסקת תנועת המכונה (
ב
ין שנפסקה אוטומטית על-ידי פעולת המגן ובין שהופסקה על-ידי "הפועלים" כעדות כתון חכם) לא שיחררה את ידה של המערערת ושהיה צורך להפעיל את המעגילה מחדש, בכיוון הפוך, כדי לחלץ את היד מתוכה. יש בעדויות אלו משום הוכחה נסיבתית לכאורה לכך כי עד להחזרת פעולת המכונה על-ידי המשיב הראשון
לא יכלה
המערערת לחלץ את ידה מתוך המעגילה. כפי שאמר מר פרופה בחקירת שתי-וערב –

"
א
ינני יכול להסכים שאם הפועלת היתה מושכת מיד, היד לא היתה נתפסת..... אני יודע שאיש שנפגע, באופן אוטומטי יוציא ידו, אם יכול – ואם לא מצליח, סימן שמשהו מפריע. אני לא ראיתי שמישהו מכניס היד, נכווה ולא מוציא."

דברים אלה מפי מפקח עבודה ותיק, שחקר מספר רב של תאונות עבודה, מתאימים לנסיון החיים, ומחוסר ראיה הסותרת את הראיות הנסיבתיות הנ"ל אין להניח כי המערערת השאירה את ידה מרצונה הטוב וללא הכרח במגע ממושך עם בית הקיבול הלוהט. לדעתי לא צדק איפוא השופט המלומד בקביעתו כי המערערת לא הוציאה את ידה. לדעתי לא צדק איפוא השופט המלומד בקביעתו כי המערערת לא הוציאה את ידה מן המעגילה "למרות שלא היתה מניעה לעשות "כן" (פיסקה 6 של פסק-הדין).

11.
כדי לברר (אם יש צורך בכך) את טיב המניעה שעצרה את יד המערערת בתוך המעגילה, אין לנו דרך אלא בירור "על דרך המיעוט" (אלימינציה), כפי שהוסבר על-ידי
השופט לנדוי
בערעור
מרים, חנוך ו-לאה

קינסטלר, ואח'

נגד יוסף חומסקי, ואח'
, ע"א 244/54: פד"י, כרך י, תשט"ז/תשי"ז-1956, ע' 920,

ב-
ע' 925; פי"ם, כרך כד, תשט"ז/תשי"ז-1956, ע' 29.

"הגענו למסקנה זו 'על דרך המיעוט', האלימינציה בלע"ז, זאת אומרת בירור כל האפשרויות האחרות ושלילתן. לא בכל מקרה כוחה של שיטה זו יפה לשם קביעת העובדות. אולם במקרה דנן יש בידנו לעשות כן, על-פי נסיבות המקרה הידועות לנו ומעט העדויות העומדות לרשותנו, כדי למלא את החלל הקיים במערכת הראיות. הננו עושים כן בהתאם למבחן הנוהג במשפט אזרחי, בו אינה דרושה מידת ודאות גמורה, אלא די בקביעת העובדות על-פי הקרוב לוודאי. לשון אחרת, אין אנו פוסקים על-פי איזו הנחה שעצם קרות התאונה מטיל, כביכול, את חובת ההוכחה על הנתבע, אלא נראה לנו שהראיות שהובאו, בצירוף נסיון החיים הכללי, אותו הפעלנו בדרך שקילת כל האפשרויות הבאות בחשבון, הטילו על המשיבים חובה להסביר כיצד קרה המקרה. המשיבים לא נתנו הסבר כזה, ולכן עומדת גירסת התביעה בלתי מעורערת."

נימוקים אלה שימשו הלכה למעשה לביטול פסק-דין הערכאה הראשונה ששלל את אחריות המשיב לתאונה קטלנית ודחה תביעת נזיקין, ובית-משפט זה קבע על יסוד חומר הראיות שהיה לפני בית-המשפט קמא כי רשלנות המשיב הוכחה.


עלינו לצאת מן העובדה המוכחת, כאמור, כי יד המערערת נלכדה בתוך המעגילה, ולשאול מה היו הסיבות האפשריות לכך, המומחה, שבדק את המעגילה, מנה שתי סיבות אפשריות, שכבר פרטנו אותן לעיל: א) האפשרות כי יד המערערת הגיעה, הודות לגמישות המגן, עד לגליל וקצה אחת האצבעות נתפס בין הגליל ובית הקיבול; ב) האפשרות כי יד המערערת לא הגיעה עד לגליל, אך התקדמה מתחת למגן הגמיש עד כדי כך כי לחץ המגן מנע בעד היד לחזור. עם זאת הודה המומחה בחקירת שתי-וערב כי "לא אוכל לדעת בוודאות מה הפריע לנפגעת למשוך בחזרה תמיד את ידה..... אלו הן רק השערות. ההשערה השניה אותה הזכרתי בדין-וחשבון נראתה לי יותר מתקבלת על הדעת ..... לא עשיתי נסיון עם בחורה כדי לראות מה יכול היה לקרות".
א
ף-על-פי-כן עמד המומחה על דעתו כי "משהו הפריע".

עם כל הסתייגותו המובנת של המומחה לקבוע את סיבת עצירת היד בוודאות נראה לי כי חוות-דעתו מספיקה כדי להגיע למסקנה קרוב לוודאי כי הסיבה נעוצה בגמישות המגן. תכונה זאת של המגן איפשרה ליד להיגרר עם הסדין לעומק המעגילה, להרחיק להתקדם מעבר למגן המאונך ולגרום לאחת משתי אפשרויות ה"תפיסה", אם על-ידי הגליל ואם על-ידי לחץ המגן, כפי שהוסבר לעיל בפרוטרוט. המשיב הראשון בעדותו הודה בעובדה כי המגן הוא גמיש, אך טען כי "אם יש לו גמישות מצד אחד, יש לו גמישות מצד שני". טענה זאת אינה מעידה אלא על אי-הבנת חוות-דעתו של המומחה, ואין "דעתו" של הדיוט-נתבע שקולה כנגד חוות-דעתו של מהנדס מנוסה בשאלה מקצועית מובהקת. המהנדס גם לא היה צריך לעשות "נסיון עם בחורה, כדי לראות מה יכול היה לקרות". ניסוי כזה קשה לערכו, ואם בא-כוח המשיבים רצה לבחון את חוות-דעתו של המומחה על-ידי ניסוי מעשי, היה עליו להעמיד לרשותו של המעגילה, שמרשיו החליפו אותה כמה חודשים אחרי התאונה, כעדות המשיב הראשון, במעגילה אחרת, יותר גדולה, בהקשר זה יש גם לציין כי המשיבים לא קראו לשום עד מומחה כדי לסתור את חוות-דעתו של מר פרופטה.

נותרה ההסתייגות הכללית של המומחה כי שתי האפשרויות שפורטו בחוות-דעתו אינן אלא "השערות" וכי אינו יכול לקבוע את סיבת עצירת היד "בוודאות". "ודאות" אינה דרושה במשפט אזרחי, ושתי ה"השערות" של מר פרופטה הן למעשה ההסברות הטכניות היחידות שהועלו במשפט זה, "כדי למלא את החלל הקיים במערכת הראיות" (כלשון
השופט לנדוי
), אם אומנם קיים חלל כזה. אין לצפות ל-
"dues ex machina"

וגם לא ל
("dues in machine"
, ומחוסר הסבר אחר יש לקבל את "
ה
שערותיו"
ה
סבירות של המומחה כראיה הטובה ביותר.

12.
אוסיף כי לדעתי אין צורך "למלא חלל במערכת הראיות"
ע
ל-ידי קביעת הגורם המכני המדוייק שעצר את יד המערערת בתוך המעגילה. המומחה קבע בבטחה כי המגן הגמיש של המעגילה הוא שאיפשר ליד להרחיק לחדור לתוך בית הבליעה ולהגיע לאותו מגע הדוק וממושך עם בית הקיבול החם שגרם במישרין לכוויותיה החמורות. כמו-כן שלל המומחה ללא הסתייגות את האפשרות שהמערערת יכלה למנוע את התאונה על-ידי משיכת היד בחזרה וקבע כי "משהו" בתוך המעגילה עצר את היד אחרי שחדרה מאחורי המגן. גם אם לא נפטר את ה"משהו" שפעל בתוך המעגילה, היינו הגורם המכני המדוייק שמנע את חילוץ היד מתוך המעגילה, די בקביעת העובדות האמורות כדי להגיע למסקנה כי הוכחה עילת התביעה לפי סעיף 18, לפקודת הבטיחות בעבודה, 1946, בצירוף סעיף 55א לפקודת הנזיקים האזרחיים, 1944-1947.

13.
אחרי שמיעת טענות הערעור בעל-פה עוררנו את השאלה, אם מכונת המעגילה היא "חפץ מסוכן" במובן הסעיף 51 לפקודת הנזיקים האזרחיים, ואם יש מקום בשלב זה לעורר טענה זאת שלא נטענה בבית-המשפט קמא. בטענות בכתב שהוגשו בקשר לשאלות אלה על-ידי באי-כוח הצדדים נקט מר עמית, בא-כוח המשיבים, את העמדה כי אין לעורר טענה זאת בשלב הערעור, באמרו בין יתר טענותיו (ע' 14):


"למערערת-התובעת היתה פתוחה הדרך של טיעון לפי הסעיף 50 מפקודת הנזיקים האזרחיים, וכן פקודת הבטיחות בעבודה, 1946 (מקודם: פקודת בתי-החרושת, 1946) ..... ואומנם משפט זה בפני
כב' בית-המשפט דלמטה התנהל ונדון על-סמך אלה, כפי שעולה מכתבי הטענות של הצדדים והראיות שהובאו בפני
ו, ופסק-הדין ניתן בהתאם לכך."

לאור עמדה זאת, ומאחר שהגעתי למסקנה כי הוכחה עילת התביעה לפי סעיף 18 לפקודת הבטיחות בעבודה (בצירוף סעיף 55א לפקודת הנזיקים האזרחיים, כאמור), לא אדון בשאלה אם לרגל גמישותו של המגן מהווה המכונה "חפץ מסוכן" כמשמעותו בסעיף 51 לאור ההלכה שנפסקה ב-ע"פ 74/62;
81/62; 238/62- צבי פישמן ו-ראובן ונגוש נגד היועץ המשפטי לממשלה; פד"י, כרך יז, תשכ"ג/תשכ"ד- 1963,
ע' 1478,
ב-
ע' 1506
על-ידי חברי הנכבד,
מ"מ הנשיא (אגרנט
),
וזה לשונו:


"חפץ הוא חפץ מסוכן אם בזמן ייצורו נתהווה בו פגם שאינו אופייני למוצרים מסוגו ואשר הוא המקנה למוצר זה את אופיו המסוכן."

13.
מכבסת המשיבים מהווה "מפעל" שפקודת הבטיחות בעבודה חלה עליו בתוקף הסעיפים 4 ו-2 (1)(ב) ("מקום בו מועסקים אנשים בעבודת כפיים בתהליך לצורך כביסת מצרך כלשהו", בו "מתנהלת העבודה בדרך מלאכתו או לתכלית רווחיו של אדם", ואשר "למעבידם של האנשים המועסקים בו זכות הגישה אליו או השליטה עליו"). המעגילה מהווה "מכונה" בגדר סעיף 18 (1), שהוראתו העיקרית קובעת לאמור:

"כל חלק מסוכן של מכונה כלשהי...... יגודר לבטח."

בית הבליעה של המעגילה, המשתרע מפתח המעגילה עד למפגש הגליל עם בית הקיבול ועד בכלל, והכולל את משטח בית הקיבול החם בו נכוותה יד המערערת, מהווה (כפי שאראה להלן) "חלק מסוכן של מכונה" כמשמעותו בסעיף זה, ועל המשיבים חלה החובה לגדר את בית הבליעה "לבטח" ולקיים את הגידור "כל שעה שהחלקים הטעונים גידור יימצאו בתנועה או בשימוש" (סעיף 20).


גידור "בטוח", כדרוש לפי החוק, הוא גידור שיש בו כדי למנוע כל מגע גופני של אדם העובד במפעל עם החלק המסוכן של המכונה.
כל גידור המרשה מגע אינו "בטוח".
אין נפקא מינה אם קל או קשה לגדר חלק מסוכן של מכונה גידור "בטוח", ואף אם אין כל אפשרות לגדרו "לבטח" בלי לסכל את עצם פעולת המכונה – החובה היא
מוחלטת
ואסור להפעיל את המכונה ללא גידור "בטוח" כאמור לעיל.


בערעור
מרדכי

עטיה נגד משה רוזנבאום, ע"א 176/53, פד"י, כרך ח, ע' 1135, 1139, פי"ם, כרך טז, תשי"ד/תשט"ו-1954, ע' 3118
אמר
השופט ברנזון:


"באנגליה פסקו בתי-המשפט וחזרו ופסקו במשך עשרות בשנים, על יסוד הוראה דומה בחוקי הבטיחות האנגליים, כי החובה לגדור מכונות לבטח היא חובה אבסולוטית, במובן זה שהבטחון שהגידור צריך לתת הוא מוחלט, היינו, שהוא צריך לתת בטחון מלא לפועלים הבאים במגע עם המכונה שלא ייפגעו על-ידיה. אין מחזיק בבית-חרושת יוצא ידי חובה זו גם כשהוא גודר את המכונה המסוכנת לפי השיטה החדישה והטובה ביותר הידועה באותו זמן, אם למעשה אין היא מוגנת על-ידי-כך כהלכה (ראה משפט
(dennistoun v. charles e.greenhill, limited; (1944), 2 all e.r. 434, d.c.

כשם שאינו יוצא ידי חובתו כשאינו נותן את הבטחון הדרוש לפועלים משום שאי-אפשר להשיגו מבחינה טכנית, או שלא כדאי הדבר מבחינה מסחרית. במקרים כאלה אמרו בתי-המשפט באנגליה, אין ברירה אלא להוציא את המכונה מהשימוש;
davies v. thomas owen & company, limited: (1919),2 k.b. 39; 88 l.j.k.b. 887; 121 l.t. 156; 83 j.p. 193; 17 l.g.r. 407.
pugh v. manchester dry docks co., ltd.; (1954), 1 all e.r. 600; (1954), 1 w.l.r. 389; 98 sol. jo. 128

עקרון זה אושר לאחרונה באנגליה על-ידי שני פסקי-דין של בית-הלורדים:
john summers & sons ltd. v. frost; (1955), a.c. 740, 766, 765-766;(1955), 1 all e.r. 870; (1955), 2 w.l.r. 825; 99 sol. jo. 257; 53 l.g.r. 329.
close v. steel company of wales, ltd.; (1961), 2 all e.r. 953,

15.
חלק של מכונה הוא "מסוכן", במובן סעיף 18, כאשר נשקפת ממנו סכנה סבירה לגופו של עובד, וליתר דיוק – כאשר ניתן
לחזות באופן סביר מראש כי גופו של עובד עלול לבוא במגע עם חלק זה ולהינזק. לא די בכך כי לעובד
זהיר
אינה נשקפת סכנה. החוק בא להגן על עובדים מכל הסוגים ובכל המצבים – זהירים ובלתי זהירים, ערים ועייפים, מנוסים וטירונים, זקנים, צעירים ונשים, בריאים וחולניים ואף נרפים, מרושלים ופוחזים בכלל. כל עוד ניתן לחזות באופן סביר מראש כי עובד (ולאו דוקא עובד "סביר") עלול להיפגע על-ידי מגע עם חלק מכונה הנמצא בתנועה או בשימוש, הרי חלק זה הוא "מסוכן" וטעון "גידור בטוח", והוא גידור המונע כל מגע גופני.


ב-

john summers v. frost
(שנזכר לעיל) הביא
לורד
reid

(שם, ע' 766)
בהסכמה את הדברים הבאים מפי
לורד
cooper

ב-
mitchell v. north british rubber co.; (1945), s.c. (j) (court of justiciary cases (scotland)),69, 73 ,

"the necessary and sufficient condition for the emergency of the duty to fence imposed by section 14 of the factories act is that some part of some machinery should be 'dangerous'. the question is not whether the occupiers of the factory knew that it was dangerous; nor whether a factory inspector had so reported; nor whether previous accidents had occurred; nor whether the victims of these accidents had, or had not, been contributorily negligent. the test is objective and impersonal. is the part such in its character, and so circumstanced in its position, exposure, method of operation and the like, that in the ordinary course of human affairs danger may reasonably be anticipated from its use unfenced, not only to the prudent, alert and skilled operative intent upon his task, but also to the careless or inattentive worker whose inadvertent or indolent conduct may expose him to risk of injury or death from the unguarded part?"

סמוך לדברים אלה
(שם, ע' 765-766)
נותן
לורד
reid
הגדרה קצרה של "חלק מסוכן", שסוכמה ב-
close v. steel company of wales, ltd.; (1961), 2 all e.r. 953, 976; (1961), 3

w.l.r. 319; 105 sol. jo. 586; 59 l.g.r. 439, h.l.


(ראה לעיל) על-ידי
לורד
guest
(שם, ע' 976)
בזו הלשון: השאלה היא אם חלק זה של המכונה –

"... might be a reasonably foreseeable cause of injury to anybody acting in a way in which a human being may be reasonably expected to act in circumstances which may be reasonably expected to occur."


כדי לקבוע אם חלק של מכונה הוא "מסוכן" על בית-המשפט לתת את דעתו על אופן פעולת המכונה ועל אופן הפעלתה על-ידי העובדים והסכנה הנשקפת להם ממגע אפשרי עם החלק הנדון. בערעור של
הרמן נגד מחלבת טנא-נגה, ע"א 293/58; 296/58- הנס שלמה הרמן נגד מחלבת טנה-נגה בע"מ, ואח'
, ו-ערעור נגדי: פד"י, כרך יג, תשי"ט/תש"ך-1959, ע' 1057,
1061; פי"ם, כרך מ, תשי"ט-1959, ע' 261
, אמר
השופט לנדוי:


"העובדה שסכנה זו אינה גורמת לתאונות לעתים קרובות אין בה כדי להוכיח שהמכונה בטוחה די צרכה, כשם שעובדת פציעתו של התובע אינה מוכיחה, כשהיא לעצמה, שזו מכונה מסוכנת. על בית-המשפט להחליט בדבר על-פי תיאור המכונה, אופן פעולתה, ואפשרויות המגע בין המכונה ובין מי שהפקודה באה להגן עליו."


לא התנהגותו בפועל של
הנפגע
על-ידי התאונה, אלא התנהגותם האפשרית (בגדר צפיות סבירה) של עובדי המפעל בקשר למכונה היא חשובה כדי לקבוע אם חלק המכונה הוא "מסוכן". אפילו היתה פזיזותו של הנפגע הסיבה הישירה לתאונה, אין להסיק מכך כי התאונה לא נגרמה ע"י הפרת חובת הגידור.
עיין,

dunn v. birds eye foods, ltd.;(1959), 2 all e.r. 403; (1959), 2 q.b. 265; (1959) 2 w.l.r. 812; 103 sol. jo. 434; 57 l.g.r. 237, d.c. stimpson v. standard telephones and cables, ltd.; (1940), 1 k.b. 342 , 350; 109 l.j.k.b. 315; 56 t.l.r. 90; 83 sol. jo. 941; 32 b.w.c.c. 253; sub nom. stimson v. standard telephones & cables, ltd. (1939). 4 all e.r. 225; 161 l.t. 387, c.a.

16.
לאור המבחנים הנ"ל אין ספק, לדעתי, כי בית הבליעה של המעגילה הנדונה מהווה "חלק מסוכן" של מכונה שלא גודר "גידור בטוח" בהתאם לסעיף 18. המגן משאיר פתח ברוחב של 18 מ"מ המאפשר לא רק לסדין, אלא גם לאצבעות יד העובדת (אם אינה נזהרת) להיכנס לבית הבליעה. בפתח בית הבליעה מתחיל מיד משטח בית הקיבול המחומם בחום של 160 מעלות, שאינו מצופה חומר בידוד והמשתרע לעומק 75 מ"מ עד למפגשו עם הגליל. המגן הגמיש אינו מונע את יד העובדת מבוא במגע עם בית הקיבול החם. יתר-על-כן, אף אחרי הפסקת זרם החשמל על-ידי הנעת המגן מתקדמת המכונה, ועמה הסדין, מרחק נוסף של 90 מ"מ, והמגן הגמיש אינו מעכב את היד הנגררת עם הסדין. לפיכך נשקפות לאצבעות העובדת, לפי חוות-דעתו של המומחה, שתי סכנות עיקריות: סכנה להתרסק בין הגליל ובית-הקיבול, וסכנה להיכוות על-ידי משטח בית-הקיבול החם בין המגן והגליל. סכנות אלו קיימות וניתן באופן סביר לחזותן מראש, אף בלי לקחת בחשבון את הסכנה הנוספת של לכידת היד בתוך בית הבליעה, אם על-ידי הגליל ואם על-ידי המגן, סכנה שיש בה כדי להחמיר את תוצאות הכוויות.


שיטת העבודה הנהוגה במכבסת המשיבים חושפת את העובדות לכל הסכנות הנ"ל. בדרך כלל עובדות ארבע פועלות ליד שולחן ההגשה הנייד המעביר את הסדינים לפתח המעגילה, שולחן ההגשה הוא צר (65 ס"מ) ביחס לרוחב הסדין (150 ס"מ). שתי עובדות אוחזות בכל סדין משני קצותיו ומטפלות בהנחתו על השולחן הנייד, ביישורו ובהחלקת הקפלים שבו בעת תנועתו לעבר פתח המעגילה. מרחק ידיהן מפתח בית הבליעה הוא קטן ביותר, ודרושה זהירות וערנות מתמדת מצד העובדת כדי למנוע את כניסת ידה המלווה את הסדין, ברגע של חוסר תשומת-לב, עייפות או היסח הדעת, לפתח המעגילה. על תודעת הסכנה מצד המשיבים העיד המשיב הראשון, באמרו (ע' 13):


"אני תמיד צועק על הבחורות שתיזהרנה. באותו היום ראיתיה מושכת יותר מדי ואמרתי לה: "שושנה, תזהרי! שימי את הסדין ותעזבי אותו!"

ובחקירת שתי-וערב:


"אם אני רואה שהם מישרים קרוב למגן, אני צועק לא להתקרב למגן."

המשיב הראשון ידע איפוא כי התקרבות היד לעבר המעגילה היא מסוכנת וכי המגן אינו שומר די צרכי על פתח המעגילה. השווה,
woodley v. meason freer & co., ltd., (1963),3 all e.r. 636; (1963), 1 w.l.r. 1409.

17.
לאור חומר הראיות אני קובע ללא היסוס כי בית הבליעה של המעגילה, לרבות חלק בית הקיבול החם בו נכוותה יד המערערת, מהווה "חלק מסוכן" של המכונה וכי המשיבים הפרו את החובה המוטלת עליהם לפי הסעיף 18 לגדר את החלק המסוכן "לבטח". לשם קביעת המימצאים האלה די בהוכחה כי ניתן לחזות באופן סביר מראש את הסכנה
הכללית
הנשקפת לשלמותה הגופנית של העובדת – כל עובדת – ממעבר ידה לבית הבליעה וממגע בחלק זה של המעגילה, מגע שאפשרותו היתה צפויה באופן סביר, ואין צורך להוכיח כי ניתן לחזות באופן סביר מראש את אופן אירוע התאונה הנדונה על כל פרטיה, לרבות עצירת ידה של המערערת בתוך בית הבליעה.


עיקרו של "גידור בטוח" הדרוש לפי סעיף 18 הוא למנוע
כל מגע
עם חלק מסוכן של מכונה, דבר המוצא את ביטויו גם בלשון הסייג לסעיף זה, הקובע לאמור:


"בתנאי כי במידה שאי-אפשר להשיג את בטיחותו של חלק מסוכן ממכונה כל-שהיא באמצעות מגן קבוע, לרגל טיב הפעולה, יהיו רואים את דרישות הסעיף-הקטן הזה כאילו נתמלאו אם הותקן מכשיר המונע באופן אבטומטי את המפעיל מבוא במגע עם החלק ההוא."

אם נניח, לרגע, כי היה "אי-אפשר, לרגל טיב הפעולה, להשיג את בטיחותו של החלק המסוכן באמצעות מגן קבוע", הוכח כי
לא
"הותקן מכשיר המונע באופן אוטומטי את המפעיל מבוא במגע עם החלק ההוא" (מכשיר הידוע בשם "מגן משולב"). צדק בא-כוח המערערת בטענתו כי המגן הנדון אינו ממלא כראוי את התפקיד לשמור על פתח המעגילה. יש בו אומנם מנגנון להפסקה אוטומטית של תנועת המעגילה, אך מטבע הדברים כי הפסקה זאת אינה יכולה לפעול מיד; התוצאה היא שהחלק "המסוכן" של המעגילה נשאר "בשימוש (סעיף 20), כל עוד גליל המעגילה ממשיך בסיבובו. לא זו בלבד שמנגנון המגן אינו "מונע באופן אוטומטי את המפעיל מבוא במגע עם החלק ההוא", אלא הודות לגמישותו מאפשר המגן לאצבעות להתקדם לעבר הגליל, להאריך את זמן המגע ולהגדיל את שטח המגע עם החלק המסוכן של המכונה. עובדות יסוד אלו, שקדמו לעצם אירוע התאונה, מוכיחות בעליל כי המשיבים הפרו את חובתם לגדר את החלק המסוכן של המעגילה "לבטח".

18.
הוכח כמו-כן כי התאונה היתה תוצאה מהפרת חובתם של המשיבים לגדר את חלקה המסוכן של המעגילה "לבטח". המבחן הוא פשוט ביותר: אילו גודר בית הבליעה גידור בטוח, שהיה מונע את יד העובדת מבוא במגע עם בית הקיבול החם, לא היתה יד המערערת נכווית על-ידי המעגילה. עיין
caswell v. powell duffryn associated collieries, ltd.; (1940), a.c. 152, 171; (1939), 3 all e.r. 225; 161 l.t. 387, c.a.
stimpson v. standard telephones and cables, ltd.; (1940), 1 k.b. 342, 350.


19.
ייתכן כי הוכחה גם עילת התביעה החלופית של המערערת כי התאונה אירעה "כתוצאה משיטת עבודה בלתי בטוחה", אך לאור המסקנה שהגעתי אליה אין צורך לדון בטענה זאת.

20.
לדעתי הוכחה אחריות המשיבים לתאונה ויש לבטל את פסק-הדין הדוחה את התביעה. הואיל והשופט המלומד לא דן בשאלת הרשלנות התורמת, יש להחזיר את הדין על-מנת שידון בטענה זאת לאור הראיות שהובאו לפניו בשלב הקודם, ועל-מנת שישלים את הדיון על-ידי קביעת דמי הנזק המגיעים למערערת. המשיבים הדדית ישאו בהוצאות הערעור בסכום כולל של -.500 ל"י.



מ"מ הנשיא (אגרנט
):
אני מסכים.



השופט זוסמן
:
אני מסכים.


ניתן היום, י"ח באייר תשכ"ד (30.4.1964).













עא בית המשפט העליון 211/63 כתון (שושנה) יחזקאל נ' אברהם ו-שמואל קלפר, ואח', [ פ"ד: יח 1 563 ] (פורסם ב-ֽ 30/04/1964)