פסקי דין על יצחק כהן | פסקי דין על יוסי זוזו קיון | פסקי דין על אילנה אברמוב |

7176-10/10 תאח     11/05/2011




תאח 7176-10/10 יצחק כהן נ' יוסי זוזו קיון, אילנה אברמוב








בית משפט השלום בבאר שבע



תא"ח 7176-10-10 כהן נ' קיון ואח'


בפני



כב' השופטת
מיכל וולפסון






בעניין:
יצחק כהן



ע"י ב"כ עו"ד זגורי
התובע


נגד



1. יוסי זוזו קיון

2. אילנה אברמוב




ע"י ב"כ עו"ד נ' ברבי
הנתבעים



פסק דין


1.
התובע, בעל זכות חזקה בלעדית בנכס הידוע כדירת מגורים ברחוב אליהו בן חור 7/13 בבאר-שבע, השכיר את המושכר לשוכרים כאשר על פי כתב התביעה חוזה השכירות נכרת ביום 19.5.08 לתקופה של 12 חודשים שהוארכה עד ליום 19.5.10. ביום 5.10.10, בהעדר הסכמה להעלאה של דמי שכירות על פי דרישת המשכיר, הוגשה תביעה לפינוי המושכר.

2.
הנתבעים העלו מספר טענות הגנה אשר צומצמו, בהחלטה מוקדמת מיום 24.3.11 לטענת הגנה אחת שהיא שבעת השכרת המושכר לראשונה, ב-11.5.06 ניתנה להם הבטחה, מטעמו של התובע, כי יוכלו לשכור את המושכר למשך 10 שנים רצופות.


הנתבעים צירפו לכתב ההגנה חוזים שנחתמו בין הצדדים ביום 11.5.06, לתקופה של 12 חודשים, ביום 11.5.07 למשך 12 חודשים עם אופציה ל-12 שנים נוספות, ביום 19.5.08 ל-12 חודשים וביום 25.4.09 ל-12 חודשים.

עפ"י החוזה הראשון והשני עמדו דמי השכירות על 380$ לחודש. בחוזה השלישי עלו דמי השכירות ל-400$ לחודש. בשנת 2009 הומרו דמי השכירות לשקלים חדשים ועמדו על סך 1,860 ₪.

לטענת הנתבעים ערב חידוש החוזה בשנת 2010 הגיע בנו של התובע ודרש להעלות את דמי השכירות ל-3,000 ₪ כתנאי להמשך השכירות ולכך הם לא הסכימו.

בשלבים ראשוניים של ניהול התיק הופקד בקופת ביהמ"ש סכום המהווה שווי של 12 חודשי השכירות של שנת 2010-2011, עד 20.5.11, לפי שכר הדירה האחרון.

3.
טענת ההגנה של הנתבעים הייתה כאמור שערב החתימה על החוזה הראשון הוסכם בעל פה כי לשוכרים הזכות לשכור את הדירה למשך 10 שנים רצופות.


בעל פה, בחקירה נגדית, נטען כי התובע עצמו לא היה מעורה בהשכרת המושכר או הארכות השכירות. המידע על המושכר נמסר לנתבע 1 ע"י מתווך כאשר מי שפנה למתווך טלפונית בנוכחות הנתבע 1 הייתה עובדת אצל התובע בשם לוסי.


לפי עדותו של הנתבע 1, המושכר עמד ריק פרק זמן ארוך. כשהנתבעים הלכו לראות את המושכר היו להם הסתייגויות מלשכור את הנכס לאור הצורך להשקיע בו. אבל, לאור ההבטחה האמורה הסכימו לשכור את המושכר, ולהשקיע בו.

4.
הנתבעים נשאלו מדוע לאותה הבטחה לא היה ביטוי בכתב ויתרה מזאת, החוזים היו ל-12 חודשים כל פעם, למעט חוזה אחד שכלל אופציה של 12 חודשים. לכך הם השיבו כי הם סמכו על המשכיר ועל עמידה במילה.


באשר למעמד של הגב' לוסי, הנתבעים העידו שבמשך כל השנים הקשר היה או עמה או עם בן של התובע.


לתובע מספר נכסים והתובע לא הזים את גרסת הנתבעים שלגבי המושכר הדמות הדומיננטית בהשכרת המושכר הייתה עובדת שלו שכבר עזבה אותו, בשם לוסי.


בא כוח התובע טען כי לא הוכח שללוסי היה ייפוי כוח לחייב את התובע.


התובע העיד שבמהלך כל השנים הוא פגש את הנתבעים פעמיים. פעם אחת כי היה במקרה באזור ופעם אחת בהקשר לתביעה של ועד הבית נגדו כי לא שולמו דמי ועד.


התובע גם הסכים שהוא נעזר בבניו בכל מה שקשור לטיפול במושכרים שלו וכשיש מחלוקות הוא זמין בטלפון.

על פי סעיף 3(א) לחוק השליחות, התשכ"ה – 1965, אין צורך בייפוי כוח כתוב כדי ליצור שליחות וניתן להסתפק בהקניית השליחות בעל פה.

זאת ועוד, השולח יכול לאשרר את פעולת השלוח בדיעבד (סעיף 6(א) לחוק השליחות).

שתיקת התובע באשר לגרסת הנתבעים, שהייתה ידועה כבר בישיבה הראשונה ב-22.3.11, באשר לטענה של המצג של לוסי, שמתבטאת באי העדת העדה או המתווך שמסר לנתבע מס' 1, בעל פה, את דברי לוסי בטלפון, מהווה אשרור בדיעבד של אותה התחייבות.

5.
בא כוח התובע טוען כי בכל מקרה הצדדים לא כרתו חוזה ל-10 שנים, בין בשנה הראשונה ובין לאחר מכן ולפיכך החוזים הכתובים מחייבים אותם. החוזים שנחתמו בין הצדדים הם חוזים סטנדרטיים שמשמשים צדדים לא מיוצגים המשלימים את הנדרש בכתב. אין חולק כי אף צד לא נעזר בעורך דין. אני מאמינה לנתבעים שלא ראו בחוזים העיתיים וגם לא בהעלאות השכר המתונות כדי להוות סתירה להבטחה שיוכלו להישאר במושכר 10 שנים.


טוען בא כוח התובע כי מדובר על גרסה הסותרת מסמך בכתב, ולכן המסמך בכתב גובר.


העובדה שמדובר בהבטחה בעל פה שלא קיבלה ביטוי במסמך שנחתם ע"י הצדדים מספר פעמים (חוזי השכירות) אינו שולל את ההבטחה להיות טענת הגנה, בכפוף לכך שאין מדובר בטענה סתמית [ע"א 248/89 החברה הכללית למוסיקה (1973) בע"מ נ'
warner home video (u.k.) ltd
, פ"ד מו (2) 273, 278 (1992)].
השתכנעתי שהגרסה של ההבטחה עומדת בתנאי הפסיקה.

6.
מאחר והצדדים ניהלו על פני השנים משא ומתן על עליית שכר הדירה והעלויות היו מתונות, נחה דעתי כי הקפצה מ-1,860 ₪ ל-3,000 ₪ הייתה שלא בתום לב מצד המשכיר.

7.
בסיכומיו חזר בא כוח הנתבעים והבהיר כי מרשיו אינם עומדים על המשך השכירות וביהמ"ש התבקש לקבוע כי מאחר והם שילמו את דמי השכירות עד ה-20.5.11, כאמור ברישא לפסק הדין, יקבע מועד, בעוד מספר חודשים לסיום השכירות.


עמדה זו לא הייתה מקובלת על בא כוח התובע שסבר שעל הנתבעים לפנות את המושכר מיד וזו הייתה הסיבה להגשת התובענה.

8.
בחוזה האחרון שהצדדים חתמו נקבעו דמי השכירות להיות בגובה 1,860 ₪ לחודש, בתשלום מראש של כל 3 חודשים. דמי השכירות שולמו עד 20.5.11. לכן, על פי הוראות סעיף 19 לחוק השכירות והשאילה, התשל"א - 1971 , המושכר יפונה ביום 19.8.11, בכפוף לכך שהנתבעים ישלמו לתובע, או אם ימאן לקבל, יפקידו בלשכת הוצל"פ, תוך 5 ימים מיום קבלת פסק הדין,
את יתרת דמי השכירות עד ליום הפינוי האמור, בתיק שייפתחו למטרה זו.

9.
תביעת הפינוי נדחית, בכפוף להוראות סעיף 8 לעיל.


המזכירות תעביר לתובע סך של 22,320 ₪ מתוך הפיקדון ותשיב את ההפרש לנתבעים.


באשר לשכ"ט והוצאות – בא כוח הנתבעים עתר לחייב את התובע לאור חוסר תום הלב של ההתעלמות מההבטחה שבהתבסס עליה השקיעו הנתבעים במושכר – הגנה שלא הותר להעלותה.


אלמלא העיד התובע שנקלע לכך שנתבע ע"י ועד הבית בגין חוב של הנתבעים, הייתי נוטה להיעתר לבקשה. לאור עדות זו שלא הוזמה ע"י הנתבעים, אינני פוסקת הוצאות לאף צד.

זכות ערר תוך 45 יום לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע.

המזכירות תשלח העתק החלטתי לב"כ הצדדים.

ניתנה היום, ז' אייר תשע"א, 11 מאי 2011, בהעדר הצדדים.








תאח בית משפט שלום 7176-10/10 יצחק כהן נ' יוסי זוזו קיון, אילנה אברמוב (פורסם ב-ֽ 11/05/2011)