פסקי דין על יוסף עסיס | פסקי דין על המוסד לביטוח לאומי

4766/02 בל     20/05/2004




בל 4766/02 יוסף עסיס נ' המוסד לביטוח לאומי




1


בתי הדין לעבודה
בית הדין האזורי לעבודה בת"א-יפו
בל 004766/02


בפני
:
כב' השופטת מיכל לויט


30/05/2004



בעניין:
יוסף עסיס



ע"י ב"כ
עו"ד גורודסקי

התובע

נ ג ד


המוסד לביטוח לאומי



ע"י ב"כ
עו"ד שור

הנתבע

פסק דין


1. תביעתו של התובע לתשלום דמי פגיעה בגין אירוע לבבי שאירע לו מיום 25.1.02 נדחתה על ידי המוסד לביטוח לאומי
מן הטעם שלא אירעה לו, לדעת פקידת התביעות, תאונת עבודה כהגדרתה בסעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) התשנ"ה – 1995 (להלן:"החוק").

לעמדת המוסד, לא הוכח כי אירע לתובע אירוע תאונתי תוך כדי ועקב עבודתו שהביא לכאבים בחזה בגינם אושפז ב-25.1.02.

(מכתב הדחיה מיום 20.10.02 צורף כנספח ח' לכתב התביעה).

על כך הוגשה תביעה זו לבית הדין.




2. התובע יליד 1952, נהג במקצועו, היה נהג הסעות בחברת אוויס-דן-רנט-א-קאר במועד הרלבנטי לתביעה.

לטענתו, בבוקר ה-25.1.02, במהלך נסיעה, תוך כדי עבודה, היה לו ויכוח עם נהג שעקף אותו באופן מסוכן, שלאחריו חש בכאבים בחזה.

3. תאונת עבודה מוגדרת בסעיף 79 לחוק, לגבי עובד, כתאונה שאירעה "תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו".

4. בבואו לקבוע באילו מקרים תחשבנה מחלות לב כ"תאונת עבודה" נזקק בית הדין למבחנים בהם הוא נעזר לגבי כל תאונת עבודה אחרת: קיומו של "אירוע" תאונתי.

העובדה המקובלת בעולם הרפואה היא שלהוציא מקרים נדירים ביותר, אוטם שריר הלב אינו פוקד אלא מי שמקנן בקרבו, באורח סמוי או גלוי, תהליך תחלואתי המהווה בסיס ורקע לבוא האוטם. את המקום הראשון במחלות אלה תופסת טרשת העורקים בכלל וטרשת העורקים הכליליים בפרט.

בעיני הרופא מהווה האוטם אחד השלבים, מהחריפים שבהם, בהתפתחות המחלה והופעתו צפויה במועד זה או אחר, בכל שעות היום והלילה, בכל מצב, בעת פעולה, מנוחה ואף שינה.

עם זאת ידוע, על סמך מחקרים רבים, שאירוע חריג יכול לגרום או לתרום לבואו של אוטם. הכוונה למאמץ פיזי בלתי רגיל ומתח נפשי (התרגזות או התרגשות) יוצא דופן (unusual strain or stress).
(דב"ע מו/139-0 יצחק נ' המוסד, פד"ע יח 315; בג"ץ 1063/91 פפו נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מה (4) 267; ע"א 300/97 יהודה חסון נ' שמשון חברה לביטוח, לא פורסם)

לפיכך, המבחן הנוהג להיותו של אוטם שריר הלב "תאונת עבודה" הינו מבחן "האירוע החריג" או "המאמץ המיוחד".
(דב"ע מו/139-0 יצחק נ' המוסד, פד"ע יח 411; בג"ץ 1063/91 משה פפו נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מה (4) 267; דב"ע שן/91-0 זהר פרץ נ' המוסד, לא פורסם; עתירה לבג"ץ נדחתה; בג"ץ 1619/91 זהר פרץ נ' המוסד, פ"ד מו (3) 386; דב"ע נב/248-0 המוסד נ' דליק ווליניץ, לא פורסם; עתירה לבג"ץ נדחתה; בג"ץ 6984/93 דליק ווליניץ נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מח (4) 285; בג"ץ 4690/97 המוסד נ' בית הדין הארצי לעבודה ועובדיה כרם, פ"ד נג (2) 529; עבל 318/96 איאן מיקלס נ' המוסד, פד"ע לד 385)

הלכות אלו רלבנטיות גם עת באירוע לבבי, שאינו עולה כדי אוטם, מדובר.

5. קיומו או אי קיומו של אירוע חריג נקבע על פי התשתית העובדתית וקביעה משפטית לגבי משמעותן של העובדות המוכחות (עבל 214/98 גרגורי איבניצר נ' המוסד, לא פורסם).

על בית הדין להכריע בשאלה אם אירע אירוע חריג, ורק אם ימצא שאכן היה כזה, ימונה מומחה יועץ רפואי לקביעת הקשר הסיבתי בין האירוע לאוטם.
(דב"ע נז/189-0 אלי פרש נ' המוסד, פד"ע לד 61)

בית הדין בוחן את מכלול העובדות, על בסיס סובייקטיבי הנוגע למבוטח, ואת משקלם של האירועים ביום בו אירע האוטם (או האירוע הלבבי), מול עבודתו הרגילה והשגרתית של המבוטח (עבל 205/98 יעקב קליג' נ' המוסד, לא פורסם).

6. על פי המפורט בתצהיר עדותו הראשית, ביום 25.1.02 החל התובע את עבודתו ב-03:30 לפנות בוקר, כנהג רכב מסחרי להסעת נוסעים.

בשעה 08:00 לערך הוריד התובע נוסעים בבית ספר "הס" בגבעתיים והמשיך בנסיעתו לכיוון חניון דן באזור, על מנת לתדלק את הרכב ולסיים את משמרת הלילה שלו.

התובע נהג במסלול הימני בדרך אלוף שדה וביקש לפנות ימינה לכיוון דרום בכביש גהה. לפתע, חתך באופן פתאומי את מסלול נסיעתו של התובע רכב פרטי שהגיע במהירות גבוהה משמאל וביקש להשתלב בטור המכוניות הפונה ימינה לכיוון דרום וכמעט גרם לתאונה.

בעקבות נהיגתו המסוכנת של נהג הרכב האחר, נדחק התובע לשולי הכביש ונאלץ לבצע עצירה פתאומית. אלמלא תגובתו הפתאומית והמהירה של התובע, היה רכבו של התובע פוגע ברכב האחר.

התובע נבהל מאוד מהאירוע והתרגז מאוד על אופן נהיגתו של נהג הרכב האחר. עקב ההתרגשות הרבה שאחזה בו, האיץ התובע את נסיעתו וכשהגיע שוב ליד הרכב האחר, העיר לנהג הרכב האחר על נהיגתו המסוכנת.

בעקבות הערתו של התובע לנהג האחר, התפתח דין ודברים בין התובע לבין נהגו של הרכב עד שגלש במהרה לויכוח קולני של צעקות וקללות ההדדיות מבעד לחלונות הרכבים תוך כדי נסיעה.

בסיום הויכוח המשיך הנהג האחר בנסיעתו.

(בחקירה הנגדית מסר התובע כי החלפת הצעקות והקללות כאמור אירעה במשך כמה שניות, כששני הרכבים נוסעים במהירות של כ-65-70 קמ"ש, עד שהנהג השני "לחץ על הגז" ונסע).

התובע פירט בתצהירו כי היה נרגש ומתוח מעוצמת האירוע ומחילופי הדברים עם נהג הרכב האחר והמשיך בנסיעתו ולאחר דקות ספורות הרגיש כאבים ולחצים בחזה.

התובע הרגיש שאינו יכול להמשיך בעבודתו ובמקום לנסוע למקום עבודתו ולתדלק, כפי שתכנן, נסע הביתה לנוח. התובע הגיע לביתו בשעה 09:00 לערך ובעת שעלה במדרגות ביתו התגברו הכאבים בחזהו.

התובע ביקש לנוח בביתו, אולם הכאבים לא חלפו ואף התגברו בשעה 10:00 לערך ואז פנה התובע לרופאת המשפחה, בקופת חולים.

רופאת המשפחה ערכה לתובע בדיקת לחץ דם ובדיקת קצב פעימות הלב, א.ק.ג. ובעקבות תוצאות הבדיקה הפנתה את התובע לבית חולים איכילוב לבדיקות נוספות.

מקופת החולים נסע התובע ישירות לביה"ח איכילוב שם נערכו לו בדיקות נוספות אשר בעקבותיהן אושפז ועבר צינתור.

בצינתור אותר כי התובע סובל מהצרויות בעורק השמאלי (lad) במהלך הצנתור הוכנסו לתובע 2 תומכים. (stands).

7. המסמך הרפואי הסמוך ביותר למועד קרות האירוע הנטען הוא רישום הביקור אצל ד"ר קרבצ'יק, רופאת המשפחה בקופת חולים, אליה פנה התובע באותו יום, לאחר שגברו כאביו. התובע הגיע אל הרופאה בשעה 11:27, היינו, שלוש וחצי שעות בלבד לאחר קרות האירוע הנטען, על פי גירסתו.

ברישום התלונות נכתב:
"לחצים בחזה מהבוקר, כאבים קבועים..." לא צויין דבר באשר לקרות האירוע, או אירוע כלשהו, בשעות הבוקר בעבודה.

בחקירתו הנגדית אישר התובע כי לא אמר דבר לרופאה באשר לאירועי הבוקר בעבודה. לגירסתו, כשבא אליה היה "נרגש ולחוץ מהכאבים האלה שלא ידעתי ממה הם. לא ידעתי מה להגיד לה. הייתי כ"כ לחוץ". (עמ' 2 לפרוטוקול).

8. התובע הופנה כאמור לבית החולים. ברישום חדר המיון, בשעה 13:45, נרשמה אנמנזה מפורטת ביותר מפי התובע, לרבות מחלות, טיפולים, הסטוריה משפחתית וכן פירוט לגבי אופי הכאבים שחש.

באשר למועד תחילת הכאבים נרשם מפיו של התובע:
"מהבוקר בזמן עליית המדרגות לחץ בחזה השמאלי, לווה בקוצר נשימה והזעה, נמשך מאז עד עכשיו - עכשיו בשיפור".

שוב - אין ציון כלשהו של אירועי הבוקר בעבודה. לעומת זאת, נמסרה גירסה פוזיטיבית על פיה הכאבים החלו בעלייה במדרגות בבוקר.

התובע אישר בחקירתו הנגדית כי גם בחדר המיון לא סיפר לרופא על האירוע בעבודה, על אף שאישר כי הרופא תחקר אותו וזאת משום ש"באותו זמן הכאבים היו לי כ"כ חזקים שהייתי גם בלחץ, גם נרגש והכאבים גברו על מה שאני צריך להגיד. לא קישרתי שזה אחד הסיבות. אני לא רופא".
(עמ' 3 לפרוטוקול).

זאת, הגם שכאמור, על פי רישום האנמנזה באותו שלב בו נבדק, מצבו של התובע השתפר.

9. לאחר שהתובע שוחרר מביה"ח הוא חזר לביקור אצל רופאת המשפחה, ביום 3.2.02. גם ברישום מאותו היום אין כל איזכור לאירוע כלשהו בעבודה.

רק בביקור מיום 5.2.02 סיפר התובע לראשונה לרופאה כי הכאבים הופיעו בעבודה. גם אז לא פירט דבר באשר לאירוע ומהותו:
"אני אמרתי לה שזה קרה לי בעבודה. בשעות העבודה. לא פרטתי לה איך קרה לי. אם היא היתה שואלת אותי הייתי אומר לה".
(עמ' 3 לפרוטוקול).

10. גם בתעודה הרפואית הראשונה לנפגע בעבודה שנתנה לתובע באותו יום, ה-5.2.02 אין כל איזכור של האירוע עצמו, או פרטיו.

כל שנאמר בתעודה הוא כי התובע פנה ביום 25.1.02 למרפאה "עקב כאבים לוחצים בחזה שהופיעו לדבריו באותו בוקר בשעות העבודה". (עמ' 2 לפרוטוקול).
גם ביתר תעודות אי הכושר לא צויין דבר באשר לאירוע הנטען.

11. למעשה, הפעם הראשונה שבה מופיע תיאור האירוע הנטען בכביש הינה בטופס התביעה לדמי פגיעה ,לאחר שהתובע כבר קיבל יעוץ משפטי, כפי שאישר זאת בחקירתו הנגדית. (עמ' 2 לפרוטוקול).





12. לעניין משקלה של האנמנזה נפסק:
"כאשר אין לתובע עדות ממשית בכל הקשור לאירוע התאונתי שהוא טוען לו, יפנה בית הדין לשאר העדויות והראיות שהובאו בפני
ו על מנת ללמוד מהם אם אכן קרתה לתובע תאונה בעבודה כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי. אחד הסימנים לקרות התאונה הוא אנמנזה. בהוכחת האירוע יש לייחס משקל רב לאנמנזה, רישומי בית החולים, מתוך ידיעה, שהיא פרי ניסיון, שרישומים אלה מהימנם ומדוייקים שכן יש להניח כי אדם הפונה לטיפול רפואי ימסור את העובדות הנכונות על מנת לזכות בטיפול נכון." (דב"ע נו/0-559 אקטע שלומי נ. המל"ל (לא פורסם); דב"ע מב/0-160 אבו ערב עלי נ. המל"ל,פד"ע טו 281, דב"ע מט/0-93 המל"ל נ. הירשהורן ,פד"ע כ' 349).

ההלכה בענין משקלה של האנמנזה אינה מאיינת ראיות אחרות המוכחות בפני
בית הדין, אלא משמשת כאחת העדויות והראיות, מתוך המכלול הכולל של הראיות שבפני
בית הדין.
(עב"ל 176/99 גרץ דניאל נ' המוסד, עבודה ארצי כרך לג(83), 32).

הנובע מכך שאין, ובכל תנאי, ליתן לאנמנזה משקל מכריע ומוחלט לדחיית תביעה כל אימת שלא מזכיר מבוטח–תובע במפורט ובמדויק, בהיותו בבית החולים, את אירועי העבודה. אלא שבמקרה זה סברתי כי יש ליתן משקל משמעותי להעדר ציון קרות האירוע הנטען, הן סמוך מייד לאחריו והן עוד זמן רב אחר כך, כפי שיפורט להלן.

13. בענייננו, לא הובאה כל עדות חיצונית אחרת, לבד מעדותו של התובע, על קרות האירוע הנטען. (אף לא קרוב משפחה או עמית לעבודה שהתובע סיפר להם על קרות האירוע, סמוך להתרחשותו, אף טלפונית).

כאמור, עצם קרות האירוע ובפרטיו לא נמסר על ידי התובע לאף אחד מהרופאים המטפלים: לא לרופאת המשפחה, הן ביום האירוע עצמו, הן לאחר שיחרורו מביה"ח בביקור הראשון ואף בביקור שלאחריו, כאשר התובע בא כבר ללא כאבים, כשהוא רגוע, באופן מיוחד על מנת לקבל תעודה לנפגע בעבודה לצורך הגשת תביעה בגין פגיעה בעבודה, כפי שיעצו לו לעשות, לאחר שקיבל טופס מהמעביד לתאונה בעבודה (טופס בל 250).

עצם קרות האירוע לא נמסר על ידי התובע גם בכל הביקורים שלאחר מכן, כאשר הוצאו תעודות אי הכושר הנוספות, שאף בהן לא צויין דבר באשר לאירוע.

הפעם הראשונה שבה ציין התובע קשר בין הופעת הכאבים לעבודה (כאמור - ללא ציון אירוע התרגזות/התרגשות כלשהו), היה לאחר שכבר נאמר לו על ידי המעסיק כי מדובר בתאונת עבודה ונמסר לו הטופס המתאים. וגם אז - כל אשר נאמר היה: "הכאבים הופיעו בעבודה".

ציון אירוע כלשהו - אין.




14. בנוסף, באנמנזה המפורטת מביה"ח לא רק שלא צויין דבר באשר לאירוע אלא כאמור נמסרה גירסה פוזיטיבית סותרת, כי הכאבים החלו בזמן העלייה במדרגות.

לעניין זה השיב התובע בחקירה חוזרת כי הכאבים שחש סמוך לאחר האירוע היו כאבים קלים, אותם לא ייחס למקרה וכאשר החל לעלות במדרגות לביתו שבקומה הרביעית בבניין הכאבים התחילו להתחזק.

גם אם אניח לטובתו של התובע כי אין מדובר בגירסה פוזיטיבית סותרת, אלא שהתובע מסר בביה"ח מתי החלו הכאבים המשמעותיים, עדיין לא ניתן כל הסבר מדוע "נכבש" עצם ציון קרות אירוע כלשהו בכביש, למרות שנתנו לתובע מספר הזדמנויות לא מבוטל להעלותו. כאמור, האירוע הדרמטי בכביש הופיע לראשונה רק בטופס התביעה לדמי פגיעה שהוגש למוסד לביטוח לאומי, לאחר שהתובע כבר קיבל יעוץ משפטי.

15. כל האמור מוביל לספק בדבר קיומו של האירוע הנטען מיום 25.1.02 ומכל מקום, מטיל ספק משמעותי במידת חריגותו של אירוע כאמור , גם אם אירע, בשים לב למקצועו של התובע כנהג משך שנים רבות מאוד.

התובע העיד על עצמו כי הוא נמצא ונוהג בכביש שעות רבות מידי יום. ספק אם אירוע כאמור, אף אם אכן אירע באותו בוקר, אכן היה אירוע חריג בעוצמתו בשים לעבודתו הרגילה של התובע כנהג.

דומה שעל כך שהאירוע, אף אם אירע, לא היה חריג בעוצמתו ניתן ללמוד דוקא מהתנהגותו של התובע סמוך לאחר ואף זמן רב לאחריו, כאשר עצם ציון קרות האירוע, שלא לומר תיאור התרחשותו, אינו נזכר כלל על ידו, לאף אחד מהגורמים המטפלים, ולו במילה, עד להגשת התביעה.

16. גם אם התובע, כדבריו, לא קשר בין ההתרגזות בבוקר לבין הופעת הכאבים, הרי שאין ספק (והתובע אישר זאת) שנשאל הן על ידי רופאת המשפחה והן על ידי הרופא בחדר מיון מה קרה לו ובכל זאת, לא ציין דבר באשר לאירועי הבוקר.

התובע אף לא ציין כי כאבים קלים או לחצים קלים בחזה החלו עוד סמוך לאחר האירוע הנטען.

אי ציון הופעת הכאבים כאמור אף אינו מתיישב עם גירסתו של התובע בתצהירו, כי ההתרגשות והכאבים שחש סמוך לאחר האירוע היו כאלו שחייבו אותו לחזור לביתו במקום להמשיך בעבודתו על פי סדר היום המתוכנן (ולנסוע למקום התדלוק).

דהיינו, אם היתה התרגשות והיו כאבים שאילצו את התובע להפסיק את עבודתו ולחרוג מסדר יום העבודה המתוכנן ולחזור הביתה לנוח מעט - ניתן באופן סביר להניח כי אירועים אלו היו מוצאים ביטוי כלשהו ולו באחד מהמסמכים הרפואיים, בין ביום האישפוז ובין לאחריו, ולא כך היה.




17. לאור כל האמור לעיל, לא שוכנעתי בקיומו של אירוע חריג בעבודתו של התובע ביום 25.1.02.

משכך - דין התביעה להדחות כבר בשלב זה.

18. כמקובל בהליכים שעניינם ביטחון סוציאלי, אין צו להוצאות, על אף דחיית התביעה.


ניתן היום, 20 במאי, 2004 (כ"ט באייר תשס"ד), בהעדר הצדדים.


מיכל לויט
, שופטת








בל בית דין אזורי לעבודה 4766/02 יוסף עסיס נ' המוסד לביטוח לאומי (פורסם ב-ֽ 20/05/2004)