פסקי דין על יהודה ברגמן (ברטל) | פסקי דין על היועץ המשפטי לממשלה

420/63 עפ     07/07/1964




עפ 420/63 יהודה ברגמן (ברטל) נ' היועץ המשפטי לממשלה




(פ"ד לב(2) 121)

(פ"ד יח (2) 557)


בבית המשפט העליון בשבו כבית-משפט לערעורים פליליים

ערעור פלילי מס' 420/63


השופטים:
כבוד הנשיא (אולשן)

כבוד השופט לנדוי

כבוד השופט כהן


המערער:
יהודה ברגמן (ברטל)


ע"י ב"כ עו"ד נ' אמיתי


נ ג ד

המשיב:
היועץ המשפטי לממשלה


ע"י ב"כ עו"ד א' קמר
, סגן פרקליט המדינה





ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, תל-אביב-יפו (
השופט ח' ארליך
) מיום 11.12.63, ב-תי"פ
820/61, לפיו הורשע המערער בעבירות של גניבה על-ידי סוכן, לפי סעיף 276 (ג) לפקודת החוק הפלילי, 1936, ונידון לתשלום קנס של -.500 ל"י או חודש מאסר תמורתו וכן לארבעה חודשי מאסר-על-תנאי.


פסק דין



השופט לנדוי

:
המערער היה סוכנה של חברה בשם "התיה" מפעלי מתכת בע"מ, להפצת דודי חימום מתוצרת החברה. הוא היה קונה את הדוודים מן החברה ומוכר אותם על חשבונו. לפי גירסת התביעה, שנתקבלה על-ידי השופט המלומד בבית-המשפט המחוזי, הצטבר במרוצת הזמן חוב של כ- -.7,000 ל"י, שהמערער היה חייב לחברה, ומשום כך הודיע מנהל החברה, מר מרינסקי, למערער שלהבא יקבל מאת החברה סחורה רק בתנאי שיעביר לחברה את התמורה הספציפית שיקבל מאת הקונה של כל דוד שיימכר על-ידיו. המערער הסכים להסדר חדש זה, וקיבל על-פיו שני דוודים מן החברה, אותם מכר לקונים בשם וייס וזיידפודים, אולם את תמורתם לא העביר לחברה. לפיכך הרשיעו בית-המשפט המחוזי בשתי עבירות של גניבה על-ידי סוכן (סעיף 276 (ג) של פקודת החוק הפלילי, 1936), וגזר עליו עונש של קנס בסך -.500 ל"י ומאסר-על-תנאי של ארבעה חודשים.


בערעורו לפנינו טען מר אמיתי בשם המערער שלא היו בפני
בית-המשפט המחוזי הוכחות מספיקות לכך שאכן נעשה ההסדר החדש כגירסת התביעה, אלא שהמערער המשיך עד הסוף לקבל את הסחורה מאת החברה לפי התנאים הקודמים. אולם עיון בחומר ההוכחות מראה שהיה לבית-המשפט המחוזי על מה שיסמוך בעדויות שהיו לפניו, ולא נתערב בהערכת העדויות על-ידו.


לעומת זאת נראית לי טענתו החלופית של מר אמיתי, שלא הוכח, אף בהתחשב בהסדר החדש, שהמערער עבר עבירות של גניבה לפי סעיף 276 (ג). למסקנה זו הגעתי על יסוד העדויות בכללן, ובמיוחד בנוגע לסדר התרחשותם של הדברים. השופט המלומד קבע שההסדר החדש נעשה בסוף חודש מרס או בתחילת חודש אפריל 1961. זאת קבע על יסוד עדותו של מרינסקי, אשר אמר כי "זה היה באפריל או בסוף מרס 1961. כפי שאני חושב".למעשה לא היתה עדות ברורה לכך, שההסדר החדש נעשה לפי 16.4.61, כאשר קיבל המערער את שני הדוודים מאת החברה (לפי מוצגים ת/2, ת/3). מצד שני קיבל המערער את תמורת הדוד שמכר לוייס עוד לפני כן, ביום 14.3.61. ביתר דיוק קיבל באותו יום מוייס שיק על סך -.300 ל"י על חשבון מחיר הדוד, שהיה
-.535 ל"י. אשר להפרש של -.235 ל"י, הסכים באותו זמן עם וייס, שהוא ייזקף על חשבון עמלה שהמערער היה חייב לוייס. את השיק על סך -.300 ל"י שקיבל מוייס העביר מיד לחברה (ראה קבלה נ/6 ועדות מרינסקי בע' 13-14). אולם סכום זה לא נזקף במיוחד על חשבון הדוד של וייס, אלא על חשבון החוב הכללי, שהמערער היה חייב לחברה. זקיפה כזאת, על חשבון החוב הכללי, היתה בהתאם להסדר הישן, שהיה עדיין נוהג אותה שעה בין המערער לבין החברה.


השופט המלומד אומר בפסק דינו (בע' 4):


"התיה לא היתה מוסרת לו (למערער) את הדוד, לו היה מודיע להם בעת קבלתו שהוא רוצה שאותן -.300 ל"י שמסר ב- 14.3.1961 על חשבון חובו הכללי ייחשבו כחלק מתמורת הדוד. משמע שבאותו שיק שקיבל מוייס עשה הנאשם שימוש אחר משצריך היה לעשות. הוא השתמש בו לצרכיו הוא, כאשר כיסה בו חלק מחוב ישן שלו. כלומר, במסירת השיק בנסיבות כאלו אין לראות מסירת תמורת הדוד או חלק ממנה. נשארת איפוא המסקנה שאת תמורת הדוד, כלומר, אותו חלק מהתמורה שהגיע לידיו, לא העביר הנאשם להתיה, אם כן, גנב אותה; כי הרי שימוש לצרכים אחרים נחשב כגניבה. אין כאל הבדל עקרוני בין שימוש באותו כסף לצורך תשלום חוב לאדם שלישי לבין השימוש בו לצורך תשלום חוב לפירמה המרשה עצמה, כאשר בין אותו חוב לבין תמורת הדוד שנמסר אין כל קשר".


נראה לי, בכל הכבוד, כי נעלמה מן השופט המלומד העובדה החשובה, שאותו שיק יצא מידי המערער ועבר לידי החברה (אומנם על חשבון כללי, ולא במיוחד על חשבון הדוד של וייס) עוד לפני שההסדר החדש נכנס לתוקפו. בשים לב לכך, אין יסוד לקביעה שבאותו שיק שקיבל מוייס עשה הנאשם שימוש אחר משצריך היה לעשות, כי הרי השימוש שנעשה בו היה בהתאם להסדר הישן, שהיה עדיין קיים אותה שעה. ייתכן שביום 16.4.61 לא היתה החברה מוסרת למערער את הדוד בשביל וייס, אילו הודיע לחברה, שאת תמורת הדוד כבר קיבל מקודם, וחלק ממנו זקף כנגד חוב המגיע ממנו לוייס, ואת יתרו כבר מסר לחברה על חשבון חובו הכללי, שהוא חייב לחברה. ייתכן גם שבקבלת הדוד תוך הסתרת העובדות הללו, בעת שההסדר החדש כבר היה בתוקף עבר המערער עבירה של קבלת סחורה בטענות-שוא. אך לא בעבירה כזאת הוא הואשם, אלא בגניבת התמורה של הדוד. את העבירה הזאת הוא לא עבר, מפני ש עשה בתמורה זו שימוש (זקיפת חלק ממנה בחשבון עם וייס והעברת היתרה לחברה, לחשבון הכללי) שהיה מותר לו
בשעתו
(ביום 14.3.61), כאשר מעמדו כלפי החברה היה עדיין מעמד קונה עצמאי של סחורה, לשם מכירתה על חשבונו.


השופט המלומד הזכיר בפסק-דינו את הסעיף 266 של פקודת החוק הפלילי, היוצר פיקציה שלפיה מצויה הבעלות בתמורה, שנתקבלה על-ידי הנאשם בשביל נכס אשר נמסר לו לשם מכירה, בידי מוסר הנכס, עד שהנאשם עשה בה שימוש בהתאם להוראות שעל פיהן קיבל את הנכס (ראה גם
ע"פ 134/62- אפרים מרגלית נגד היועץ המשפטי לממשלה
; פד"י, כרך יז, תשכ"ג/תשכ"ד-1963, ע' 199,
ב-
ע' 204
). סעיף זה מורה שאילו, למשל, גבה המערער את מחיר שני הדוודים מקוניהם אחרי קבלת הדוודים מאת החברה, והיה משלשל את המחיר לכיסו, לא היה בידו להתגונן בטענה שביחסים בינו ובין הקונים הוא רכש את הבעלות בכסף ומשום כך לא היה יכול לגנוב אותו. היו עונים לו, שלפי סעיף 266 רואים את הבעלות בכסף, כאילו עברה לחברה מיד עם קבלתו מאת הקונים, ולפיכך הוא, המערער, גנב אותו, מפני שנטל אותו בכוונה לשללו מאת בעליו, במובן הסעיף 263(1). אולם אל לנו לשכוח, שסעיף 266, עם פיקציית הבעלות שבו, אינו עומד בפני
עצמו, אלא יש לקראו כאחד עם סעיפי החוק היוצרים עבירות, ובמקרה דנן עם הסעיף 276 (ג), בצירוף הגדרת הגניבה שבסעיף 263. הגדרה זו כוללת כאחד מיסודותיה את נטילת החפץ או השגת החזקה בו. והנה, לפי העובדות שנקבעו, כבר יצאה תמורת הדוד של וייס משליטתו של המערער (בחלקה על-ידי הזקיפה הנגדית, שנעשתה בין המערער ובין וייס ובחלקה על-ידי העברת השיק לחשבון הכללי של המערער אצל המתלוננת), עוד לפני עשיית ההסדר החדש, שחייב את המערער להעביר לחברה את התמורה הספציפית של כל דוד שנמכר על-ידיו. בזקיפה זו ובהעברת השיק לא הפר המערער שום חובה מאלו שהיו מוטלות עליו בעת עשיית הפעולות הללו. בנסיבות אלו, אין לומר בשום אופן שהמערער נטל תמורה זו, או איזה חלק ממנה, תוך הפרת ההסדר החדש, כי הרי אחרי עשיית ההסדר הזה לא נעשתה על-ידיו שום פעולה נוספת לגבי תמורה זו, לא של נטילה ולא פעולה אחרת.


וכן ביחס לדוד שנמכר על-ידי המערער לזיידפודים: דוד זה הוזמן ביום 10.4.61, במחיר
-.285 ל"י (מוצג נ/8), ונתקבל על-ידי הקונה זיידפודים ביום 16.4.61 (מוצג ת/2). לפי עדותו של מרינסקי (בע' 15) קיבל הלה מאת המערער ביום 14.4.61 (ולא ביום 24.4.61, כמצויין בחשבון החברה, מוצג נ/9) שיק על סך -.226 ל"י. הסברו של המערער (בעדותו בע' 30) היה שקיבל את מחיר הדוד מזיידפודים בחלקו - -.180 ל"י – במזומן, ואת היתרה על-ידי זקיפת החוב, ושכנגד זה נתן הוא לחברה על חשבון כללי את השיק הנ"ל של -.226 ל"י, שכלל את הסכום של -.180 ל"י שקיבל מאת זיידפודים. גם ביחס לדוד זה לא שאל השופט המלומד את עצמו, אם נעשתה על-ידי המערער פעולה כלשהי בניגוד להסדר החדש,
אחרי
תאריך אותו הסדר (שעלינו לקבעו ביום 16.4.61, באין הוכחה מספקת שהוא נעשה יותר מוקדם). התשובה לשאלה זו היא שלא היתה כל הוכחה בפני
בית-המשפט המחוזי, שאחרי תאריך זה עוד נגע המערער בתמורת הדוד הזה.


על יסוד האמור יש לקבל את הערעור ולזכות את המערער משתי העבירות על סעיף 276 (ג). בהן הורשע על-ידי בית-המשפט המחוזי, ולבטל את העונשים שהוטלו עליו בשל כך.



הנשיא (אולשן)

:
אני מסכים.



השופט כהן

:

אני מסכים.


בפרט הראשון של כתב-האישום הואשם המערער בפשע של גניבה על-ידי סוכן, לפי סעיף 276 (ג) לפקודת החוק הפלילי, 1936, בזאת שביום "בלתי ידוע בחודש אפריל 1961 או סמוך לחודש זה" גנב -.600 ל"י שנתקבלו על-ידיו ממר גבריאל וייס תמורת דוד חימום בשביל חברת התיה מפעלי מתכת בע"מ". להוכחת פרט-אישום זה חייבת היתה התביעה הכללית להוכיח שלושה דברים שלא הוכחו, ואלה הם:


(א)
שהמערער קיבל מאת גבריאל וייס סך -.600 ל"י בשביל החברה ההיא;


(ב)
שקיבל את הסכום הנ"ל מן הקונה הנ"ל בחודש אפריל 1961, כלומר לאחר שחדל המערער מהיות סוכן עצמאי;


(ג)
שבשעה שקיבל את הכסף הנ"ל או בכל שעה שלאחר מכן, התכוון המערער לגנבו, כולו או מקצתו.


בפרט השני של כתב-האישום הואשם המערער באותו הפשע הנ"ל, בזאת שביום "בלתי ידוע בחודש אפריל 1961 או סמוך לחודש זה", גנב סך -.330 ל"י, "שנתקבלו על-ידו ממר מרדכי זיידפודים תמורת דוד חימום בשביל חברת התיה מפעלי מתכת בע"מ". גם להוכחת פרט-אישום זה חייבת היתה התביעה הכללית להוכיח שלושה דברים שלא הוכיחתם, ואלה הם:


(א)
שהמערער קיבל מאת מרדכי זיידפודים סך -.300 ל"י בשביל החברה ההיא;


(ב)
שקיבל את הסכום הנ"ל מן הקונה הנ"ל בחודש אפריל 1961, לאחר שכבר חדל מהיות סוכן עצמאי;


(ג)
שבשעה שקיבל את הכסף הנ"ל או בכל שעה שלאחר מכן, התכוון המערער לגנבו, כולו או מקצתו.


בו בזמן שעד לביטול ההסכם שהיה קיים ונוהג שנים רבות בין המערער לבין החברה, היה הוא רשאי לעכב כל כספים שקיבל מלקוחותיו עבור תוצרת החברה תחת ידיו שלו, באשר גבה כספים אלה בשביל עצמו ולא בשביל החברה, והיחסים בינו לבין החברה לא היו אלא יחסי חייב ונושה – הרי משבוטל ההסכם ההוא והמערער חדל מהיות סוכן עצמאי והחל להיות שליח החברה למכור תוצרתה ולגבות תמורתה עבור החברה בלבד, השתנה המצב המשפטי מן הקצה אל הקצה: מה שהיתה קודם לכן קבלת כספים עבור עצמו, היתה עתה לקבלת כספים עבור החברה, ואם נתלוותה בכוונה הפלילית להעשיר את עצמו שלא כדין ולשלול את הכספים או מקצתם, מן החברה לנצח, הרי היה בכך פשע כמשמעותו בסעיף 276 הנ"ל. בנסיבות אלו פשוט וברור הוא שנודעה לתאריך המדויק בו חדל ההסדר הקודם מלחול ובו החל לחול ההסדר החדש, חשיבות מכרעת – לא רק מפני שלפני התאריך ההוא לא יכלה עוד למערער הכוונה הפלילית הדרושה, אלא גם מפני שלפני התאריך ההוא לא יכול היה המערער לעשות את המעשה הפלילי, יהיו אשר יהיו כוונותיו.


חומר הראָיות אשר בא לפני בית-המשפט המחוזי מגלה בעליל שלא היה לאל ידי התביעה הכללית, מלכתחילה, להוכיח בוודאות סבירה מה ומה היה התאריך הקובע. ההסכם הקודם לא בוטל בכתב, וההסכם החדש לא נעשה בכתב, ובפנקסי החברה או רישומי מנהליה לא נעשה כל זכרון דברים או רישום אחר שהיה בהם כדי להוכיח תאריך זה, לאחר עבור זמן רב, למעלה מן הספק. אין פלא שהעדים שהעידו לפני השופט המלומד לא היו בטוחים כל עיקר לענין זה: העד מרינסקי, בעל מפעל התיה ומנהל החברה העיד, כי ביטל את ההסדר הקודם על-ידי אמירה בעלמא למערער, והוסיף לאמור: "זה היה באפריל או סוף מרס 1961, כפי שאני חושב" (ע' 6). העד ביטון, מנהל העבודה בחברה, העיד כי מרינסקי אמר לו למערער , "מהיום והלאה אני אתן לך דוודים ואתה תחזיר לי מה שאתה מקבל מן הקונה" (ע' 17), ולא נשאל ולא אמר מאומה בדבר תאריך האמירה הזאת; ובחריקת שתי וערב סיפר עד זה שרק ביום 25.4.61 נשלחו מכתבים לקונים המאוזכרים בכתב-האישום להודיעם כי המערער "אינו עובד כבר אתנו" (ע' 21). מאידך, אפשר וצריך היה, מלכתחילה, לקבוע כי חלק מן התשלומים הנדונים קיבל המערער על-כל-פנים לפני ביטול ההסדר הקודם ולפני שינוי מצבו המשפטי, ואף העבירם לחברה- ואף-על-פי-כן הואשם המערער גם לגבי כספים אלה בגניבה ומעילה באמון!


מפרוטוקול בית-המשפט המחוזי עולה כי עוד ביום 29.11.62 הודיע בא-כוח המערער לשופט המלומד שהגיש בקשה ליועץ המשפטי לממשלה להפסקת ההליכים, ושלבקשה זו באה גם תמיכתם של המתלוננים, שהם עדי הקטיגוריה ומנהלי חברת התיה מפעלי מתכת בע"מ (אם מפני שהגיעו לידי הסדר עם המערער בדבר סילוק חובו, ואם מפני שבעצמם ראו שתביעתם תביעה אזרחית מובהקת היא). היועץ המשפטי לממשלה
ראה משום-מה לטוב לפניו לא להיענות לבקשה זו; וכתוצאה מכך נגרמו למערער עינויי דין זה כמעט שנתיים ימים, ובתי-המשפט הפליליים הוטרדו בהליכים אזרחיים רגילים. סמכותו של היועץ המשפטי לממשלה
מופקדת בידיו מידי החוק, על-מנת שישתמש בה במקרים ראויים למנוע מבתי-המשפט דיונים פליליים, ולמנוע מאת האזרח עינוי הדין הפלילי, מקום שהענין הנדון אינו פלילי לפי מהותו וטיבו, או שהוא ענין של מה- בכך, או שהספקות בו מרובים על הראָיות. הייתי לתומי חושב שהענין שלפנינו ראוי היה מאד מאד לשימוש היועץ המשפטי בשיקול-דעתו, ואין לי אלא להביע צערי על זמנם של בתי-המשפט שבוזבז לריק, ועל אימת הדין ועינוייו בהם הועמד המערער.


אילו שמעו בעצתי, היה המערער זוכה, מכוח סמכותנו לפי סעיף 36 לחוק לתיקון דיני העונשין (דרכי ענישה), תשי"ד-1954, להוצאות הגנתו מאוצר המדינה, באשר לא היה, לדעתי, כל יסוד להאשמתו מלכתחילה.


לפיכך הוחלט לקבל את הערעור ולזכות את המערער משתי העבירות על סעיף 276 (ג), בהן הורשע על-ידי בית-המשפט המחוזי, ולבטל את העונשים שהוטלו עליו בשל כך.


ניתן היום, כ"ז בתמוז תשכ"ד (7.7.1964).







עפ בית המשפט העליון 420/63 יהודה ברגמן (ברטל) נ' היועץ המשפטי לממשלה, [ פ"ד: יח 2 557 ] (פורסם ב-ֽ 07/07/1964)