פסקי דין על עזבון המנוח שני לדני ז"ל | פסקי דין על תומר לדני | פסקי דין על עו"ד רונן קצף ועו"ד שרעבי | פסקי דין על ימית סינון וטיפול במים | פסקי דין על אריה מעודה | פסקי דין על עו"ד קליר ואח' |

4447/04 א     22/05/2010




א 4447/04 עזבון המנוח שני לדני ז"ל, תומר לדני, עו"ד רונן קצף ועו"ד שרעבי נ' ימית סינון וטיפול במים בע"מ, אריה מעודה, עו"ד קליר ואח'








st1\:*{behavior: }
בית משפט השלום בנתניה



22 במאי 2011

ת"א 4447-04 עזבון המנוח שני לדני ז"ל
ואח'
נ' ימית סינון וטיפול במים בע"מ
ואח'







בפני

כב' השופטת
ד"ר איריס רבינוביץ ברון


תובעים

1
.
עזבון המנוח שני לדני ז"ל

2
.
תומר לדני
עו"ד רונן קצף ועו"ד שרעבי



נגד


נתבעים

1.ימית סינון וטיפול במים בע"מ
2.אריה מעודה
עו"ד קליר
3.הראל בע"מ - חברה לבטוח
עו"ד זיגר
4. מדינת ישראל
באמצעות פרקליטות מחוז מרכז

5.עופר תלמי
עו"ד קליר
6.הרשות הפלסטינית – עיכוב הליכים
עו"ד כרמלי




פסק דין



לפני תובענה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו למנוח, שני לידני ז"ל (להלן: "המנוח"), אשר למרבה הצער נרצח ביום 1.08.02.

הצדדים
1.
התובעים, הינם עזבונו של המנוח ואחיו מר תומר לדני
, יורשו היחיד של המנוח
(להלן: "התובע"), זאת לאחר שהורי המנוח ואח נוסף הסתלקו מחלקם בעיזבון לטובת התובע.
הנתבעת 1, היתה מעסיקתו של המנוח אשר עובר לפטירתו, הועסק אצלה כנהג (להלן: "המעביד") .
הנתבעים 2, 5, היו בכל המועדים הרלוונטים בעלי המניות בנתבעת 1 ומנהלי החברה בפועל.
הנתבעים 1,2 -5 יכונו להלן ( "הנתבעים 1,2 -5" או
"הנתבעים").
הנתבעת 3, היתה בכל המועדים הרלוונטים לתביעה המבטחת של הנתבעת 1, ובכלל זאת בביטוח מעבידים (להלן: "הנתבעת 3" או "המבטחת").
הנתבעת 4, הינה מדינת ישראל, (להלן: "הנתבעת 4" או
"המדינה").
הנתבעת 6, הרשות הפלסטינאית (להלן: "הרשות") אשר ההליכים נגדה מעוכבים בהתאם להחלטת בית המשפט המחוזי מיום 4.11.08 ברע"א 9793/08.

רקע
2.
ביום 01.08.02, בשעות הבוקר נסע המנוח, במסגרת עבודתו, למפעל הנתבעת 1 שממוקם באזור תעשייה ניצני כרם שלום על קו התפר וכ- 200 מ' מעבר לקו הירוק

(להלן: "המפעל").
המנוח נסע בגפו. במהלך נסיעתו, בדרך למפעל ארבו למנוח מחבלים, תושבי טול כרם. על פי כתב האישום שהגישה המדינה כנגד המעורבים ברצח, חסמו המחבלים את דרכו של המנוח ואילצוהו, באיומי אקדח, להיכנס עם רכבו לתוך מחסן בו התחבאו. במחסן זה נורה המנוח למוות בידי אותם מחבלים (כתבי אישום, מסמכים מתיק החקירה ומבית הדין הצבאי צורפו לתצהיר התובע).
3.
עובר לאירוע נשוא התובענה היה המנוח רווק, יליד 30.07.75, בן 27 במותו.
4.
מטעם התובעים הוגשו תצהיריהם של התובע מר תומר לדני
וכן של מר כהן אלימלך העובד באזור התעשיה. מטעם נתבעים 1, 2, ו-5 הוגש תצהירו של נתבע 5 מר עופר תלמי. מטעם המדינה הוגשו תצהיריהם של
אל"מ דן חפץ ושל מר דויד שמיר, אשר שימש כמנהל העמותה ניצני כרם שלום 2000, המאגדת בתוכה את המפעלים באזור העשייה ניצני כרם שלום. המצהירים נחקרו על תצהיריהם. הצדדים הגישו סיכומים בכתב.


טענות הצדדים בתמצית

5.
התובעים טוענים כי מקום האירוע היה מסוכן ומועד לפורענות. התובעים מנמקים מסוכנות האזור, בין היתר, לאור צמידותו לעיר טול כרם ומכיוון שכבר אירעו בו פרעות ופיגועים קודמים עם תחילת האינתיפאדה. לטענתם, מתחילת האינתיפאדה ועובר לרצח, אירועי ירי אל עבר איזור התעשייה היו דבר שכיח. סמוך לאירוע הרצח הסתובבו באזור "גנבים חמושים". בתקופה האמורה היה מסוכן להיכנס לאזור התעשייה. למרות מסוכנות המקום, אזור התעשייה לא היה מגודר, כאשר מפעלים שכנים הקימו חומה בגבול המזרחי הנושק לטול כרם. לא נערכו בדיקות לנכנסים לאזור, לא מצד צה"ל ולא מצד כל גורם אחר.

התובעים טוענים כי האירוע התרחש בשל רשלנותם של הנתבעים, מעסיקי המנוח, המדינה והרשות.
התובעים טוענים לקיומה של חובת זהירות מושגית וחובת זהירות קונקרטית. לטענתם, הנתבעים היו צריכים, בנסיבות העניין, לצפות את התרחשות הנזק. לטענתם, הסיכונים באזור התעשייה היו ידועים לכל.

התובעים טוענים בסיכומיהם כי הנתבעים נמנעו מלהעיד את נתבע 2 כאשר עדותו רלוונטית וחשובה שכן היה נציג הנתבעת 1 באזור התעשייה ויכול היה, יותר מכל אחד אחר, לשפוך אור על מעשיהם או מחדליהם של הנתבעים. התובעים טוענים כי יש להסיק מאי העדת נתבע 2 שעדותו
היתה פועלת נגד הנתבעים.

התובעים טוענים כי עדותו של נתבע 5 מאשרת שהמעביד לא נקט באמצעים לשמירה על ביטחונו האישי של המנוח, שעה שמפעלים אחרים באזור התעשיה, המרוחקים אף יותר מטול כרם, הקימו חומה.
התובעים טוענים בסיכומיהם כי שניים מהמורשעים במעורבות ברצח היו עובד לשעבר במפעל בשם איימן ג'עים ועובד שעבד במפעל בעת הרצח בשם ראאד דמירי.
התובעים טוענים כי המנוח לא קיבל כל הדרכה בהקשר הביטחוני והסיכונים שבאזור התעשייה, לא סופקו לו אמצעי מיגון או אבטחה שעה שמעסיקים אחרים חימשו את עובדיהם בנשק. הנתבעים התעלמו מהמלצה מרחבית לנשיאת נשק. הנתבעים אף הפסיקו לממן את חברת השמירה שפעלה במקום ולא העסיקו קב"ט או שמירה במקום.
התובעים טוענים כי המדינה לא הנהיגה סידורי אבטחה באזור התעשייה, בשונה מישובים אחרים שמעבר לקו הירוק. צה"ל לא הנחה את בעלי המפעלים טרם הרצח כיצד עליהם לנהוג נוכח הסיכון הביטחוני. המדינה לא דאגה שתיערך בדיקה לנכנסים לאזור.
לטענתם, המדינה אינה יכולה "לחסות בצילה" של האינתיפאדה כעילה לחוסר המעש מצידה, שכן צה"ל דאג לספק הגנה ואמצעי זהירות לישובים אחרים. רק לאחר הרצח החלו לבדוק את הנכנסים לאזור התעשייה וניתנו הנחיות לבעלי המפעלים. היכולת היתה קיימת, אולם היא לא מומשה.
התובעים טוענים כי יש להעביר את נטל הראיה לכתפי הנתבעים 1, 2, 4, 5 להוכיח כי לא התרשלו לאור כללי "הדבר מעיד על עצמו" ו/או "דבר מסוכן". לטענתם שעה שהנתבעים לא עמדו בנטל זה ואפילו ההפך, הוכחה התרשלותם, הרי שיש לחייבם ביחד ולחוד בנזקי התובעים.

6.
נתבעים 1, 2
ו- 5 טוענים כי אין למעביד אחריות לפיגועי טרור במדינת ישראל אשר הם חלק מהסיכון הרגיל במדינת ישראל. לטענתם לא היה במקום האירוע סיכון שונה מכל אזור אחר במדינת ישראל, מדובר באירועי אינתיפאדה 2002, טרם הקמת גדר ההפרדה, כאשר בוודאי שלא היתה כל מניעה למחבלים פלסטינאים להגיע לכל עיר בישראל.
לטענתם, המדיניות המשפטית חייבת להיות כזו אשר שוללת את הצפיות של המעביד בגין אירועי טרור שהם חלק בלתי נפרד מהסיכון הרגיל של החיים במדינת ישראל.
לטענתם, במקרים של פיגועים על רקע ביטחוני, המדיניות המשפטית מחייבת בחינה שונה של יסודות הרשלנות וחובת הזהירות וכי מדיניות משפטית זו נובעת, בין היתר, גם מהעובדה כי קיים פיצוי חלופי בדמות חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, תש"ל- 1970 (להלן: "חוק לנפגעי פעולות איבה").
לטענתם, ההלכה היום היא, שבמקרה בו נפגע עובד בפיגוע טרור, אשר הוא חלק מהסיכון הרגיל במדינת ישראל, אין לקבוע שהמעביד הפר את חובת הזהירות.
הנתבעים מוסיפים כי לחילופין, אם בכלל, רק במקרים חריגים וקיצוניים ביותר ניתן יהיה להטיל אחריות על מעביד בגין פיגוע מפיגוע טרור במדינת ישראל, לשם כך נדרשת מסוכנות חריגה ביותר, אולם זה בוודאי לא המקרה.
טוענים הנתבעים, כי איזור התעשייה לא היה מסוכן יותר מכל מקום אחר במדינת ישראל במועדים הרלוונטים. לטענתם, גם התובע לא טוען שהאזור היה מסוכן באופן חריג ביותר. יתרה מכך, התובע לא צירף חוות דעת מומחה להוכיח טענתו בדבר מסוכנות האזור ברמה חריגה.
לעניין מיקום המפעל טוענים הנתבעים, כי איזור התעשייה נמצא לכל היותר 200 מ' מהקו הירוק ובריבונות ישראל, ללא כל הפרדה פיזית בינו לבין האזורים שבתוך הקו הירוק, כך שלמעשה אין הבדל בין אזור זה לבין כל אזור אחר שבתוך הקו הירוק. לטענתם לא הוכח שהמקום יותר מסוכן בהיותו מעבר לקו הירוק.
הנתבעים טוענים, כי טרם האירוע לא ניתנו ע"י צה"ל או המדינה הנחיות בנושא ביטחון באזור התעשייה. מרגע שלא ניתנו הנחיות ביטחוניות מטעם המדינה, בוודאי שלא ניתן להטיל אחריות על המעביד. לחילופין טוענים הנתבעים כי אם יש אחריות, חלקה המכריע מוטל על המדינה.

7.
המבטחת טוענת כי דין התביעה נגדה להידחות בהיעדר יריבות בינה לבין הנתבעים. עוד טוענת כי חל חריג בפוליסה לענין מלחמה, מעשה איבה וטרור.
המבטחת מפנה לס' 22 לפקודת הנזיקין לפיו הזכות לתרופה בשל עוולה וכן החבות עליה אינה ניתנת להמחאה אלא מכוח הדין. לכן, לטענתה, לתובע אין זכות תביעה. התובעים טוענים כי טענה זו עולה לראשונה במסגרת הסיכומים ועל כן היא בגדר הרחבת
חזית אסורה.
המבטחת טוענת להיעדר כיסוי עפ"י הפוליסה שכן מדובר במעשה איבה או טרור. התובע מסכים כי המנוח נרצח בפעולת איבה. המונח "איבה" אינו מוגדר בפוליסה ויש לפרשו לפי החוק. המבטחת טוענת כי הוכח קיומו של החריג.
התובעים טוענים כי הנטל להוכחת החריג בפוליסה חל על הטוען לו וכי בנטל זה לא עמדה המבטחת. התובעים טוענים כי הפוליסה מגדירה "טרור" בעוד המבטחת לא הוכיחה כי הרצח נעשה על רקע פוליטי ולא הוכיחה כי המניע לרצח הוחרג בפוליסה. משלא הוכיחה המבטחת קיומו של החריג שישלול כיסוי ביטוחי הרי שחבה היא כמבטחת הנתבעים בפיצויי התובע.

8.
המדינה טוענת כי נקטה באמצעים הביטחוניים הנדרשים במסגרת משאביה המוגבלים שנפרסו על פני גזרה רחבה.
המדינה שקלה ופרשה כוחותיה ומשאביה בהתאם לצרכים.
המציאות הביטחונית באזור התעשייה לא הייתה שונה מהמציאות הביטחונית הכואבת בגזרת החטיבה המרחבית מנשה ובעורף הישראלי הסמוך לגזרה זו (נתניה והאזור). לא היתה מסוכנות מיוחדת בקשר לאזור התעשייה ועל כן, לא היו חובות ספציפיות שהיו מוטלות על המדינה בקשר לאזור תעשייה זה.
המדינה טוענת להיעדר חובת זהירות ולהיעדר קשר סיבתי בשל גורם זר מתערב. לטענתה, הטלת ציפיות על המדינה בגין קרות פיגועי טרור, נוגדת את השכל הישר. לטענתה, משיקולי מדיניות משפטית לא ראוי להטיל על מערכת הביטחון אחריות גורפת בנזיקין בשל פיגועים.
לחילופין, טוענת המדינה לאשם תורם למנוח שידע אודות הסיכונים הקיימים באזור התעשייה
ולמרות זאת לא דאג לאמצעי מיגון וסידורי אבטחה.
כן נטען, כנגד ההסתלקות של היורשים לטובת התובע, כי נעשתה לצרכי התביעה ובחוסר תום לב.

דיון והכרעה


שאלת אחריותם של הנתבעים 1, 2
ו- 5
9.
אין חולק כי מעביד נדרש להגן על עובדיו מפני סיכונים אפשריים הכרוכים בעבודתו. אולם המנוח נפגע מאירוע טרור בדרכו לעבודה. אם כן, השאלה בעניין זה הינה האם ובאילו נסיבות ניתן להטיל על המעביד את האחריות לתוצאות פגיעה בעובד עקב פעולות איבה?

בע"א 491/73 גדולי החולה בע"מ נ' מחרוז, פ"ד כט(2) 32 (להלן: "פרשת החולה") נפגע עובד טרקטור מפגיעה של יריה שנורתה לעברו מכיוון העמדות הסוריות, שעה שעיבד אדמות סמוך מאוד לגבול הסורי, מקום שהיה במצב של מתיחות תמידית. בעניין זה דן כבוד השופט ויתקון בצפיות הסכנה:


"מבחינת "צפיות הסכנה" אין לומר איפוא שסכנת הפיגוע היתה לגמרי בלתי-צפויה. אך בעוד שאין רשלנות בלי צפיות אין לומר כלל ועיקר שכל מעשה או מחדל שסכנתו סמוכה ונראית מן ההכרח שמעשה או מחדל רשלני הוא (ראה, באחרונה, לגיל טרמפולין נגד נחמיאס,
ע"א 285/73,
[4], בע' 74). חוששני שבמציאות שאנו נתונים בה במדינה זו ובזמן הזה, רבים חושפים את עצמם לסכנת פיגוע בידי אוייבים למיניהם, אם בצאתם לדרך ואם בהימצאם במקום עבודתם. האם כל אלה הם "רשלנים"? והאם ניתן להכתים במילת-גנאי זו את אלה השולחים אותם לעבודה או לדרך?


בזה לא באתי לסייג את הדברים שאמרתי בפתח דברי. התעלמות מסכנה בטחונית, כהתעלמות מכל סכנה אחרת, עלולה להוות רשלנות מצד המעביד או מצד העובד או מצד שניהם גם יחד. הדבר תלוי בנסיבות המקרה. אך כאן ברצוני להדגיש שיקול כללי יותר. כאשר סכנה בטחונית נשקפת לציבור כולו או לחלק ניכר מהציבור, והציבור - מטעמים הידועים לכולנו - מקיים את אורח חייו הרגיל על-אף הסכנה, נראה לי שלא בנקל נמצא עילה להאשים מעבידים בחוסר דאגה לשלום עובדיהם או את אלה בחוסר דאגה לשלום עצמם. מונחים כגון רשלנות והפרת חובת הזהירות מקבלים משמעות שונה ממשמעותם הרגילה כשמדובר בדפוסי התנהגות שציבור הנתון בסכנה מסגל לעצמו כדרך יחידה לקדם את פני הרע. קשה גם למעביד, אם לא בלתי-אפשרי, למצוא ביטוח בפני
אחריות לנזק שנגרם עקב פעולת איבה, ומאידך גיסא, מי שנפגע מפעולה כזאת, אם שכיר הוא ואם עצמאי, פיצויו מובטח לו, במישור הציבורי, לפי חוק הגימלאות לנפגעי ספר, תשי"ז-1956, או לפי חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, תש"ל-1970".
(ההדגשה הוספה – א.ר.ב.)

בע"א 559/77 חיים למפרט נ' מדינת ישראל ל"ג 3, 649 (להלן: "פרשת למפרט") דובר
בעובד משרד הביטחון שתפקידו לפקח על בנית מתקנים בטחוניים שבגבול הצפוני, בדרכו לעבודה נפגע מאש מחבלים שחדרו לישראל מגבול הצפון. שם הוכח כי לפני התקרית היו בכביש הצפון מספר פיגועים חבלניים, ואף כשבועיים לאחר מכן הותקף אוטובוס שהסיע ילדי מושב אביבים והיו הרוגים ופצועים. כבוד הש' ויתקון קבע בעניין זה את הדברים הבאים:

"...אין להשוות את מידת הזהירות הנדרשת ממעביד לגבי מצב הבטיחות שבתוך מפעלו ובגדר חצרו הנתונים לשליטתו למידת הזהירות שהוא יכול לנהוג כלפי סכנות הנשקפות לעובדו כלכל אדם הנמצא ברשות הרבים."

שאלה דומה עלתה בת"א מחוזי (ת"א) 1051/92 שפיר נ' פרדס, פ"מ, כרך תשנ"ט, חלק ראשון, תשנ"ט- 1999 (להלן: "פרשת שפיר"). בפרשת שפיר התריע התובע בעצמו הן בפני
מעבידתו ומנהליה והן בפני
אנשי יחידת משמר הגבול שפעלה באזור, התראות חוזרות ונשנות בנוגע לסכנה הצפויה מן הפועלים הערבים הלנים בפרדסים, כאשר לבסוף נדקר מדקירות סכין ע"י פועל ערבי שנהג ללון בפרדסים. כבוד השופט ישעיה קבע את הדברים הבאים:

"הנתבעת, כמעבידה, לא נקטה צעדים יוצאי-דופן או מיוחדים לשם הגנה על ביטחון עובדיה בפרדסים, גם לא על רקע המתיחות במצב הביטחוני. עדיין אין בכך, לדעתי, להצביע על התרשלות מצדה, אם במעשיה ואם במחדליה. אנמק את דבריי:
אין ספק כי המעביד, ככזה, חב חובת זהירות מושגית כלפי עובדו באשר הוא, ובמסגרת זאת חייב הוא לספק לו מקום עבודה בטוח ולנקוט אמצעי זהירות מרביים לשמירת ביטחונו ושלומו. חובה זו אינה בלתי מוגבלת או מוחלטת. על המעביד לנקוט בכל האמצעים הסבירים אך לא מעבר לכך. חובה זו מתייחסת בעיקר להנהגת שיטות עבודה בטוחות ולהגנה על העובד מפני סכנות פוטנציאליות הנובעות מאופי העבודה או הפעילות. אינני סבור כי הענקת או אספקת אמצעי הגנה מפני תקיפת מחבלים או טרוריסטים התוקפים על רקע לאומני היא מתפקידו או חובתו של מעביד, גם אם מדובר במעביד המעסיק עובדים בפרדסים או במקומות אחרים ה"מועדים" לפורענויות מסוג זה
".

10.
המסקנה העולה מן האמור הינה כי
חובת הזהירות של המעביד כלפי העובד יכולה להטיל עליו אחריות אף בגין פגיעתו של עובד בפיגוע טרור. יחד עם זאת, כאשר בוחנים את האחריות של המעביד כלפי העובד או עזבונו והעובד נפגע מפיגוע טרור, לא בנקל יקבע כי היתה הפרה של חובת הזהירות על ידי המעביד. הלכה זו נובעת, כפי שפורט בציטוטים שהובאו, מכך שלמרבה הצער אירועי טרור הינם חלק מסיכוני החיים במדינת ישראל, מכך שיש קושי למעביד לבטח עצמו מפני אחריות בנזיקין בהקשר זה ומכך שהמחוקק הבטיח פיצוי לנפגעי פעולות איבה במסגרת חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה.
עתה יש לבחון, האם הוכיחו התובעים כי חובת הזהירות הופרה במקרה שבפני
נו. לשם כך ישנה חשיבות לבדוק את נסיבות המקרה הספציפי ובין היתר, האם מדובר היה במציאות שהיתה בה מסוכנות מיוחדת וספציפית, האם ניתנו הנחיות מיוחדות למעביד על ידי המדינה והמעביד לא עמד בהן וכדומה.

11.
אין מחלוקת כי המנוח נרצח במהלך ותוך כדי עבודתו. גם אין מחלוקת כי המנוח לא צויד בנשק אישי להגנה עצמית. לא הובאו ראיות כי ניתנו הנחיות או נערכו על ידי הנתבעת 1 תדריכים לעובדים לגבי סכנות ביטחוניות באזור התעשייה.

התובעים טוענים כי מחומר הראיות עולה תמונה קשה של התנהלות תמוהה, עצימת עיניים והתעלמות מוחלטת מהסכנות והסיכונים שבמקום, למרות ידיעה ברורה אודות הסיכונים ולמרות שנתבעים אלה הוזהרו חזור והזהר כי אינם דואגים לביטחון עובדיהם.

הנתבעים טוענים כי התובע מבקש להטיל עליהם, כמעבידים, אחריות בגין פיגוע טרור אשר התרחש במדינת ישראל ובריבונות ישראל. כאשר באותה התקופה אזור התעשיה לא היה בסיכון שונה מכל אזור אחר במדינת ישראל לרבות הערים המרכזיות בישראל.


מסוכנות אזור התעשייה
12.
אין מחלוקת כי אזור התעשייה בו נמצא המפעל ממוקם כ- 200 מ' מעבר לקו הירוק כאשר צידו המזרחי גובל באזור טול כרם. האזור היה פתוח, לא מתוחם ולמעשה כל עובר אורח
יכול להיכנס אליו מבלי לעבור מחסום.
13.
סוגיית רמת מסוכנותו של אזור התעשייה לעומת מקומות אחרים במדינת ישראל חשובה לשם בירור שאלת אחריות הנתבעים בנסיבות העניין, ובחינת נקיטת אמצעי הזהירות המיוחדים אשר התובעים
טוענים כי היה על הנתבעים לנקוט בהם, בהתאמה למסוכנות המיוחדת שלטענתם היתה קיימת באזור.
התובעים טוענים כי עם תחילת האינתיפאדה, בסוף שנת 2000, פורעים מטול כרם בזזו ושרפו מפעלים באזור התעשייה. התובעים גם טוענים כי סמוך לאירוע הסתובבו באזור התעשייה "חמושים". אזור התעשיה לא היה מגודר ואף לא נבדקו הנכנסים אליו.
מטעם התובעים הוגש תצהירו של מר כהן, העובד באיזור התעשיה במפעל גישורי, אשר הצהיר כי אזה"ת הפך למסוכן כאשר החלה האינתיפדה ולכן במפעל בו הוא עובד הוקמה חומה והעובדים קיבלו נשקים והוא החל לשאת נשק. מר כהן העיד בחקירתו כי כל הזמן הרגיש מאויים באזור התעשייה אינו מוכן להיכנס לאזור התעשייה ללא נשק ולכן קיבל נשק (ע"מ 42 לפרוטוקול ש' 3 ו- 5).

התובעים בסיכומיהם הפנו לקטעים מעדותם של תלמי, שמיר, כהן וחפץ וטוענים כי ניתן ללמוד מעדויות אלו על אירועים קודמים שהיו במקום ועל מסוכנותו.
לשיטתם, עצם קירבתו של אזה"ת לטול כרם וכניסת הפועלים לשטחו ללא בידוק מלמדים על מסוכנותו הרבה. התובעים מציינים בסיכומיהם כי המחבלים שרצחו את המנוח מסרו בהודעותיהם
כי יצאו לפיגוע וחזרו ממנו לטול כרם.

מטעם המדינה העיד אל"מ חפץ, שהיה בזמנים הרלוונטים מח"ט ואחראי על גזרת ג'נין וטול כרם.
בחקירתו העיד אל"מ חפץ כי אזור התעשייה לא היה מסוכן יותר מכל מקום אחר (ר' ע"מ 27-28 לפרוטוקול הדיון):

"ש. האם לא מקובל עליך כמו (כך במקור – א.ר.ב.) שאמון בנושא הבטחון ששטח מצומצם כזה של אזור תעשייה ניצני שלום שבו בהגדרה אמורים להפגש כל יום ישראליםופלסטינאיםללאפיקוחעלכניסותויציאותמהנושא כל אחד על גופו, בעת תקופת אינטיפדה ופיגועים חמים, זהו מוקד סיכון ורגישות גבוה יותר מסתם יישוב/התנחלות בגזרה או סתם קטע גבולהאם אתה לא מסכים להצהרה זו

0 מ'

"
"
"

.

.
"


בגא

20.
.
.


"---
-
-
"
"

"

.
"






א בית משפט שלום 4447/04 עזבון המנוח שני לדני ז"ל, תומר לדני, עו"ד רונן קצף ועו"ד שרעבי נ' ימית סינון וטיפול במים בע"מ, אריה מעודה, עו"ד קליר ואח' (פורסם ב-ֽ 22/05/2010)