פסקי דין על אברהם ישי | פסקי דין על לשכת עורכי הדין

19/81 עלע     07/07/1982




עלע 19/81 אברהם ישי נ' לשכת עורכי הדין




(פד"י לו (3) 192)

בבית המשפט העליון

ערעור לשכת עורכי הדין
מס' 19/81
השופטים: כבוד השופט מ' בייסקי
,
כבוד השופט ד' לוין
,
כבוד השופט יהודה כהן
המבקש: אברהם ישי

המבקש טען לעצמו

נ ג ד

המשיבה: לשכת עורכי הדין

ע"י ב"כ עו"ד י' מינא

ערעור על פסק-דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין
(אב בית הדין ד' אבי יצחק והחברים י' דובר, ב' גליקשטט) בבד"א 53/81, 54 מיום 15.11.81, בו נדחו הערעורים על פסק-דינו של בית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין
בתל-אביב-יפו (החברים א' אריאלי, א' גורל, נ' אבולוף) בבד"מ 11/81 מיום 14.6.81.
פסק-דין

השופט ד' לוין
: לפנינו ערעור המופנה כנגד פסק-דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין
. הערעור במקורו מופנה כנגד עצם הרשעת המערער בדין בעבירות על-פי סעיף 53 וסעיף 61(1) לחוק לשכת עורכי הדין
. תשכ"א-1961, וכנגד עונש ההשעיה לעשרה חודשים, אשר הוטל עליו בבית הדין המשמעתי הארצי הנ"ל.

תחילתו של ההליך הזה בכתב קובלנה, אשר הוגש בחודש מאי 1981 על-ידי הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין
בירושלים (הקובל). בכתב הקובלנה הועלו כנגד המערער שהוא עורך-דין במקצועו, שלוש האשמות, המתייחסות לשלשה אירועים. המערער הודה בעובדות הנוגעות לשתיים מן ההאשמות, ואילו בעניין השלישי חזר בו הקובל מהקובלנה, ועניין זה אינו עומד לדיון.

העובדות, שהודה בהן המערער, הן אלה: בשנת 1974 טיפל מטעם זוג עולים, אנה ומרק בליוס, ברכישת דירה מאת משרד הקליטה באמצעות חברת עמידר. בהיותם עולים חדשים היו זכאים לזכויות יתר, הנותנות להם עדיפות על-פני קונה רגיל. המערער קיבל על עצמו לטפל בביצוע רישום העיסקה בלשכת רישום המקרקעין. בין היתר, הכין המערער והגיש לרשות המתאימה שני מסמכים, שהם נושא הקובלנה. המסמך האחד הוא תצהיר, החתום על-ידי רוכש הדירה, אותו היה עליו להגיש לחברת "עמידר". תצהיר כזה אמנם הוגש, והוא מתיימר היה להיות חתום על-ידי גב' אנה בליוס והן על-ידי מר מרק בליוס.

המערער, בהיותו עורך-דין המוסמך על-פי פקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, לקבל תצהירים ולאמת את חתימת המצהירים, רשם באותו תצהיר, כי הופיע לפניו האדון מרק בליוס והוא, אחרי שהזהירו כי עליו להצהיר את האמת, חתם בפני
ו על התצהיר. את העובדה הזו אישר המערער בחתימת ידו. אין מחלוקת על כך, שעובדה זו אין בה אמת, שכן, בתאריך בו נחתם התצהיר על-ידי גב' בליוס, בפני
המערער, מר מרק בליוס כלל לא היה בארץ.

המסמך האחר הוא טופס מש"ח, אשר מוגש לשלטונות מס שבח מקרקעין בקשר לעיסקה במקרקעין. על טופס זה חייבים לחתום גם המוכר וגם הקונה, ולאשר בחתימתם את נכונות העובדות המפורטות בטופס. המערער ערך טופס שכזה, ובמקום בו צריכה הייתה להופיע חתימת המוכר, רשם המערער את הרישום הבא: "(-) "עמידר" בע"מ". משמעותו של רישום כזה, לכל מי שמעיין בטופס, היא, כי על המסמך המקורי חתמה "עמידר" בע"מ. אין מחלוקת כי "עמידר" בע"מ לא חתמה על טופס מש"ח זה, והרישום נעשה על-ידי המערער ללא סמכות.

המערער הורשע על-ידי בית הדין המחוזי של לשכת עורכי הדין
בירושלים בביצוע עבירות לפי סעיפים 53 ו-61(1) לחוק לשכת עורכי הדין
בקשר עם כל אחד מהמסמכים הנ"ל, ודינו נגזר להשעיה לתקופה של חמישה חודשים. גזר הדין ניתן ביום 14.6.81.

כנגד פסק-דינו של בית הדין המשמעתי המחוזי הוגשו שני ערעורים; האחד על-ידי המערער והאחר על-ידי הקובל. המערער טען בערעורו, כי העובדות אשר הודה בהן אינן מהוות עבירה על-פי חוק לשכת עורכי הדין
, ולפיכך לא היה מקום להרשיעו. לחלופין, העלה השגתו כנגד גזר הדין בהיותו סבור כי הוא חמור יתר על המידה, ובנסיבות המקרה לא הייתה הצדקה להשעייתו. הקובל טען בערעורו, כי העונש, שהוטל על המערער על-ידי בית הדין המשמעתי המחוזי, מופרז בקולתו. לסברתו, חומרת המעשים הצדיקה עונש השעיה לתקופה ארוכה בהרבה (לפחות לשנתיים ימים).

בית הדין המשמעתי הארצי דחה את ערעור המערער מכול וכול, קיבל את ערעור הקובל והעמיד את עונש ההשעיה על עשרה חודשים. בהיפתח הדיון לפנינו נסוג המערער מהערעור, עד כמה שהוא מופנה כנגד ההרשעה עצמה, אולם ביקר את החלטות בית הדין המשמעתי הארצי ובית הדין המשמעתי הארצי ובית הדין המשמעתי המחוזי לעניין העונש.

טענותיו העיקריות של המערער לעניין העונש הינן כדלהלן:

א. הפרשה כולה התרחשה בשנת 1975, ומאז ועד היום בל סבל רב בעטיה, בכך שהועמד לדין פלילי וגם הורשע בדין, בכך שנפגע מעמדו בעיני הציבור עקב פרסום הפרשה, ובכך שנפגע מטה לחמו.

ב. התמשכות ההליכים בעניינו מגיעה לכלל עינוי דין, וראוי שלא למצות יותר את הדין עמו בעניין דנן.

ג. נכון שנכשל במעשיו, אך הוא לא הפיק מכישלונו כל טובת הנאה ולא אמור היה להפיק כל טובת הנאה, ומעשיו הם יותר בבחינת משגה פורמאלי מאשר התנהגות פסולה במתכוון.

ד. בתי הדין המשמעתיים נתנו משקל ניכר לכף חובה לעובדה, שלאחר אותה התרחשות הובא לדין וגם הורשע לפני בתי הדין המשמעתיים של לשכת עורכי הדין
בעבירות משמעת אחרות. אלה מעשים שנעשו לאחר הפרשה דנן, ואין לראותם כהרשעות קודמות; הוא נתן את הדין בגין אותם מעשים, לפיכך אין לחזור ולהתייחס אליהם, כשבאים לגזור דינו בענייננו.

לא מצאנו בכל טענותיו של המערער יסוד ועילה להתערבות מצידנו בעונש שנגזר על-ידי בית הדין המשמעתי הארצי.

אכן, העבירות בוצעו בשנת 1975, אולם הן נחשפו והובאו לתשומת לב הקובל רק בעת שהתנהל המשפט הפלילי כנגד המערער בבית המשפט המחוזי בירושלים בשנת 1981. כאשר הודה המערער בעדותו בבית המשפט המחוזי, ביום 23.2.81, בעשיית המעשים, נושא הקובלנה, נפתח ההליך המשמעתי כנגד המערער והסתיים עד מהרה בהרשעתו, ביום 14.6.81. לפיכך אין לומר, כי בעניין זה היה עינוי דין כלשהו, ואם התמשכו הדברים מאז המעשה ועד להגשת כתב הקובלנה, הרי זה במידה רבה משום העמדה שנקט המערער בפרשה זו בתהליך החקירה ובתחילת הדיון המשפטי.

אשר למעשים עצמם, החומרה שבהם מזדקרת לעין:

א. המחוקק ראה לנכון להסמיך את ציבור עורכי הדין לקבל תצהירים מאת הציבור ולאמת את חתימת המצהיר, לאחר שהזהיר את המצהיר על חובתו להצהיר אמת. סמכות זו הייתה נתונה בעיקר לשופטים, ורק משום האמון, שניתן לציבור עורכי הדין, הקנה המחוקק סמכות זו לציבור זה בהנחה שיעשה מלאכה אחראית זו באמונה. המעשה שעשה המערער מפגין זלזול בחובה המוטלת עליו כעורך-דין ופוגע באמון, אשר ניתן לציבור עורכי הדין בכללו.לפיכך, התנהגות המערער במקרה דנן מהווה הפרה חמורה של כללי ההתנהגות המחייבים עורך-דין.

ב. בטופס מש"ח, המוגש לשלטונות מס שבח, מפורטות עובדות, על-פיהן היו מחשבים בשעתו את תוספת המס, שהקונה חייב בתשלומו, ואת מס השבח, שחובת תשלומו על המוכר. לכן, ערוך הטופס כך, שעובדות אלה יאומתו בחתימת הקונה והמוכר גם יחד. במעשה שעשה המערער היה כדי להטעות את שלטונות המס לחשוב, כי המסמך נחתם על-ידי החברה הלאומית "עמידר", ובכך אישרה את הפרטים המפורטים כנכונים. למותר להדגיש, כי אישור כזה משקלו רב בעיני מס שבח. החומרה עולה איפוא על פני הדברים.

ג. כפי שצוין לעיל מדובר היה במכירת דירה על-ידי משרד השיכון לקונים, הנהנים מזכויות יתר בהיותם עולים חדשים, כל עוד הם תושבי הארץ, הבונים ביתם בישראל. מכאן החשיבות, שחברת "עמידר" תהיה מודעת לכך, כי קונים אלה אמנם נמצאים בארץ וממלאים אחר התנאים, המזכים אותם בעדיפות זו. התצהיר, שאומת על-ידי המערער, יש בו כדי להטעות את חברת "עמידר", בכך שתתרשם, כי מי שהצהיר לפני עורך-דין בישראל, מצוי אכן בארץ. כאמור, לא אלה היו העובדות לאשורן.

הנה כי כן, המעשים שביצע המערער יש בהם חומרה רבה, ולא זו בלבד שהם מצדיקים, אלא ממש מחייבים השעיית עורך-דין ולתקופה משמעותית, למען יהא העונש מרתיע את המערער ואת חבריו עורכי הדין גם יחד.

לצד החומרה שבעבירות על-פי מהותן, עולה ומזדקרת חומרה נוספת והיא, שהמערער, במשך תקופה לא ארוכה יחסית, עבר עוד ארבע עבירות משמעתיות, שאחת מהן דומה במהותה לעבירות דנן. הוא אישר לפני השלטונות, כי חוזה מסוים נחתם לפניו על-ידי הצדדים לחוזה, עובדה שלא הייתה אמת. כתוצאה מכך, הכשיל את המתקשרים בחוזה ואת השלטונות גם יחד. על אותו עניין נשפט המערער, ודינו נגזר לנזיפה, ואין הוא מועלה לפנינו, כשם שלא הועלה לפני בית הדין המשמעתי הארצי, למען יישקל אותו עונש מחדש וישונה, אלא הדברים הובאו לפני בתי הדין המשמעתיים, וגם לפנינו, כאות לכך שהמערער אינו מקפיד על התנהגות ההולמת את כבוד מקצוע עריכת הדין, ובמעשיו הוא מכשיל אחרים. לפיכך, מוצדק להטיל עליו עונש של ממש, לבל תישנה התופעה. תמימי דעות אנו עם בית הדין המשמעתי הארצי, כי בנסיבות כפי שפורטו לעיל, העונש, אשר הוטל על המערער בבית הדין המשמעתי המחוזי, היה מתון יתר על המידה וחייב החרפתו. גם בית הדין המשמעתי הארצי לא מיצה עם המערער את הדין, על-פי הנסיבות כפי שהובהרו לעיל, והסתפק בעונש השעיה של עשרה חודשים. בכך, אל נכון, נתן ביטוי להתחשבותו בזמן שעבר מאז האירוע, ובכך שהמערער לקה בבריאותו.

אשר על-כן לא ראינו יסוד להתערבותנו, ואנו דוחים את הערעור.

פסק הדין של בית הדין המשמעתי הארצי אושר על-ידינו על כל חלקיו, כולל עניין פרסום שמו של המערער, ואין מקום לשנות קביעה זו.

בהתחשב בלקוחותיו של המערער ולצורך הסדרת ענייניהם, וכן ענייניו של המערער אנו דוחים תחילת ההשעייה עד יום 1.9.82 ועד בכלל.

ניתן היום, ט"ז בתמוז תשמ"ב (7.7.82).








עלע בית המשפט העליון 19/81 אברהם ישי נ' לשכת עורכי הדין, [ פ"ד: לו 3 192 ] (פורסם ב-ֽ 07/07/1982)