פסקי דין על עבדאאלה אבו עשיבה | פסקי דין על חוצבי הנגב והדרום | פסקי דין על חארב גודה |

4351-10/10 סע     12/05/2011




סע 4351-10/10 עבדאאלה אבו עשיבה נ' חוצבי הנגב והדרום בע"מ, חארב גודה








st1\:*{behavior: }
בית דין אזורי לעבודה בבאר שבע



ס"ע 4351-10-10 אבו עשיבה נ' חוצבי הנגב והדרום בע"מ
ואח'






בפני

כב' הרשם
צבי
פרנקל


התובע:

עבדאאלה אבו עשיבה
ת.ז. 203127428

ע"י עו"ד אבו סרחיאן


נגד


הנתבעים:

1.חוצבי הנגב והדרום בע"מ
ח.פ. 514123785
2.חארב גודה
ת.ז. 23160070

ע"י עו"ד משה מגן




פסק דין



1.
התובע הגיש בחודש אוקטובר 2010 תביעה נגד הנתבעים לתשלום שכר עבודה בסך של 19,850 ₪ בצירוף פיצויי הלנת שכר בגין תקופת עבודתו מיום 2/10/09 עד 21/2/10.


2.
לטענת התובע, הוא הועסק ע"י הנתבעים בשכר של 5,500 ₪ לחודש, החל ביום 2/10/09 כמפעיל טרקטור, אך רק בחודש פברואר 2010 קיבל צ'ק דחוי ע"ח שכרו בסך 6,000 ₪ שהיה צ'ק בטחון וכן קיבל 2 המחאות נוספות בסך 3,000 ₪ כל אחת, לתאריכים 30/6/10 ו- 31/7/10 לאחר שצ'ק הביטחון הוחזר מחמת חוסר כיסוי. התובע טוען שבסך הכל
מגיע לו עבור תקופת עבודתו 25,850 ₪ שמתוכם קיבל 6,000 ₪, כך שהיתרה היא 19,850 ₪.


3.
נתבע 2 טוען שיש למחוק אותו מכתב התביעה מאחר ולא קיימת יריבות בינו לבין התובע,
ונתבעת 1 טוענת כי התובע התחיל לעבוד רק ביום 19/11/09 וסיים את עבודתו ב-21/2/10. לטענתה, התובע עבד 33 ימי עבודה בלבד, וכי קיבל את מלוא שכרו בהמחאות האמורות ובמזומן במועדים שונים
בסך כולל של 10,200 ₪.
נתבע 2 טוען כי הצ'ק ניתן לתובע כביטחון
עבור רכישת חומרי בניין ולא כבטוחה לשכר העבודה.


4.
השאלות שיש להכריע בהן: מה היתה תקופת עבודתו התובע, מה היה שכרו והאם נותרה יתרה לתשלום.


5.
בשלב ההוכחות העידו התובע עצמו, נתבע 2 וכן עד מטעם הנתבעים מר אבו פריחה.


6.
ב"כ הנתבעים הודיע לפרוטוקול כי לא ניתנה לעובד הודעה לפי חוק הודעה לעובד תנאי עבודה (עמוד 9 שורה 27):
"לא ניתנה הודעה לעובד, כך מקובל במגזר הבדואי, שהכל בלי הסכמים ובמזומן, המעביד עשה טעות ששילם לעובד במזומן ולא החתים אותו. יש עדים שהתובע קיבל כסף במזומן ואנו נביא אותם לדיון ההוכחות".

בהתאם לחוק הודעה לעובד (תנאי עבודה), התשס"ב – 2002 ( להלן: "חוק הודעה לעובד")
על המעביד לתת לתובע הודעה בכתב בה יפרט את תנאי העבודה של העובד ובין היתר יפרט את
סך כל התשלומים המשתלמים לו כשכר עבודה. הודעה כזאת
לא ניתנה לתובע ולפיכך, עובר הנטל להוכיח את תנאי העבודה וסדריה אל כתפי המעביד (ראה ע"ע 300162/96 חברת בתי מלון פנורמה ירושלים בע"מ - וואיל סנדוקה ואח', פד"ע מ 433).

בעדותו, נתבע 2 אמר שהוא קיבל את התובע לעבודה (עמוד 6 שורה 8) וכי הוא שילם לתובע, והוא מסר לתובע צ'ק ביטחון (עמוד 7 שורה 3).

מאחר ולא ניתנה לתובע הודעה לעובד לפי חוק הודעה לעובד בדבר זהות המעביד, אין לי אלא לקבוע כי נתבע 2 גם הוא המעסיק של התובע.
בדמ"ר הירש נ' ויצמן 33399-11-10 מיום 4.1.11 קבעתי:
"כאמור, נתבע 2 טען הודה כי לא נחתם הסכם עם התובע וכי הוא היה זה שניהל את המו"מ עם התובע לגבי העסקתו. למרות החובה המוטלת בחוק הודעה לעובד (תנאי עבודה), התשס"ב-2002, לא נמסרה לתובע, לא תוך 30 ימים מיום תחילת עבודתו או בכל מועד אחר, כל הודעה כנדרש בסעיפים 1 ו-2 לחוק ולא נמסרה לו זהות המעביד וכל המפורט בסעיף (א) לחוק זה.
משלא נמסרה כל הודעה אחרת לתובע – העובד, אין לי אלא לקבוע כי נתבע 2 אשר היה זה שניהל את המו"מ עם התובע לגבי העסקתו, מבלי שהבהיר לו שהוא מנהל את המו"מ רק כנציג הנתבעת 3, גם הוא ייחשב כמעסיקו של התובע

."

כך שהבקשה, שאמנם נטענה בלשון רפה, למחיקת נתבע 2, נדחית.


7.
בית הדין הארצי לעבודה, בע"ע 154/10
שניידר נ' ניצנים אבטחה בע"מ (פסה"ד ניתן
ביום 3.5.11) דן
במהותו של חוק הודעה לעובד, וקבע:-




".. ומעבר לצורך, מצאנו לנכון להבהיר את הדברים הבאים:

א.

חוק הודעה לעובד

מטיל חובה על מעסיק למסור לעובדו, תוך 30 יום לכל המאוחר ממועד תחילת עבודתו, הודעה בכתב, בה יפורטו תנאי עבודתו של העובד. החוק אינו מסתפק בהטלת חובה כללית ומפרט את העניינים שיש לכלול בהודעה כאמור, את צורת ההודעה, וכן חובה להודיע על שינויים, ככל שיחולו, בתנאי העבודה.

ב.
הדרישה למסור לעובד הודעה בכתב על תנאי עבודתו אינה עניין טכני, אלא מהווה חלק מהחובה לנהוג בתום לב ובדרך מקובלת ביחסי העבודה. בין תכליותיה – ליידע את העובד באופן שקוף ומלא על כל תנאי עבודתו; לייתר אי הבנות או סימני שאלה ביחס לתנאי העבודה; ולמנוע מחלוקות משפטיות לגבי תנאי העבודה המוסכמים.

ג.
הפרתו של
חוק הודעה לעובד

מהווה עבירה פלילית, אך יש לה גם השלכות במערכת היחסים המשפטית שבין העובד למעסיק. כך, וכדוגמא, הפרת החוק עשויה להעביר את הנטל למעסיק, ככל שקיימת מחלוקת על תנאי העבודה. בנוסף, עצם הפרת החוק אפשר שתגרום לנזק לא ממוני שהעובד זכאי לפיצוי בגינו – מבלי שמוטלת עליו חובה להוכיח נזק ממוני או קונקרטי לצורך כך.

ד.
מסירת הודעה בעל פה על תנאי העבודה, אין בה כדי לייתר את החובה הכלולה בחוק להודעה מפורטת בכתב, ואין בה משום טענת הגנה המצדיקה אי פסיקת פיצוי כספי בגין הפרת החוק.

ה.
נוכח כל האמור, צודקת המערערת כי הייתה זכאית לפיצוי כספי בגין עצם הפרתו של
חוק הודעה לעובד,

ולולא הייתה זונחת טענה זו בסיכומיה בבית הדין האזורי – כך היינו פוסקים לה. באשר לאמות המידה לפיהן ייקבע הפיצוי הכספי – אלה תיוותרנה לפסיקה עתידית, במקרים המתאימים
".



אינני
מקבל
את הטענה כי במגזר הבדואי לא נהוג לערוך הסכמים, ומסיבה זו גם לא ניתנה לעובד הודעה כנדרש בחוק. החוק חל על כולם. מעביד אינו רשאי לעשות דין לעצמו. מדובר בחוק מגן שלא ניתן להתנאה. יתרה מזה, אי מסירת ההודעה לעובד כנדרש בסעיף 1 לחוק הודעה לעובד היא עבירה מסוג של אחריות קפידה, בהתאם לסעיף 4 לחוק. טענה בעניין מוצאו או השתייכותו של עובד או מעביד למגזר כלשהו,
על מנת להוציאו
מתחולת החוק פסולה מעיקרה,
ומוטב היה לולא הנתבעים העלו אותה כלל.



8.
כאמור, הצדדים חלוקים על מועד תחילת העבודה כאשר התובע טוען שהתחיל לעבוד ב- 2/10/09 והנתבעים טוענים שהתובע התחיל לעבוד ב- 19/11/09. סעיף 2(א)(2) לחוק ההודעה לעובד מחייב את המעביד לפרט בהודעה גם את תאריך תחילת העבודה. מאחר שהמעבידים לא מסרו כלל הודעה לעובד,
הנטל להוכיח שהתובע התחיל לעבוד בתאריך אחר מזה שהתובע טוען לו בכתב התביעה מוטל עליהם. התובע העיד כי התחיל לעבוד בחודש אוקטובר. נתבע 2 העיד שהתובע התחיל לעבוד ב-19 בנובמבר, אך ציין שלפני תחילת העבודה העובד עבר הדרכה
והוא אינו זוכר את מועד ההדרכה (עמוד 6 שורה 17).
הנתבעים
נמנעו מלהביא ראיות ועדויות מהמתקן בו עבד התובע (מסוף אשל) כדי להוכיח באמצעותן
את המועד בו התחיל התובע לעבוד מטעמם במתקן, או את המועד בו עבר את ההדרכה.

"הימנעות מלהביא ראיה מצויה ורלוונטית מובילה למסקנה שאילו הובאה, היא היתה פועלת לרעת אותו צד שנמנע מהגשתה ועל כן ההימנעות מחזקת את ראיות התביעה

(ע"פ 728/84 שמעון חרמון נ' מדינת ישראל פד"י מא (3) 617).

לאור האמור, הנתבעים לא שכנעו כי מועד תחילת העבודה שונה מזה שהטוען התובע, שעדותו נראתה מהימנה בעיניי, ועל כן
אני מקבל את טענת התובע כי התחיל לעבוד ביום 2/10/09.



9.
כמו כן הצדדים חלוקים על גובה השכר המגיע לתובע. התובע הצהיר שסיכם עם נתבע 2 כי שכרו יהיה 5,500 ₪ בכל חודש. מנגד, נתבע 2 הצהיר כי שכר עובדי החברה הותיקים נע סביב 4,000 ₪, שלא כמו התובע שהוא עובד חדש. בתלושי השכר שצורפו לכתב ההגנה נכתב כי שכרו של התובע הוא 20.7 לשעה ושעות התקן הן 186 שעות, כך ששכרו הבסיסי הוא 3,851 ₪. אמנם המעבידים לא מסרו הודעה לעובד לפי החוק, אך מאחר ובתלוש השכר צוין השכר הבסיסי, ולא הועלתה מצד התובע התנגדות לשכר הנקוב בתלושי השכר, ניתן לראות בתלושי השכר כהודעה על גובה השכר (גם לפי סעיף 24 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 כפי שתוקן בשנת 2008), ומשכך שכרו החודשי של התובע הינו 3,851 ₪.
"מקום שבו ניתן לעובד תלוש שכר, חזקה שהוא משקף את המציאות, לפחות לגבי הסכום הכולל המופיע בו, אלא אם כן הוכח, מעדויות אמינות, אחרת (דב"ע מז/146-3 יוסף חוג'ירת - שלום גל והמוסד לביטוח לאומי פד"ע כ' 19). תוצאה זו מתיישבת גם עם הוראות התיקון שנעשה בשנת 2008 בסעיף 24 לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958. בהתאם לתוספת לחוק, שהוספה בעקבות תיקון זה, בתלוש השכר על המעביד לציין גם את תאריך תחילת ההעסקה וכן את מספר ימי העבודה שבהם עבד העובד בפועל. תאריך תחילת ההעסקה צוין בתלושי השכר כ- 1.12.09 בניגוד לתצהיר נתבע 2 ולפיו התובע התחיל לעבוד ב 19.11.09 כך שלא ניתן לקבל את האמור בתלוש השכר לעניין תחילת העבודה,

מכאן שיש לראות את תאריך תחילת העסקתו של התובע ב- 2.10.09, כפי שקבעתי בסעיף 8.


10.
המעבידים טוענים שהעובד עבד 33 ימים בלבד וזאת למרות שבתלושי השכר שהם הנפיקו נכתבו 58 ימים.
נתבע 2 הסביר זאת בכך שהיה לתובע מצב כלכלי קשה והוא רצה לבוא לקראתו ולכן שילם לו עבור 58 ימים. אינני מקבל טיעון זה. משציין המעביד בתלושי השכר שמספר ימי העבודה בהם עבד התובע בפועל הוא 58, יש לפעול לפי הודאה זו. זאת ועוד, משלא ניתנה הודעה לפי חוק הודעה לעובד
יש לראות את כל תקופת ההעסקה כהעסקה במשרה מלאה
(ע"ע 300162/96 חברת בתי מלון פנורמה ירושלים בע"מ - וואיל סנדוקה ואח', פד"ע מ 433).
על כן אני קובע כי העובד עבד במשרה מלאה בכל תקופת העבודה במשך 58 ימים.

יש להפחית מעבודת התובע יום בו הצהיר שהוא נעדר מעבודתו לצורך בחינה פסיכומטרית שנערכה ביום 13/12/09. (התובע הציג את אישור הבחינה על מנת להראות שהרישומים שערכו הנתבעים אודות נוכחות העובדים אינם נכונים, מאחר והנתבעים רשמו שהתובע התייצב לעבודה באותו יום).

לאור האמור, אני קובע שהעובד עבד מ- 2/10/09 עד 21/2/10 בשכר חודשי של 3851 ₪.
סך הכל עבור כל תקופת העבודה מגיע לתובע 17,483₪ בהפחתת יום עבודה של ה- 13/12/09 השכר שמגיע לתובע הוא 17,318 ₪.


11.
התובע קיבל סכום כולל של
6,000 ₪ (בשתי המחאות של 3000 ₪ כ"א) אותו יש להפחית מהשכר הכולל האמור.
התובע טוען שקיבל גם את ההמחאה הנוספת בסך
6,000 ₪
שחזרה "ללא כיסוי" מחשבון של נתבע 2 , עבור שכר עבודה ואילו נתבע 2
טען שמדובר בצ'ק ביטחון בלבד לצרכים אחרים.
הנתבעים טוענים כי שילמו בנוסף ל- 6,000 ₪ סכום נוסף במזומן בסך של 4,200 ₪. הנתבעים לא הביאו על כך כל עדות או ראיה
מלבד נתבע 2 שאמר ששילם במזומן, וזאת חרף
הודעת בא כוחם לפרוטוקול ביום 16/3/11 ולפיה: "יש עדים שהתובע קיבל כסף במזומן ואנו נביא אותם לדיון ההוכחות". לדברי נתבע 2 הוא לא החתים את התובע על קבלה או כל מסמך אחר בעת התשלום במזומן לו טוען הנתבע,
אך ידע להחתים אותו כאשר
כאשר נתן לו צ'ק ביטחון והחתים אותו שיחזיר לו את הצ'ק עוד שבועיים.


נטל ההוכחה שהמעביד שילם את שכר העובד מוטל על המעביד. כדי למנוע אי הבנות, סעיף 2 לחוק הגנת השכר התשי"ח-1958
קובע חובת תשלום השכר במזומנים, אלא אם נקבע אחרת בהסכם קיבוצי או שהעובד הסכים לקבל את שכרו בדרך אחרת. אלא, שעל המעביד מוטלת החובה להוכיח שאכן שילם את השכר במזומנים לעובד.
הנתבעים לא הרימו את נטל ההוכחה ולא שכנעו אותי כי הסכום שנטען ששולם במזומן אכן שולם לעובד. אמנם הנתבעים הביאו כעד
מטעמם את מר מוחמד אבו פריחה, אשר העיד על עצמו כמגשר במגזר הבדואי, ולדבריו, נתבע 2 פנה אליו על מנת שיפנה למשפחת התובע ליישב הסכסוך. לדבריו, אדם ממשפחת התובע אמר לו שהתובע קיבל מהנתבע חלק מהכסף במזומן וכי הנתבע נותר חייב לתובע סך של 8000 ₪. התובע הכחיש שקיבל שכר כלשהו במזומן. אינני יכול
להסתמך על עדותו של מר אבו פריחה וממנה להסיק כי נתבע 2 שילם לתובע שכר בכסף במזומן.



12.
סופו של דבר- על
הנתבעים לשלם יחד ולחוד לתובע סך של 11,318 ₪, בגין יתרת שכרו,
כאשר סכום זה נושא הפרשי הצמדה וריבית מיום 28.2.10 ועד לתשלום המלא בפועל. אם הסכום לא ישולם תוך שלושים ימים מהיום
הוא ישא פיצויי הלנת שכר מלאים לפי חוק הגנת השכר, התשי"ח-1958, מיום 28.2.10 ועד לתשלום המלא בפועל.


13.
הנתבעים ישלמו לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 1,500 ₪ שישולמו תוך 30 יום מהיום. אם סכום זה לא ישולם תוך 30 ימים אלה, הוא ישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.


14.
המזכירות תשלח את פסק הדין בדואר רשום עם אישור מסירה לב"כ הצדדים.


15.
זכות ערעור לבית הדין האזורי תוך 15 יום.



ניתן היום,
ח' אייר תשע"א, 12 מאי 2011, בהעדר הצדדים.













סע בית דין אזורי לעבודה 4351-10/10 עבדאאלה אבו עשיבה נ' חוצבי הנגב והדרום בע"מ, חארב גודה (פורסם ב-ֽ 12/05/2011)