פסקי דין על עז' ויורשי המנוח רוני קבלאן ז"ל | פסקי דין על אמין חוסין קבלאן |

19393-10/10 עא     11/05/2011




עא 19393-10/10 עז' ויורשי המנוח רוני קבלאן ז"ל, אמין חוסין קבלאן נ' מדינת ישראל / משטרת ישראל






בפני
כב' השופט הבכיר האשם חטיב
אב"ד
בפני
כב' השופט זיאד הווארי

בפני
כב' השופט בנימין ארבל



המערערים בע"א 19393-10-10
המשיבים בערעור הנגדי ע"א 46406-10-10
1. עז' ויורשי המנוח רוני קבלאן ז"ל

2. אמין חוסין קבלאן


ע"י ב"כ עו"ד שקיב עלי


נגד

ה משיבה בע"א 19393-10-10/ המערערת בערעור הנגדי 46406-10-10:
מדינת ישראל / משטרת ישרא ל
ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בנצרת (כב' השופט טאהא ערפאת) שניתן ביום 19/8/2010 בת.א. 1820-04-08
<#2#>
פסק דין
כב' השופט בנימין ארבל

א. פסק דינו של בית המשפט קמא:

1. המנוח רוני קבלאן ז"ל, [להלן: "המנוח"] שם קץ לחייו ביום 5.9.05, עת היה נתון בבית המעצר בפיקוחם של אנשי משטרת ישראל
. אותה עת היה המנוח חשוד בביצוע עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, חטיפה ואיומים, לאחר שאשה, עימה היה בקשרים רומנטיים, נעלמה. גופתה של אותה אישה, נמצאה כחלוף שלושה חודשים, כשהיא מוטלת בתוך בור בחורשה ליד לוטם. [אשה זו תכונה, להלן: "המנוחה"].

אגב תקופת המעצר, ביצע המנוח נסיון אובדני, בעקבותיו הועבר לבדיקה בבית החולים מזרע. שם נקבע כי הוא "הובא עקב נסיון אובדני", וכי יש להשגיח עליו בעת מעצרו בשל חשש להתנהגות בלתי צפויה ונסיון לפגוע בעצמו.

חרף האמור, לא ננקטו על ידי הממונים על מעצרו אמצעי פיקוח סבירים, שיהא בהם כדי למנוע מן המנוח לפגוע בעצמו, וזה תלה עצמו על סורגי התא, תוך שהוא משתמש בקרעי מגבת. מדינת ישראל הודתה בחבותה הנזיקית בגין האירוע. המחלוקת בין המדינה לבין יורשי המנוח התמקדה אך ורק בסוגיות גובה סכום הפיצויים, הבסיס לקביעתו, השאלה האם יש לנכות מסכום הפיצויים את אבדן ההכנסה שהיה נגרם למנוח לו היה מורשע ברצח, ושאלות של אשם תורם והסתכנות מרצון של המנוח.

2. בית המשפט קמא דחה את טענות המדינה באשר להפחתת סכום הפיצויים, בגין אשמו התורם של המנוח וההסתכנות מרצון. לדבריו, אין להכיר באשמו התורם של הנפגע עקב מעשהו המכוון, בנסיבות שלפנינו, בהן הוכרה הנורמה המשפטית המחייבת את המדינה להשגיח עליו ולוודא כי לא יפגע בעצמו. לשיטתו, במקרים כגון אלה, כאשר החובה המוטלת על הנתבע היא למנוע מעשה מכוון של הנפגע, אין להטיל על הנפגע אשם תורם, בשל ביצוע אותו מעשה.

באשר לטענת ההסתכנות מרצון, קבע בית המשפט קמא כי החלטת המנוח לשים קץ לחייו הינה החלטה בלתי רציונלית, כאשר הדרישה להטיל חובה על המנוח להימנע "מלבצע את זממו", ולבצע אותה החלטה, שהוא כבר גמל בדעתו לבצעה, הינה דרישה בלתי אפשרית. שכן, מרגע שהמנוח גמל בדעתו לשים קץ לחייו, שוב לא ניתן לדרוש ממנו שלא לממשה. על כן, מרגע זה ואילך, מוטלת על המדינה אחריות בלעדית לסכל את כוונתו.

3. חלק נכבד מקדיש בית המשפט קמא בפסק דינו לסוגיית מעורבות המנוח בעבירת הרצח, והשאלה האם היה מורשע בעבירה זו ונדון למאסר עולם. בנסיבות אלה, טענה המדינה כי אין לפצות את עזבונו בגין הפסד השתכרותו בשנים האבודות. מנגד, טען העזבון, כי היה מקום להוסיף לסכום הפיצויים את הסכומים שחסכה המדינה עקב פטירתו. שכן היה עליה להחזיקו בבית האסורים – החזקה אשר עלות ניכרת בצידה. קדמה לפסק הדין החלטה, בה דחה בית המשפט את בקשת ב"כ העזבון למחוק את טענות המדינה לעניין ניכוי תקופת המאסר הצפויה, בשל העובדה כי לאחר פטירת המנוח, נמנע מן העזבון להתגונן כראוי כנגד טענה כה כבדת משקל, המייחסת לו מעשה רצח, כאשר לא ניתן לשמוע את עדותו של המנוח – עדות אשר נמנעה בשל העוולה שביצעה המדינה נגדו. טענה שניה שהושמעה לעניין זה היתה, כי קביעה ביחס להרשעתו של המנוח תכתים אותו בכתם מוסרי חמור ביותר, מבלי שדבריו הושמעו בבית המשפט, ומבלי שניתן לו להגן על עצמו. חסימת דרכו להגן על עצמו מקורה בעוולה, ואין להתיר למדינה להינות מפרי עוולתה.

כאמור, טענתה של זו נדחתה על ידי בית המשפט. בית המשפט קבע כי הוא אינו נדרש להכריע בשאלה אם המנוח היה מורשע ברצח, אילו נותר בחיים. אלא אך ורק בסוגיית סיכויי הרשעתו של המנוח ברצח – תוך הטלת נטל הוכחה מוגבר על המדינה בסוגיה זו.

בית המשפט בחן את חומר הראיות שהובא בפני
ו, ובמיוחד את גרסאותיו של המנוח בעת חקירתו במשטרה. גרסתו הראשונה היתה כי לא נפגש כלל עם המנוחה ביום האירועים. גרסה זו הופרכה על ידי ראיות הנוגעות לאיכונים סלולריים. משהסתבר לו כי גרסתו קרסה, הוא מסר גרסה חדשה, לפיה הסיע את המנוחה במכוניתו למטע זיתים סמוך לסכנין, שם עצר לצרכיו, ואז הופיעו שלושה רעולי פנים, ישובים במכונית מסוג סובארו, אשר חטפו את המנוחה מתוך רכבו באיומי נשק.

המנוח שם קץ לחייו ביום 5.9.05, עת היתה החקירה בעיצומה. כתוצאה מכך הופסקה החקירה. פרט לגילוי גופת המנוחה, כחודשיים לאחר מכן.

כאמור, בחן בית המשפט את כלל הראיות שנאספו בידי המשטרה, ומצא בהן ראיות לכאורה, הנוגעות להתנהלות המנוח ביום האירוע, ובתקופה שקדמה לו, לרבות ראיות באשר לאיומים שהוא איים על המנוחה, והתנהגותו האובססיבית ביחס אליה. הסתבר מראיות אלה, כי שעה שהמנוחה ביקשה לנתק את הקשר בין השניים, התחזקה התנהגותו האובססיבית כלפיה וכלפי בעלה, אשר היתה מלווה באיומים.

בית המשפט קבע כי בחומר הראיות גלום פוטנציאל ראייתי גבוה להרשעה. עם זאת, לא יכול היה לקבוע, באופן נחרץ, כי יש בחומר זה כדי לבסס הרשעה בדרגה של מעבר לכל ספק סביר. זאת, נוכח העובדה כי המנוח לא יכול היה למסור את גרסתו בבית המשפט.

וכך מסכם בית המשפט קמא את עמדתו בסוגיה:

"מכל הטעמים שמניתי לעיל, לא ניתן לקבוע באופן נחרץ כי אילו המנוח היה בחיים, הוא היה מועמד לדין בעבירת הרצח, וכי בית המשפט המחוזי היה מרשיע אותו ודן אותו למאסר עולם. קביעה כזו היא בלתי אפשרית בנסיבות שנוצרו.
יחד עם זאת, לא ניתן להתעלם מפוטנציאל ההרשעה הגלום בראיות שהציגה המדינה. חומר הראיות שהובא בפירוט לעיל, קושר את המנוח למעשה הרצח ומהווה בסיס ראייתי ממשי שיכול היה להביא, בהסתברות גבוהה, להרשעתו של המנוח בעבירת הרצח. יהיה זה יומרני אם אעריך את סיכויי ההרשעה באחוזים מדויקים, ולדעתי ניתן, לצורך קביעת שיעור הפיצוי בגין השנים האבודות, להסתפק בקביעה שהמדינה הוכיחה סיכויים ממשיים להרשעתו של המנוח בעבירת הרצח". [ההדגשות אינן במקור – ב.א.].

4. כטענת נגד לסוגיית סיכוי הרשעתו של המנוח בעבירות שיוחסו לו, העלה ב"כ העזבון טענה הנוגעת להתעשרות של המדינה ולא במשפט, שמקורה בחסכון הוצאות החזקתו של המנוח בכלא, לו היה מורשע ונדון למאסר עולם.

בית המשפט דחה טיעון זה, בקבעו כי מטרת דיני הנזיקין הינה השבת המצב לקדמותו. פיצוי העזבון בגין החסכון שנגרם לקופה הציבורית, אינו קשור להשבת המצב לקדמותו. אין קשר, לדידו של בית המשפט, בין החסכון לבין הנזק שנגרם למנוח. אין המדובר כאן בהתעשרות של ממש, אלא בחסכון הוצאות המבוסס על נתונים והנחות סטטיסטיות – ולא על חישוב קונקרטי הקשור למנוח.

עוד קבע בית המשפט כי אינו רואה בחסכון שנגרם למדינה עקב מות המנוח משום התעשרות שלא כדין כמשמעה בחוק.

5. באשר לקביעת שיעור הנזק, נהג בית המשפט בהתאם לכללים שהותוו בפסה"ד בע"א 10990/05, עזבון המנוח פינץ נ' הראל חברה לביטוח, תק-על 2006 [2] 199 [2007] [להלן: "עניין פינץ"]. וקבע כי הכלל הוא ששיעור הפסד העזבון יחושב על פי 30% משיעור השתכרותו בשנים האבודות. שכן, המנוח היה רווק, בן 25 במותו. שיעור השתכרותו העתידי של המנוח, בהתאם לנתונים שהובאו בפני
ו, באשר להשתכרות המנוח בפועל, הועמד על סך 6,500 ₪ לחודש. בהתאם, קבע את שיעור הפסדי העזבון ביום מתן פסק הדין בסך 115,050 ש"ח, ואילו בתקופה שמיום מתן פסק הדין ועד הגיע המנוח לגיל 67, הועמד סכום הפיצוי על סך 520,652 ₪. עם זאת, נוכח סיכוי הרשעתו של המנוח ותקופת ריצוי עונש המאסר הצפויה, הועמד סכום הפיצוי שישולם לעזבון על 46% אחוזים מהחישוב האקטוארי המלא. כך, שהעזבון יזכה, בסך 300,0000 ₪ בגין הפסדי השתכרות בשנים האבודות.

את סכום הנזק הלא ממוני בגין כאב וסבל וקיצור תוחלת החיים, העמיד בית המשפט קמא על סך 500,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הפטירה בסך 84,171 ש"ח. כן הוא פסק הוצאות קבורה ולוויה בשיעור של 10,000 ₪.

בסופו של יום זכה העזבון בסך של 894,171 ₪ ועליו שכ"ט עו"ד בשיעור 20% בצירוף מע"מ והוצאות משפט בסך 5,000 ₪.

6. שני הצדדים אינם מרוצים מתוצאות פסק הדין. על כן הוגשו שני ערעורים מטעמם, כאשר כל צד מפנה את חיציו כלפי הנקודות, אשר לדעתו טעה בהן בית המשפט קמא, באופן אשר די בו כדי לקפחו. שני הערעורים נדונו במאוחד, ו

פסק דין
זה ניתן בהתאם, בשני הערעורים.

ב. ערעור העזבון:

7. עיקרו של ערעור העזבון נוגע לקביעות בית המשפט קמא באשר לסיכויי ההרשעה, מבלי שהביא בחשבון את העובדה כי לא הוגש נגד המנוח כתב אישום, או את סיכויי הזיכוי, או חנינה והפחתת העונש בשליש. לשיטתו, היה על המדינה להוכיח הרשעה בפועל, כפי רמת ההוכחה הנדרשת במשפט פלילי. במקרה דידן, אף בית המשפט התעלם מחד מראיות שעמדו לזכות המנוח, ומאידך מכך שהמדינה לא הציגה את מלוא חומר הראיות שבתיק.

ב"כ העזבון סוקר את הראיות עליהן נסמך בית המשפט קמא, בהלינו על כך כי מן המנוח נמנעה האפשרות להעלות טענות שכנגד ואף לא טענות מקדמיות, הנוגעות לקבילות הודאותיו, עליהן נסמך בית המשפט. לשיטתו, על פי הפסיקה אין אמרותיו של נפטר ראויות להתקבל נגדו.

8. לשיטת ב"כ העזבון, היה מקום למחוק כליל את טענת ההגנה שבפי המדינה, הנסמכת על סיכויי הרשעת המנוח. שכן, בכך יתאפשר למדינה "להנות מפרי עוולתה". עמדת העזבון הינה כי רק בית המשפט המוסמך, דהיינו, בית המשפט המחוזי, רשאי היה לקבוע את סיכויי ההרשעה. בית משפט השלום אינו רשאי לעשות זאת, ולו מכוח סמכותו על פי סעיף 76 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד – 1984. שכן, עבירת הרצח לא עלתה, לדעתו, כדרך אגב "בגדר בירורו של עניין אחר", כלשון הסעיף, ואין זה ראוי להכריע בה בדרך אגב.

מכל מקום, טענות המדינה אשר עוולה כנגד המנוח, אמורות להתברר על פי הכלל – "מעילה בת עוולה – לא תצמח תביעה".

9. על כן, טוען העזבון, כי בית המשפט קמא אינו רשאי לשקול את סוגיית סיכוי הרשעת המנוח ולגזור ממנה לגבי שיעור הפיצויים לו זכאי העזבון.

10. העזבון חוזר בערעור על הטענה כי המדינה חסכה לעצמה את עלות החזקתו בכלא של המנוח, משך שנות המאסר – בסכומים העולים כמה מונים על סכום הפיצויים שנפסק לעזבון, וסכום זה יש לנכותו מן הניכוי ולזכותו בו.

11. ב"כ העזבון אינו משלים עם בסיס ההשתכרות שנקבע על ידי בית המשפט קמא. לשיטתו, מדובר באדם צעיר, שנפטר בטרם זכה לגבש את דרכו המקצועית. על כן, מן הדין היה לנהוג ביחס לסיכויי קידומו בעבודה כפי הנהוג במי שטרם צבר היסטוריה תעסוקתית, ולקבוע את בסיס שכרו על פי השכר הממוצע במשק, וכפי הנהוג ביחס לקטינים.

12. העזבון אף אינו משלים עם קביעת בית המשפט באשר לשיעור הפיצויים הנוגעים לנזקיו הלא ממונים, שהינו סכום נמוך. לשיטתו, היה מקום להפריד בין פיצוי בגין כאב וסבל לפיצוי בגין קיצור תוחלת החיים ולהגדיל את סכומי הפיצוי, העומדים לשיטתו על 11,000 ₪ לכל שנה בה קוצרה תוחלת חייו, ובסך הכל 605,080 ₪ בגין אב נזק זה, ולהוסיף לכך את הפיצוי בסך 300,000 ₪ בגין כאב וסבל.

עוד נטען, כי היה מקום אף להוסיף ולפסוק פיצויים בגין אבדן פנסיה.

13. טענות נוספות מעלה העזבון כנגד החלטת ביניים, בה נדחתה בקשתו לגילוי מסמכים [תיק החקירה], בשל כך שהבקשה לגילוי מסמכים הוגשה באיחור. לטענת העזבון, הוגשה הבקשה באיחור, רק לאחר שהסתבר כי בית המשפט לא ימחק את טענת המדינה באשר להפחתת הפיצויים בגין סיכויי הרשעתו. בכך נמנע ממנו להפריך את טענת המדינה. התנגדות המדינה להמצאת המסמכים נגועה בחוסר תום לב, היוצרת, לשיטתו, "חזקה" כי לו הוגשו הראיות, כי אז התמונה היתה משתנה.

ג. ערעור המדינה:

14. לטענת המדינה, היה על בית המשפט קמא לקבוע כי למנוח אשם תורם בגרימת מותו. אמנם המדינה מודה כי התרשלה בהשגחה על המנוח, אולם, אין בכך כדי למנוע הכרה באחריות כל שהיא של המנוח לנזק שגרם לעצמו בשימו קץ לחייו. בכך אין משום מתן פטור מלא למדינה מאחריות לחובתה למנוע מקרי התאבדות בנסיבות דומות.

לעניין זה, טעה בית המשפט קמא, אליבא דהמדינה, בקבעו כי החלטת המנוח לשים קץ לחייו הינה "חריגה ובלתי רציונלית" אשר לא ניתן היה לדרוש מן המנוח כי ימנע ממנה. לשיטת המדינה, בחר המנוח, באופן רציונלי, לשים קץ לחייה של המנוחה כפי קביעת בית המשפט. רציונל זה, של החלטתו, עמד גם בבסיס החלטתו ליטול את חייו – הוא, שכן הוא לא היה בלתי שפוי או בלתי כשיר בנפשו ומכאן, אף אחראי למעשיו. עובדה היא כי הוא גם גיבש, באופן רציונלי, גרסה שקרית בעת חקירתו, ממנה נאלץ לסגת חלקית, לאחר שהסתבר כי גרסה זו קרסה. התאבדותו היתה משום מעשה אלים, המכוון כלפי עצמו, שבו הוא ביקש לקטול את עצמו. על כן, אין מקום להטיל את מלוא החבות בנשיאה בנזקיו, בגין מעשה זה, על המדינה בלבד.

15. לא היה מקום לפסוק למנוח פיצוי בשל הפסד השתכרות על בסיס השתכרות חודשי בסך 6,500 ₪, שעה שהוא אמור היה לרצות עונש מאסר ממושך. סביר כי בתום תקופת מאסר זו, לא יוכל להשתכר אלא שכר מינימום, הוא הדין אף בניכוי מחישוב ההשתכרות בשנים האבודות כדי 46% בלבד [נראה כי בכך טעה ב"כ המדינה, שכן בית המשפט ניכה למעשה 54% משכרו הצפוי של המנוח].

16. כאמור, שני הערעורים נדונו במאוחד. אף

פסק דין
זה ינתן, בהתאם, במאוחד.

ד. אשם תורם:

17. בעלי הדין חלוקים ביניהם בסוגיה, האם היה מקום לנכות מסכום הפיצויים המגיע לעזבון חלק כלשהוא בגין אשמו התורם של המנוח, או הסתכנותו מרצון. כאמור, לטענת המדינה, מעשה ההתאבדות שנעשה על ידי המנוח, הינו מעשה רצוני. המדינה אינה חולקת על חבותה בנזיקין ומסכימה כי התרשלה בהשגחתה על המנוח ממניעת המעשה האובדני, אשר היה בתחומי מתחם הצפיות שלה. כך, שאין לומר כי מעשהו של המנוח ניתק את הקשר הסיבתי בין התרשלותה לבין הנזק. עם זאת, לשיטתה, המעשה הקטלני, שעשה המנוח כלפי עצמו, אינו מסוג המעשים שניתן וצריך להתעלם מהם בחישוב הנזק. המנוח הוא שהביא למותו, מתוך רצון ונחישות. על כן, לשיטתה, עליו לשאת בחלק מהנזק שגרם. משביקש המנוח את מותו וחפץ בתוצאה הקטלנית, הרי במותו הוא יצר את הנזק הנתבע. בכך יש להביא לחיובו באחריותו החלקית לנזק שיצר. המדובר, אליבא דהמדינה, במעשה רשלנות משותף של שני הצדדים, כך שיש לקבוע כי אשמם המשותף של שני הצדדים הביא לתוצאה הקטלנית ולנזק.

על כן, טעה בית המשפט בקבעו כי החלטת המנוח לשים קץ לחייו הינה "חריגה ובלתי רציונלית", באופן בו לא ניתן היה לדרוש מן המנוח להימנע מביצועה. כפי שהמנוח נטל על עצמו החלטה רציונלית לחסל את המנוחה, כך גם היתה החלטתו לשים קץ לחייו.

18. דין טענת המדינה להדחות.

אמנם, לכאורה, קיימים חילוקי דיעות בפסיקה, באשר למידת האשם התורם שיש ליחס למתאבד, אם בכלל, אולם בדיקה מדוקדקת של הפסיקה מעלה כי למעשה הדיעה הינה אחידה, ולפיה יבדק כל מקרה לגופו, כאשר המבחן הקובע הינו מבחן הציפיות גבי מעשהו, הלא רציונלי לכאורה, של מי שנוטל חייו במו ידיו.

כך, בע"א 1892/95 אבו סעדה נ' משטרת ישראל
, פ"ד נא [2] 704 [1997], אליו התיחסו בעלי הדין, קבע בית המשפט - ביחס לנסיון התאבדות של אסיר שלא צלח – אך גרם נזק לאסיר – כי אין להטיל על הרשות אחריות ביחס לניסיון ההתאבדות [בניגוד לחבות בגין רשלנות בטיפול רפואי שניתן לו], מחמת הקביעה כי הופעלו לגביו תנאי פיקוח הולמים – כאשר לא היתה כל עדות כי הדרך שבחרה בה הרשות לא היתה דרך ראויה מלכתחילה, חרף העובדה כי האסיר כבר ביצע ניסיון אובדני. כך, גם נפסק בע"א 4241/06 לוי נ' מדינת ישראל, תק – על 2009 [1] 3424, במקרה בו התאבד עציר בין כותלי הכלא, קבע כי התאבדותו לא היתה צפויה. בית המשפט קבע כי "השאלה המכרעת לצורך עוולת הרשלנות היא האם נדלקו אותות המצוקה, ביחס לעצור, אשר צריכים היו, בנסיבות העניין, להביא את הרשות החוקרת להתייחס לצרכיו, ולהושיט לו עזרה טיפולית בעוד מועד. בהעדר סימני אזהרה כאמור, הרי חרף חובת הזהירות המושגית הרובצת על המדינה, ביחס לנתון לשמירתה, היא לא הפרה את חובתה זאת, בהעדר ציפיות.

הינה כי כן, רואים אנו כי המבחן בו נקט בית המשפט העליון, הינו מבחן הציפיות. מבחן זה מהווה את אחד האלמנטים המרכיבים את עוולת הרשלנות בהתאם להוראות סעיפים 35 ו- 36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. ניתוח מעמיק של סוגיה זאת נמצא לנו בע"א 6649/96, הסתדרות מדיצינית הדסה נ' עפרה גלעד, פ"ד נג [3] 529 [1999]. במקרה זה, הגיע מאושפז לבית החולים כשהוא פצוע קשות לאחר ניסיון אובדני. בית המשפט העליון קבע כי במקרה זה אין כל קושי לבסס חובת זהירות של בית החולים כלפי מטופלו, המטילה עליו חובה לנקוט בכל האמצעים הסבירים כדי למנוע את סכנת ההתאבדות בשעה שכולם היו מודעים לאפשרות של חזרה על המעשה.

באשר לניתוק הקשר הסיבתי, או לאשם תורם, באשר לביצוע הרצוני של המעשה האובדני, קבע בית המשפט:

"כבר נפסק בבית משפט זה, כי כאשר חובת הזהירות של אדם מכוונת למנוע את אשמו של אדם אחר, אין לראות בהתרחשות האשם המסוים של האחרון משום סיבה מכרעת, המנתקת את הקשר הסיבתי. כי הלוא חובתו של הראשון הייתה למנוע דווקא את אשמו של השני. במילים אחרות, לפי מבחן הצפיות, שהוחל על הסוגיה של סיבה מכרעת, אשמו של אדם האחר הוא צפוי גם צפוי, אף בהיותו מעשה מכוון. לכן, אין לראות את התרחשותו בבחינת אירוע המנתק את הקשר הסיבתי".

ואילו באשר לאשם התורם, ביחס להיקף תשלום הפיצויים, ציין בית המשפט:

"סעיף 68 לפקודת הנזיקין מורה, שאם סבל אדם נזק, מקצתו עקב אשמו שלו ומקצתו עקב אשמו של אחר, יופחתו הפיצויים בשיעור שבית המשפט ימצא לנכון ולצודק תוך התחשבות במידת אחריתו של התובע לנזק. נמצא, כי במרכז ההוראה מצוי מושג האשם, כהגדרתו בסעיף 64 לפקודה. באשר לאשם העצמי, מושג זה מוגדר בהוראה הנדונה: "מעשה או מחדל של אדם שהם התרשלות שהזיקה לעצמו". כבר נקבע באופן עקרוני, כי המושג "התרשלות" כולל גם מעשים מכוונים. [ראה את הדיון בשאלה זו אצל ג' טדסקי, י. אנגלרד, א. ברק, מ' חשין, דיני הנזיקין – תורת הנזיקין הכללית, מהדורה שניה תשל"ז – סעיפים 66-79]. מכאן, כי אין מניעה עקרונית שמעשה התאבדות יחשב, מבחינה מושגית, כאשם תורם [עיין, שם, סעיף 139]. קיימת, איפוא, האפשרות להחיל על מקרים מסוג זה את הלכת האשם העצמי, בהתאם להסדר של סעיף 68".

.......

"מושג "האחריות" בהקשר זה אינו קל לפענוח ובתי המשפט נוהגים לתרגמו למידת האשמה המוסרית של כל אחד מן הצדדים בהתרחשות הנזק. לדעתי, יש לבחון את הלכת האשם התורם במקרי התאבדות על פי הנסיבות המיוחדות של כל מקרה ומקרה. לכן, לא הייתי קובע עיקרון כללי, כי לעולם אין להטיל על המתאבד אשם עצמי, שיביא לידי הפחתת פיצויים".

עם זאת, ביחס למקרה הקונקרטי, בו ההתאבדות היתה צפויה, נוכח הניסיון הקודם, קבע בית המשפט:

"אולם, במקרה שלפנינו יש לשלול את קיומו של אשם תורם, כי כאן אשמו יוצר – האחריות של בית החולים התבטא דווקא במחדל למנוע את מעשה ההתאבדות.
בנסיבות אלה, בהן נתון החולה למשמרת בית החולים, משמעותה של חובת בית החולים היא, כי הוא מקבל על עצמו את "חובת" החולה לשמור על עצמו. לכן, בדומה לסוגיות של הסתכנות מרצון ושל ניתוק הקשר הסיבתי – אין לתת משקל לאשם העצמי של המתאבד".

וכן:

"המסקנה, כי אין להפחית מאומה משיעור הפיצויים בשל אשם תורם, מקבלת חיזוק בהיבט נוסף. מעשהו של טל גלעד היה תוצאה של דיכאון. מצב נפשי זה פוגע בתוכן הרצון, עובדה המשפיעה על ההערכה המוסרית של המעשה. הערכה זו, שיש בה בהכרח יסודות סוביקטיביים [השווה ע"א 61/89 מדינת ישראל נ' אייגר ואחר, פ"ד מה 589,580 [[1א] תומכת במסקנה, כי אין להטיל אשמה מוסרית על המתאבד. נמצא, כי גם במסגרת המבחנים המסורתיים של דיני האשם התורם, אין להפחית משיעור הפיצויים. אשוב ואדגיש, כי אין בכך קביעת עיקרון מוחלט. בנסיבות אחרות, אפשר שהמסקנה תהיה שונה".

דומני, כי אף במקרה שלפנינו יש להחיל כללים זהים. המנוח ביצע ניסיון אובדני ראשון שכשל. על סימני ניסיון זה העיד אף בא כוחו של המנוח, אשר העיר באזני הממונים, וביקשם להשגיח על המנוח, מתוך חשש כי ינסה לשוב על מעשיו.

כתוצאה מכך, ועקב דיווחי שוטרים, אשר הבחינו אף הם בסימני הפגיעה, נשלח המנוח לבדיקה במרכז לבריאות הנפש מזרע, שם צויין כי הוא הופנה לבדיקה עקב "ניסיון התאבדות בעת מעצר". וכך נרשם ברשומה הרפואית:

"בצוואר בולטים סימני סטראנגולציה, לאחר ניסיון התאבדות שבוצע בליל 26.8.05.... מתלונן על כאבים בצוואר ובגרון... וללא מחשבות אובדניות, ללא סימני פסיכוטיים...מכחיש את המעשה המיוחס לו. טען שלא רצה להתאבד. עשה את זה בגלל התקפי כעס שנעצר סתם".

על כן, המליץ בית החולים להשגיח על המנוח, בעת מעצרו, בשל חשש להתנהגות בלתי צפויה חוזרת, וניסון לפגוע בעצמו.

הינה כי כן, צפתה המדינה את אפשרות הפגיעה העצמית של המנוח בעצמו. זאת נוכח התראתו המפורשת של בית החולים מזרע. חרף זאת, היא התרשלה בפיקוח עליו. כך שהתאפשר לו לחזור על המעשה הפוגעני, והפעם צלח ניסיונו.

ברי בעליל, כעולה ממכתב בית החולים, כי המנוח היה נתון במצב נפשי ובהלך רוח אובדני, באופן הפוגע בתוכן הרצון – עובדה המשפיעה על ההערכה המוסרית של המעשה – שהינו מעשה בלתי רציונלי, כקביעת השופט קמא. כקביעת בית המשפט העליון בפרשת גלעד – יש בהערכה זו, שיש בה יסודות סובייקטיביים, כדי לתמוך במסקנה כי אין להטיל אשמה מוסרית על המתאבד. על כן, במקרה דידן יש לנקוט על פי המבחנים שהופעלו בפסק הדין בעניין גלעד ולקבוע כי אין להפחית משיעור הפיצויים על פי דיני האשם התורם.

על כן, יש לדחות את ערעורה של המדינה לעניין זה.

ה. כושר השתכרות בשנים האבודות:

19. סוגיית "השנים האבודות", הולידה שתי מחלוקות. מחלוקת אחת נוגעת לקביעת בסיס השתכרותו של המנוח, אשר ישמש לקביעת ההפסד בשנים האבודות. המחלוקת האחרת נוגעת למניין השנים, ואופן חישובן – בשים לב לעובדה שהמנוח היה חשוד בביצוע עבירות חמורות, אשר בצידן נקבע עונש מאסר לתקופה ממושכת.

שני הצדדים חלוקים ביניהם בשאלה הראשונה. כזכור, בית המשפט העמיד את בסיס השכר לחישוב הפסדי ההשתכרות בשנים האבודות, על סך של 6,500 ₪. לשיטת המדינה, מדובר בשכר גבוה מידי, שאינו עולה בקנה אחד עם הראיות שהובאו. מנגד, טוען העזבון כי לא היה מקום להעריך את שכרו של המנוח, על בסיס ההיסטוריה התעסוקתית הקצרה שצבר, אלא לנהוג כלפיו כפי שהתייחסה הפסיקה להפסדי השתכרות של קטינים, ולהעמיד את בסיס השכר בהתאם לשכר הממוצע במשק.

20. אמנם, כפי שנראה בהמשך, סוגיה זו אינה כה חשובה לדיון בתביעה דידן. אך יש בה כדי להתוות בפני
בית המשפט קווים מנחים גם לקביעת סכום פיצוי גלובלי, כפי מסקנתי בסופו של פסק.

יש גם לזכור, כי ערכאת הערעור לא תתערב בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית בקביעת שיעורי הנזק, כמו גם בקביעותיה העובדתיות. כך למשל, קבע בית המשפט העליון בע.א ע"א 6021/08 דיאנה לוגבינץ נ' מנורה חברה לבטוח בע"מ, תק-על 2010(1), 9436 , 9438
(2010):

"כבר נפסק כי לערכאה הדיונית שיקול דעת רחב להעריך את הנזקים שנגרמו לנפגע, על בסיס התרשמותה מן הראיות והטענות שהובאו לפניה, וכי בית המשפט שלערעור לא יתערב אלא אם סכומי הפיצויים שנפסקו הינם בלתי סבירים או שנפלה טעות בולטת בהערכת הנזק [ראו: ע"א 9499/07 פלאס נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, 8.12.2009); ע"א 6091/06 הלון נ' בלייר (לא פורסם, 10.1.2008); ע"א 1164/02 קרנית-קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' בן חיון (לא פורסם, 4.8.2005) (להלן: עניין בן חיון); 11294/05 מורדוך נ' המגן חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, 2.7.2008); 10090/03 אלול-חמרני נ' ביטוח אישי ישיר בע"מ (לא פורסם, 20.6.2007)]".

וראה גם ע.א. 9721/07 איסכור שירותי גילוון בע"מ נ' גוזלן, תק- על 2010 [3] 3408
[2010].

במקרה שלפנינו, נתן בית המשפט את דעתו להיסטוריה התעסוקתית של המנוח. אמנם, למנוח היתה היסטוריה תעסוקתית קצרה יחסית, אולם היא השתרעה על פני מספר שנים, כחמש במספר, באופן שהיה בה כדי ללמד על הרגלי השתכרותו, חוסר מקצועו, ועבודה במקצועות שונים, באופן בלתי יציב ובלתי קבוע. בית המשפט בחן את מקומות העבודה השונים, נתן דעתו לכך שלא ניתן היה לקבל ראיות לגבי כל הכנסה והכנסה, ואת העובדה כי לא ניתן להגיע למסקנות קונקלוסביות לגבי כל העבודות. אולם קיבוצן של הראיות, הביאו לכלל מסקנה כי כושר השתכרותו של המנוח, עומד על סך של 6,500 ₪ לחודש. נראה מבחינת חומר הראיות, כי בכך צעד בית המשפט קמא לכיוון המנוח והיטיב עימו במידת מה. עם זאת, המדובר בהכרעה שבשיקול דעתו של בית המשפט. כאמור, אין דרכו של בית משפט של ערעור להתערב בכגון דא.

מנגד, טוען ב"כ העזבון, כי יש לנקוט כאמור דין זהה ביחס למנוח, כפי הנהוג ביחס לקטינים. אין צורך לחזור על הפסיקה המתייחסת לקטינים. רק נציין כי הן בפסק הדין בע.א. 10990/05 פינץ נגד הראל חברה לביטוח תק – על 2006 199 [2006], והן בפסק הדין בעניין ע.א. 10064/02 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' רים אבו חנא תק – על 2005 [3] 3432 [2005], המהווים את אבני הדרך שבפסיקה שלעניין זה, מדובר בתובעים צעירים או קטינים, אשר טרם ציירו כל סיפור חיים השתכרותי. כך, שבית המשפט לא יכול היה לצייר להם סיפור של היסטוריה השתכרותית על סמך הנתונים שהובאו. שונה המצב בענייננו. כאן, עבד המנוח מספר שנים. הובאו ראיות באשר להשתכרותו. הובאו ראיות באשר לעבודות המזדמנות, שעבד מעת לעת, אשר העידו על אופיו ההשתכרותי. הובאו אף ראיות בקשר לעבירות פליליות שעבר, בעטיין נדון למאסר. בכל אלה היה כדי ליצור תשתית ראייתית הולמת, ממנה יכול היה בית המשפט קמא להסיק את מסקנותיו. כאמור, ערכאת הערעור לא תתערב במסקנות אלה, הנראות, על פניהן כמסקנות סבירות ההולמות את המסכת העובדתית.

21. נוכח כל אלה, הרי לו תשמע דעתי, ידחו טענות שני הצדדים באשר לקביעת כושר השתכרותו של המנוח.

ו. הערכת הסיכון באשר למאסרו של המנוח והשפעתו על הפסד ההשתכרות בשנים האבודות;

22. כזכור, שם המנוח קץ לחייו עת היה נתון במעצר וחקירה בחשד כי ביצע עבירות כלפי המנוחה, אשר עקבותיה נעלמו לאותה עת. באותם ימים היא נחשבה כנעדרת. לאחר מכן הסתבר כי נרצחה. המדינה טענה, נוכח העבירות שיוחסו למנוח, ונוכח חומר הראיות שנצבר במהלך החקירה שהתנהלה עד אשר שם קץ לחייו, כי צפוי היה כי המנוח יורשע במעשה רציחתה של המנוחה. על כן, סביר היה כי יגזר עליו עונש מאסר עולם. בנסיבות אלה, על בית המשפט היה לקבוע כי לא נגרם לעזבון כל הפסד בשנים האבודות. שכן, המנוח אמור היה לבלות את יתרת חייו בין כתלי הכלא. מנגד, טוען ב"כ העזבון, כי בית המשפט קמא לא מוסמך היה לקבוע מסקנות עובדתיות בעניין ביצוע הרצח – מסקנות אלה נתונות לבית המשפט הפלילי המוסמך, שהינו בית המשפט המחוזי הדן במותב תלתא. מכל מקום, משנפטר המנוח לבית עולמו, שוב אינו יכול להתגונן כלפי חומר הראיות הגולמי שהובא, ולהפריכו. על כן, לא היה מקום לקבוע קביעות עובדתיות כפי שקבע בית המשפט קמא.
בית המשפט קמא דן בסוגיה. לשיטתו, לא היה מקום וצורך להכריע בשאלת ההרשעה במעשה הרצח עצמו, אלא הסתפק בבחינת סיכויי ההרשעה.

מסקנתו של בית המשפט קמא היתה, כי מאזן הראיות אשר הוצגו בפני
ו, מוביל למסקנה כי קיים היה סיכוי להרשעתו של המנוח ברציחתה של המנוחה. סיכון זה מן הראוי שיובא בחשבון בעת קביעת הפסדי העזבון בשנים האבודות. בהתאם, קבע בית המשפט קמא, כי סכום הפיצוי ההולם לשנים האבודות, יופחת לשיעור 46% מסכום הפיצויים הכולל לתקופה זו, וזאת עקב סיכויי ההרשעה כאמור.

23. בבואי להתייחס לטענות הצדדים בסוגיה זו, עלי לציין ולהזכיר כי עסקינן בתביעה אזרחית. תביעות אזרחיות נדונות בהתאם לכללים המיוחדים לתחום משפטי זה, לרבות כללי הראיות. אמנם, כללי הראיות מותאמים בנסיבות מיוחדות, לטענות המועלות על ידי בעלי הדין, אולם זאת אך ורק מבחינת משקלן של הראיות ולא מבחינת קבילותן. בית משפט אזרחי הדן בתביעה שמקורה בעוולה נזיקית, ידון בה בהתאם לכללי הראיות הנוהגים במשפט האזרחי הפרטי. לא אחת מובאים בפני
בית המשפט האזרחי מקרי תביעה שמקורם בעוולה פלילית. כך למשל, יכולה משפחתו של נרצח לתבוע מן הרוצח את נזקיה. כך גם יכול נפגע לתבוע את נזקיו מן הפוגע בגין עבירה פלילית אחרת אשר ביצע כנגדו. מן העבר האחר, רשאי אף נתבע להעלות טענות נגד התובע שמקורן במעשה פלילי שביצע התובע נגדו, וזאת לשם הדיפת התביעה כולה, או לשם קביעת אשם תורם מצד התובע. בכל המקרים האמורים, יתבררו טענות הצדדים וישמעו טענותיהם בהתאם לכללים הקבועים במשפט האזרחי. המטרה כאן, בקביעת סיכויי הרשעתו של המנוח וכליאתו בעקבותיה, נועדה לצורך קביעת הפסדי התובע וחילוץ סכום ההפסד שסבל, על פי עקרונות השבת המצב לקדמותו. זאת, על פי הכללים שהתגבשו בפסיקה לעניין זה [ראה ע"א 4646/04 מנורה חברה לביטוח נ' כרכבי, תק – על, 2007 [4] 3607; ע"א 8181/06, הכשרת הישוב, חברה לביטוח בע"מ, נ' אטיאס, תק – על 2010 [1] 1003; ע"א 4431/05, המגן חברה לביטוח נ' צרור, תק – על 2006 [3] 2260].

על כן, גם במקרה שלפנינו, סבורני כי לא היה מקום לנהוג בדרך שונה. בית המשפט קמא דן בתביעה אזרחית. בהתאם, שמע ראיות בהתאם לסדרי הדין ודיני הראיות הנוהגים בהליך אזרחי. אף נטל הראייה, הינו נטל הראייה הקבוע בדין האזרחי, דהיינו ברמת הוכחה מסתברת של עודף הראיות ולא ברמת הוכחה של מעבר לכל ספק סביר. בית המשפט קמא לא בא להרשיע את המנוח במעשה רציחתה של המנוחה. אף לקביעותיו אלה, הבאות כקביעות אגב אורחא, בהתאם להוראת סעיף 76 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] תשמ"ד – 1984, אין כל משמעות, אלא לצורך העניין הנדון בפני
בית משפט קמא. בסעיף 76 הנ"ל נקבע הכלל כי בית המשפט יהיה מוסמך להכריע בשאלה שהובאה לפניו, אפילו אם שאלה זו נתונה לסמכותו היחודית של בית משפט אחר.

24. יש לזכור, כי דיני הנזיקין נועדו להעמיד את הנפגע במקום בו היה עומד אלמלא העוולה שעוול. על כן, נפגע בעל כושר השתכרות גבוה, יזכה אף לפיצוי גבוה יותר, כמידת הפגיעה בכושר השתכרותו. מנגד, נפגע שהיה מחוסר כושר השתכרות ערב הפגיעה, לא יזכה אלא בפיצוי שיהיה בו כדי להלום את אשר נגרע ממנו עקב הפגיעה. כך, גם נפגע קשיש, לא יזכה בפיצוי אלא כדי מנת שנות החיים המעטות שנותרו לו. מנגד, קטין, יזכה למנה מרובה יותר, כמידת מנת שנות החיים שנותרו לו, אלמלא הפגיעה. סבורני כי דין זה, אמור אף להינקט כלפי נפגעים, אשר כושר השתכרותם הצפוי אמור היה להיפגע ממילא, ללא כל קשר למעשה העוולה. בית המשפט יפסוק פיצויים לכל נפגע כמידת פגיעתו וכפי הפסדו. על כן, תובע, אשר אמור היה שלא להשתכר משך שנים רבות, נוכח העובדה שאמור היה להיות נתון במאסר, יזכה לפיצוי אשר יהלום את אי השתכרותו באותן שנים. הליכה בתלם טענותיו של ב"כ העזבון, עלולה להביא למצב בו יזכה העזבון לפיצוי יתר. בכך היה נפגע העקרון של השבת המצב לקדמותו. כך למשל, קבע בית המשפט העליון בפרשת פינץ, כי העזבון אינו זכאי לפיצוי בגין השנים האבודות, בהן אמור היה המנוח לשרת שירות צבאי ובהן לא ישתכר. סבורני כי דין זהה ינקט, להבדיל אלף אלפי הבדלות, ביחס לתקופת ריצוי עונש מאסר.

25. נוכח כל אלה, רשאי היה בית המשפט קמא, ואף חייב היה לבחון, בבואו לקבוע את הפסדי העזבון, את שאלת אפשרות הרשעתו של המנוח. זאת אך ורק לשם הדיון בשאלת הפסדי העזבון.
מובן, כי בית המשפט ידון בסוגיה בהתאם לכללים החלים במשפט האזרחי. עם זאת, סבורני כי מבחינת משקל הראיות, מוטל היה על המדינה נטל מוגבר, להביא ראיות חותכות, שמשקלן כבד יותר, לשם הוכחת אפשרות אשמתו של המנוח.

לטעמי, הדרך בה בחר בית המשפט קמא, הינה דרך סבירה. בתי המשפט נוהגים לא אחת לפעול בשיטה סטטיסטית מסתברת, מקום בו אין מנוס מאימוצן של אמות מידה הסתברותיות, בהעדר אפשרות אחרת. קביעתו של בית המשפט, אינה נוגעת כאן לשאלת עצם החבות, אלא לשאלת הערכת סכום הפיצויים. כידוע, במקרים רבים סוגיית הערכת הפיצויים הינה חלק מאומדנא דדינא, הנתונה לשיקול דעתו של בית המשפט. דומה הדבר לקביעת מידת הפחתה של פיצוי בגין אשם תורם. אף כאן, נתונה מידת ההפחתה לשיקול דעתו של בית המשפט, בהתחשב בכלל הנסיבות שהובאו בפני
ו.

סבורני, כי במקרה שלפנינו, פעל בית המשפט קמא כדין. איני מקבל את טענת ב"כ העזבון כי המדינה "תזכה בהנחה בגין מאסר עולם שיכול והיה מוטל על המנוח". אף איני מקבל את הטענה כי היה על בית המשפט להימנע מלדון בשאלת הרצח ו/או בסיכויי ההרשעה כטענתו.

26. לגופה של ההכרעה, טען ב"כ העזבון כי הראיות שהובאו בפני
בית המשפט קמא אינן מספקות והוגשו שלא כדין, מבלי שניתן למנוח להפריך את האמור באמרותיו, כפי הנהוג בהליך פלילי.

אכן, מותו של המנוח הביא לכך שהוא לא יוכל להעלות טענות, אותן יכול היה להעלות במשפטו הפלילי. עם זאת, אני חוזר ומזכיר את שהזכרתי לעיל, כי עסקינן בהליך אזרחי. הודאה בהליך אזרחי קבילה גם מבלי שניתן יהיה להעלות נגדה טענת זוטא. ניתן יהיה לנהוג כלפיה, כפי כל הודעת בעל דין, לרבות מתן אפשרות לסתירתה, כל עוד הדבר אפשרי. מכל מקום, אין במשפט האזרחי כל כלל ראייתי האוסר על הגשת הודעת בעל דין, ובלבד שהיא עומדת בכללי הקבילות וניתן להוכיחה בדרכי הראיות הרגילים, כגון עד אשר רשם את ההודעה או שמע אותה מפי אותו בעל דין. הוא הדין אף ביחס לאמור בקלטות אשר הוגשו לבית המשפט. בקלטות אלה, אשר נלקחו ממכשיר הטלפון הסלולרי של המנוחה, ובהם הקליטה המנוחה את שיחותיה עם המנוח, נשמע קולו של המנוח, אשר זוהה על ידי חוקר המשטרה אשר נחקר אודות כך בבית המשפט קמא. זיהוי זה הינו זיהוי קביל. השיחות בין שני המנוחים העידו על מערכת יחסים בעייתית בין שני המנוחים, ואשר יש בהם משום ראיה להלכי הרוח שבין השניים, וכדי ללמד על הנסיבות, אשר עשויות היו להוביל את המנוח לבצע את העבירה.

27. כאמור, בחן בית המשפט קמא את חומר הראיות שנאסף בחקירה במלואו. אמנם, לא ננקט הליך גילוי מסמכים בתיק. אולם, סבורני כי הצדק עם ב"כ המדינה בטענו כי הליך זה לא ננקט עקב מחדליו של ב"כ העזבון. ב"כ העזבון נמנע מהגשת בקשה לגילוי מסמכים, הנוגעת למסמכי החקירה, לטענתו, בשל כך שביקש למחוק את טענת המדינה, כפי שהופיעה בסעיף 16 לכתב הגנתה, ביחס לסיכויי הרשעתו של המנוח. איני מקבל את הטענה. אין המדובר בענייננו בגילוי חומר חקירה לנאשם בתיק פלילי, אלא בהליך גילוי מסמכים בתיק אזרחי. ובכגון דא, יחולו הכללים שעל פי תקנות סדר הדין האזרחי. אם נמנע בעל דין מהגשת בקשות במועדים הקבועים, כפי שנעשה במקרה דידן, ונזכר לעשות זאת רק ביום האחרון, ערב שמיעת הראיות, הרי עליו לשאת בתוצאות.

28. על פי קביעותיו של בית המשפט קמא, הכחיש המנוח כי ראה את המנוחה ביום העלמותה, או כי היה לו קשר כלשהו עימה באותו מועד, [עמוד 17 לפסק הדין]. משנעצר, כחלוף שלושה ימים, הוא טען כי שוחח עימה לאחרונה מספר שבועות לפני העלמותה. הוא אף הכחיש את העובדה כי ביקר בסכנין ביום העלמותה. בחקירה מאוחרת יותר, הוא אף הכחיש כל קשר למכשיר טלפון סלולרי, אשר מאוחר יותר הסתבר כי היה ברשותו. בהמשך, הסתבר כי אכן אותו מכשיר היה ברשותו ביום האירוע. המכשיר אוכן, על פי דוחו"ת, כמכשיר אשר שהה ביום האירוע באזור סכנין – האזור ממנו נעלמה המנוחה – וכי ממכשיר זה התקיימו שיחות רבות ביום האירוע. המנוח עמד על טענותיו אלה גם בשתי חקירות נוספות שנערכו לו בהפרשים של יומיים כל פעם. [ראה הודעותיו נ/19 ו -
נ/20]. רק בחקירה מאוחרת יותר, לאחר שהמנוח נבדק בדיקת פוליגרף, הוא הודה כי עמד בקשר רציף עם המנוחה [נ/21]. באותה הודעה, שנמסרה ביום 1.9.05, הוא ציין כי המנוחה מסרה לו שבדעתה לנסוע עם ילדיה לבריכת השחיה בסכנין, וכי השניים סיכמו להיפגש. משהגיעה המנוחה לסכנין, הוא שוחח איתה טלפונית, תיאם איתה גרסה שתשמש לה כאמתלה לצאת ולהיפגש עימו, ואז הסיעה במכוניתו, והשניים נסעו למטע זיתים, שם עצר המנוח להטיל את מימיו. אותה עת הגיע רכב למקום, ובו שלושה רעולי פנים, אשר חטפו את המנוחה באיומי נשק ונטלו ממנו את מכשיר הטלפון הסלולרי. הודעתו זו האחרונה מלמדת על כך כי המנוח שיקר בחקירתו. לפחות הוא ידע על דבר חטיפתה של המנוחה, אך לא דיווח על כך. משנחקר, ניסה להסתיר זאת בכל מחיר, תוך מסירת גרסה כוזבת.

בפני
בית המשפט הובאו ראיות רבות, אשר כפי קביעתו, היה בהם כדי ללמד על כך כי המנוח לא מסר את האמת בהודעותיו למשטרה, והעלים פרטים מהותיים. כל אלה נעשו, כקביעת בית המשפט, במטרה להרחיקו מעובדת העלמותה של המנוחה ולמנוע את מעצרו. [ראה סקירה מפורטת של הראיות בסעיפים 38 עד 48 לפסק הדין]. מן הראיות עלתה מסכת היחסים האובססיבית שבין שני המנוחים. הובאו עדים, אשר העידו על הלכי רוחה של המנוחה. איני רואה בעדויות אלה משום עדויות שמיעה, כטענת ב"כ העזבון, אלא משום ראיות הנוגעות להלכי רוחה של המנוחה. כמו כן הובאו עדויות באשר לדברים שמסר המנוח לשכנה של המנוחה, אשר היה בהם כדי ללמד על הלכי רוחו התוקפניים כלפי המנוחה, על מסכת היחסים הבעייתית שהיתה בין השניים, ונסיונותיו של המנוח לפרסם את הקשר בינו לבין המנוחה, תוך פגיעה בשמה הטוב ובכבודה. גם הקלטות אשר הוגשו [מוצגים נ/12 עד נ/14], לימדו את בית המשפט על מסכת יחסים קשה בין המנוחים. המנוח ניסה לשלוט במנוחה באופן טוטאלי ולאיים עליה, תוך שהוא מקללה, כל עת שהיא לא נשמעה להוראותיו ומאיים עליה כי יפגע בה. התנהגותו האובססיבית של המנוח לווותה אף באלימות פיזית כלפי בעלה של המנוחה. כבר בשנת 2002 דקר המנוח את בעלה באמצעות מברג. בגין עבירה זו נגזר עליו עונש מאסר בפועל למשך 16 חודשים. עוד הובאו ראיות, אודות הלכי רוחה של המנוחה, אשר ביקשה לנתק את הקשר האובססיבי עם המנוח, ועל העובדה כי חששה לחייה. לעניין זה הובאה עדותה של קוסמטיקאית אשר היתה בקשר עם המנוחה. ב"כ העזבון רואה בעדויות אלה משום עדויות שמיעה. כאמור, איני תמים דעים עימו. הקוסמטיקאית העידה על הלכי רוחה של המנוחה – הלכי רוח אשר עלו אף מההקלטות. הקוסמטיקאית העידה אף על כך כי המנוחה הקליטה את השיחות, כיוון שלא יכלה לעמוד בלחץ המופעל עליה מצד המנוח. בית המשפט שמע את עדותה של הקוסמטיקאית ואת חקירתה הנגדית הממושכת. בחקירתה אף הושמעו עובדות נוספות אשר עלו גם מחומר הראיות הנוסף. כל אלה, הביאו את בית המשפט קמא למסקנות ההולמות באשר למסכת היחסים שבין השניים. נשמעה גם עדות מפיו של "מגיד עתידות", אשר גם הוא שמע מפי המנוחה אודות הלכי רוחה באשר למנוח. גבי ההקלטות אשר נמצאו ברשומה של המנוחה, הושמעה עדות של חוקר, אשר זיהה את קולו של המנוח. ובכך, הוכשרו כראיה.

29. בית המשפט קמא קבע, נוכח חומר הראיות שהובא בפני
ו, כי אין בחומר זה כדי לשכנעו בדרגה של מעבר לכל ספק סביר, כי ניתן היה להרשיע את המנוח בעבירת רצח בדרגת הראייה הנדרשת במשפט פלילי. עם זאת, יש בחומר הראיות כדי לקשור את המנוח למעשה הרצח, והוא כולל בתוכו פוטנציאל גבוה של הרשעה בפלילים [סעיף 49 לפסק הדין]. בית המשפט לא שלל את האפשרות כי גרסתו של המנוח באשר לרעולי הפנים אשר חטפו את המנוחה, היא גרסה שקרית, אם כי נראה כי הסיכויים שהגרסה הזו היתה מתקבלת, הינם סיכויים קלושים ביותר. לאחר מסירת גרסה זו, שלח המנוח יד בנפשו, כך שלא ניתן היה להמשיך ולחקור בעניין. עם זאת, קבע בית המשפט כי לא ניתן להתעלם מפוטנציאל ההרשעה הגלום בראיות שהציגה המדינה. חומר הראיות כפי שפורט על ידו, קושר את המנוח למעשה הרצח, ומהווה, לדבריו, "בסיס ראייתי ממשי שיכול היה להביא, בהסתברות גבוהה, להרשעתו של המנוח בעבירת הרצח". כיוון שהערכאה הדיונית היא השומעת את הראיות, והיא אשר מעריכה אותן, לא תתערב ערכאת הערעור בקביעות אלה. [ראה ע.פ. 420/09 פלוני נגד מדינת ישראל [לא פורסם - 23.11.09; ע"א 3601/96 בראשי נגד בראשי, פ"ד נב [2] 582,595 [1998]].

30. חרף קביעתו הברורה של בית המשפט קמא באשר לסיכויי ההרשעה, הוא הוסיף וקבע כי לא ניתן להגיע למסקנה זו בדרגה של מעבר לכל ספק סביר. זאת, נוכח העובדה כי החקירה הופסקה עם פטירתו של המנוח. בנסיבות אלה, קבע בית המשפט קמא כי: "לא ניתן לקבוע באופן נחרץ, כי אילו המנוח היה בחיים הוא היה מועמד לדין בעבירת הרצח, וכי בית המשפט המחוזי היה מרשיע אותו ודן אותו למאסר עולם". הוסיף בית המשפט וקבע בנשימה אחת: "יחד עם זאת, לא ניתן להתעלם מפוטנציאל ההרשעה הגלום בראיות שהציגה המדינה. חומר הראיות שהובא בפירוט לעיל קושר את המנוח למעשה הרצח ומהווה בסיס ראייתי ממשי שיכול היה להביא, בהסתברות גבוהה, להרשעתו של המנוח בעבירת רצח". [פסקה 52 לפסק הדין – ההדגשה שלי - ב.א.].

נראה, כי לעניין זה נפלה שגגה בפסיקתו של בית המשפט קמא. כפי שכבר עמדתי על כך באריכות לעיל, בית המשפט האזרחי דן לפי מאזן ההסתברויות ולא לפי דרגת הראיות הנדרשת במשפט הפלילי. כידוע: "הכלל הראייתי הבסיסי הרווח משפט האזרחי בשיטתנו המשפטית, כפי בשיטות משפט רבות אחרות, הוא כי נטל ההוכחה רובץ על התובע ומידת ההוכחה היא עודף ההסתברות, בבחינת הכלל עתיק היומין 'המוציא מחברו עליו הראיה'. על פי כלל זה, יזכה התובע בתביעתו אם ירים את נטל הוכחתה בשיעור העולה על 50%". [דברי כב' השופטת שטרסברג כהן בע.א. 2781/93 דעקה נגד בית חולים כרמל חיפה, פ"ד נג [4] 526 [1999]]. לאחרונה, עמד כב' המשנה לנשיאה, כב' השופט ריבלין על המבחן הראוי, היפה גם למקרה כגון המקרה שלפנינו, בו קביעת ממצא ביחס להתרחשות עתידית, אינה קביעה של עובדות, אלא הערכה של סיכויי התרחשות היפוטתית ומבחן הערכת הסיכויים שלפיו יש להעריך את סיכויי ההתרחשות ההיפוטתית. [דנ"א בית חולים כרמל חיפה נ' עדן מלול, תק – על 2010 [3] 267].

על כן, חייב היה בית המשפט קמא לנהוג כפי המקובל ובהתאם להלכה, ולקבוע את סיכויי ההרשעה, על פי מבחן הערכת הסיכויים ועודף ההסתברויות. קביעתו של בית המשפט קמא לעניין זה ברורה, אינה מותירה מקום לספק, ומעוגנת היטב בחומר הראיות, כדבריו: "חומר הראיות שהובא בפירוט לעיל קושר את המנוח למעשה הרצח ומהווה בסיס ראייתי ממשי, שיכול היה להביא, בהסתברות גבוהה, להרשעתו של המנוח בעבירת הרצח". הוסיף בית המשפט וקבע בהמשך פסק הדין כדלקמן: "כאמור, בענייננו הוכח כי המנוח היה מעורב, לכאורה, בביצוע מעשה רצח שבגינו הוא נעצר על ידי משטרת ישראל
ומעצרו הוארך מספר ימים על ידי בית המשפט. הנתבעת הציגה ראיות של ממש שיש בהן כדי לבסס סיכויי הרשעה ממשיים בעבירת רצח. ברור הוא, שאילו המנוח היה נשאר בחיים ואילו היה מורשע בעבירת הרצח, היה נגזר עליו עונש מאסר עולם". קביעות אלה הינן קביעות העומדות בכללי קביעת הראיות לפי עודף ההסתברויות במשפט האזרחי. יש בקביעות אלה משום מסקנה ברורה ובדרגה ראייתית מספקת, כי אכן המנוח היה מועמד לדין ומורשע. מובן, כי כוחה של קביעה זו, היא אך ורק לצורך ההליך האזרחי, ולצורך קביעת גובה הפיצויים לו יזכה העזבון.

31. בית המשפט קמא קבע כי בסיכויי ההרשעה אין כדי לשלול כליל את הפיצוי המגיע למנוח, אלא כדי להשפיע על חישוב הפיצויים. גבי דידו, פוטנציאל ההרשעה מהווה שיקול בקביעת גובה הפיצוי. נראה, כי גובה הפיצוי אשר נפסק על ידי בית המשפט קמא הינו סביר, אולם הדרך בה הלך, אינה נראית בעיני. נראה, כי לאחר שהעריך כי קיים פוטנציאל הרשעתי, הוא הפחית את שיעור הפיצויים באחוז מסוים מסכום הפיצויים המלא, וזאת בהתחשב ברמת ההסתברות. דומני, כי לאור הערותיי לעיל, ומשהוכח כי אכן, לשם הדיון שבפני
נו, היה מקום להתחשב בשאלת הרשעתו של המנוח, אך לא היה מקום לעשות אומדנה, אשר מבוססת, גם אם הדברים לא נאמרו מפורשות, על ההלכה של "סיבתיות עמומה", אלא לקבוע את סכום הפיצוי בהתחשב בהרשעה עצמה ובתוצאותיה.

32. אם אמרתי, כי איני מקבל את הדרך בה הלך בית המשפט קמא, הרי אין בכך כדי ללמדנו כי הסכום אשר נקבע על ידו כהפסד בשנים האבודות, אינו סביר.

הערכת סכום פיצויים על ידי בית המשפט, ובמיוחד סכום פיצויים הנוגע לקביעות עתידיות, מהווה לעיתים משום תחזית ערטילאית, אשר בסיסה בעובדות אשר נתקיימו ערב האירוע הנזיקי, ויציאה מתוך הנחה, אשר לעולם לא נדע אם היתה מתממשת, או כי עובדות אלה יתקיימו גם בעתיד. לעולם קיימת מידה רבה של חוסר ודאות לעניין זה. במקרה שלפנינו, התשתית הראייתית אשר הונחה בפני
בית המשפט, ומונחת כיום בפני
נו, כוללת בחובה חוסרים רבים. פרט לנתונים הרגילים העומדים בפני
בית המשפט לצורך הערכת הפיצויים, נותרה עמימות בסוגיית הרשעתו של המנוח, משך הזמן שבו היה נכלא, סוג העבירה בה היה מורשע, אפשרות לקציבת עונשו, חנינה, שחרור מוקדם על ידי ועדת שחרורים, השתכרותו בעתיד, שינויים בהכשרתו המקצועית אשר היו עשויים לחול, לו היה נאסר, האם היה מאבד מכושר השתכרותו, או שמא היה רוכש מקצוע נוסף בין כתלי בית הכלא. כל אלה גורמים המשפיעים על קביעת גובה ההפסד, ומצדיקים עשיית אמדנא גלובלית.

בספרו של דוד קציר, פיצויים בשל נזקי גוף, חלק א', [2003], נמצא לנו, בעמוד 545:

"הנתון השני במשוואת הפיצויים, הוא, כזכור, התקופה, שבה עשוי היה הנפגע לעבוד או להשתכר.
משיתעורר ספק ביחס לנתון זה, אפשר שגם הוא יותר באמצעות קביעת פיצוי גלובלי.
שעה שקיימת אפשרות שאירוע פלוני יתרחש בעתיד, אך אין יודעים אם יתרחש ומתי, כי אז יש ליתן נפקות לאותו סיכון בצורת פסיקת פיצוי; אך, מכיוון שבנסיבות כאלו לא ניתן לקבוע את אורך תקופת ההפסד, לא ניתן למלא תוכן את משוואת הפיצויים, שבה ממלא אורך התקופה פונקציה חשובה, לצורך חישוב אקטוארי. או אז ייפסק הפיצוי בדרך גלובלית".

ואכן, בית המשפט העליון קבע, לא אחת, כי קיימים מקרים בהם יפנה בית המשפט לפסיקת סכום גלובלי, כאשר יש קושי בקביעת ממצאים מדויקים שעליהם הוא יכול לבסס את מסקנותיו על דרך אקטוארית. [ראה ע.א 30/80 מדינת ישראל נ' אשר פ"ד לה
[4] 788, [1981]; וכן ע.א. 632/81 בן יעקב נ' מיכאלי, פ"ד ל"ח [4] 12,18 [1984]]. מובן, כי גם בקביעת סכום גלובלי, יתחשב בית המשפט בנתונים שהובאו לפניו, כולל נתונים הנוגעים להשתכרותו של הניזוק, לכישוריו המקצועיים ולהכשרתו, הנזק, אורך תקופת ההשתכרות ויוצ"ב [לעניין קביעת פיצוי גלובלי, בגין הפסד כושר השתכרות בעתיד, ראה קציר, שם, בעמוד 525 ואילך והאסמכתאות שהובאו שם].

33. על כן, סבורני כי במקרה דנן, שיבוץ הנתונים, הנוגעים לכושר השתכרותו של המנוח, אשר נקבעו על ידי בית המשפט, בפאזל הכולל של המסכת הראייתית, הצדיקה קביעת סכום גלובלי, המגיע כדי הסכום אשר נקבע על ידי בית המשפט בפסק הדין. הסך של 300,000 ₪ בגין הפסד כושר השתכרות בעתיד, של מי שכושר השתכרותו נקבע על פי נתונים המלמדים על היסטוריה תעסוקתית בעייתית משהו, והועמד על סך של 6,500 ₪, כאשר הוא אמור היה לרצות עונש מאסר ממושך, הינו סכום גלובלי סביר והולם.

בסכום האמור יש גם כדי לגלם את הפסדי הפנסיה וכל הפסד אחר, אשר אמור היה להיגרם למנוח, ועשוי היה להיחסך בשנים האבודות.

לפיכך, מציע אנוכי לחבריי לקבל את קביעתו של בית השפט בעניין זה, ולדחות את ערעורי שני הצדדים ככל שהם נוגעים לגובה הפיצוי בשנים האבודות על רכיביו השונים.

ז. עשיית עושר ולא במשפט:

34. לא הצלחתי לרדת לסוף דעתו של ב"כ העזבון, אשר טען כי ההוצאות שחסכה המדינה בכך ששוב אין עליה להחזיק את המנוח בין כתלי הכלא, אמורות להוות חלק מהפיצוי המגיע לעזבון.

מטרתם של דיני הנזיקין הינו להעמיד את הנפגע במקום בו היה אלמלא הנזק, כפי האמור בד"נ 24/81 חונוביץ נ' מדינת ישראל, פ"ד לח [1] 413; 415 [1984]:

"מטרתם של הפיצויים הנפסקים לתלויים, כמו מטרת הפיצויים הנפסקים בדיני הנזיקין בדרך כלל, היא השבת המצב לקדמותו, דהיינו העמדת התלויים, ככל האפשר במונחים כספיים, במצב בו היו נתונים לאחר מעשה העוולה לולא מעשה העוולה. מטרת הפיצויים אינה בהענשת המזיק או בהעשרת הניזוק".

על כן, אין לעלות החזקתו של אסיר בין כתלי הכלא ולסכום הפיצויים המגיע לעזבון ולא כלום. אין לומר כי המדינה "הרוויחה" מפטירתו של המנוח. אין גם לומר שרווח זה בא על חשבון העזבון. על כן, לא התקיימו במקרה שלפנינו הכללים הבסיסיים שבסעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט התשל"ט – 1979. כידוע, על פי סעיף זה מדובר במי שזכה בטובת הנאה "שלא על פי זכות שבדין". מטרת דיני עשיית עושר הינה בעיקרה להשיב לתובע את השייך לו. [ראה פרידמן דיני עשיית עושר ולא במשפט [1998] חלק א' עמוד 594]. במקרה שלפנינו, מחוייבת המדינה בפיצויים, בגין אשר שללה מהמנוח. החזקתו של אסיר בין כתלי בית האסורים, נחשבת למעשה שלטוני, המהווה חלק מתפקידיה של המדינה בתור גוף שלטוני, ולא כגוף הפועל בתחום המשפט הפרטי, על הכללים השונים החלים בכגון דא. אין מקום לגזור - מביצועם או אי ביצועם של תפקידיה של המדינה כגוף שלטוני – סכומי כסף שנחסכו על ידה, ולהעבירם לאזרח. שונה הדבר ביחס לתפקודה של המדינה בתחום המשפט הפרטי ולשם כך נפסקים לעזבון פיצויים נזיקיים, כפי הנזק שנגרם לו בפועל עקב העוולה שעוולה נגדו המדינה.

ח. פיצוי בגין נזק לא ממוני:

35. איני מקבל את טיעוניו של ב"כ העזבון, לפיהם יש, בכל מקרה, להפריד בין ראשי הנזק של כאב וסבל לבין קיצור תוחלת החיים. מדובר בשני ראשי נזק, המצויים שניהם בתחום הפיצוי בגין הנזק הלא ממוני. בתי המשפט נהגו בעבר לפסוק סכום גלובלי בגין שני ראשי נזק אלה. נכון אמנם, כי בשנים האחרונות השתנתה המגמה. אך, בכל מקרה, מדובר בפיצויים המצויים בשיקול דעתו של בית המשפט על פי הנסיבות הקונקרטיות. אף איני מכיר כלל אצבע, הקובע סכום קבוע בגין כל שנה שנגרעה מתוחלת חייו של ניזוק. כל מקרה ידון לגופו.

סבורני, כי הסכום אשר נפסק על ידי בית המשפט קמא, הינו סביר בנסיבות העניין.

בהערת אגב, אציין, כי קביעותיו של בית המשפט קמא בעניין: "הסבל הנוראי" שסבל המנוח, אינן מקובלות עלי. איש לא נכח ברגעיו האחרונים של המנוח. על כן, גם לא נוכל לדעת מה היא מידת הכאב שליווה את החנק שנחנק, ולא נדע מהם המחשבות אשר עברו בראשו של המנוח. במיוחד לא נוכל לדעת מה עבר במוחו של המנוח, שעה שמדובר באדם אשר החליט, החלטה נחושה, ליטול את חייו בידיו. על כן, קביעתו של בית המשפט באשר לסבל שסבל "בשל עצם הידיעה כי הוא בדרך לעולם הבא וכי עובדת מותו הולכת להיתממש בדקות הקרובות", הינה קביעה מוקשית.
על כן, איני רואה מקום להתערב בסכום הפיצוי שנקבע בראש נזק זה.

ט. סוף דבר:

36. בטרם אסיים אציין, כי לא מצאתי כל פגם בהחלטתו של בית המשפט קמא לעניין הסרת החסיון.

37. נוכח האמור, הרי דינם של שני הערעורים להדחות, ועל כך ממליץ אני לחבריי.

נוכח העובדה כי שני הערעורים גם יחד נדחו, הרי מציע אנוכי לחבריי כי כל צד ישא בהוצאותיו.
בנימין ארבל
, שופט

כב' השופט הבכיר האשם ח'טיב – אב"ד
אני מסכים.
האשם חטיב
, שופט
אב"ד
כב' השופט זיאד הווארי

אני מסכים.

זיאד הווארי
, שופט
הוחלט, אפוא, פה אחד לדחות את שני הערעורים , כאמור בחוות דעתו של כב' השופט בנימין ארבל
.

ניתן היום, ז' אייר תשע"א, 11 מאי 2011, בהעדר הצדדים.

האשם חטיב
, שופט בכיר
[אב"ד]

זיאד הווארי
, שופט

בנימין ארבל
, שופט
בית המשפט המחוזי בנצרת בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 19393-10-10 קבלאן ואח' נ' משטרת ישראל
/מטה ארצי
ערעור נגדי ע"א 46406-10-10
1 מתוך 23









עא בית משפט מחוזי 19393-10/10 עז' ויורשי המנוח רוני קבלאן ז"ל, אמין חוסין קבלאן נ' מדינת ישראל / משטרת ישראל (פורסם ב-ֽ 11/05/2011)