פסקי דין על שלמה כהן ו-אריה בן ציון קונדה (לובה) | פסקי דין על היועץ המשפטי לממשלה

364/63 עפ     30/07/1964




עפ 364/63 שלמה כהן ו-אריה בן ציון קונדה (לובה) נ' היועץ המשפטי לממשלה




ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי, תל-אביב יפו (מ' קנת, נשיא תורן, והשופטים י' דולב, מ' צ'רנובילסקי), מיום 5

(פד"י יח (3) 269)


בבית המשפט
העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים פליליים




ערעור פלילי מס' 364/63

השופטים:
כבוד הנשיא (אגרנט
),
כבוד השופט זוסמן
,
כבוד השופט הלוי
,


המערערים:
שלמה כהן ו-אריה בן ציון קונדה (לובה)


ע"י ב"כ עו"ד ד"ר י' בדר
, עו"ד מ' נחשון
- בשם המערער מס' 1

ע"י ב"כ עו"ד י' הגלר
- בשם המערער מס' 2


נגד

המשיב:
היועץ המשפטי לממשלה
ע"י ב"כ עו"ד ד"ר מ' חשין
, סגן פרקליט המדינה




ערעור על פסק-דינו וגזר-דינו של בית-המשפט המחוזי, תל-אביב-יפו (השופטים ע' יורן, א' מלחי, מ' צ'רנובילסקי) מיום 29.10.63, ב-תי"פ 528/60, לפיו הורשעו המערערים בהפצת מסמך רשמי כוזב ובקשירת קשר להשגת מטרה כשרה באמצעים בלתי כשרים, עבירות לפי סעיפים 338, 340 ו- 36 (ז) לפקודת החוק הפלילי, 1936, ונידונו כל אחד מהם לשנה וחצי מאסר, מזה שישה חודשים מאסר ממש ושנה אחת מאסר-על-תנאי.


פסק –דין




השופט הלוי

:

שני המערערים, שלמה כהן ואריה קונדה, הואשמו בפני
בית-המשפט המחוזי, תל-אביב-יפו, בתיק פלילי מס' 528/60 בזיוף מסמך רשמי (סעיף 338 לפקודת החוק הפלילי, 1936), בהפצת מסמך רשמי כוזב (סעיף 340) ובקשירת קשר להשגת מטרה כשרה באמצעים בלתי כשרים (סעיף 36 (ז)). הם זוכו מן העבירה הראשונה והורשעו בשתי העבירות האחרונות ונידונו כל אחד למאסר שנה וחצי, מזה שנה אחת מאסר-על-תנאי. שני המערערים עירערו על ההרשעה ועל גזר-הדין.


המערער כהן, הוא בעל בית-ספר לנהיגה בפתח-תקוה והמערער קונדה, הוא פקיד מינהלי באותו בית-ספר. אחד מתלמידי בית-הספר, גרשון אייכנבוים, עבר במשרד-הרישוי של המפקח על התעבורה במחוז תל-אביב-יפו בדיקת עיניים ומבחן עיוני בהנהיגה, שני השלבים הראשונים בהליכים לקבלת רשיון נהיגה, ותוצאות הבדיקה והמבחן הנ"ל אושרו רשמית בטופס הבקשה לרשיון נהיגה (מוצג ת/3), שהוחזר למר אייכנבוים אחרי שעמד במבחן העיוני. אעיר, דרך אגב, כי נוהג זה של משרד-הרישוי להחזיר למבקש את טופס בקשתו כשהוא נושא אישור רשמי בדבר תוצאות הבדיקה הרפואית והמבחן העיוני, על-מנת שיגיש את הטופס מחדש לפני מבחן הנהיגה המעשי, מאפשר מעשי זיוף ותרמית כפי שובצעו במקרה זה. ומוטב לשנות את הנוהג הנ"ל. אחרי שהטופס ת/3, על האישורים שבו, הוחזר על-ידי משרד-הרישוי לאייכנבוים, מסר אותו הלה למערער כהן, אצלו קיבל שיעורי נהיגה, או למשרדו. זמן מה לאחר מכן נטש אייכנבוים את שאיפתו לרשיון נהיגה, הפסיק את לימודיו בבית-הספר לנהיגה ולא קיבל את הטופס ת/3 בחזרה ממשרד הכהן.


לעומת אייכנבוים, שעמד בבדיקת העניים ובמבחן העיוני ולא היה מעוניין עוד להשיג רשיון נהיגה. היה אדם אחר, אבנר עקביה שמו, שהיה מעוניין דוקא בהשגת רשיון-נהיגה ללא בדיקת עיניים וללא מבחן יוני. עקביה, בעל מוסך לתיקון מכוניות בפתח-תקוה, ידע לנהוג, אך חשש מפני בדיקה רפואית, כי היה לו פגם בעין השמאלית ולא רצה שיחוייב בהרכבת משקפיים כתנאי למתן רשיון נהיגה. מלבד זה לא ידע קרוא וכתוב, חוץ מחתימת שמו (ואף זו בקושי). איש זה השיג במשרד הרישוי במחוז תל-אביב-יפו רשיון נהיגה (מוצג ת/1), שניתן לו על יסוד בדיקת העיניים והמבחן העיוני של אייכנבוים לפי הטופס ת/3, בצירוף מבחן נהיגה מעשי שהוא, עקביה, עמד בו ושתוצאותיו אושרו באותו הטופס ת/3, כדי להתאים את הטופס של אייכנבוים לצרכיו של עקביה, היה צורך בזיופים שונים, כגון החלפת שם המבקש ופרטיו, החלפת תמונתו המצורפת לטופס והשלמת חותמת משרד-הרישוי על התמונה המוחלפת, ומחיקת חתימתו של אייכנבוים והחלפתה בחתימה המתיימרת להיות של עקביה (הלה אף לא תרם את חתימתו לטופס המזוייף), כתב-היד בו זוייף המסמך ת/3 לא זוהה.


עקביה העיד כי קשר קשר עם שני המערערים, תחילה עם קונדה ולאחר מכן גם עם כהן, שישיגו לו רשיון נהיגה ללא בדיקת עיניים וללא מבחן עיוני תמורת תשלום -.400 ל"י, כי שילם לקונדה -.200 ל"י ומסר לכהן שטרות בחתימת ידו על סך -.200 ל"י, שפרעם אחרי קבלת רשיון הנהיגה (ת/1) על-ידי תיקון מכוניתו של כהן. בתחילת עדותו סיפר עקביה כי כהן הוא ש"הביא לי טופס והוא מילא אותו לכל פרטיו אחרי שלקח ממני שני צילומים וקבע לי מיד תור לבחינה מעשית"; בהמשך עדותו ייחס את הפעולות האלו לקונדה. עדותו של עקביה סתרה בפרטים חשובים את הודעותיו במשטרה (מוצגים נ/3- נ/4) ומידת מהימנותו היתה נמוכה מאד. ליתן מאן דפליג כי עקביה היה שותף לפשע, באופן שעדותו טעונה סיוע ממשי נגד כל אחד מן המערערים. יתר-על-כן, לאור הסתירות המרובות והגסות בין גירסותיו השונות היה כאן צורך בסיוע חזק, כדי להרשיע את המערערים (או מי מהם) על יסוד עדותו של עד זה.


אכן בית-המשפט המחוזי הזדקק לסיוע מפי כמה עדים, והם יעקב לוי, זילברבוים ואייכנבוים.


העד יעקב לוי חזר בבית-המשפט מהודעותיו במשטרה (ת/24 - ת/25), הכחיש כל ידיעה על קשר פלילי בין עקביה והמערערים ועמד על הכחשותיו על-אף הכרזתו כעד עויין. המעט שניתן להציל מפיו בדבר פגישה בין עקביה ושני המערערים לא תאם את גירסתו של עקביה. בית-המשפט לא האמין לו בהכחשותיו הנ"ל והיה "מוכן להניח" לטובת המערערים, כי עד זה "ידע היטב כי הרשיון יושג לא באמצעים 'כשרים' וכי על-כן הפגיש את עקביה עם השניים". לאור קביעה זאת, ולאור תוכן הודעותיו של העד במשטרה, נראה לי כי צדקו באי-כוח שני המערערים,
ד"ר בדר ומר הגלר, בטענתם כי יעקב לוי היה לא רק "מעורב" בעבירה, כמסקנתו של בית-המשפט המחוזי, אלא שותף לעבירה, היינו משדל ומסייע לקשירת קשר פלילי. על-כן ההלכה שנפסקה ב-ע"פ 246/54, יוסף צבאג' נגד היועץ המשפטי לממשלה
: פד"י, כרך ט, תשט"ו/תשט"ז-1955, ע' 367; פי"ם, כרך יח, תשט"ו-1955, ע' 237. המבדילה בין "מעורב-בעיסקת-אותה-עבירה" ו"שותף לעבירה", אינה חלה במקרה זה, ועדותו של לוי אינה יכולה לשמש סיוע לעדותו של עקביה, לפי הכלל כי אין למצוא סיוע חוקי לעדותו של שותף לעבירה בעדותו של שותף לאותה עבירה.


אשר לזילברבוים, עד זה אימת אמנם חלק מסיפורו של עקביה בנוגע לשטרות (מוצג ת/2) שחתם עליהם לפקודת זילברבוים, אך אין בעדותו כדי לקשר את המערער כהן לשטרות אלה, ולכן אין בעדותו של זילברבוים משום סיוע לעדותו של עקביה נגד המערער הראשון (ואין צריך לומר נגד המערער השני).


העדות החשובה ביותר (אם לא היחידה) שיש לשקול אותה לענין הסיוע, היא עדותו של אייכנבוים, שהיתה גם מהימנה ביותר על בית-המשפט. עד זה אמר בנוגע לטופס ת/3, שהוחזר לו אחרי אישור תוצאות בדיקת עיניו ועמידתו במבחן העיוני: "נתתיו לנאשם הראשון שון (כהן) או
למשרדו. לא קיבלתיו בחזרה... מסרתי את הטופס לכהן, כי עוד הייתי בלימוד מעשי". ובחקירת שתי-וערב: "מסרתי (את) הטופס במשרד כהן או אולי לידו של מישהו ממשרד כהן. אינני זוכר היום".


בית-המשפט המחוזי ייחס לעדות זאת חשיבות מכרעת, באמרו:

"אך נוסף לכל קיימת העובדה המכרעת, כי טופס הבקשה ת/3 הוחזר על-ידי אייכנבוים למשרדו של הנאשם הראשון ונמצא לאחר מכן בצורתו המזוייפת, במשרד הרישוי. לא נטענה כל טענה על-ידי הנאשם הראשון או על-ידי פקידו לעניני מינהל, הנאשם השני, וממילא לא הובא שמץ של ראיה, כי הטופס נמסר על-ידיהם למישהו אחר או נגנב ממשרדם. גם כאן נאחז הנאשם הראשון בכפירה סתם, היינו בהכחשה בעלמא שהטופס הוחזר לו על-ידי אייכנבוים, וזאת בניגוד לעדותו הברורה של האחרון."

ד"ר בדר טען לעומת זה כי לאור דברי העד בחקית שתי-וערב אין לקבוע בביטחה כי הטופס ת/3 נמסר על-ידי אייכנבוים למערער כהן עצמו, או שמערער זה ראה את הטופס או ידע על קיומו. מר הגלר טען כי עדותו של אייכנבוים בענין מסירת הטופס אינה מקשרת את המערער קונדה למעשה העבירה, וכי עצם היותו של מערער זה פקידו של כהן לעניני מינהל אינו מהווה הוכחה לכאורה לכך שראה את הטופס או ידע על קיומו. באי-כוח שני המערערים טענו כי בבית-הספר של כהן עבדו עוד שלושה אנשים (שניים מהם מדריכים לנהיגה ואחד עובד בתפקיד בלתי מוגדר), וכי לפי עדותו של אייכנבוים אי-אפשר לקבוע למי נמסר הטופס.


הטופס ת/3 שנמסר על-ידי אייכנבוים, לפי עדותו, למערער כהן או למישהו ממשרדו, היה מסמך בעל-ערך, שהכיל לא רק את בקשתו המקורית של אייכנבוים לרשיון-נהיגה, על כל פרטיה, תמונתו וחתימתו של המבקש, אלא גם חתימות וחותמות רשמיות של משרד-הרישוי, שאישרו את תוצאות בדיקת העיניים והמבחן העיוני של המבקש. אייכנבוים הפקיד את המסמך הזה בבית-הספר לנהיגה, בו קיבל את שיעורי הנהיגה מאת המערער כהן, מתוך הנחה שהמסמך יהיה דרוש לו לשם השגת רשיון-הנהיגה לאחר המבחן המעשי. אין להניח, בהעדר כל עדות, כי מסמך זה התגלגל סתם במשרד כהן ללא ידיעתו של כהן, שהיה אחראי כלפי אייכנבוים לשמירת המסמך, או של פקידו המינהלי קונדה, שהיה ממונה מטעם כהן על התיקים. כמו-כן אין להניח, בהעדר כל עדות, שהמסמך מצא את דרכו מן המשרד החוצה ללא ידיעתו של אחד המערערים. אף-על-פי-כן אין להתעלם מכך כי אייכנבוים לא הזכיר בעדותו את המערער קונדה, וקשה לקבוע על יסוד העובדה בלבד שקונדה היה פקיד מינהלי של כהן, כי אכן הטופס נמסר לידו של קונדה או שהוא טיפל בו. מצד שני יכול המערער כהן לטעון, לאור חוסר בטחונו של אייכנבוים אם מסר את הטופס לידו, כי קיימת אפשרות שהטופס נמסר לפקידו המינהלי (קונדה) וכי השימוש הפלילי בו נעשה מאחורי גבו ובלי ידיעתו. כאן יש להוסיף כי הפנינו את תשומת לבם של הפרקליטים המלומדים לרישום בדף 119 של יומן ההוראה המעשית של בית-הספר (מוצג ת/14), המכיל בכתב-ידו של כהן (כפי שהלה הודה בעדותו) את הפרטים האישיים של עקביה וגם את "תוצאות הבדיקה הרפואית – 6/6, 6/6". רישום זה של תוצאות הבדיקה הרפואית של עקיבה (אשר לאמיתו של דבר לא עבר שום בדיקה רפואית) מתאים לרישום תוצאות הבדיקה הרפואית בטופס ת/3 (שזוייף כאמור על-ידי ייחוס הבדיקה של אייכנבוים לעקביה), וייתכן כי הרישום שנעשה על-ידי כהן בדף 119 של ת/14 יכול היה לשמש הוכחה חיובית לכך כי אכן המערער כהן ראה את הטופס ת/3 והיה קשור במעשה הפלילי שבוצע בבאמצעותו. אבל לא זו בלבד שבית-המשפט המחוזי לא הזכיר בפסק-דינו את הרישום הזה בין ראיות הסיוע שהסתמך עליהן, אלא גם סגן פרקליט המדינה המלומד, ד"ר חשין, לא טען בפני
נו כי יש לדחות את הסברו של המערער כהן בעדותו כי רשם את תוצאות בדיקת העיניים מפי עקביה ולא העתיק אותן מטופס. בנסיבות אלו נראה כי עדותו של אייכנבוים בלבד אינה מהווה אותו סיוע חזק הדרוש כדי להרשיע את שני המערערים או אחד מהם על יסוד עדותו המפוקפת של השותף-לעבירה עקביה. יש לציין כי בית-המשפט המחוזי לא הסתפק בעדותו של אייכנבוים כסיוע לעקביה, אלא הסתמך על עדותם המצטברת של אייכנבוים, לוי וזילברבוים, בשעה ששתי העדויות האחרונות אינן יכולות להוות סיוע חוקי כאמור לעיל. סיכומו של דבר: על אף החשד הכבד הקיים לאור חומר ההוכחות נגד שני המערערים אין הוכחות אלו מספיקות כדי להרשיעם בביטחה.


לפיכך החלטנו לבטל את ההרשעה ואת גזר-הדין.


ניתן היום, כ"א באב תשכ"ד (30.7.1964).






עפ בית משפט מחוזי 364/63 שלמה כהן ו-אריה בן ציון קונדה (לובה) נ' היועץ המשפטי לממשלה, [ פ"ד: יח 3 269 ] (פורסם ב-ֽ 30/07/1964)