פסקי דין על יצחק ו-שאול מלמד | פסקי דין על רבקה מלמד

82/64 עא     07/10/1964




עא 82/64 יצחק ו-שאול מלמד נ' רבקה מלמד




(פ"ד יח (4) 342)

(פ"ד יח (4) 367)


בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

ערעור אזרחי מס' 82/64


השופטים:
כבוד הנשיא (אולשן
)
כבוד השופט ויתקון
,
כבוד השופט מני


המערערים:
יצחק ו-שאול מלמד


ע"י ב"כ עו"ד א' עברון

נ ג ד

המשיבה:
רבקה מלמד


ע"י ב"כ עו"ד א' דותן






ערעור ברשות על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי, תל-אביב-יפו (
השופטים פ' אבישר, א' מלחי, ח' בנטל),
מיום 14.2.64, ב-ע"א 455/63, לפיו נתקבל, ברוב דעות, ערעורה של המשיבה על פסק-דינו של בית-משפט השלום, תל-אביב-יפו (
השופט י' אוסטרר
), מיום 4.6.63, ב-תי"א 34597/61, המחייב את המשיבה "להרשות למערערים להשתמש ביחד אתה בבית הנמצא ברחוב מלצ'ט 4 ובדירה הנמצאת בו".


פסק-דין



השופט ויתקון

:
המערערים והמשיבה הם אחים ואחות, והסכסוך שביניהם נוגע לבית שברחוב מלצ'ט 4, תל-אביב, שעבר אליהם וליתר היורשים בירושה מאביהם המנוח שנפטר לעולמו בשנת 1953. לבית ארבעה חדרים, שאחד מהם הושכר עוד בימי המנוח ושדמי שכירתו נגבים על-ידי המערער מס' 1 בלבד. ביתר החדרים גרו, גם לאחר מות המנוח, אלמנתו ובתו, המשיבה. האלמנה נפטרה בשנת 1956 ומאז מוסיפה המשיבה לגור בדירה יחד עם אחות (שמשום מה לא צורפה לתביעה). בשנת 1961 הגישו המערערים תביעה לבית-משפט השלום, בה דרשו לחייב את המשיבה להרשות להם להשתמש יחד עמה בבית הנדון. שופט-השלום המלומד פסק בהתאם לתביעה, לאחר שקבע כי המשיבה – באשר היא הוסיפה לגור לבד בבית- "כמוה כתופסת חזקה". המשיבה עירערה על פסק-דין זה לבית-המשפט המחוזי וזה קיבל, ברוב דעות, את ערעורה. לדעת הרוב, אין כל מקום לראות את המשיבה כמסיגה-גבול כלפי יתר היורשים, ומשום כך מוגנת היא על פי הסעיף 30 לחוק הגנת הדייר, תשט"ו-1955, בפני
התביעה להחזרת הבית להחזקתם המשותפת של היורשים.


לדעתנו צדקו שופטי הרוב בהחלטתם. הוויכוח בכל הערכאות נסב על פירושן של שתי הוראות החוק: סעיף 26 לחוק שופטי השלום, העתמאני, וסעיף 30 לחוק הגנת הדייר האמור. אפשר להניח לצורך הענין, כי סעיף 26 עשוי לשמש יסוד לתביעת המערערים לשתפם בהחזקת הבית, שגם הם, כיורשים, שותפים בבעלותו. אך נראה לנו כי זהו מקרה אשר בו שותף המחזיק בנכס החזקה בלעדית, ולא בתור פולש ומסיג-גבול, הגנת הסעיף 30 פרושה עליו ואין לדרוש ממנו שיתחלק בהחזקה עם יתר השותפים. על החלת הגנה זו על אדם, שערב פטירת בן זוגו ושותפו החזיק בבית כולו דובר כבר בענין
מונדשיין נגד ראש אגף רישום, בג"צ 207/56 – מיכאל מונדשיין נגד ראש אגף רישום והסדר הקרקעות, ירושלים: פד"י, כרך יא, תשי"ז/תשי"ח-1957, ע' 354; פי"ם, כרך כז, תשי"ד-1957, ע' 359.
תקדים זה חשוב לעניינו רק מבחינה זו, שאף שם טרם פקעה בעלות המחזיק מחמת סיבה מן הסיבות המנויות בסעיף 30, ובפרט מכירת הנכס או חלוקתו, ובכל זאת ראהו בית-המשפט כמי שחוסה בצל החוק, ולכן, את שווי ירושתו כשווי דירה תפוסה. קרוב יותר לענייננו הוא המקרה של
ברוינר נגד לברון
,
ע"א 393/58 – משה ברוינר נגד שלמה לברון, כמנהל עזבון המנוח קלמן ברוינר: פד"י, כרך יד, תש"ך-תשכ"א-1960, ע' 169; פי"ם, כרך מג, תש"ך-1960, ע' 271.
בפסק-דין זה (המעיד על הקשיים לעשות דין וצדק במקרים כאלה) נאמר: "בעל-הבית או אחד מבעלי-הבית אשר הבית שימש להם קורת גג, יוסיפו לגור בו ויחסו בצלו של החוק, כאשר יימכר הבית. אך איננו מעלים על הדעת, כי הגנה זו תהא פרושה על שותף שהסיג את גבול שותפו, וגר בבית שלא כחוק. לא ראינו עוד כי חוק הגנת הדייר יגן על "פולש"; לא לאדם כזה התכוון סעיף 30 (א) הנ"ל, אלא לשותף לבית אשר היה גר בו תוך הסכם עם שותפו, ושחזקתו היתה כחוק".


עינינו הרואות, חשיבות רבה נודעת לשאלה, אם היתה המשיבה בחינת מסיגה-גבול או "תופסת-חזקה", כדברי שופט השלום המלומד, או אם גרה בבית לפי הסכם עם יתר השותפים. נראה לנו כי בדין דחו שופטי הרוב שבבית-המשפט המחוזי את מסקנתו המשפטית של שופט-השלום, שראה בהמשכת ישיבתה של המשיבה "תפיסה קונסטרוקטיבית". עובדות המקרה טופחות לגירסה זו על פניה. המשיבה גרה בבית זה 40 שנה; לאחר מות אביה ועד מות אמה היא גרה בזכותה של זו ומאז בזכות היותה יורשת. "תפיסה" לא היתה כאן, אלא המשכת מצב קיים, ובצדק ציינו שופטי הרוב כי מאז פטירת האם עבור 5-6 שנים עד שהוגשה התביעה, ורק זמן קצר לפני הגשתה פנו המערערים אל המשיבה כדי "להסדיר ענין הרכוש המשותף". בינתיים ישבה המשיבה בדירה ללא עוררין, שילמה מכיסה את כל ההוצאות והמסים החלים על הבית, ולעומת זאת, אחד המערערים גבה את שכר הדירה של החדר המושכר. אין ספק שהיה כאן הסכם מכללא על החזקתה הבלעדית של המשיבה בדירה. הלא בסופו של דבר, אין ההנאה מן הדירה ניתנת לחלוקה בין בעלי-הדין שלפנינו (ולא כל שכן בין כל היורשים, שחלק מהם לא הצטרף לתביעה), וכל מטרתה של תביעת המערערים היא, כנראה, להגיע להחזקה משותפת, כדי לשלול מהמשיבה את הגנת הסעיף 30 הנ"ל לכשינקטו צעדים למכור את הבית במשפט חלוקה. אך לנו נראה, כי דוקא
לשם מני
עת תוצאה זו ניתנת הגנת החוק למחזיק שהוא אחד מבעלי הנכס הנמכר, והיינו מסכלים את מטרת הסעיף, אילו היינו מחייבים את המשיבה להכניס את המערערים (ואולי גם יתר היורשים) לתוך הדירה.


משום כך סבורים אנו שהחלטת בית-המשפט המחוזי בדין יסודה ואנו דוחים את הערעור. על המערערים לשלם, ביחד ולחוד, למשיבה הוצאות ערעור בסכום כולל של -.500 ל"י.


ניתן היום, א' בחשון תשכ"ה (7.10.1964).






עא בית המשפט העליון 82/64 יצחק ו-שאול מלמד נ' רבקה מלמד, [ פ"ד: יח 4 367 ] (פורסם ב-ֽ 07/10/1964)