פסקי דין על תמיר אוליאל |
53595-02/11 עפ 12/05/2011
עפ 53595-02/11 תמיר אוליאל נ' מדינת ישראל
בית ה
משפט ה
מחוזי בחיפה
בשבתו כבית-משפט לערעורים פליליים
ע"פ 53595-02-11 אוליאל נ' מדינת ישראל
12 במאי 2011
בפני
:
ה
רכב ה
שופטים: ש' ברלינר
, סגן נשיאה
(אב"ד), י' גריל
, סגן נשיאה
, ב' בר-זיו
ה
מערער:
תמיר אוליאל
נגד
ה
משיבה
:
מדינת ישראל
בשם ה
מערער: עו"ד טורס
(ס.צ.)
בשם ה
משיבה
: עו"ד גב' שטיין
פסק דין
ה
שופטת ב. בר-זיו:
1.
בפני
נו ערעור על ה
כרעת ה
דין וגזר ה
דין של בית משפט ה
שלום בעכו (כב' ה
שופט חאמד), בת.פ
29635-09-10
מתאריך 14.2.11, לפיה
ה
ורשע ה
מערער, על פי ה
ודאתו, (לאחר שנדחתה
טענת ה
זוטא), בעבירות של ה
תפרצות לבית מגורים – עבירה
לפי סעיף 406(ב) לחוק ה
עונשין, ה
תשל"ז-1977 (לה
לן: "חוק ה
עונשין") וגניבה
– עבירה
לפי סעיף 384 לחוק ה
עונשין.
2.
על פי עובדות כתב ה
אישום, בה
ן ה
ודה
ה
מערער, בתאריך 14.9.10 בשעות ה
ערב, ה
וא ה
תפרץ לדירה
בעכו וגנב מה
דירה
ארנק ה
מכיל 200 ₪, טבעות ושעון.
3.
בפתח ה
דיון טען ה
מערער כי ה
ודאתו בפני
ה
שוטר נימר (לה
לן: "נימר") לא ניתנה
מרצון חופשי, אלא לאחר שנימר ה
ציע לו כי ישחררו ממעצר וידאג כי יועסק בסניף מגה
בעכו, אם יודה
בביצוע ה
עבירה
. לאחר ששמע את עדותו של ה
שוטר נימר ועדותו של ה
מערער לעניין טענת ה
זוטא, קבע בית משפט קמא, בה
חלטה
מיום 20.1.11,
כי גירסתו של נימר מה
ימנה
בעוד גירסתו של ה
נאשם מגמתית, בלתי מה
ימנה
ובלתי כנה
. בה
תאם לקביעותיו ה
נ"ל,
דחה
בית משפט קמא את טענת ה
זוטא של ה
מערער. בית משפט קמא ציין בה
חלטתו, כי ה
עובדה
שה
מערער סיפר לנימר על ה
ה
תפרצות וה
גניבה
עוד במרפסת, לפני תחילת ה
חקירה
, כאשר ה
שיחה
לא ה
וקלטה
, מעידה
כי מדובר בשיחה
ספונטנית. כן
קבע כי ה
סבריו של ה
מערער לכך שלא דרש כי ה
ה
בטחה
תתועד בכתב בטרם ה
ודה
או בטרם ה
וביל את ה
שוטרים לרכוש ה
גנוב אינם משכנעים.
4.
ביום 14.2.11 ה
שית בית משפט
קמא על ה
מערער 10 חודשי מאסר בפועל, ה
פעיל מאסר מותנה
בן 12 חודשים מת"פ 2705/07 ומאסר מותנה
בן 4 חודשים.
מת"פ 7972-12-09 -
במצטבר זה
לזה
, ובמצטבר למאסר בפועל שה
וטל בתיק זה
, באופן
שעל ה
מערער נגזרו
26 חודשי מאסר בפועל. כמו כן, ה
ושתו על ה
מערער 15 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים בגין עבירות רכוש מסוג פשע ו-8 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים בגין עבירות רכוש מסוג עוון.
5.
ה
כרעת ה
דין לענין טענת ה
זוטא וגזר ה
דין, ה
ם נשוא ה
ערעור בפני
נו. לעניין ה
כרעת ה
דין טען
ה
מערער כי שגה
בית משפט קמא עת בחר לקבל את גרסתו של ה
שוטר נימר, שעדותו מלאה
סתירות מה
ותיות. לטענתו, ה
מזכר שכתב נימר במה
לך ה
שיחה
ביניה
ם מצביע על כך שאכן נימר אמר לו לה
ודות
בעבירה
, על מנת שיוכל לפתוח דף חדש. כן טען
כי שגה
בית משפט קמא עת קיבל את גרסתו של נימר לפיה
ה
שיחה
ה
ייתה
ספונטנית ובלתי מתוכננת מראש. נימר ה
עיד בבית ה
משפט 3 פעמים כי ה
וא זה
שיצא לעשן סיגריה
וה
מערער ה
צטרף אליו בעוד שבמזכר (ת/3) רשם כי ה
מערער ביקש לעשן סיגריה
וה
וא ה
תלווה
אליו. ה
מערער טען כי עדותו שלו ה
ייתה
עקבית ומה
ימנה
וכי טענת ה
זוטא ה
ועלתה
על ידו בה
זדמנות ה
ראשונה
. ה
מערער ה
וסיף כי שגה
בית משפט קמא עת זקף לחובתו של ה
מערער את ה
עדר תיעוד ה
ה
בטחה
, וכן שגה
עת נתן משקל לכך שה
מערער מסר ה
ודאתו וה
וביל לרכוש כאשר ה
וא אזוק.
6.
ה
מאשימה
טענה
כי ה
כרעת בימ"ש קמא בטענת ה
זוטא נסמכת על מה
ימנות ואין מקום לה
תערב בקביעותיו.
7.
לא מצאתי מקום לה
תערב בה
כרעת ה
דין. ה
חלטת בית משפט קמא בטענת ה
זוטא מבוססת
על קביעות עובדתיות וממצאי מה
ימנות.ה
ה
לכה
ה
יא כי ערכאת ערעור לא תיטה
לה
תערב בקביעות עובדתיות
שנקבעו על ידי ה
ערכאה
ה
דיונית, אלא אם נפלה
בה
כרעת ה
ערכאה
ה
דיונית טעות מה
ותית ה
יורדת לשורש ה
עניין או כאשר ה
מסכת ה
עובדתית אשר נקבעה
על ידה
אינה
מתקבלת על ה
דעת [ע"פ 2353/08
פלוני נ' מדינת ישראל
פסקה
11 ([פורסם בנבו], 7.12.2009)].
כלל זה
חל ביתר שאת מקום בו ממצאים אלו מושתתים על מידת ה
מה
ימנות שמייחסת ה
ערכאה
ה
דיונית לעדים שנשמעו לפניו. ה
גיונו של כלל זה
נעוץ בכך שה
ערכאה
ה
דיונית, ה
מופקדת על מלאכת ה
ה
תרשמות מן ה
עדים, משפת גופם, מה
תנה
גותם ומאופן מסירת עדותם נה
נית מיתרון ברור על פני ערכאת ה
ערעור [
ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל
, פ"ד נד
(4) 632, 644-643 (2000);
ע"פ 1275/09
פלוני נ' מדינת ישראל
, פסקה
30 ([פורסם בנבו], 1.9.2009 );
ע"פ 10102/07
פלוני נ' מדינת ישראל
, פסקה
68 ([פורסם בנבו], 7.9.2010)]. יכולתה
של ה
ערכאה
ה
דיונית לתור באופן ישיר אחר אותות ה
אמת שנתגלו בעדויות ה
שונות מצדיקה
כי בית ה
משפט שלערעור יתערב בממצאיה
אך במקרים נדירים, בה
ם נפלה
טעות של ממש במסקנותיה
ובקביעותיה
של ה
ערכאה
ה
דיונית [ראו למשל:
ע"פ 3579/04 אפגאן נ' מדינת ישראל
, פ"ד נט
(4) 119, 124 (2004);
ע"פ 420/09
פלוני נ' מדינת ישראל
, פסקה
67 ([פורסם בנבו], 23.11.2009)].
8.
בענייננו, ה
תרשם בית משפט קמא מגרסאותיה
ם של ה
מערער ונימר וקבע כי עדותו של נימר עדיפה
בעיניו על פני עדותו של ה
מערער, ולא מצאתי כי בה
תרשמותו זו נפלה
טעות ה
מצדיקה
את ה
תערבותו של בית משפט זה
. גם איני סבורה
כי ה
ה
בדלים בין ה
אמור במזכר (ת/3) של נימר ובין עדותו בפני
י בימ"ש קמא, יש בה
ם
כדי לפגום באופן ממשי במשקלה
של עדותו לעניין תוכן ה
שיחה
בינו לבין ה
מערער ולעניין ה
ספונטניות שבשיחה
.
9.
ראוי לציין כי גם לגופו של ענין יש לדחות את טענת ה
מערער ואין לי אלא לה
פנות לפסק דינו של כבוד ה
שופט לוי ע"פ 9808/06 ירון סנקר נ. מדינת ישראל
, אליו ה
פנה
ב"כ ה
מערער בטיעוניו, ה
יפים גם בענייננו:
"ה
מערער טען כי חוקריו ה
בטיחו לו ה
בטחות שווא רבות, ובכללן ה
קלה
של ממש בעונש עד כדי פטירתו ממאסר. כן נאמר לו כי גם אם לא ייחתם עימו ה
סכם עד מדינה
, ה
וא לא ישא במאסר וזאת בה
תאם ל'תוכנית ה
עוקפת', וכן כי ה
וא יצורף ל"משפחת ה
ימ"ר", ככל שיודה
בעבירות שיוחסו לו. לטענתו, ה
בטחות אלו עלו כדי פיתוי וה
שאה
ששללו את יכולת ה
בחירה
שלו. תימוכין לה
בטחות דנן מצאו באי כוחו של ה
מערער במספר אמירות של חוקריו וכן בעדותה
של אורטל, חברתו של ה
מערער, ובעדותם של אחיו.....
ה
פסיקה
קבעה
כי ה
בטחה
ה
עולה
כדי פיתוי ה
משבש את יכולת ה
בחירה
של נחקר, צריכה
לה
יות ממשית ומוחשית ואין די בה
בטחה
בעלמא כדי לה
ביא לפסילת ה
ראיה
(
ע"פ 398/89
מנצור נ' מדינת ישראל
, (
[פורסם בנבו], 19.1.1994) בפסקה
6). בעניינו של ה
מערער, לא מצאתי כי יש בכוחן של ה
אמירות ה
כלליות אליה
ן כיוון משום ה
בטחה
קונקרטית וממשית. מדובר באמירות ערטילאיות, שנמסרו למערער במה
לכה
של חקירה
פלילית במטרה
לשכנעו לפתוח את סגור ליבו, ובכך לא נפל פגם"
.
10.
ועוד יוער כי ה
מערער ה
ינו עבריין רצידיביסט , שלחובתו שורה
ארוכה
של ה
רשעות בעבירות רכוש ואחרות. לא רק שה
מערער כבר בקי ברמת ה
ענישה
בעבירות ממין אלה
שביצע אלא שאף ה
יו תלויים ועומדים נגדו מאסרים מותנים חבי ה
פעלה
. בנסיבות שכאלה
- אין ה
דעת נותנת שה
יה
מוסר ה
ודאה
ומיד לאחר מכן מוביל לרכוש ה
גנוב מתוך אמונה
כי יצא פטור בלא כלום וה
שוטר אף יסדר לו עבודה
, סתם כך כי אמר לו שה
וא רוצה
לה
תנקות מסמים ולפתוח דף אחד. אמנם "ה
נייר סובל ה
כל" אך נדרש רציונל כלשה
ו (אפילו ה
יה
מדובר באמונה
סובייקטיבית)
על מנת שבית משפט יקבל טענה
של נאשם – וכזה
איני מוצאת בטענת ה
מערער.
11.
גם באשר לחובת תיעוד מה
לכי ה
חקירה
לא מצאתי בסיס בטיעוני ה
סנגור, כאשר בע"פ 9808/08 ה
נ"ל נקבע מפי כבוד ה
שופט לוי כי :
"ה
חובה
לתעד את ה
חקירה
ה
פלילית מוסדרת בחוק. אולם, כפי שציין בית-ה
משפט ה
מחוזי, חובה
זו אינה
חלה
על שיחות מסדרון שאינן חלק מן ה
חקירה
ה
מתנה
לת. אין לה
עלות על ה
דעת כי מכשיר ה
קלטה
ילווה
את ה
חוקר בכל אשר ילך, רק למקרה
שיפגוש במסדרון בנחקר ויחליף עימו מספר מילים. יתרה
מכך, מן ה
חקירות ה
מתועדות עולה
תמונה
של חקירה
רציפה
ונמשכת, שאין לחשוד כי נעדרות ממנה
שיחות ממושכות בעלות משמעות. טענת ה
מערער, כי כל אותן אמירות מפלילות של חוקריו, שיש בכוחן לה
וכיח כי ה
ודאותיו נמסרו בניגוד לרצונו ה
חופשי, מצויות דווקא באותן שיחות עלומות, ה
יא מופרכת בעיני גם מה
טעם ה
בא:
ה
יש לקבל, כי ה
מערער, אדם ששה
ה
פרק זמן לא מבוטל במה
לך חייו בחדרי ה
חקירות ומי שביטא במספר ה
זדמנויות את אמונתו כי אין בידי חוקריו ראיות כדי לה
ביא לה
רשעתו, ילך שבי אחר ה
וראות חוקריו ויענה
לבקשתם לה
עמיד פנים בחדר ה
חקירות? יתר על כן, בחקירה
ה
שתתפו שורה
ארוכה
של שוטרים. ה
יש לקבל כי במשחק תפקידים זה
נטלו חלק כל אותם חוקרים, וכולם כאחד ה
עלו מצג שווא כה
מדויק ואמיתי, וה
יו מתואמים זה
עם זה
, וכל זאת במטרה
לטשטש את ה
מניע ה
אמיתי למסירת ה
ה
ודאות? ה
תשובה
לכך ברורה
"....
אכן נאמרו על ידי כבוד ה
שופט לוי גם ה
דברים שה
ובאו על ידי ב"כ ה
מערער בה
ודעת ערעור באשר לחשיבות ה
תיעוד ואולם דבריו שם ה
וצאו מה
קשרם בטיעוני ב"כ ה
מערער, באשר דובר שם חובת תיעוד של חקירה
"בתחבולה
" (כאשר ה
מחלוקת שם ה
יתה
אפילו בשאלה
ה
אם מדובר חקירה
) וכאשר בסוף דבריו מוסיף כבוד ה
שופט לוי כי:
"אולם, ה
פרתה
של חובת ה
תיעוד אינה
מובילה
מניה
וביה
לפסילת ה
ה
ודאה
. ה
ה
לכה
ה
נוה
גת ה
יא כי "פגמים בתקינותם של ה
ליכי חקירה
... אינם מה
ווים, כשלעצמם, עילה
עצמאית לפסילתם של ה
ליכים משפטיים ה
ננקטים על פיה
ם" (
ע"פ 725/95
מנדלברוט נ' מדינת ישראל
, ([פורסם בנבו], 27.12.1995) בפסקה
ג'). אולם נוכח מסקנתי – עליה
אעמוד בה
משך דברי – כי בכך שעשו שימוש ברב מתחזה
גלשו ה
חוקרים מן ה
תחום ה
מותר אל ה
שוליים ה
אסורים, אראה
בה
פרתה
של חובת ה
תיעוד כשיקול במניין ה
שיקולים ה
רלוונטיים עת אבחן את נפקות ה
שימוש באמצעי ה
פסול על ה
ה
ודאה
"
.
בענייננו, כמובן שמדובר בשיחה
אקראית במרפסת, שודאי שלא ניתן ה
יה
לה
קליטה
ודי במזכר שערך ה
שוטר לגביה
.
12.
אשר על כן, אמליץ לחבריי לדחות את ה
ערעור לעניין ה
כרעת ה
דין.
13.
לעניין גזר ה
דין, טען ה
מערער
כי שגה
בית משפט קמא כאשר לא ה
חיל בעניינו את סעיף 45 לחוק ה
עונשין, ה
חל, לטענתו לא רק על מאסר בפועל אלא גם על מאסר מותנה
. ביום 10.10.07 ה
וא נידון לשני מאסרים מותנים -
ה
אחד בגין עבירת רכוש מסוג פשע ( 12 חודשים) וה
שני בגין עבירת רכוש מסוג עוון (5 חודשים). לאור ה
עובדה
שה
מאסר ה
מותנה
בן 5 חודשים שה
וטל בה
ליך ה
ראשון ה
ופעל, ה
יה
מקום לה
פעיל את ה
מאסר מותנה
בן 7 חודשים בלבד. כמו כן טען כי לא ה
יה
מקום לה
פעיל שני מאסרים מותנים,
שה
וטלו עליו בשני ה
ליכים נפרדים, באופן מצטבר וכי ה
יה
מקום לה
פעיל רק
את ה
מאסר ה
מותנה
ה
ארוך יותר. בה
ודעת ה
ערעור ה
פנה
ב"כ ה
מערער לפסיקה
ה
קוראת לה
תאים בין עונש ה
מאסר ה
מותנה
לבין ה
עבירה
ה
מפעילה
אותו וה
וא מבקש לעשות גזירה
שווה
לטענתו לפיה
אין לה
פעיל מאסרים מותנים שנגזרו באותו ה
ליך באופן מצטבר. ב"כ ה
מערער טען גם כי עונש ה
מאסר ה
מותנה
בן 8 חודשים בגין עבירות רכוש מסוג עוון אינו כולל עבירה
של ה
חזקת רכוש ה
חשוד כגנוב, שעונשה
ה
מרבי ה
וא
6 חודשי מאסר בלבד.
14.
ב"כ ה
משיבה
טענה
כי אין לבית ה
משפט סמכות לשנות את ה
תנאי במאסר ה
מותנה
וכי
לאור ה
וראות
סעיף 58 לחוק ה
עונשין בית ה
משפט יכול לה
אריך את ה
תנאי או לה
פעילו בלבד, אך
לא ניתן ל"קזז" את ה
מאסר ה
מותנה
, כטענת
ב"כ ה
מערער. ב"כ ה
משיבה
ה
תייחסה
לפסיקה
אליה
ה
פנה
ב"כ ה
מערער בה
ודעת ה
ערעור וטענה
כי ה
קביעה
לעניין ה
מאסרים ה
מותנים בע"פ 4517/04 אחמד מסארווה
נ. מדינת ישראל
, פ"ד נט(6) 119
ה
ינה
דעת יחיד של כבוד ה
שופט לוי, ואינה
ה
לכה
מחייבת, וכי פסק ה
דין בעפ"א (חיפה
) 121/08 ו- 122/08 מדינת ישראל
נ. אמל רעד (
פסק דין
מיום 23.10.08)(בפני
כבוד ה
שופטים ש. ברלינר, י. גריל וי. וילנר)
שגויה
ויש מקום לשנותה
. לעניין ה
מאסרים ה
מותנים שה
ושתו בה
ליכים נפרדים, טענה
ה
משיבה
כי אין קושי לגביה
ם וכי יש לה
פעילם באופן מצטבר על פי ה
פרקטיקה
ה
נה
וגה
, וכי עונש מאסר לתקופה
של 10 חודשים אינו חמור בנסיבות ה
עניין.
15.
כאמור לעיל בגזר דין מיום 10.10.07 בת"פ 2705/07 ה
ושת על ה
מערער מאסר מותנה
בן 12 חודשים בגין עבירות רכוש מסוג פשע ובן 5 חודשים בגין עבירות רכוש מסוג עוון.
בגזר דין מיום 1.12.09
בת"פ 24719-11-09
ה
ופעל ה
מאסר ה
מותנה
בן 5 חודשים מת"פ 2705/07 וכן
ה
ושת על ה
מערער מאסר מותנה
בן 4 חודשים בגין עבירות רכוש.
בימ"ש קמא קבע לעניין ה
פעלת ה
מאסרים ה
מותנים כדלקמן:
"טענת ה
נאשם, לפיה
, רלבנטית אך במקרה
בו ה
נאשם נדון, באותו גזר דין, לשני מאסרים מותנים, ובית ה
משפט מורה
על ה
פעלת אחד מה
ם, ה
וא ה
ארוך מבין ה
שניים, אף ששניה
ם ה
יה
ברי ה
פעלה
, ובה
משך, מורשע ה
נאשם בה
ליך נוסף, אז יידרש בית ה
משפט לה
כריע בטענה
ה
נ"ל, ה
יינו, ה
אם יש לה
פעיל את ה
מאסר ה
מותנה
ה
ארוך, שה
יה
ניתן לה
פעילו בתיק ה
קודם, או שמא אך את חלקו, בניכוי תקופת ה
מאסר ה
מותנה
ה
קצר. כאמור, טענה
זו לא רלוונטית לתיק שבפני
י, שכן, במסגרת ת"פ 24719-11-09 ה
נ"ל, אך מאסר על תנאי אחד מתוך ה
שניים ה
נ"ל ה
יה
בר ה
פעלה
, וה
וא ה
מאסר ה
מותנה
בן 5 חודשים, בעוד ה
מאסר ה
מותנה
ה
אחר, בן 12 חודשים, לא ה
יה
בר ה
פעלה
כלל. עתה
, ומשה
ורשע ה
מערער בעבירות רכוש מסוג פשע, נמצא מאסר מותנה
זה
בר ה
פעלה
, ויש לה
פעילו במלואו, ללא כל זיקה
למאסר ה
מותנה
ה
אחר, בן 5 חודשים, שכבר ה
ופעל בה
ליך אחר, בגין עבירת רכוש אחרת, מסוג עוון."
וכאמור, ה
וא ה
פעיל את
ה
מאסר ה
מותנה
בן 12 חודשים מת"פ 2705/07 ואת ה
מאסר ה
מותנה
בן 4 חודשים מת"פ 7972-12-09
-
במצטבר זה
לזה
, ובמצטבר למאסר בפועל שה
וטל בתיק שבפני
ו.
16.
ב"כ ה
מערער טען כי לאור סעיף 45(ג) לחוק ה
עונשין, מאחר וה
מערער כבר ריצה
את 5 חודשי ה
מאסר ה
מותנה
שה
וטלו עליו בה
ליך ה
ראשון – ניתן לה
טיל עליו רק את ה
יתרה
בת 7 ה
חודשים מתיק זה
, ובנוסף, לאור סעיף 45(ב) לחוק ה
עונשין – מבין שני ה
מאסרים ה
מותנים שה
וטלו בתיקים שונים – עליו לשאת רק בעונש ה
ארוך יותר בן 12 ה
חודשים (בניכוי 5 ה
חודשים כאמור) – באופן שבסופו של יום ה
מאסר ה
מותנה
שיופעל יה
יה
בן 7 חודשים בלבד , במקום 16 חודשים, כקביעת בית משפט קמא.
17.
סעיף 45 לחוק ה
עונשין קובע כדלקמן:
"45. מאסר חופף
(א) מי שנידון במשפט אחד לעונשי מאסר בשל עבירות שונות, ולא ה
ורה
בית ה
משפט שישאם, כולם או מקצתם, בזה
אחר זה
, לא ישא אלא את עונש ה
מאסר של ה
תקופה
ה
ארוכה
ביותר.
(ב) מי שנידון למאסר ולפני שנשא כל עונשו חזר ונידון למאסר, ובית ה
משפט שדן אותו באחרונה
לא ה
ורה
שישא את עונשי ה
מאסר, כולם או מקצתם, בזה
אחר זה
, לא ישא אלא עונש מאסר אחד וה
וא של ה
תקופה
ה
ארוכה
ביותר.
(ג) מי שנידון לשתי תקופות מאסר או יותר שאחת מה
ן חופפת בחלקה
את ה
אחרת, אין עליו, לאחר שנשא תקופת ה
מאסר ה
אחת, אלא שארית תקופת ה
מאסר ה
אחרת שאינה
חופפת".
סעיף 58 לחוק ה
עונשין קובע כדלקמן:
"58. תקופות מאסר בזו אחר זו
מי שה
וטל עליו עונש מאסר בשל עבירה
נוספת וה
ופעל נגדו עונש ה
מאסר על תנאי, ישא, על אף ה
אמור בסעיף 45, את שתי תקופות ה
מאסר בזו אחר זו, זולת אם בית ה
משפט שה
רשיעו בשל ה
עבירה
ה
נוספת ציווה
, מטעמים שיירשמו, ששתי ה
תקופות כולן או מקצתן יה
יו חופפות".
18.
בבסיס טענות ב"כ ה
מערער עומד, כאמור, פסק ה
דין בעפ"א (חיפה
) 121/122/08 שם נקבע , בה
סתמך על דברי כבוד ה
שופט א. לוי בע"פ 4517/04
כי יש "לקזז" מתקופת ה
תנאי שה
וטל בגזר ה
דין בו נקבעו שני מאסרים מותנים על עבירות שונות את ה
תנאי שכבר ה
ופעל .
איני סבורה
כי מפסק ה
דין בע"פ 4317/04 מתבקשת מסקנה
חד משמעית בדבר "חובת קיזוז" – אחרת נאמר כי במידה
וה
ופעל בגזר דין ראשון ה
מאסר ה
מותנה
ה
ארוך יותר – ממילא מתבטל ה
מאסר ה
מותנה
ה
קצר (שה
וטל בגין עבירה
אחרת) – פירוש שאינו עולה
עם כוח ה
חוק וה
פסיקה
.
19.
בע"פ 4517/04
נאמר מפי
ה
שופט לוי כי:
"ה
כלל שנקבע בסעיף 45 לחוק ה
עונשין,
ה
וא כי באין קביעה
מפורשת אחרת, ישא ה
נאשם בעונשים שה
וטלו עליו בחופף: כלל זה
ה
ינו כלל של פרשנות. ה
וא נועד לה
קל עם נאשם שעה
שמתעוררים ספקות באשר ליחס בין ה
עונשים שה
וטלו עליו. ודוק: מקובלת עלי ה
עמדה
כי סעיף 45 אינו קובע ה
כרעה
ערכית כלשה
י באשר לשאלה
אם ראוי, ככלל, כי נאשם שה
ושתו עליו מספר עונשים ישא אותם במצטבר או בחופף. כל שקובע סעיף 45 ה
וא שבאין קביעה
מפורשת, ישא ה
נאשם בעונשים בחופף. זה
ו אם כן כלל פרשני ניטרלי (ראו
ע"פ 6535/01 דימיטרי קוזירוב נ' מדינת ישראל
, פ"ד נז
(3), 562, 568;
ע"פ 5023/99 חכמי נ' מדינת ישראל
, פ"ד נה
(3), 406, 418). כך או אחרת - וכפי שאבה
יר בה
משך - לדעתי בעניין שלפנינו לא קיימת "קביעה
מפורשת אחרת", כלשונו של סעיף 45 לחוק ה
עונשין.
יש לה
דגיש, כי במקרה
של עונש מסוג מאסר על תנאי, נקבע סייג לכלל ה
קבוע בסעיף 45, שאז קובע סעיף 58 לחוק ה
עונשין
ברירת מחדל ה
פוכה
, ולפיה
:
ה
נה
כי כן, לאור ה
ה
וראה
ה
קבועה
בסעיף 58 ברור כי ה
יחס בין עונש ה
מאסר בפועל בגין ה
ה
ליך ה
נוכחי, לבין ה
מאסר על-תנאי שנגזר בה
ליך ה
קודם, ושה
ומר עתה
למאסר בפועל, ה
וא יחס של "ה
צטברות עונשים". יש לה
דגיש, ענישה
מצטברת ה
יא ענישה
ה
מדגישה
מדיניות ה
רתעתית (ראו מאמרה
של ר'
קנאי "ה
נחיות לקביעת גזר-ה
דין בפסיקת
בית-ה
משפט ה
עליון" משפטים כד, 97, 127), ומדיניות זו ה
ולמת מקרה
של עבריין מועד ששב ומבצע עבירות שבגינן כבר ה
ורשע בעבר.
יחד עם זאת, סעיף 58 אינו מעניק לנו פתרון באשר לשאלת ה
יחס בין שני ה
מאסרים ה
מותנים, אשר ה
פכו לברי-ה
פעלה
לנוכח ה
פרת ה
"תנאים" שנקבעו לה
ם. ה
שאלה
ה
יא אפוא אם מאסרים אלה
, ה
אחד - בן 12 ה
חודשים, וה
אחר - בן 18 ה
חודשים, יחפפו זה
את זה
, כך שתקופת ה
מאסר ה
ארוכה
מבין ה
שתיים תבלע את ה
קצרה
, כה
וראתו של סעיף 45(ג), או שמא תקופות ה
מאסר יצטברו זו לזו, ויתווספו למאסר בשל ה
ה
ליך ה
נוכחי, כבקשת ה
משיבה
. פתרון לשאלה
זו שומה
עלינו לחפש בגדרו של סעיף 45 לחוק ה
עונשין.
כאמור, קובע סעיף זה
כלל של ברירת מחדל, לפיו בה
עדר קביעה
מפורשת אחרת, ישא ה
נאשם את ה
עונשים שה
וטלו עליו בחופף. עיון בגזר דינו של בית ה
משפט ה
מחוזי בה
ליך ה
ראשון, מעלה
כי לא קיימת בו "קביעה
מפורשת" לפיה
ה
עונשים ה
מותנים יופעלו במצטבר זה
לזה
, וכי כוונתו ה
ייתה
לה
רתיע את ה
מערער מפני ה
ה
תנה
גות שבעטיה
ה
וא ה
ועמד לדין באותו ה
ליך, קרי, זו ה
משלבת בתוכה
נשיאת נשק ללא ה
יתר וירי ממנו לעבר אדם. אך גם אם תאמר כי לא זו ה
ייתה
כוונתו של בית ה
משפט ה
מחוזי, דעתי ה
יא כי חפיפתם של ה
מאסרים ה
יא ה
פתרון ה
ה
ולם את נסיבותיו של ה
מקרה
ה
נוכחי.
אכן, צבירתם של מספר עונשים תתאים בעיקר לסיטואציה
שבה
בין מספר עבירות אין כל זיקה
, או כאשר חומרתן ה
מופלגת של ה
עבירות מחייבת כי ה
עונשים ירוצו במצטבר. אולם, מקום בו יש לראות במספר עבירות כמשתייכות למסכת עבריינית אחת, כי אז ה
כלל ה
וא כי ה
עונשים בגינם יחפפו זה
את זה
(ראו
ע"פ 267/78 שלמה
חליוואה
נ' מדינת ישראל
, פ"ד לד
(1), 396, 401-402). כזה
ה
וא ה
מקרה
שבפני
נו, בו לעבירה
בדבר נשיאתו של ה
נשק ללא ה
יתר, זיקה
של ממש לביצועה
של ה
עבירה
ה
אחרת בה
ה
ורשע ה
מערער, שעה
שניסה
לפגוע מאותו נשק בחוסאם"
.
20.
ובע"פ 7075/03
אסתר אלון נ' מדינת ישראל
(פורסם ב"נבו", מיום 2.8.06, בעמ' 35) קבע כבוד ה
שופט לוי :
"שאלה
נפרדת מתעוררת לנוכח ה
ה
וראה
בדבר צבירתם של ה
עונשים שה
ושתו על עופר בשל כל אחת מה
עבירות. סוגיה
זו ה
וסדרה
בגדרו של סעיף 45 לחוק ה
עונשין.
ה
מדובר ה
וא, אפוא, בכלל פרשני שנועד לה
קל עם נאשמים שה
ושתו עליה
ם מספר מאסרים (ע"פ 4517/04
מסראווה
נ' מדינת ישראל
, טרם פורסם, מיום 10.3.05, בפסקה
14 לפסק-דיני). ה
וא קובע, כברירת מחדל, כי בה
יעדר קביעה
מפורשת אחרת, ישא ה
נאשם במאסרים אלה
באופן חופף זה
לזה
. וכדי לחרוג מה
וראה
זו, ולה
שית על נאשם את תקופות ה
מאסר באופן מצטבר, נדרשות ה
ערכאות לציין זאת בגזר-ה
דין. בפסיקתו של בית-משפט זה
ה
ותוו שני סוגים של שיקולים ה
מצדיקים לה
פעיל את ה
סמכות ה
קבועה
בסעיף 45, תוך חריגה
מה
כלל ונשיאה
בתקופות ה
מאסר באופן מצטבר. ה
שיקול ה
ראשון עוסק בזיקתן של ה
עבירות בה
ן ה
ורשע ה
נאשם זו לזו. ככל שזיקתן של ה
עבירות ה
דוקה
יותר, וככל שה
ן שלובות זו בזו, ונובעות מתרחיש עובדתי משותף או מתכנית עבריינית אחת – כך קטנה
ה
נטייה
לה
טיל ענישה
מצטברת (ע"פ 3504,3503/01 תפאל נ' מדינת ישראל
, לא פורסם, מיום 26.10.03, בפסקה
8;
ע"פ 1899/04
ליבוביץ נ' מדינת ישראל
, טרם פורסם, מיום 2.3.05, בפסקה
5). שיקול שני עוסק במה
ותן של ה
עבירות. ככל שאלה
חמורות יותר, וככל שה
רצון לה
רתיע את מבצע ה
עבירה
גדל – כך מתגברת ה
נטייה
לה
טיל על ה
נאשם ענישה
מצטברת, אשר מטבעה
שוללת את חירותו לתקופה
ארוכה
יותר.....
יחד עם זאת, סעיף 58 אינו מעניק לנו פתרון באשר לשאלת ה
יחס בין שני ה
מאסרים ה
מותנים, אשר ה
פכו לברי-ה
פעלה
לנוכח ה
פרת ה
"תנאים" שנקבעו לה
ם....... צבירתם של מספר עונשים תתאים בעיקר לסיטואציה
שבה
בין מספר עבירות אין כל זיקה
, או כאשר חומרתן ה
מופלגת של ה
עבירות מחייבת כי ה
עונשים ירוצו במצטבר. אולם, מקום בו יש לראות במספר עבירות כמשתייכות למסכת עבריינית אחת, כי אז ה
כלל ה
וא כי ה
עונשים בגינם יחפפו זה
את זה
(ראו
ע"פ 267/78 שלמה
חליוואה
נ' מדינת ישראל
, פ"ד לד
(1), 396, 401-402)."
21.
בת"פ (חיפה
) 2068-07-09 מדינת ישראל
נגד ג'אסר עמאש (
פסק דין
מיום 2.11.09 ) ציין כבוד ה
שופט א. שיף, בה
תייחס לדברים אלה
, כי :
"נראה
לי, כי ה
דגש בדבריו ה
נ"ל של ה
שופט לוי (וגם באמירותיו ה
נוספות שלו באותו עניין) ה
וא על ה
"פתרון ה
ה
ולם" באותה
סוגייה
ולא על ה
מגבלות שבדין ה
נוגעות לה
פעלתם במצטבר של שני ה
מאסרים ה
מותנים שה
יו תלויים ועומדים נגד ה
נאשם.
ספק בעיני אם נקבעה
, בדבריו של ה
שופט א.לוי ה
לכה
כי אם בימ"ש שה
טיל כמה
עונשים מותנים לא ה
ורה
על צבירתם, אזי אין בימ"ש ה
מפעיל את אותם עונשים רשאי לה
ורות על צבירתם של אותם עונשים. בוודאי שלא נקבעה
ה
לכה
כזו ע"י ה
שופטים א.גרוניס וי. עדיאל שישבו בה
רכב בה
לכת מסראווה
."
22.
כאמור, גם אני סבורה
כי אין בדברי כבוד ה
שופט לוי ה
נ"ל משום "ה
לכה
" אלא יש בה
ם משום "פתרון ה
ולם למקרה
קונקרטי" באשר לאופן ה
פעלת ה
מאסרים ה
מותנים ה
שונים. ה
דבר עולה
גם מדברי כבוד ה
שופטת ארבל בע"פ 4654/03 חרב וליד נגד מדינת ישראל
(
פסק דין
מיום 26.6.06) שנאמרו באמרת אגב, ולפיה
ם:
"נקודת ה
מוצא לעניין זה
ה
ינו סעיף 45 לחוק ה
עונשין
– ובפרט סעיפים- קטנים (ב) ו-(ג) שלו - ה
מסדירים את נושא ה
צטברותם של עונשים שה
ושתו על נאשם בגין עבירות שונות בה
ליכים משפטיים שונים. ה
ה
חלטה
באשר לאופן ריצוי עונשי ה
מאסר שה
וטלו על נאשם – ה
אם יצטברו ה
ם זה
לזה
כולם או מקצתם, אם לאו – נתונה
אפוא לשיקול דעתו של בית ה
משפט עליו מוטלת מלאכת איזון "בין ה
אינטרס ה
חברתי במיצוי ה
דין לבין ה
אינטרס ה
אנושי, נקיטת מידת חסד עם ה
נאשם, ה
מאפשרת לו לרצות את ה
עונש ה
חמור כדי לכפר על עוונותיו" (ע"פ 3503/01
תפאל נ' מדינת ישראל
, פ"ד נח
(1) 865, 872 (2003)). אכן, נכונותו של ה
מחוקק לאפשר למורשע לרצות עונשי מאסר שה
וטלו עליו כתקופות חופפות, בה
יעדר ה
וראה
שיפוטית מפורשת, יסודה
ברצון לאפשר לו "לכפר על עוונותיו על ידי ריצוי עונש אחד ויחיד, ה
יינו על ה
עבירה
ה
כבדה
ביותר..." (
ע"פ 237/80 קורטאם נ' מדינת ישראל
, פ"ד לד
(4) 576, 577 (1980)). יחד עם זאת, וככל שנכון ה
מחוקק לה
קל עם מי ששלח ידו במעשי עבירה
, ה
רי שה
לכה
ה
יא עימנו כי ככל שחמורות ה
עבירות בה
ן ה
ורשע ה
נידון, ככל שקשות נסיבות ביצוען וככל שיש בביצוען משום מרמס של ערכי ה
יסוד של ה
חברה
ושל ה
אינטרסים שמצאה
ה
יא לפרוש ה
גנתה
עליה
ם, כן גוברת ה
ה
צדקה
לחייבו בריצוי ה
עונשים שה
וטלו עליו במצטבר (ע"פ 6535/01
קוזירוב נ' מדינת ישראל
, פ"ד נז
(3) 562, 571 (2003);
ע"פ 1899/04
ליבוביץ נ' מדינת ישראל
(טרם פורסם, 2.3.05)). זאת, כמובן, בכפוף לבחינת נסיבות ה
עניין ושיקולים רלוונטיים אחרים.
על סעיף 45 לחוק ה
עונשין
קם נדבך נוסף בדמות סעיף 58 לחוק. ה
כלל ה
קבוע בסעיף 58 גובר כאמור על ה
וראת חפיפת ה
עונשים של סעיף 45 ואין תימה
על כך, שה
רי כאשר מדובר במי ששב וביצע עבירה
נוספת, ממין אלה
שנאסר עליו לבצע לא רק בשל חובתו לה
יות אזרח שומר חוק אלא גם ובמיוחד בשל עונש מאסר על תנאי ה
תלוי ועומד נגדו, פוחת ה
רצון לאפשר לו "לכפר על עוונותיו על ידי ריצוי עונש אחד ויחיד...", כלשונה
של ה
שופטת בן פורת בע"פ 237/80
ה
נ"ל, פוחת משקלה
של ה
נכונות ליתן לו ה
זדמנות לה
יטיב דרכיו ומולם גובר משקלם של שיקולי ה
ה
רתעה
ומתעצם כוחו של ה
אינטרס כי ה
וא ישא את מלוא עונשו בגין ה
עבירות בה
ן ה
ורשע (ראו גם:
ע"פ 4517/04
ה
נ"ל;
ע"פ 5443/98
מדינת ישראל
נ' מנשרוב (לא פורסם, 27.12.99)).
ה
ה
נחה
ה
מובלעת בסעיף 58 לחוק ה
עונשין
ה
ינה
כי מי אשר צפוי לעונש מאסר יימנע מביצוע עבירות נוספות ומי שלא מילא אחר ציפייה
זו ראוי לו שירצה
את ה
עונשים שנגזרו לו במלואם, כל מעשה
וה
עונש בגינו.
זוה
י ה
סיבה
ה
עיקרית לטעמי, לכך שסעיף 58 לחוק ה
עונשין
עניינו ב"שתי תקופות ה
מאסר" שישא ה
אסיר בזו אחר זו ואין ה
וא מקבל את ה
אפשרות, שלכאורה
נראית רחוקה
, כי אסיר שתלוי ועומד נגדו עונש מאסר בר-ה
פעלה
, ישוב ויבצע עבירות נוספות. יחד עם זאת, ראוי לה
זכיר כי ה
אפשרות לצבור זו לזו מספר תקופות מאסר מותנות שה
פכו ברות ה
פעלה
לאחר שה
ופר ה
תנאי שקבע בית ה
משפט, קיימת גם קיימת"
.
23.
למרות ה
אמור, אני סבורה
כי איני נדרשת לה
כריע בעניין זה
בשים לב לעובדה
שיש לראות בכל ה
עבירות של ה
מערער בגינן ה
ופעלו ה
מאסרים ה
מותנים, כמשתייכות ל"מסכת עבריינית אחת, כי אז ה
כלל ה
וא כי ה
עונשים בגינם יחפפו זה
את זה
" (כדברי כבוד ה
שופט א. לוי לעיל) וראוי ויחולו, ולו מן ה
ספק, גם על ה
מערער.
24.
באשר לה
צטברות ה
מאסרים ה
מותנים שה
וטלו בה
ליכים ה
שונים – כאן נקבע במפורש בעפ"א (חיפה
) 121,122/08 ה
נ"ל כי יש לה
פעילם במצטבר – וקביעתם שם מקובלת עלי.
25.
ב"כ ה
מערער ה
וסיף וטען כי ה
מאסר ה
מותנה
בן 8 חודשים,שה
טיל בית משפט קמא על עבירה
של ה
חזקת רכוש גנוב, שעונשה
ה
מירבי 6 חודשים. באשר לעבירה
של עוון אינו מידתי, דין ה
טענה
לה
ידחות. אכן, ה
ה
לכה
כפי שה
ובאה
ברע"פ 5798/00
ריזי נ' מדינת ישראל
, נקבע כי:
"במסגרת שיקול ה
דעת ה
מסור לו בבואו לגזור עונש מאסר על תנאי על בית ה
משפט לה
נחות עצמו, כי ראוי לה
ימנע מה
טלת מאסר מותנה
שתוצאתו תה
יה
קשה
עד כדי ה
יותה
בלתי מידתית ה
ן ביחס לעבירה
ה
ראשונה
וה
ן ביחס לעבירה
ה
נוספת
. מצב כזה
עלול לה
יווצר כאשר אדם שנכשל בעבירה
נוספת קלה
יחסית, יצטרך לשאת בעונש מאסר חמור שה
וטל עליו בגין ה
רשעה
קודמת".
ואולם, כאשר עסקינן בעבריין רצידיביסט כדוגמת ה
מערער, נדרשת ה
רתעה
משמעותית (שעל פי ניסיון ה
עבר גם ה
יא לא ה
רתיעה
אותו) וה
מאסר ה
מותנה
שנגזר אינו חמור במידה
ה
מצדיקה
ה
תערבות.
26.
אשר על כן, אמליץ לחבריי לקבל את ה
ערעור באופן חלקי, כך שה
מאסר ה
מותנה
שיופעל יעמוד על 11 חודשים (במקום 16 חודשים) כך שה
תקופה
ה
כוללת של ה
מאסר בפועל תועמד על 21 חודשים בניכוי ימי ה
מעצר מיום 14.9.10. יתר חלקי גזר ה
דין יעמדו בעינם.
ב. בר זיו, שופטת
ה
שופט י. גריל, ס. ה
נשיאה
:
א.
אני מצטרף לחוות דעתה
של חברתי, כב' ה
שופטת ב. בר-זיו, בכל ה
נוגע לדחיית ה
ערעור על ה
כרעת ה
דין.
ב.
לעניין גזר ה
דין אני מסכים לתוצאה
אליה
ה
גיעה
חברתי באשר לאופן ה
פעלת ה
מאסר ה
מותנה
, וזאת על יסוד ה
אמור ב-עפ"א (מחוזי חיפה
) 121/08 – 122/08 מדינת ישראל
נ' אמל רעד (מיום 23.10.08), דה
יינו, שה
מאסר ה
מותנה
שיופעל יעמוד על 11 חודשים, וה
תקופה
ה
כוללת של ה
מאסר בפועל תועמד על 21 חודשים.
ג.
לעניין ה
מאסר ה
מותנה
שה
וטל על ה
מערער בגזר דינו של בית משפט קמא, אני סבור שיש לקבל את ה
ערעור חלקית במובן זה
שייקבע שה
מאסר ה
מותנה
בגין עבירה
של ה
חזקת רכוש חשוד כגנוב תעמוד על 4 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים, ואילו שאר ה
ה
וראות בדבר ה
מאסר ה
מותנה
תעמודנה
בעינן.
י. גריל, שופט
ס. נשיא
ה
שופט ש. ברלינר, ס. ה
נשיאה
:
1.
דעתי כדעת חברי, כי יש לדחות את ה
ערעור על ה
כרעת ה
דין.
2.
לעמדתי, יש לדחות גם את ה
ערעור על גזר
ה
דין.
3.
ביום 14.9.10 ה
תפרץ ה
מערער לדירה
כדי לגנוב ממנה
רכוש, ויצא ממנה
עם פריטי ה
רכוש שגנב. בכך עבר את שתי ה
עבירות בה
ן ה
ורשע: כניסה
וה
תפרצות למקום מגורים או תפילה
בכוונה
לבצע גניבה
או פשע - עבירה
לפי סעיף 406(ב) לחוק ה
עונשין, שדינה
5 שנות מאסר, וגניבה
- עבירה
לפי סעיף 384 לחוק ה
עונשין, שדינה
מאסר 3 שנים.
4.
לחובת ה
מערער ה
רשעות קודמות רבות בעבירות רכוש סמים ואלימות, בגינן נגזרו עליו מאסרים מותנים, אלה
:
[א] מאסר מותנה
של 12 חודשים מת"פ 2705/07 של בית משפט ה
שלום בעכו, לפי גזר דין מיום 10.10.07, אם יעבור עבירת רכוש מסוג פשע.
[ב] באותו תיק ה
וטל עליו גם מאסר מותנה
של 5 חודשים אם יעבור עבירת רכוש מסוג עוון, אשר ה
ופעל ביום 1.12.09 ע"י בית משפט ה
שלום בעכו בתיק מס' 24740-11-09 ביום 1.12.09 (ר' ה
רשעה
מס' 4 בגיליון ה
ה
רשעות ה
קודמות).
[ג] מאסר מותנה
של 6 חודשים מת"פ 24719-11-09 של בית משפט ה
שלום בעכו, שה
ועמד על תקופה
של 4 חודשים לפי פסק דינו של בית משפט זה
מיום 4.3.10 בע"פ 7972-12-09, אם יעבור עבירת רכוש.
5.
בת"פ מס' 2705/07 ה
נ"ל, נגזרו שני ה
עונשים ה
מותנים, של 12 חודשים ושל 5 חודשים זה
לצד זה
, בלא שעולה
מגזר ה
דין כוונה
לנכות מן ה
עונש ה
אחד, את תקופת ה
מאסר ה
מותנה
ה
שני, למקרה
בו ה
וא יופעל קודם לכן. ניתן, על כן, לה
פעיל את שני ה
מאסרים ה
מותנים, כל אחד בעיתו, בלא שיש לה
חיל על כך את מה
שנפסק בפרשת אמל רעד ה
נ"ל.
6.
ה
שיקול, אם לה
פעיל את ה
מאסרים ה
מותנים בחופף לעונש ה
מאסר בפועל, או במצטבר אליו, וכך גם באשר לחפיפה
בין ה
עונשים ה
מותנים ה
מופעלים בינם לבין עצמם, צריך לה
ישמר לערכאה
ה
מטילה
את ה
מאסר וה
מפעילה
את ה
עונשים ה
מותנים, ה
כל על פי שיקולי ה
ענישה
וצרכיה
, בעת שה
יא עושה
כן.
7.
לא מצאתי כי נפל בנידון זה
משגה
בשיקולי ה
ערכאה
ה
ראשונה
. רשימת ה
ה
רשעות ה
קודמות בה
ן ה
ורשע ה
מערער עוד לפני שעבר את ה
עבירה
ה
נוכחית, מדברת בעד עצמה
. מתחייבת ה
חמרה
בענישתו, תוך מתן מלוא ה
משקל לכך שה
ענישה
ה
מותנית לא ה
ועילה
לה
רתיעו מלחזור לסורו. שיקול זה
מצדיק את ה
פעלת שני ה
עונשים ה
מותנים תוך ה
צטברות לעונש ה
מאסר בפועל וכך גם בינם לבין עצמם. ה
תוצאה
אליה
ה
גיעה
ה
ערכאה
ה
ראשונה
, כך אני סבור, ה
ולמת את ה
מקרה
, ואין סיבה
לה
תערב בה
, גם לא בנוגע למאסר ה
מותנה
שה
וטל על ה
מערער.
8.
לו נשמעה
דעתי, ה
יה
נדחה
ה
ערעור גם על גזר ה
דין.
ש. ברלינר, ס. נשיא
אב"ד
ה
וחלט פה
אחד לדחות את ה
ערעור על ה
כרעת ה
דין, וברוב דעות ה
וחלט לקבל חלקית את ה
ערעור על גזר ה
דין, כך שבסך ה
כל יה
א על ה
מערער לרצות מאסר בפועל לתקופה
של 21 חודשים בניכוי ימי מעצרו של ה
מערער מיום 14.9.10.
ניתן ה
יום
ח' באייר תשע"א 12 במאי 2011, במעמד ה
נוכחים.
ש. ברלינר, ס. נשיא
אב"ד
י. גריל, שופט
ס. נשיא
ב. בר זיו, שופטת
עפ בית משפט מחוזי 53595-02/11 תמיר אוליאל נ' מדינת ישראל (פורסם ב-ֽ 12/05/2011)